ביקורת: האופנוע, הקסדה ואפילו הכסא המתקפל

כשאין ספונסרים, מחוייבות ביקורת הציוד היא רק לבטיחות, לחשבון הבנק שלי ולכם.

כמה מילים על ההכנות לנסיעה כבר פורסמו כאן כשרק יצא לי להכיר את יוני.
http://tinyurl.com/4sthm4s
מאז, הספקתי כבר לחזור מהטיול, להכיר את יוני קצת יותר ולאחר התייעצות עימו החלטתי לכתוב פוסט אחרון שיהיה סקירה של הציוד בו השתמשתי.

בעיניי, ציוד טוב נבחן בדיעבד: האם עבד כצפוי? ויותר חשוב, בשאלה; האם היית משנה את הטיול (או שהטיול היה משתנה בעצמו) לולא היה לך את הציוד הזה?

ניסיתי לדרג את הציוד ולתת כותרת אדומה לציוד שלא הייתי מוותר עליו בשום אופן.
למזלי, כל הציוד שבו השתמשתי עבד כמתוכנן (חוץ מהמזרן שנפח אווירו אחרי יומיים אבל היה ישן ומיד הוחלף בחדש).

את הציוד אחלק ל 3 קבוצות:
•    ציוד רכיבה (אופנוע וציוד היקפי, ביגוד רכיבה וציוד ניווט)
•    ציוד קמפינג (כל מה שכרוך בעצירה ללילה באמצע שומקום)
•    כל השאר (פיציפקעס שחלקו בהצלחת הטיול היה גדול מהמשוער)

אוסיף ואומר שלא קיבלתי שום ספינסור מאף חברה ולכן כל הציוד המדובר נרכש בכסף מלא והביקורת עליו (לטוב ולרע) הם מנסיוני הפרטי בלבד.

ציוד רכיבה:

1 – אופנוע –BMW F800GS

האופנוע נקנה לפני כשנתיים ולא היו לי איתו שום בעיות (בכל ה- 42,000 קמ שעשיתי איתו מאז. 18,500 מהם בחודשיים של הטיול),
האופנוע בעל יכולות מצוינות ברכיבת כביש ועוד יותר ברכיבת שטח. היכולת שלי לרכוב בנוחות ימים שלמים מבוקר עד ערב, גם על כבישי סרגל וגם בדרכי עפר, הוכיחה לי שזהו האופנוע הטוב ביותר (בשבילי) לטיול שכזה. (והודיתי בליבי שאני לא רוכב על האח הגדול – 1200GS, כל פעם שהייתי צריך להרים אותו בשטח)

ציוד  Aftermarket – על האופנוע הורכבו כמה פריטים לאחר הקניה. כל הציוד שהותקן עליו היה להגברת ההגנה על אזורים שמשום מה BMW החליטו להשאיר נתח לחברות אחרות להנות ממנו (למרות שיש גם לחברה פתרונות (מאוד יקרים) לרכישה)

1.1 – Xenon lights
מערכת פנסי קסנון שהתקנתי מעט אחרי רכישת האופנוע. מגדילה את תאורת האופנוע במאות אחוזים (ומעמיסה פחות על הסוללה) חשוב בעיקר כדי להיראות למרחקים – גם במשך היום ובעיקר בלילה.

1.2 SW-Motech  – Crash Bars
1.3 התקן פלדה החובק את האופנוע משני צדדיו ושומר על פלסטיקים והרדיאטור, בעת נפילה של האופנוע על צידו. רק מכמות השריטות שהיו על הברזלים האלו משני מידי האופנוע כשחזרתי אפשר להבין כמה חשוב ההתקן הזה.

1.4 – מגן פילטר שמן ומנוע של חברת Touratech
שני המגינים האלו חטפו אבנים שיחים ומקלות תוך כדי נסיעה בדרכים לא דרכים. רק הרעש של האבנים נתקלות במגן בזמן רכיבת שטח שווה את הכסף.
פילטר השמן באופנוע נמצא מאוד נמוך ומאוד פגיע בנסיעת שטח – ציוד חובה לאופנוע.

1.4 – פלטה להגדלת יכולת נשיאת ציוד מאחור – Touratech
פלטה זו חשובה במיוחד לאור החלטתי לא להצטייד במזוודות אלא לצאת למסע עם תיקים "רכים" ( Soft Panniers) – הפלטה מגדילה משמעותית את גודל התיק שניתן להעמיס על החלק האחורי של האופנוע.

1.5 – מגיני ידיים (ומנופים) – Barkbusters
שווים את משקלם בזהב – מגנים גם על הידיים ברכיבה בה הצמחיה (ענפים בעיקר) מגיעים לאזור הכידון. שומרים על מנופי השליטה משבירה במקרה והאופנוע נופל ועוצרים רוח\ברחשים מלהיתקע באצבעות בנסיעה מהירה.

1.6 – כרית אוויר לרכיבה – AirHawk
כרית אוויר מתנפחת – יקרה אבל שווה כל דולר. רק בעזרתה יכולתי להמשיך וללכת אחרי ימי רכיבה של 500 ק"מ ויותר. נוחה ביותר ופשוט נותנת הרגשה של ישיבה על אוויר.

תיק אוכף 50 ליטר – Giant Loop
בעבר השתמשתי במזוודות קשיחות (על האופנוע הקודם – GS650) ולמרות מספר יתרונות שיש לאיחסון קשיח, העדפה אישית שלי היא ציוד גמיש. תיק אוכף של 50 ליטר (שהיה בנוסף לתיק ביגוד) מספיק ביותר.
בתוכו נכנסו (בנוחות):
•    ציוד עזרה ראשונה
•    אוכל ל 3-4 ימים
•    2 פנימיות צמיג רזרוויות
•    כלים לטיפול חירום באופנוע
•    ציוד בישול
•    קומפרסור חשמלי (לניפוח הצמיגים במקרה של תקר או אחרי רכיבת שטח)
•    סוללות וכבלי טעינה למחשב\מצלמות\GPS

1.7– תיק מיכל – Bags Connection Enduro
תיק מצוין, גימור איכותי ומוגן מפני מים (מגיע עם שק חפצים פנימי עם תפירות מולחמות)
התיק ניתן להרחבה מ 17 ל 22 ליטר ע"י רוכסן.
בתא המרכזי היתה מצלמה, סכין הישרדות, קרם הגנה משמש, משקפי שמש וכו"
בתאים הצדדיים – אולר לדרמן, אטמי אוזניים, אזיקונים וחטיפי אנרגיה.
התיק מתנתק מהאופנוע בשחרור מהיר.

חיסרון יחיד שמצאתי הוא תיק המפות בחזית התיק שאינו גדול מספיק למרחקים שכיסיתי. חיברתי לתיק בעזרת כמה סקוצ'ים דו כיווניים) תיק מפות גדול יותר – פיתרון שעבד מצוין. (ניתן לראות בתמונה הראשית למעלה)
– יציאת חשמל נוספת שהתקנתי בעצמי על האופנוע כדי להטעין 2 מכשירים במקביל.

2.    – ביגוד: ביגוד הרכיבה היה צריך להתמודד עם כל סוגי מזג האויר. בטיול סביב היבשת תהיה היתקלות עם כל סוג של מז"א, בכל זמן בו תבחרו לרכוב. בטיול רכבתי בטמפ' שנעו בין c5 – c38 בגשם ברוח ואפילו דרך נחיל ארבה (מרגיש כאילו מטר של חצץ נזרק אליך).

חליפת הרכיבה של BMW;  היא כנראה אחת האופציות הטובות ביותר כיום לרכיבה כזו – היא אמנם כבדה ויקרה אבל אני מעדיף להיות מוקף במיגון איכותי, גם בכביש ובעיקר בשטח.
בכיסים הרבים היו חטיפי אנרגיה\ארנק\רשיונות…
לימי הקור – החליפה מגיעה עם שכבה פנימית עשויה פליס ומוגנת מים Goretex.
לחום – השכבה הפנימית מתנתקת בזריזות ופתחי האוורור הרבים גם בחלק העליון וגם בתחתון עושות את הרכיבה בטמפ' גבוהות סבילה (כל עוד נמצאים בתנועה).

מגפי רכיבה – מגפיים "רכות" עמידות בפני מים.
3.    מכשיר ניווט TOMTOM XLG
מכשיר ניווט פשוט עם מסך גדול.
היה מצוין לניוט בתוך הערים הגדולות – סידני\פרת' אבל לא יעיל בשטחי האוטבאק.

בכל מקרה – נחמד שיש, בעיקר לקבלת הנתונים הסטאטיסטיים – מרחק\זמן ליעד וכו..

4. מפות – Australia Motorcycle Atlas

עקב גודל השטח ומגבלה של כמות מפות שאפשר לסחוב בטיול שכזה, השתמשתי בספר מפות כללי שהתברר כפיתרון מושלם. הדבר הבסיסי שחשוב בכל מפה לטיול כזה הוא מיקום (עדכני) של תחנות דלק ומרחקי נסיעה. הספר הנ"ל מכיל את כל אלה ועוד מידע חשוב על חניוני לילה ודרכי עפר ומכסה את כל היבשת. בנוסף, השתמשתי בכמה מפות ייעודיות של אזורי האאוטבאק.

5.    מָשֹוּאָה לוויינית SPOT
זהו לא עוד מכשיר שאפשר בלעדיו – זהו ה-מכשיר, שכל מטייל ובעיקר רוכב אופנוע, חייב שיהיה עליו. רק השקט הנפשי שהמכשיר נותן שווה כל מחיר, בעיקר במקומות נידחים בהם לא עובר אדם במשך ימים.

המכשיר הוא GPS השולח את מיקומו החוצָה – מה שאומר שניתן לשלוח איתו הודעות ולהזעיק עזרה במקרה חירום. בעד סכום קטן, ניתן לקבל דף אישי שבו מפת גוגל עם מיקומך – המתעדכן כל 20 דקות, מה שנותן לבני משפחה\חברים אפשרות מעקב יומיומית על מיקומך והתקדמותך. היו דרכים בטיול בהם לא הייתי רוכב ללא ידיעה שהמכשיר עליי.

6.    קסדה – Shoei DS Hornet
קסדה מצוינת ונוחה בעיקר בגלל היותה עם מרחב ראיה גדול ומותאם למשקפי שטח כמו גם, עם משקף הניתן לסגירה ברכיבת כביש.

קלה יחסית ומחברה ידועה ומוכרת.

7.  מערכת שמע לקסדה – SENA SMH10

פיתרון מצוין ואיכותי, לנסיעות במשך ימים שלמים  – המערכת כוללת 2 רמקולים שטוחים (איכותיים) ומתחברת Bluetooth לפלאפון ולאייפוד במקביל. סוללה נטענת מספיקה ליום רכיבה שלם.

8.  דוחס אוויר חשמלי (קומפרסור) – Slime – Power Sport Compressor
לשמחתי, לא הייתי צריך להשתמש במכשיר אבל מכמה מקומות שבהם קראתי עליו הוא בהחלט נותן תשובה טובה לתקר בשטח (לצמיגים עם פנימית). המכשיר אינו יקר, ומעט גדול יותר מכף יד.

מתחבר ליציאות החשמל של האופנוע (שקע סיגריות) ומגיע עם מיכל ג'ל להזרקה לתוך הצמיג כדי לאטום את הפנימית במקרה תקר. (מסוגל לדחוס 300PSI  מחיבור של V12 למשך כ 8 דקות ברציפות)

ציוד קמפינג

1.    אוהל – אוהל פשוט עם הגנה טובה נגד גשם. האוהל נקנה מזמן, והוא לא של איזו שהיא חברה מובחרת. האוהל מלווה אותי כבר כמה שנים והוחלט לא להחליפו לפני הטיול.
2.    שק-שינה – Vango Ultralite 400 שק נוח מאוד גם בחום וגם בקור.

3 מזרן + משאבה – Coleman Air Bed
המזרן הזה הוא אמנם אופציה כבדה (גם בגלל שצריך לסחוב משאבה קטנה איתו) אבל אחרי יום רכיבה, אני צריך לישון בנוח והמזרן הזה הוא הדבר הכי קרוב לשינה במיטה, בזמן שנמצאים בשטח.
הוא מתנפח לכ- 15 ס"מ מעל הקרקע ובהחלט עוזר למילוי מצברים עם שינה טובה.

4.    בישול – ראש גז KOVEA Solo Stove – מצוין לבישול בשטח – קטן, קל, זול ועמיד למכות.
בלוני גז ניתן למצוא כמעט בכל חנות לציוד קמפינג\דייג וכאלה יש הרבה באוסטרליה.

אל זה הצטרפו סיר קטן וצלחת להכלת "ארוחות השחיתות" שהכנתי בשטח.

•    כסא – פריט חובה.
כל מי שראה את הכיסא במהלך הטיול, גילה השתאות על סחיבת כסא על האופנוע.
לטעמי – אחד הדברים החשובים ביותר. אחרי יום רכיבה (ובשאיפה מקלחת) – בדר"כ אין היכן לשבת.
לא ממש מתחשק לשבת כל ערב – כל הערב, על הקרקע שיכולה להיות רטובה\מאובקת\חולית\קרה או מלאה בנמלים ושאר בישין. הכסא קל מאוד ולא הייתי מוותר עליו.
הכיסא הספציפי מגיע עם מקום לבקבוק בירה – חשוב ביותר.

•    ברזנט דק לשים מתחת לאוהל – פריט זול, קל וקטן עם יתרונות רבים. שומר על תחתית האוהל (ועל כל הנמצא בתוכו) מרטיבות חול קוצים ועוד…

כל השאר

•    מצלמות – היו איתי 2 מצלמות לגיבוי – אחת קטנה ושטוחה (Olympus FE)  שנדחפה לכיס ואחת גדולה יותר (Fuji FinePix 6500S )שנחה לה בתיק המיכל.

•    סכין – חוץ מאולר הלדרמן שמלווה אותי בכל טיול, היה לי צורך בסכין גדולה יותר. הסכין שנבחרה היתה צריכה להיות קלה, איכותית לא גדולה מדי, וגדולה מספיק גם לצורך הגנה עצמית וגם לחפירה, ואפילו שימשה אותי באיסוף עצים למדורות. לסכין בסיס חזק המשמש כפטיש במקרים שבהם יתדות האוהל מתעקשות לא להיכנס לאדמה.

http://bear.gerbergear.com/knives/ultimate-knife/

•    ג'ריקן דלק
4 ליטר (גמיש) – Liquid Containment –  היה מלא בדלק כמעט כל החצי השני של הטיול.
כל מי שפגשתי באזורי האאוטבאק תמיד יסחוב דלק לחירום (חוץ מהתיירים) – רכבי 4X4 בדר"כ יהיו עם מספר ג'ריקנים של 25 ליטר על הגג או בצידי הרכב.

•    סרט בד דביק – Gaffa Tape
אחד הדברים החשובים ביותר בטיול. השתמשתי בגפה טייפ כדי לתקן חור בכילת האוהל, חיזוק לוחית הרישוי אחרי נסיעה בשטח, חיזוק מערכת התאורה של האופנוע (פנס קידמי) אחרי איבוד בורג בנסיעה קשה (האופנוע, לא אני) – חיזוק מגן השמש בקסדה לאחר נפילה, ועוד שימושים שונים.

•    מחשב נטבוק – קטן קל ויעיל – שימש בעיקר לכתיבה ולגיבוי כרטיסי זיכרון של מצלמות.
במקומות בהם יש אינטרנט שימש לתקשורת (סקייפ)
בדיעבד, לא הייתי צריך לקחת אותו, למרות שהשתמשתי בו די הרבה.

כמה מחשבות לסיכום:

הפריט החשוב ביותר שיכולתי לקחת איתי ואינו מופיע ברשימה, הוא לא כזה שקונים בכסף אבל עדיין שווה המון. חיוך.
לא עולה הרבה להעלות אותו על הפנים ובעת הימצאות בסביבה שאיננו רגילים בה והתושבים אינם רגילים בך הוא יכול לשבור קירות ולהוציא מאנשים את הטוב שבהם. (גם מהמחייך וגם מהמחויך)

במקומות המתויירים בהם נותני השירות והמקומיים רגילים בכמויות רבות של אנשים – חיוך יעזור לרכך קצת את היותך עוד תייר עובר אורח.
במקומות בהם לא רגילים לראות אנשים עוברים לשם הנאה, שם יקבלו אותך גם כך בחיוך מאוזן לאוזן.

פגשתי הרבה אנשים שהותירו את חותמם עליי, בין בגלל סיפור חיים מדהים, אורח חיים שונה מכל המוכר לנו או סתם מעצם התמודדותם עם חיים בבדידות הכל כך לא רגילה בארץ מערבית כיום.

נחשפתי לגודלו של שטח האי הזה המכונה אוסטרליה, ולמרות שאני חי כאן כבר כמעט 10 שנים הצלחתי להיות מופתע ומלא הערצה.
חזרתי מאוהב.

תודה ליוני שאירח אותי באתר שלו אבל גם על העידוד בשעות קשות (כן, היו גם כאלה) ונתן עצות לפני ובמהלך הטיול.
תודה לאסף ולדוויד שהיו בשני מרכזי בקרה (בישראל ובאוסטרליה) ועקבו יומיום על ההתקדמות ועל מצב הרוח.
ותודה לכם, לכל מי שהצלחתי להחזיק עד כאן עם סיפורי הרכיבה והטבע.

עד החלום הבא…

ZAC

———————————————————————————————————————

כתב וערך – צחי. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לצחי

——————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

חלום שלא רוצים להתעורר ממנו

צחי בלֶג האחרון; ממשוררי הבוש, לטעימה רגועה במעדניית פיתולים ועד לסיום בחנייה הביתית בסידני.

הצג את הוראות הגעה אל סידני ניו סאות' ויילס, אוסטרליה במפה גדולה יותר

הלילה בפארק הקראוונים של ט'ארגומינדה Thargomindah היה קר ורטוב ושמחתי על החלטתי לשכור חדר ללילה.
התעוררתי לבוקר צונן למדי, עטוף רגשות מעורבים; הנה סוף הסתיו ואני שוב במזג אויר חורפי ונראה ששוב לא אקמפנג במסע הזה וקלטתי, כי היומיים הבאים יהיו האחרונים שלי באאוטבק ובקרוב אשוב לחיק הציויליזציה.

הנחתי את כל המחשבות האלה בצד והתרכזתי בהנאה המצפה לי בקטעים האחרונים של רכיבת השטח, במסלול הדאולינג. The Dowling Track
מסלול הדאולינג היא דרך של 567 ק"מ. רובם עפר, העוקבים אחר מסלולו ההיסטורי של וינסנט גיימס דאולינג, שהיה חוקר אוסטרלי שהסתובב כאן בתחילת המאה התשע עשרה. רוב המסלול רבוד חול אדום, חצץ ובוץ מהודק והוא ריק לתפארת… וכמו שעלון התיירות שהודפס לטובת הדאולינג מציין: "זה המקום בו הדרך הופכת חשובה יותר מהיעד אליו אתה מתכוון להגיע…"

תכננתי לרכוב קטע קצר של 180 ק"מ באותו יום, כך שעזבתי את טרגומינדה בסביבות עשר בבוקר. השמים התבהרו מענני הגשם ששכבו על הנוף כל הלילה ומזג האויר היה מעורפל וקריר ושוב ראיתי המוני בעלי חיים בשולי הדרך. הבולטים שבהם היו ציפורי האמו שניכרו בכל מקום, בכל גודל. רצות אנה ואנה מה שגרם לי לצחוק בקול בתוך הקסדה, כי כשהציפור הזו רצה זה אחד הדברים המצחיקים בטבע.
קטע אחד במסלול, כלל רכיבה לאורך "גדר כלבי הבר" שהיא מבנה מדהים כשלעצמו. כשרכבתי לצד הגדר, היא ממש היפנטה אותי כי היא במצב מצויין ורצה בגבול שבין קווינסלנד לניו-סאות'-וויילס. היא הוקמה בין 1880 ל- 1885 והיא ארוכה מהחומה הסינית…הגדר המקורית היתה באורך 8,614 ק"מ, אך היום אורכה "רק" 5,614 ק"מ והיא עדיין מתוחזקת. הגדר הוקמה כדי למנוע מכלבי הדינגו dingoes והארנבות, לעבור לצד הדרום- מזרחי הפורה יחסית של היבשת (היכן שהם הושמדו באופן המוני) ולהגן על עדרי הכבשים של קווינסלנד  Queensland. (חווה אחת בלבד איבדה מעל 11 אלף כבשים לשיני כלבי הדינגו לפני הקמת הגדר).
אורכה העצום של הגדר, מדגישים את גודלו של חבל הארץ הזה. יש כמה חוות לגידול בקר וכבשים באיזור הגדולות פי כמה, ממספר מדינות באירופה.

הגעתי להאנגרפורד, תחנת עצירת הלילה שלי – בשעות המוקדמות של אחר הצהריים וחניתי ממש בסמוך לרויאל מייל הוטל" שהוא מוסד שהוקם ב- 1873 ועדיין בשימוש. המקום שימש כתחנת ביניים של חברת הכרכרות "קוב ושות'" ובראשית המאה העשרים האוכלוסיה הגיעה לשיא של מעל 100 תושבים. בעוד שהיום, המקום על חמשת המבנים שלו והמלון/פאב/כל-בו – מונה 10 תושבים בלבד.

הפאב המכונה גם: 'מלון', בזכות כמה חדרים שהוא משכיר. בעיני, שכיית חמדה של ממש. הוא כולל את כל מה שאני אוהב בפאבים של האאוטבק. הקירות בפאבים של האאטובק, מכוסים באין ספור מזכרות מאנשים שממש חיו שם ובעיקר של גיבורים מקומיים אמיתיים. ניתן למצוא את המזכרות של "אלופי גוזזי הכבשים" ו "אלוף מגדלי הבקר" משנים עברו. ברוב המקרים, אין למצוא שם טלויזיות LCD על הקיר ובוודאי לא מכונות הימורים כדוגמת משחקי פוקר אוטומטיים, אותן ניתן למצוא בכל פינה בערים הגדולות. אם מנוגנת מוסיקה, היא לא בוקעת מגרונם של רמקולי ענק אגרסיביים – המונעים ממך לנהל שיחה עם חבר למשקה… אלא מתוך מכונת תקליטים ישנה. בעל המקום, מכיר כל אורח בשמו והאוכל בדרך כלל מעולה.
שכרתי את אחד מחדרי הפאב ויצאתי לסיבוב ברחוב היחיד בעיירה. בסמוך, היו כמה בתי עסק ומשרד חדש של "הרופאים המעופפים". באותו לילה התקיים המשחק הראשון בסדרת שלושת המשחקים של ליגת הרוגבי “State of Origin”, משמעות הדבר; פאב מלא ("סטייט אוף אוריג'ן", הינה סדרה של שלושה משחקים בין ניו-סאוט-ווילס לקווינסלנד שהחלה בשנת 1982 ואינה נופלת בדרמה שבה ובפופולריות שלה, מסדרת המשחקים בין בארסה לריאל-מדריד). הפאב היה מפוצץ באותו ערב… 12 לקוחות. האטרקציה העיקרית (פרט למשחק שנראה על מסך טלויזיה מיושן) – היה מוק, בעל הפאב ורעייתו שיריי. עוד תחום בהם הפאבים של האאוטבק מאופיינים בו הוא: "שירת הסְפָר" Bush Poetry . נחשפתי למשוררי הבוש עוד קודם בדיילי ווטרס Daly-Waters וגם בבירדסוויל Birdsville, חוויתי ערבי שירה כאלה בחניונים בהם לנתי.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=eCedBcEZ2G4>]

מוק הוא מספר/משורר נפלא. הוא סיפר סיפורים ושירה מהבוש לשתייני הפאב, עד לשעות הקטנות. הצלחתי לצלם אותו בוידאו מספר את סיפורו של בילי הייס (שנהרג בתאונה טראגית ב- 9 במאי 2011 לפני כחודש וחצי). כולנו השתכרנו כהוגן באותו לילה חוגגים את נצחונה של קווינסלנד על נ.ס.וו. ברוגבי ונהנינו מהפואמות המרתקות של מוק.

למחרת השכמתי לתוך חמרמורת קלה שחלפה לאחר ארוחה חפוזה וקפה כבד ושחור. נופפתי בעצב למוק ושיריי והמשכתי בדרכי. מאחר והאנגרפורד ממוקמת ממש על הגבול בין קווינסלנד לניו-סאות'-וויילס, הייתי צריך לפתוח את שער הגבול ולסגורר אותו מאחור… זה המקום היחיד באוסטרליה כולה, בו אתה צריך לפתוח ולסגור שער גבול. כי השער הוא חלק מאותה גדר המגינה בפני מעבר כלבי הדינגו דרום מזרחה.
המשך מסלול הדאולינג, היה מחורבש למדי מפאת החול האדום והעמוק שכיסה הרבה קטעים. ידעתי כי זו פיסת הדרך האתגרית האחרונה במסע כולו וברגע שאגע בדרך הסלולה, משמעות הדבר שחזרתי לציביליזציה של ממש. 4 שעות נהניתי מיתרת 220 הק"מ של הדרך החולית ובסופה הגעתי ל"שער הכניסה לאאוטבק": בורק Bourke.

חלפתי על פני בורק תוך התקדמות מזרחה. הכבישים הפכו רחבים וחלקים יותר ויותר והאדום של האאוטבק הוחלף בירוק של שדות מרעה וכותנה. עברתי בעד וולגט Walgett הנחשבת לממגורת הצמר, חיטה וכותנה של ניו-סאות'-ווילס. רכבות כביש ארוכות נושאות כותנה וחיטה, השאירו בשולי הדרך מעטה עדין של כדורי כותנה לבנבנים.
שדות תבואה רצו אל האופק הירוק שנמתח מצדי הכביש ונראה כל כך שונה, מהנופים בהם חלפתי רק כמה מאות קילומטרים קודם לכאן. שלטי פרסום החלו להופיע, מספרים לי מה המרחק עד לזכיין ההמבורגרים הבא, או עד כמה נמוך מחיר קרטון החלב של מותג מסויים במידה ואעצור בסופר הקרוב. סוכניות למכירת רכב החלו לבצבץ בכל כניסה לעיירה מזדמנת. העיירות קיבלו אופי צפוף ורעשני ככל שהתקדמתי.
ביליתי את הלילה בוויי-וואאה Wee-Waa אשר יחד עם כ- 2000 תושביה, הכריזה על עצמה כ"בירת הכותנה הקטנה של אוסטרליה".
מאחר וכבר התקרבתי לסידני, החלטתי לרכוב באיגוף קל, מבעד לאחד הפארקים היפים של היבשת. "פארק הפסגות של בארינגטון" Barrington Tops National Park , אף שהפארק נמצא במרחק של 200-250 ק"מ מסידני, מעולם לא יצא לי לרכוב בו. תוך התנועה לאיזור הפארק, הצבעים השתנו שוב. הרכיבה בעמקים ובכבישים סלולים היטב, הכילה חוויית המצאות ביערות גשם – מהסוג המוכר כאתרי המורשת של "אונסקו" ובמרומי הפיתולים, עם הגיעי למישורים העליונים, חוויתי מעבר בנוף אלפיני של ממש, הטמפרטורה נפלה אל מתחת ל-10 מעלות צלזיוס ופשוט קפאתי.

רכבתי בנתיב Thunderbolt Way, כביש הנחשב לאחד הטובים לרכיבת אופנועים באוסטרליה. מעולם לא רכבתי בדרך,  בה עומדות כל כך הרבה מצבות ולוחות זכרון, לזכרם של אופנוענים שלא השלימו את המעבר בה. לא ממש מיהרתי וניסיתי להפיק מקטעי הנוף סביב, את המירב ויחד עם זאת, הבנתי היטב, עד כמה קל לאבד כאן את הראש ולהתמגנט לתחושת הוורטיגו שפיתולי הכביש מעניקים לרוכב אופנוע מהיר.
עצרתי לצד הדרך ליד שלט שנכתב ביד, בו הוצעו סידורי לינה ללילה ואחר עוד 15 דקות רכיבה בדרך עפר שחלפה בין חוות בקר לחלב, הגעתי לבית קטן שעמד להשכרה לסוף השבוע. שילמתי עבור שני לילות ולאחר מקלחת חמה, ליקטתי קצת עץ לתוך תנור החימום והכנתי ארוחת ערב.

בפוסט הבא – אתייחס בעוד כמה מילים למסע ולציוד שנשאתי איתי.
ד"ש מאוסטרליה.
צחי.

———————————————————————————————————————————————-

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לצחי.

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

הישרדות בערוצי הנחושת של מקסיקו

לא מומלץ לבעלי לב חלש

הצג מפה גדולה יותר

פרולוג

כאשר התחלתי בתכנון הטיול הגדול הבא, היתה לי תחושה פנימית שהפעם זה לא יהיה דומה לשום דבר אחר. שזה יגיע לשיאים חדשים. אך לא האמנתי שיהיה מדובר בכאלו מימדים.
הסיבוב הזה סיפק את כל מה שגבר יכול לבקש בחופשה שלו: ריגוש, אנדרנלין, נופים עוצרי נשימה, מפגש עם ילידים, פניות, אבק, והרבה תקלות בלתי צפויות…
ברגעים מסויימים, הרגשתי כמו בפרק של "הישרדות". ברגעים אחרים הרגשתי כמו ב"שבוע מלחמה" של הסיירת. מישהו מוריד לך משימות, כל פעם בדרגת קושי עולה ואתה לא בטוח אם תצליח לעבור את זה…בהצלחה…בחיים…

בדרך לקופר קניון מקווה שתיהנו מהמסע.

מערכה ראשונה –  וויקטור מתחת לעץ

ללא ספק, נקודת המפנה החשובה ביותר של המסע הזה מתרחשת בשום מקום, כאשר אנו פוגשים בוויקטור מתחת לעץ.

באחד הימים המאתגרים בחיי, לאחר רכיבה של כמה שעות בדרכי עפר והגעה אל הכפר באטופילס בחום של 45 מעלות. התכנון המקורי היה לישון שם, אך כאשר הגענו למקום בסביבות השעה 13:00 בשיא החום והיובש, עייפים וסחוטים. לגמנו את בקבוק המים הקרים הראשון, הסתכלנו אחד על השני וידענו כי אין סיכוי להישאר לישון שם. אנחנו ממשיכים.

המידע המקדים שהיה בידי אמר, שכדי להגיע לנקודה הבא; צ'ויקס, מדובר על רכיבה של כ-5-6 שעות בדרך עפר טובה. מלבד 7 הק"מ הראשונים שהם עלייה טכנית. יצאנו לדרך. היתה עלייה טכנית אך לא נוראית. אולם דווקא בהמשך, התחילו הסתבכויות קטנות. שתי נפילות קטנות שלי, התברברות קטנה. אבל שום דבר לא הצביע על הבאות.
לאחר כ – 3 שעות של רכיבה טכנית קשה בחום של 45 מעלות עם אופנועים ששוקלים מעל ל- 300 קילו וביגוד המיגון המעיק שעלינו, הגענו לתחתית הערוץ. אמרתי לגלעד שאני חייב מנוחה ולאחר רכיבה של שעות בלי לראות אדם, בלי נקודת צל, הגענו למפגש שבילים בו היו 4 בתים ועץ אחד שזרק קצת צל. נמרחתי מתחתיו. לא עברו 2 דקות והגיע וויקטור,  איש יקר בן כ- 60, חסר שיניים הגר בבית הבוץ הסמוך. ללא חשמל ומים, אלוהים יודע מאיפה. מעומס החום בלילות, הם נאלצים לישון בחוץ. דיברנו קצת על החיים ולאחר שצברתי מעט כוחות, שאלתי את וויקטור על המשך הדרך, מכיוון שידעתי שהזמן דוחק. וויקטור סיפר לי שראשית יש לחצות את הנהר ולאחר מכן מגיעים למכרה. נהר שאלתי? איזה נהר? כלומר יש גשר? לא, אין גשר הסביר לי וויקטור. צריך לחצות את הנהר 5 פעמים."5?? " שאלתי. "למה? איך?" וויקטור בשלו, מצייר בסבלנות את הנהר על האדמה ומתאר לנו כיצד ואיפה לחצות אותו. זו הפעם הראשונה ששמענו שיש נהר בדרך וצריך לחצות אותו. "טוב, מזל" אמרתי לוויקטור – "שעדיין מזג האויר יבש מאוד ולא ירד גשם כבר שנה". "כן" אמר לי וויקטור, קם, ניגש לאופנוע שלי וסימן לנו עד איפה יגיעו המים, קצת מעל המנוע…
אמרתי לגלעד שאני חושש…שאנחנו בבעיה…שאולי היינו צריכים להישאר בבאטופילס לישון…אבל זה כבר היה מאחורינו. הצעתי לבקש מוויקטור שילווה אותנו עם הטנדר שלו למקרה ונצטרך עזרה…אבל הטנדר היה מקולקל ולא היה שום פתרון אחר בסביבה…יצאנו לדרך והתחלנו בהרפתקה שתשנה בצורה קיצונית את הטיול שלנו ואולי את חיינו…

מערכה שנייה – אומגות

כשהייתי בן 7 היתה אומגה בגן משחקים באיזור מגורי. זו היתה אומגה באורך של 25 מטרים ובשבילי אז, היה היתה משהו גדול. במקסיקו נחשפתי לעולם שלם של אומגות לאנשים גדולים. קיימת כאן תחרות בין מקומות המפעילים אומגות, למי יש את האומגה הכי גדולה. אז זהו, כאשר הגענו לדיביסדרו המרוחקת כ-50 ק"מ מהכפר התיירותי והנעים קריל Creel בו יָשָנוּ – הגענו לאתר האומגות הרציני ביותר במקסיקו, שהחל מהשנה הבאה אמור להפוך באופן רשמי, למפעיל האומגה הארוכה בעולם. וזוהי ללא ספק הדרך הטובה ביותר לצפות בקופר-קניון פרוס ופרוש מתחתיך ואתה תלוי בין שמיים וארץ. האתר נחנך לפני 9 חודשים בלבד ובו 7 אומגות באורך כולל של כ-5 ק"מ. הארוכה ביותר מתפרשת למרחק של 1.15 ק"מ ובשנה הבאה תחנך הארוכה בעולם שאורכה אמור להיות 2.7 ק"מ. בהתחלה הביצים רועדות והקיבה מתהפכת, אבל אחרי שאתה חותם על וויתור סודיות ואחריות כללית על חייך, אתה מבין שכבר אין מה להפסיד אז למה לא ליהנות? מהירות מסחררת, עומק של מאות מטרים הנופלים אנכית בין רגליך, פשוט חוויה עוצרת נשימה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=TpUhVAhDKVM>]

מערכה שלישית – לה בופה

רבות שמעתי על המקום. אפילו הלונלי-פלנט הקדיש לו כמה פסקות. היו לי ציפיות גדולות והרבה עניין להכיר את לה בופה LA BUFA. לאחר כשעתיים של ירידה ממעלה הקניון, בדרך עפר טובה ומפותלת מאוד, עם נוף עוצר נשימה, השלט בישר את הגעתנו ללה בופה. אך לא הצלחנו להבין איפה הכפר, כי מצאנו במקום 2-3 בתים. אומנם היתה זו נקודת תצפית מההממת ויחד עם זאת חום כבד אך לא הרבה מעבר לזה. תהינו האם בהמשך נגיע ללה בופה. המשכנו לרכוב עוד קצת ועצרנו על גבי השביל, נתקלנו בכמה מקומיים, מנסים לתפוס עֶגְלה ופרה סוררות, שסרבו לעלות על הטנדר. וזכינו לראות בשידור חי, כיצד תופסים עֶגלה בסגנון המערב הפרוע. שאלנו "איפה נמצא הכפר?" והתשובה היתה; כי בדיוק עברנו אותו. "אז כמה משפחות גרות בו"?
"שלוש". היתה התשובה. "שתיים מקסיקניות ועוד אחת אמריקאית". היינו בהלם. זה לה בופה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=nVJRagfWdFI>]

מערכה רביעית – מכרה זהב

בסופו של היום המאתגר ביותר, גלעד מסתכל עליי ושואל אותי את השאלה הבאה: "אם היית צריך עכשיו לבחור בין מקלחת, לבין ארוחת ערב – במה היית בוחר?"  צריך להבין שאנחנו אחרי 12 שעות בשטח בחום של 45 מעלות, מסריחים בטירוף ואכלנו כל היום שקדים, חטיפי אנרגיה והרבה אבק. "מקלחת!" אני עונה לו. "גם אני", הוא מסכם.
מכרה זהב, זה מושג שאנו מרבים להשתמש בו, אך ספק כמה מאיתנו באמת היו פעם באחד כזה.
תאגיד קנדי מגלה זהב באמצע המדבר המקסיקני ומקים שם כמעט עיר. מכונות וציוד כבד, מפעלים, מאות אנשים החיים ועובדים שם; מגורים, חדר אוכל, חדר כושר, מועדון, בקיצור, משהו גדול מאוד. לפי התיאורים של וויקטור הבנו שזה מקום מעבר בלבד, אך בעקבות ההשבתה של האופנוע של גלעד, נאלצנו להישאר לישון שם. הגענו שחוטים, עם האופנוע של גלעד מושבת על גבי טנדר של המכרה, ללא קליטה של טלפונים וללא שום מושג איך יוצאים מהמקום ומה עושים עם האופנוע שמסרב בתוקף להניע. אנחנו יושבים ליד הש"ג של המכרה, סידורי הבטחון הקפדניים של המקום, לא מאפשרים לנו לזוז לשום כיוון. לאחר כשעה המתנה, מבשר לנו השומר, שאנו יכולים לעלות לחדר האוכל לאכול ארוחת ערב. עלינו, בלענו אותה, קנינו שתייה קלה וקרה. לאחר מכן הודיעו לנו שייקחו אותנו לחדר שלנו ללילה, במגורי השומרים ושבבוקר יחפשו פתרון כיצד להוציא אותנו משם, שהרי העיירה הבאה נמצאת במרחק של 3 שעות נסיעה. לאחר מקלחת טובה, הלכנו לישון ובבוקר מוקדם הגיע אחראי הבטחון לאסוף אותנו. העמסנו את האופנוע על גבי הטנדר שלו והוא עשה לנו טובה ולקח אותנו לעיירה הבאה: צ'ויקס.
בסוף אותו יום, לא הרגשתי שהחיים שלי נמצאים במכרה זהב בלשון המעטה. ויחד עם זאת, ללא ספק, היחס אלינו והסיוע היו יוצאי דופן ואנו חייבים המון המון תודות לאנשי המכרה שעזרו לנו ברגעים לא פשוטים.

מערכה חמישית – אריזת האופנוע

"החיים מתרחשים בשעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות…" שר לנו ג'ון לנון האגדי וכמה שהוא צדק. כשאתה חושב על דברים רעים שיכולים לקרות במסע שכזה, אתה חושב על הרבה. גם על דברים חמורים יותר, אך לא על האפשרות שתצטרך לשלוח את האופנוע שלך בחזרה הביתה על גב משאית. לאחר יומיים שלמים בעיר לוס מוצ'יס, במהלכם זכינו להכיר אנשים יקרים מאוד מאוד ובראשם מכונאי האופנועים ריי ועוזריו החביבים. יומיים בהם האופנוע של גלעד עבר פירוק והרכבה מחדש. הוצאו ממנו כמויות מים נכבדות. התייעצנו עם מכונאים ממקסיקו-סיטי ובעיקר, קיווינו מאד שהתקלה היא רק עניין רגעי והנה מנוע האופנוע חוזר לעבוד. אך למרבה האכזבה, התבשרנו על ידי צוות המומחים שקצו כל התקוות ויש לשלוח את האופנוע למעבדת המומחים של ב.מ.ו במקסיקו-סיטי. אין מה לעשות. זה כמובן היה הלם אדיר עבורנו. לא ציפינו לזה. פתאום היינו עסוקים בלחפש חברת משלוחים שתקבל את האופנוע ותשנע אותו חזרה לעיר הגדולה, המרוחקת 1500 ק"מ. צריך לתכנן ולבנות את האריזה למשלוח, לחשוב על איך ממשיכים עם אופנוע אחד, מה עושים עם שאר הציוד? כיצד אורזים? בקיצור, שינוי קיצוני בתוכניות ובעיקר במצב הרוח. ניסיתי לנחם את גלעד כי החיים ממשיכים. שהטיול לא נגמר וכי נמשיך על פי התוכנית על האופנוע שלי אבל נראָה שהדברים לא עזרו במיוחד.

מערכה שישית – ערוץ הנחושת

ללא ספק, אחד ממוקדי המשיכה המעניינים ביותר במקסיקו ובטח בצפון מקסיקו, הם ערוצי הנחושת. סדרה של כ-20 ערוצים, המשתרעים על שטח הגדול פי 4 משטחו של הגראנד קניון בארה"ב ובחלקים מסויימים עמוקים ממנו בהרבה. אך באופן מוזר, כאשר סיפרנו למקומיים שאנחנו מתכננים שם טיול, חלק הגיבו כי כלל לא שמעו על המקום וחלק אחר כמובן, ידע לספר שזהו אזור מסוכן מאוד. הזהירו אותנו וביקשו שנהיה זהירים. בדיעבד, הטיול באזור עבר בצורה חלקה מבחינת בטיחות ובאופן פרדוקסלי כאשר סיפרנו לאנשי האזור שאנו מתגוררים במקסיקו-סיטי, הם סיפרו לנו עד כמה מקסיקו-סיטי היא עיר מסוכנת מאוד ומפחידה…
דרך פופולרית להכיר את אזור הקניון, היא בנסיעת רכבת על מסילה בשם; "מסילת ערוץ הנחושת". מסילה שאורכה 655 ק"מ, העוברת על פני 36 גשרים וקודחת דרכה מבעד ל- 87 מנהרות. הנתיב הוא השקעה של עשרות שנים בבנייה הנדסית מורכבת.
האזור ידוע גם בזכות שבט הטראומארה אשר לפחות 50,000 מהם גרים באזור. ניתן לראות ולזהות אותם בקלות, על ידי תווי פנים ייחודיים ותלבושות צבעוניות המייחדות אותם. פרוש השם שלהם הוא "אלה שרָצים מהר" וזאת בכלל המסורת שלהם: ריצה למרחקים ארוכים בהרים, לעיתים למרחקים של מאות ק"מ.

מערכה שביעית – הנהר

לאחר המפגש המיוחד עם וויקטור היקר, הגענו לנהר. ההתחלה היתה רדודה יחסית אבל החצייה היתה על גבי חלוקי נחל חלקלקים מאוד ועם המשקל של האופנוע היה קל להתחפר או לאבד שיווי משקל. לקראת כל חצייה, העמדנו את האופנועים, ירדנו לראות את הנהר, אפילו חצינו אותו ברגל. חצינו כל אחד בתורו, כאשר השני מכוון ועוזר במידת הצורך. בפעם השלישית עומק המים הגיע לגובה המנוע ולכן החלטנו להעביר את האופנועים בדחיפה עם מנוע כבוי. זה היה מאמץ גדול. לפתע הגיע טנדר מאחורינו. עובד שהיה בדרך למכרה. ביקשתי ממנו לקחת לי את המזוודות ולהשאיר לי אותן במכרה. כדי להוריד משקל מהאופנוע. הוא הסכים ולמזלנו חיכה לנו מאחור כדי שנחצה. בחצייה הרביעית לאחר שאני עובר, גלעד מאבד שיווי משקל ונופל עם האופנוע לתוך המים עם מנוע עובד. לאחר שניות מעטות מרים אותו. וזהו. מאז האופנוע לא מסכים להניע. דוחפים אותו החוצה. מגיע הטנדר. מנסים להניע עם כבלים. מקווים. אבל זוהי היתה פעימתו האחרונה של לב האופנוע בטיול הזה. מעמיסים אותו על הטנדר ונעים לכיוון המכרה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=01QixHbjR-U>]

אפילוג

המסע הזה אכן לא היה דומה לשום דבר אחר. הוא סיפק אתגר וריגוש ברמה אחרת. 4,200 ק"מ ב-8 ימים. האופנוע של גלעד הגיע למקסיקו-סיטי ולאחר כמה ימים במוסך, הצליחו להשיב לו חיים. אנו מקווים, כי בקרוב ייצא להתגלג שוב בדרכים. לוקח לגוף כמה ימים טובים להתאושש ממסע כזה, לנפש הרבה יותר. קופר קניון הוא ללא ספק תופעת טבע מיוחדת וקשה להעביר במילים או בתמונות את התחושה של העמידה על שפת הקניון. את תחושת העוצמה של המקום, תחושה שיד אלוהים נגעה באתר. שהכול שם עוצר ואיזו אנרגיה על טבעית שואבת אותך פנימה. המסע היווה עבורנו חווית התבגרות משמעותית מאוד שללא ספק תלווה אותנו במסעות הבאים. בעקבות התקלה, זכינו לפגוש אנשים יקרים מאוד שהאופנוע מהווה עבורם דרך חיים והם סטו מדרכם כדי לעזור לנו וללוות אותנו. שם גם סומן המסע הבא. "באחה קליפורניה!".

המשך יבוא!

———————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לערן שביט.

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

ציפורים חיות וכבשים מתות

אאוטבק שוקק בעלי חיים. עיירות של שני תושבים. ותאונה… של מישהו אחר.

 

הצג מפה גדולה יותר

בייקון וביצים עם ספל קפה ענק, היו ארוחת הבוקר שלי. לפני שנפרדתי לשלום מפָּאם, קיבלתי כמה הסברים על דרכי קיצור שאוכל לחצות איתן את חוות מליון הדונם, בתוכה נמצאת התחנה הזו – לכיוון התחנה הבאה שלי: בואליה Boulia. הג'י.פי.אס. שלי היה חסר ערך באיזורים כאלה ושָרטטי המפה שלקחתי איתי, לא ממש התכוונו לתת מענה לכל אלכסוני וקישקושי דרכי העפר שכל מיני ג'יפאים חרטו בנוף.
הרכיבה מבעד לשטחי המרעה העצומים המקיפים את אורוגאנדי, הייתה מהנה כשם שכל דרך עפר אמורה להיות. רובה היתה מהודקת ופרט לכמה מלכודות חול ואבק פה ושם, היא היתה די נוחה לאופנוע ולי. הבקר לאורך הדרך הוא עוד מכשול שעלי להזהר מפניו. הבקר כאן מיועד לבשר ולא לחלב וניתן בקלות לראות כמה הפרות כאן גדולות יחסית לפרות לחלב (…שבסופו של דבר מגיעות גם הן לצלחת).

בואליה, בירת מחוז-בואליה Shire of Boulia היתה כאמור היעד הבא שלי. די במבט חטוף על הסטטיסטיקה של בואליה, כדי להבין כמה גדול וריק חבל ארץ זה. גודלו של מחוז בואליה הוא כ- 61,000 קמ"ר (גודלה של ישראל הוא 22,451 קמ"ר…) והאוכלוסיה מונה שלוש קבוצות עיקריות: 20,000 כבשים. 75,000ראשי בקר ו 600 הומו סאפיאנס.

לאחר שהתמקמתי בפארק הקארוונים של בואליה, ניגשתי למרכז המידע המקומי בו מתקיים מופע "אורות המין מין", המהווה את האטרקציה המרכזית בעיירה ומנסה בעזרת מצגת מולטימדיה, לשפוך אור על התופעה הבלתי מוסברת. אורות ה"מין מין" היא נקודת אור קטנה ומוזרה המופיעה ונעלמת. מרחפת ונראה כאילו יש לה קיום ותכנות משל עצמה. זו חידה שמעולם לא פוענחה הגם שמדענים השקיעו הרבה מאמצים ויוקרה לנסות ולהבין אותה.
כשיצאתי למחרת בבוקר מבואליה, מצאתי עצמי חוצה משטחי מים על הדרך בכמה קטעים בעומק של עד חצי מטר. היו מקומות בהם המים נוקזו הצידה לתעלות שחפרו טרקטורים מקומיים. הרכיבה הייתה מדהימה. מספר הציפורים שהתעופפו לאורך הציר, היה עצום, בעיקר כי היתה זו שעת בוקר מוקדמת ורוב בעלי הכנף התעוררו מרעש האופנוע. כמות העיטים בשמים Wedge-tailed Eagles היתה תופעה ששמתי לב אליה כבר קודם לכן. מאחר והמדבר בעונה הזו זוכה לכמות מבורכת של גשמים, הוא מלא בעלי חיים רבים המתרוצצים בו ולכן זו עונת ציד פורה מאד לדורסים הדואים ממעל. הם חגים ברקיע במעגלים גדולים ובקבוצות עצומות וחמושים ביכולת ראיה יוצאת דופן, סורקים בקפדנות את פני הקרע. לפתע, אחד העיטים נפל כאבן מהשמים בכיוון בו התקדמתי. הוא הכה בקבוצת שיחים בשול הדרך כ-50 מ' לפני והמריא שוב כשהוא אוחז בצפירניו ארנבת קטנה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=H5atVb3iQuc>]

בכל מקום בו הדרך היתה יבשה. נחו קבוצות של נחשים בנסיון לספוג מעט מחום שמש הבוקר. כל הסצנה נראתה לקוחה מאיזו סרט של הנשיונאל ג'יאוגרפיק. המצב השתפר כשלהקה של קנגרו'ס החלו ללות אותי בצד הדרך ולהקה של ציפורי אמו חצתה את הנתיב ודהרה הרחק ושמאלה כשהתקרבתי רכוב על החיה המוזרה שעושה המון רעש ונעה במהירות לעברה.
אווזי בר, Bustards, Corellas, Galahs בשלל צבעים. שקנאים וסוגי ציפורים רבים נוספים – שלא ממש ידעתי להגדיר – עפו ודאו סביב. בעודי חוצה את חבל הארץ שלהם בצינת הבוקר.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=3AyZjoNNlWo>]

לבי צהל בשמחה כשעברתי במשך כמה שעות בתוך החווייה האישית והפרטית כל כך, עד שהבחנתי במגדל עָשֶן על קו האופק. חשבתי שאין מדובר ביותר מסופת חול אי-שם במרחקים ובתחילה לא ממש שמתי לב לעניין, אך עמוד האבק הלך והתקרב הלך וגדל. עצרתי את האופנוע. הרמתי את המשקף והבנתי כי מדובר במשאית הנעה לקראתי. אחת מרכבות הדרך הענקיות – כמו אלו שראיתי לא אחת על כבישים סלולים – חוצה עכשיו קטע מדברי לא סלול ונידח. וממש כמו בכבישים הסלולים, אינן עוצרות לשום דבר. ענן האבק התקרב עוד ועוד וכאשר המשאית חלפה על פני בכל עוצמת 4 קרונותיה, התכווצתי לתוכי בנסיון להגן על עצמי ממשב האבק והחצץ שירו לעברי הגלגלים האימתנים.

כאשר משאית כזו חולפת על פניך, זו חווייה שדורכת את כל החושים. הגוף מרגיש את האדמה רועדת בעוצמה – מפאת עומס ומשקל המשאית, כל גופך מתכסה באבק אדום, אזניך מנסות להתגבר על שאגת הרעש הנורא ונחירך חשים בריח הברזל שבאבק. אם אין רוחות האובך נשאר באויר כ 5 דקות תמימות בהן אינך רואה דבר סביבך ונאלץ להמתין. ומי מסוגל להחזיק נשימתו חמש דקות…

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=8UyKiegES8s>]

הדרך הישירה לבירדסוויל Birdsville הייתה מוצפת עדיין וכל השלטים לאורכה זעקו "חסום לתנועה" ו "השתמשו במעקף" העיקוף הוסיף למרחק כ 70 ק"מ. אך אני הגעתי לבירדסוויל ביום שישי אחר הצהריים, ממש בזמן כדי לחגוג קבלת שבת בפאב המפורסם של בירדסוויל.
בירדסוויל ידועה באירוע השנתי האגדתי שלה "מירוץ בירדסוויל" Birdsville Races (מירוץ סוסים) המתקיימים בספטמבר בתמיכה ברופאים המעופפים המלכותיים מאז 1882.
בימי המירוץ,  שדה התעופה של העיירה (בה גרים בין 80 ל 120 איש בד"כ) הופך לשדה התעופה הפעיל ביותר באוסטרליה כולה והאוכלוסיה קופצת ל 10,000 למשך שבוע אחד…

בירדסוויל ממוקמת על גדת נהר דיאמנטיה Diamantina בין חולות מדבר סימפסון ובין מצוקי "סטראוטס סטוני דזרט" Sturts Stony Desert האיזור טעון במשמעות היסטורית לאוסטרליה. החל בנקודות כינוס לבני האבוריג'ינים והמשך במתיישבים האירופאיים שהגיעו לכאן בשנות 1870 המאוחרות. הפאב המקומי מאד מפורסם בזכות עצמו. וכשפוסעים פנימה, קשה מאד להתאפס לנוכח מאות צילומי המזכרת המציצים מכל פינה וקיר. קיר אחד יוחד לזכרם של מייסדי ובעלי הפאב המנוחים. הוא ניצב מאחורי הדלפק. ולזכר כל אחד מהנפטרים, תלוי כובעו עליו טבוע שמו. הסיבה למיקום הכובעים: כך הם יכולים עדיין להביט בפניהם של אורחי הפאב.

התאהבתי בעיירה איך שבאתי בשעריה. באחד הבתים בדרך לפאב, היה ילד קטן ששיחק ונופף לי לשלום. החזרתי לו ניפנוף שלום. זה הזכיר לי שוב את הספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע":
"כבישים מועטי תנועה מעניקים הן הנאה והן בטחון רב יותר. כבישים שאין בהם מלונועים וכבישי פרסומת הם עדיפים. כבישים שבהם חורשות ואפרים, מטעים וכרי-דשא, נוגעים-לא-נוגעים בכתפך. הילדים מנופפים לשלום בחלופך על פניהם. מקומות שבהם אנשים מביטים מן המרפסת לראות מי עובר. מקום שם התשובה שאתה מקבל, כאשר אתה עוצר לשאול על דבר כיוונים או מידע כל שהוא, היא ארוכה מכפי שציפית ולא קצרה מזו שרצית. מקום שם האנשים שואלים אותך מאין ולאן…" (נלקח מהמהדורה העברית)
זה סוג העיירה שבירדסוויל נתפסת בעיני. לזמן, כאן כמו בכל מקום באאוטבק יש את הקצב שלו. ולאנשים החיים כאן, יש קצב כל כך שונה של חיים. נשארתי בבירדסוויל 3 לילות מה שאיפשר לי להכיר טוב יותר את המקומיים. לאכול את "עוגת הגמל" הידועה במאפייה מקומית. ובנוסף, המבורגר עצום הנקרא "ביג רד" על שם דיונות החול האדום העצומות המאפיינות מדבר סימפסון. וגם ביקרתי במוזיאון העבודה של בירדסוויל. שמייצג באופן מקורי את ההיסטוריה של אוסטרליה.

פגשתי שני חבר'ה שבנו את הבאגי הפרטית שלהם, כדי לקחת חלק ב"מירוץ פינק" “Finke Race”  ונראו מרוצים למדי מפרי עמלם. הם השקיעו הרבה זמן וכסף בבאגי הזו שאמורה לקחת חלק במירוץ ארגסיבי למדי (מירוץ פינק החל בשנת 1976 והוא מירוץ שטח – הלוך וחזור, במסלולים בעלי איפיוני קושי שונים העוברים במדבר בין אליס ספרינגס, לקהילה הקטנה אפטולה (פינק). המירוץ חוצה את נהר הפינק הנחשב לנהר העתיק בעולם (!)

כאשר עזבתי את בירדסוויל מזרחה לכיוון ווינדורה Windorah שמתי לב שוב לנוכחות העיטים הדואים מעל לטרמיקות שעלו מהמדבר. בכל פעם בה עצרתי – אני יכול להשבע – שהם הנמיכו טוס וחקרו אותי במבטם, בנסיון להבין מה לעזאזל עושה כזה רעש באמצע ממלכת השומקום שלהם.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=IBl3IJv1x3g>]

לאחר שביליתי לילה קר מאד בוינדורה עמדו לפני 450 ק"מ בואכה ט'ארגומינדה Thargomindah. הדרך הייתה כבר טובה בהרבה. הרכיבה היתה על נתיב סלול אחד שהיה עלי לזוז הצידה בכל פעם שהגיעה מכונית מולי. הנוף סביב היה עשב נמוך ועדרי בקר שרעו נראו בכל מקום. מדי פעם הופיעה להקת קנגרו'ס שקיפצו סביב וציפורי אמו פרצו בריצה עם השמע שאגת המנוע שהחרידה אותן מסוג של שלווה מדברית. פגרי חיות רבים על הדרך. נזכרתי לשים לב גם אליהם, לאחר שחלפתי בסמוך לפגר חזיר אימתני שפגיעה בו יכולה היתה להעיף אותי לארח לו לחברה בעולם הבא.
למרבה הצער היתה זו הפעם הראשונה בה הרגתי בעל חיים. כל כך נזהרתי לא לגרום לזה לקרות לאורך כל המסע שלי. הקפדתי אפילו לעקוף נחשים שהתחממו על אם הדרך. אך היום פגעתי בציפור, שכל כך נחרדה מרעש המנוע שהיא טסה שירות למגן היד כשהייתי על 100 קמ"ש בערך. ראיתי במראה כי היא נפלה על הדרך מאחורי ומייד הרגשתי צער עצום על כך.
התכנית שלי להפסקת הצהריים, היה הפאב בטומפיין Toompine הנקרא גם "הפאב ללא עיירה". חברת "קוב ושות'" השתמשו במקום הזה כתחנת עצירה ושירות לכרכרותיהם. כל שנשאר מימי החלוצים האלה בטומפיין (שנוסד ב-1893) היא אוכלוסיה של… 2 תושבים.
כ 5 ק"מ לפני שהגעתי לטומפיין הדרך פנתה באופן חד וכשעברתי את הפניה, ראיתי משאית דו קומתית שוכבת על צידה. עצרתי לצידה וכשכיביתי את המנוע ושלפתי את אטמי האוזניים, האויר התמלא בפעייה צרחנית של כבשים סובלות. רצתי לכיוון תא הנהג חשבתי שאולי הוא נזרק החוצה מהקבינה, אך פרט לכבשים ששכבו מתות או פצועות סביב לא ראיתי שום נהג.

בעודי מנסה להעריך את המצב ולנסות להבין מה קורה כאן, עצר במקום טנדר ובו 2 בוקרים מאחת החוות באיזור והם עזרו לי לחפש את נהג המשאית. כעבור כמה דקות, הם ביקשו שאקפוץ על האופנוע שלי ואסע לפאב בטומפיין עוד 3 ק"מ. ואודיע לבעל הפאב כי קרתה כאן תאונה. זה המקום היחיד במאות קילומטרים בו ניתן למצוא טלפון. קפצתי על האופנוע וכאשר הגעתי לפאב, מצאתי את נהג המשאית שם, עדיין נרגש ורועד אך כבר עם השפופרת ביד מול בעלי חברת ההובלה.
הצטרפתי לנהג ולעוד כמה בוקרים וחזרנו למשאית ההפוכה. שם הוציא אחד מהם רובה, צעד מכבשה פצועה אחת למשנתה והמית אותה ביריה אחת בראשה. זה היה הדבר היחיד שניתן היה לעשות כדי לעצור את סבלן של החיות האומללות. בעוד אלה שנותרו בריאות קובצו במכלאה סמוכה.

סיימנו את האירוע בפאב כשעה מאוחר יותר. משוחחים על התאונה ועל הנהג והחיות האומללות (שהיו בדרכן אל בית המטבחיים ויחד עם זאת היה מזעזע לראות אותן זועקות בסבלן).
לאחר שציננתי את המצב בעזרת כמה בירות, המשכתי לכיוון ט'ארגומינדה ונכנסתי לפארק קראוונים. ואז החל לרדת גשם. שכרתי צריף ללילה והתכוננתי להרפתקת יום המחרת; רכיבה על "מסלול הדואולינג" לכיוון האנגרפורד. קיוותי שהגשם יפסיק. כי אני שונא לרכוב בעל דרכי עפר כשסביב רטוב.

להתראות. ZAC.

———————————————————————————————————————————————-

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לצחי.

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה