הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש מרץ, 2011

29 במרץ 2011 אדם שָני: מאושואייה לבואנוס איירס והלאה

אדם ממשיך להקיף את העולם ומשתף בדרכו הייחודית:

האנשים, הנופים והמסלול האתגרי.

Picture 003.jpg

כבר בבואנוס-איירס

סוף סוף אחרי מאמצים רבים, מחשב הנוטבוק שלי חזר לחיים (אינשאללה) והנה עידכון לקטעי המסע האחרונים וכמה צילומים.
אחרי שעזבתי את חוות מנליק במרכז פטאגוניה, רכבתי דרומה לצפות בקרחון הפריטו מורנו (Perito Moreno). מראה מופלא של ממש. שילמתי את דמי הכניסה הגבוהים והחנתי את האופנוע בכניסה ואז צעדתי את הקילומטר וחצי עד לקרחון עצמו. כמובן תוך צילום ללא הפסקה של הנוף המדהים.

Perito Moreno G.jpg

מאיזור זה דרומה, הכביש כבר הפך לאספלט סלול ולאחר לילה של קמפינג במישורי הפמפה, חציתי את הגבול בסרו קסטיו (Cerro Castillo) בחזרה לתוך צ'ילה. מגדלי הטורס דל פיינה Torres Del Paine נראו כבר ממרחק של מעל 80 ק"מ בזכות מזג האויר הנאה ששרר. שהיתי יומיים בפארק ומשם המשכתי דרומה, בדרך עפר צרה שיצאה מחלקו הדרומי של הפארק. הדלק כמעט ואזל' אך עם טיפות אחרונות (או ליתר דיוק; אדי דלק) התגלגלתי לתחנת דלק "קוֹפָּק" בעיבורה של פוארטו נאטאלס (Puerto Natales) תדלקתי וגם תיקנתי את הלפטופ הקטן שלי (הייתי צריך להסיר איזה סוס טרויאני) וכמו שבאתי להמשיך, פגשתי חבר; ג'נס (Jens) מגרמניה. ג'נס הוא מארגן מפגש  Horizons Unlimited במרכז גרמניה. נפגשנו שם ונשארנו מאז בקשר. לפרנסתו ג'נס משמש מדריך של אלדוויז ( Edelweiss Tours) – חברה ידועה למדי, של טיולי אופנועים. באירופה (ובעולם). הוא וקבוצת הלקוחות שלו, הזמינו אותי לסעוד איתם ארוחה נהדרת ולבלות את המשך היום. אנשים נהדרים.

Ferry to TDF.jpg

המעבורת בתעלת מגלאן- 4.5 ק"מ בין פטאגוניה לארץ האש

כבישי הבטון הובילו אותי בעוד יומיים של רכיבה דרומה והגעתי ממש ברגע האחרון לפני שכבש הספינה קופל. מסיבה שאינה ברורה, אופנוענים זוכים להפלגה חינם, משהו שלוקח 29 דקות וחוצה את מיצרי מגלאן לטיירה דל פואגו. Tierra del Fuego)) טיפסתי לסיפון והשקפתי לכיוון מיצרי מגלאן שהיו עד לפתיחת תעלת פנמה, הדרך הראשית בין מערב אירופה לחוף המערבי של ארצות הברית. אין פלא שפנמה אוחזת בנכס בעל חשיבות אסטרטגית עצומה לארה"ב.
טיירה דל פואגו – היא ארץ האש נקראה כך על ידי מגלאן הנווט שהפליג לכאן במאה ה-16. שם המקום נובע מהאש שראה לאורך החוף. אש שהובערה על ידי ילידי המקום כדי להתחמם וכנראה לצלות אסאדו.

Erica & Yaniv.jpg

אריקה ויניב

במעבר הגבול בין צ'ילה לארגנטינה, חוויתי הפתעה נעימה בדמות אריקה ויניב [יניב, אולי תיצרו איתי קשר- יוני:)] זוג ישראלי אמריקני שרכבו מלוס-אנג'לס קליפורניה עד לכאן, על שני אופנועי ב.מ.וו. דאקר 650 שלהם. חצינו את הגבול יחד והקמנו אוהלים יחד בלילה גשום וקר לצד הדרך. למחרת, מזג האויר השתפר ובהתלהבות והתרגשות רכבנו יחד לאושואייה. לאורך כל הקטע הזה חשבתי רבות על נקודת הציון הייחודית הזו ועל העובדה שהגורל זימן לי רוכב בן ארצי לחלוק איתו את הקטע האחרון של "קצה הדרך העולמית".
באושואייה הקמנו אוהלים ונחנו כמה ימים במחנה הקמפינג הפנטסטי של מועדון אנדינה (Andina). ואז נפרדנו ואני יצאתי צפונה.

למטה: גאריבלדי פאס – כמה ק"מ מצפון מזרח, לפני הכניסה לאושואייה

TDF.jpg

Ushiuaia.jpg

אושואייה. מבט ממזרח

איפסתי את מד המרחק. וחייכתי לעצמי; "מכאן, הכיוון הכללי הוא לאלסקה בצפון. רחוק, רחוק, רחוק מכאן".
בדרך פגשתי עוד אפנוען, גווידו Güido מגרמניה. לא ראינו איש את רעהו מאז שהייתי בוואלפריסו צ'ילה, וזה אכן היה נפלא לפגוש אותו ולרכוב ביחד שוב. בעיירה ריו גרנדה Rio Grande הזמינו אותנו בני משפחה מקומית, להתארח בחברתם ונענינו להזמנה ברצון. שם למדנו להכין אמפנדס, ה"בורקס" הדרום אמריקני, פחות או יותר…
ריו גרנדה היא עיר מאובקת שארגנטינה הקימה מסיבות פוליטיות (נשמע מוכר?), כדי לחזק את אחיזתה של ארגנטינה בטיירה דל פואגו. יש כאן מפעל להרכבת מכונות כביסה, מערכות טלויזיה וכדומה. הבתים ברובם חשוכים ויש במקום תחושה של נטישוּת.

21 בפברואר יום הולדתי ה-36 . גווידו ואני בישלנו עוף צלוי די טעים וסעדנו עם משפחת פרז ארוחה מהנה. לא יכולתי לבקש ארוחה או חברה מוצלחים יותר ליום החשוב הזה. ולמחרת בבוקר עם הנג אובר קליל, נפרדתי ממארחי ב Muchos Gracias por Todo (תודה רבה לכולם) ועברתי (שוב) לצד הצ'יליאני של טיירה דל פואגו ועוד כמה מאות ק"מ עד למעבורת אל היבשת.

דרום אמריקה

בעודי מחפש מקום בפאמפאס להקים בו אוהל באותו לילה, איבדתי לשניה את הריכוז ורכבתי ישירות לתוך בור עמוק. האופנוע נפל פנימה ואני טסתי קדימה מעל לכידון… קמתי על רגלי והרמתי את האופנוע תוך בדיקה מהירה לעצמי ולאופנוע. כמה שריטות, אך שום דבר לא נשבר. למזלי. זו היתה תזכורת מפחידה לשנינו, להקפיד על זהירות כפולה; כאשר רוכבים כל יום ולאורך ימים רבים באיזורים נטושים. תופסים בטחון עצמי רב וזה ממש חשוב לשמור כל הזמן על זהירות וערנות על אחת כמה וכמה כשרוכבים לבד על אופנוע.

Dont drive too fast!.jpgב ז ה י ר ו ת   א ד ם !

The Endless Pampa.jpg

החבר'ה מחוות מנליק (בה התארחתי בדרכי דרומה) שלחו לי מייל קצר, בו אמרו כי הם כולם יהיו בחוות קונדור (Estancia El Condor) מצפון לעיירה אל-צ'אלטן (El Chaltén)  ב-25 בחודש וכי החלקים שהוזמנו עבור אחת ממשאיות הפורד F200  שלהם שתיקנתי, הגיעו. הדרך לחוות אל קונדור היא חתיכת 130 ק"מ של נתיב חצצי מוכה רוחות אימים… אבל איזה מקום! מדובר בחווה בת 400 אלף דונם (!) הממוקמת לרגלי הקורדיירה Cordillera. משקיפה על אגם סן מרטין (lago San martin).
אכן היה נהדר לפגוש חברים חדשים/ותיקים ובילינו לילה נפלא ביחד. אכלנו בשר בקר ונהנינו איש מחברת רעהו.

היה קשה לומר שלום לאנשים הטובים האלה, שקיבלו אותי כאחד מבני משפחתם ולא ביקשו דבר בתמורה. העמסתי את האופנוע וכיוונתי צפונה לבארילוצ'ה (Bariloche), "איזור האגמים". מקום יפהפה עם קהילות בעלות אופי אירופאי. שוויצרי, גרמני, בריטי. פניתי לדרך 7 האגמים לכיוון סן-מרטין ואז יצאתי מזרחה לעבר המדבר הפאטגוני. באחד הלילות באוהלי לצד הדרך, חזיתי בתצוגה מרהיבה של סופת רעמים וברקים באופק הרחוק (צילום עליון בפוסט).

המדבר הפאטאגוני

שני הימים אחר כך היו רטובים למדי, גשם ניתך כל היום והמים הגיעו לכל פינה… ביום הרכיבה האחרון לכיוון בואנוס איירס, פשוט ארזתי את האוהל הרטוב שלי בתוך הגשם ויצאתי מתוך שדה פולי הסויה בו לנתי להמשך הרכיבה. הדרך היתה מוצפת, לפתע האופנוע התנדדנד והתנועע מצד לצד. משהו מוזר ושונה. עצרתי. וקלטתי; הגלגל הקדמי מפונצ'ר והצמיג יצא מהחישוק. "לא…לא עכשיו!!… לא כאן!!!" חשבתי לעצמי. עצרתי בניחותא ובחנתי את המצב.

Picture 004.jpg
קודם כל, אספתי קצת מים מאיזו שלולית הרתחתי אותם והכנתי קפה כמו שצריך. אחר כך, השכבתי את האופנוע, הסרתי את הגלגל הקדמי, סתמתי את הנקב בצמיג. לנפח צמיג טיובלס ללא קומפרסור חשמלי, זו חתיכת עבודה. אז דחפתי פנימה פנימית וברגע שכבר עמדתי לנפח אותה, חקלאי מקומי הגיע לעזרתי. גבר בטנדר טויוטה עצר לידי ובחיוך שאל מה הבעיה. "בוא איתי לחווה שלי יש לי קומפרסור". כך עשיתי והצמיג תוקן במהירות. שמתי לב כי הבחור צולע, במבט ממוקד יותר גיליתי כי חסרה לו רגל אחת. "מה קרה לך?" שאלתי. "איבדתי רגל במלחמת פולקלנד" הוא ענה. הבטנו זה בזה בשתיקה ואחר כך הבנו שאנו חולקים בינינו הרבה מן המשותף. חייכנו. לחצנו ידיים והודתי לאיש הטוב הזה. תאמרו מה שתאמרו על ארגנטינה, אך זה מקום ידידותי.

The kind men that helped me.jpg

המציל מהפאמפס ליד הטויוטה שלו

סוף סוף הגעתי לבואנוס-איירס. עיר עצומה בת 15 מליון תושבים, המכסה רדיוס של כ-40 ק"מ. עצירה ראשונה היתה במוסך אופנועני המסע הידוע: "דקאר מוטוס" “Dakar Motos”–   בבעלותם וניהולם של סנדרָה וחבייאר. המקום מפורסם בזכות הסיוע שלו לאופנועני מסע אתגרי וזה היה מקום מושלם בשבילי. תנאי אירוח פשוטים, ידידותיים ונוחים ומוסך איכותי בו ניתן לטפל באופנוע או לתקן אותו.

שני מטרים הצידה מחדר השינה הנ"ל – המוסך, עם אורח שמטפל באופנועו.

חביאר הוא ג'נטלמן אמיתי והסתדרנו מצויין. הבחנתי בדגל ישראל תלוי למעלה בתקרה. במבט קרוב יותר גיליתי את בעליו – יוני בן שלום!
האופנוע טופל. המחשב תוקן. הביטוח נעשה וחברים זכו לביקור. אנחנו מוכנים להרביץ לכביש (כלומר: "טו היט דֶה רוד") מחר.

7 lakes road, North of Bariloche.jpg
העצירה הבאה אורוגוואי ואחר כך ברזיל.
אלה החדשות עד עתה. שמרו על עצמכם.
אדם.

——————————————————————————————————————————————————

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

22 במרץ 2011 15 יום בקירגיסטאן

חבורה ישראלית על אופנועי אוּרָאל עתיקים, חצתה את רכסי הטינן-שאן בשיפולי הגבול הסיני. ערן שפיצר מומחה ה"סטאנים" שלנו, יסכם את המסע להנאתנו. צילומים: עדי גלעד ואלדד אהרוני

20090728kirgizstan_(188).jpg

map_of_Kyrgyzstan LINE.jpg

ביום שלמחרת, אחרי ליל הסדר חנה האופנוע שלי באחת מחוות הבודדים שבנגב ויצאנו לטיול רגלי ארוך. עם שובנו סיפרה לי בעלת המקום שרוסי אחד גילה את האופנוע, הסתובב סביבו בהתרגשות עצומה ובחן אותו במשך דקות ארוכות. לאחר שהצליח להתארגן על עצמו, הוציא מהתיק שלו דיסק וביקש ממנה למסור לי אותו. אתמול בערב פתחתי את הדיסק ואז הגיע תורי להתרגש – הדיסק הוא של מין חברה שמוציאה טיולים באזור של קירגיסטן וקזחסטן. לבחור קוראים וולדימיר והוא מחזיק 7 אופנועי אורל, שזה מין B.M.W. עתיק אבל חדש במונחים של חבלי הארץ הללו ואיתם הוא מארגן טיולים באזור ההררי של קירגיסטן.

כל מסע כזה אורך כשלושה שבועות ועולה כ-2800 דולר כולל הכל! במסע שעשינו לפני כשנה, הסתובבנו בקירגיסטן באזור של ימת איסכול. היינו שם ארבעה ימים ואת ההרים ראינו מרחוק. המדינה הזו כל כך הדהימה אותנו, שאם היינו יודעים היה צריך את כל החודשיים של המסע שלנו להקדיש רק לה או במילים אחרות – "אם יש למישהו חשק לבדוק, אני ממליץ בחום ובמידה גדולה של התלהבות על מסע כזה". כך כתבתי לפני כשנתיים באתר שלי וקיוויתי שמשהו יקרה. הוולדימיר הזה, שעובד למחייתו בהתקנה של מזגנים, לא וויתר ולאחר שיחת הטלפון הראשונה כבר נשבתי בהתלהבותו, – הוא נותן הכל ואני מביא אנשים – ניסתי לעניין את חברי ממועדון אופנועי ה-GS של B.M.W  ולדלות מעוניינים מהיקב ומהגורן, זה לא ממש התקדם ולאחר כשנה קיימתי

ערב שקופיות בביתי. באו כעשרים איש, ההתלהבות לא הצליחה להרים את הגג… "מסובך"…" 15 יום באוגוסט".. "מעט יקר"… "אשתי צריכה ללדת" ועוד מיני סיבות טובות למה לא. אבל היה שם נציג נלהב ובעל נסיון במיזמים הזויים – יורם קפלן, שהחליט שזה מה שנכון לעשות. הוא הצליח לשכנע את שלושת בניו הבוגרים ומינה אותם להיות המבוגרים האחראיים.
חשבתי לתומי, שלא תהיה בעיה לארגן קבוצה נוספת וקבענו שני תאריכי יציאה באוגוסט. קבוצת קפלן התגבשה ולארבעת בני המשפחה נוספו עוד שלושה חברים והעניין נחתם ונסגר. אצלי זה דישדש ולא התקדם ולאחר התלבטות החלטתי לוותר לכל חברי שהכזיבו ולהצטרף בזחילה על הגחון לקבוצה של קפלן. חודשיים לפני ושבוע לאחר ששילמתי את כל עלות הטיול הזה, קרה משהו במשפחתי שהעמיד את האחריות ההורית שלי במבחן ונאלצתי לבטל. בתחילת אוגוסט, יצאו בני המשפחה ולאחר טיסה שעוברת בתורכיה נחתו בבישקק שבקירגיסטאן.
קירגיסטאן היא אחת המדינות שנגזרה בתחילת שנות התשעים מברית המועצות. היא לא הצליחה להתרומם. אין לה אוצרות טבע ורכס הרי הטינן שאן-שעובר לכל אורכה, משאיר מעט מקום למגורים הגיוניים. רוב האוכלוסיה מתרכזת סביב אגם איסכול ועמק כפרגנה. הדת מוסלמית – אבל מאוד מתונה. בסך הכל כ-5 מיליון תושבים, על שטח שהוא כגודלה של אנגליה.

מבישקק, מוסעת החבורה לכפר בו מוחזקים האופנועים וכבר עם הנחיתה, מתחיל אצלם תהליך של הנמכת ציפיות וגיוס של סבלנות להתנהלות המקובלת – אין אופנועים, צריך להביא אותם. וולדימר יוצא לקבץ מרחבי הכפר את האופנועים העתיקים ולאחר זמן חונים מול "הצימר" שלהם תשעה כאלה. לכל אחד סירה ולשניים יש גם דריישפט לגלגל של הסירה – אופנוע 4X4… הם עושים קצת רכיבות נסיון להכרה של הכלים ודי נחרדים לגלות, שהיצירה המכנית המצ'קמקת הזו כמעט ולא ניתנת לשליטה. בלימה טובה היא משאלת לב והסירה כל הזמן מושכת ימינה. זו לא רכיבה, זו מלחמה. מאבק בלתי פוסק עם הרצון של האופנוע לקבוע את דרכו באופן עצמאי.
למחרת יוצאים לדרך. עדיין מישור ודרכים סבירות ונראה שיהיה בסדר. זה לא. ועם תחילת הכניסה להרים כשהדרך מעט משתבשת, מעלה יורם את גלגל הסירה על גבעה קטנה שלא הייתה צריכה להיות שם וכל החבילה מתהפכת. הוא יוצא מזה ללא פגיעה ממשית, אבל נחוש – מפה רק ברכב נורמלי. וולדימיר נאלץ להביא מהכפר הסמוך רכב 4X4 + נהג וחלק גדול מהציוד, עובר לרכב ומקל קצת על הרכיבה.

לוולדימר זה הטיול הראשון שהוא מוציא לקבוצה של ישראלים והוא נחוש להעניק להם את חווית חייהם, לספק את כל מחסורם וכדי שהכל יהיה בסדר, הוא מצרף גם טבחית שלפי עדותם לא יודעת להכין אפילו חביתה… מכונאי עם רגל מגובסת, שמתנייד על קביים. ילד עוזר. מכונאי נוסף ועכשיו גם הנהג עם רכבו – זה נראה כבר כמו משלחת, אבל מצליחים להתקדם. ביום השלישי, מגיעים לשיפולי רכס הטינן-שאן ומתחילים לעלות. לא קל, אבל מסתבר שהאופנועים, שפעם זרם בהם דם גרמני – מפעל של אופנועי B.M.W הועבר בשלמותו אחרי מלחמת העולם השניה, ע"י הרוסים מאירופה הכבושה ומוקם בהרי אורל. האופנועים מיוצרים מאז ללא שינוי מהותי והם למעשה רפליקה של מכניקה משנות הארבעים – מסוגלים למאמץ הנדרש. פה ושם מעט מתחממים, אבל נוסעים. כל אחד מתרגל לאט לאט לאופנוע שלו ולגחמותיו המשונות. הנוף הנפרש מולם מחפה על הכל; פסגות של הרים מושלגים, גבעות אין סופיות של עשב ירוק, נהרות שוצפים, עדרי סוסים ומסביב שקט ונידחות; אין אנשים. אין כלי רכב. אין כבישים ואין טלפון. ביום השלישי מתחילת הכניסה להרים, הם מגיעים לחאן טאש רבאט שהיה נקודת מנוחה לנוודים ולנוסעים בדרך המשי העתיקה. הכרזה על יומיים מנוחה, מתקבלת בשמחה. המכונאים עובדים והרוכבים מטיילים רגלית.
הטבחית מכינה מדי יום את ארוחות הערב והמכונאים עובדים על האופנועים, מנסים בכול כוחם לתחזק את הגרוטאות שלא יתפוררו. יש להם דלי עם סיכים להחלפה. חלקי חילוף לכל תקלה ותיקון פנצ'רים הוא ענין של שגרה – יום אחד של רכיבה על דרך חצצית, זימן להם 15 פנצ'רים. הדלקת האופנועים בשעות הבוקר הקפואות, הוא עניין אירובי מסובך ומתיש. רגלית ההתנעה נעה בניצב למנוע. מהלכה קצר ומשחק נכון עם ידית הגז, היא פעולה שדורשת מיומנות של קוסם. נסיונות מוקדמים, גרמו לאחת מנעליהם להתפרק, אבל כמה בקרים כאלה וגם על זה הם משתלטים.

שני המכונאים משארים אותם פעורי פה, כאשר הם מחליטים לעשות שיפוץ הכרחי לאחד האופנועים. הם מפרקים את הגיר, כל חלקיו; גלגלי השיניים, המיסבים והקפיצים מפוזרים על שמיכה ולאחר כשעה מוחלפת שן ההתנעה. הכל נארז ונסגר ולמרות שנותרו שלושה חלקים קטנים על השמיכה, האופנוע חוזר לטור והם ממשיכים. אין ספק, צמד המכונאים – גיבורי הטיול – בהמשך הם מחליפים בוכנה… גל הינע שנשבר ומתגברים על אין סוף תקלות. באחד האופנועים הייתה דליפה תמידית של בנזין על מכנסי הרוכב – קצת פרופורציות, זו לא תקלה שצריך להתרגש ממנה ועל זה מוותרים.
חניוני הלילה, הם או יורטות – מין אוהל נוודים מונגולי או אוהלים אישיים, אותם ממקמים בחניונים שובי עין. בלילות צונחת הטמפרטורה קרוב לאפס והציוד שסופק להם מאפשר הישרדות נעימה גם בתנאים האלה. האזור בו הם מטיילים, הוא פנינת נוף יוצאת דופן. רכס הרים מקביל בגודלו להרי ההימליה. מעט נמוך יותר בשיא פסגותיו ונשאר נידח והרבה פחות מתוייר בגלל בעיות של נגישות ותשתית תיירותית. חלון ההזדמנויות לטייל כאן קצר – כארבעה חודשים בשנה בלבד. בשאר החודשים, סופות שלגים, גשם בלי סוף וקור מקפיא. את שאריות השלגים, הם פוגשים פה ושם כקרחונים שלא נמסים וכנהרות שוצפים המתנקזים לימת איסכול. דרכי העפר המרשתות בדלילות את חבל הארץ הזה, מיועדות לרכבי  4X4 קשוחים ולא לאופנועים כבדים ומסורבלים וכאן עולה דמותו של וולדימיר, שאומנם מחובר היטב לארץ הזו אבל שום הגיון שמוכר להם לא מאפיין אותו והם נסחפים אחריו ומגשימים את ההזיה הפרטית שלו. עם כל פס הררי ארוך ומתיש עליו מתגברים בחרחור והשתנקות הם ניצבים על הפסגה, מורידים את הקסדה מול ההרים שמסביב ועוד הורדה של כבוד והשתאות לאיש המוזר הזה שהביא אותם לכאן.
עכשיו, כבר בפסגות של הרים בגבהים של 3000 מטר. האוויר מעט דליל, זה לא מפריע לאופנועים שמונעים עם קרבורטורים עתיקים, אבל יורם והילד השאוויש, כבר מתקשים בנשימה ועל פסגות יותר גבוהות שתוכננו כיעד נכסף הם מוותרים. וולדימיר הבטיח מקלחת מחוממת שתותקן באחת הסירות אבל כנראה לא הצליח. לאחר חמישה ימים ללא מקלחת, הם זוכים למין אמבטיה משונה; המורכבת מדלי עם מים חמים, דלי עם קרים ופחית של קופסת שימורים – לערבב ולשפוך על הראש…
עשרה ימים של רכיבה איטית והמעגל שהשלימו בהרים, מסתיים באגם איסכול שם מוחזרות הגרוטאות. לילה בבישקק וחזרה ארצה.

פורסם במגזין 'מוטו' – נובמבר 2009

———————————————————————————————————————-

ערך- יוני. כל הזכויות C לכתיבה שמורות לערן שפיצר. כל הזכויות C לצילומים שמורות לעדי גלעד ואלדד אהרוני

———————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

16 במרץ 2011 תנו לראש קצת דרור 2

כמו שהובטח; דרור עינב משייט חשוף על ספינות נוצצות, בנופי החלום האופנועני בארה"ב ומשתף אותנו בסיפור של סיבוב קבוצתי.

צילומים: עתליה עינב

"החלום מתגשם"- סיכום טיול ספטמבר 2008

האמת? אין לי מושג מאיפה להתחיל. כל-כך הרבה חוויות ב-9 ימים! שכרון חושים של ממש! 9 ימים על אופנוע, ברחבי הפארקים במערב ארה"ב – בהחלט שווה כתבה. כל פארק בפני עצמו הוא יצירת מופת של הטבע. אהיה מקורי ואתחיל מההתחלה…

DSCF1704.JPG

נפגשים בלאס-וגאס. יום רביעי 10 ספטמבר 2008. חבורה נפלאה, ומגוונת  גם בטווח הגילאים שלה.

חבורת ישראלים המבקשים להגשים חלום: "טיול על גבי אופנוע ברחבי ארה"ב". לאחר הערכות קצרה – יום חמישי בבקר: "איגלריידרס". מתחילים בתהליך השכרת האופנועים. 5 הארלי דיוידסון מסוג אלקטרה גלייד ו-2 אופנועים של הונדה מסוג גולד ווינג , כאשר אחד מהם מיוחד ביותר- "טרייק" (3 גלגלים) – "אתם עוד תבקשו סיבוב…." יוצא איציק בהצהרה ! (הוא כנראה ידע למה).
"…חברים! קדימה, אגם מייד מחכה לנו" – שם, ערכת הקפה נחשפת אחר כבוד וריח של קפה ישראלי מהביל עולה באויר.
עם חשיכה, הגענו לחניית הלילה בעיירה קטנה לפני פארק ציון.Zion National Park "למה ציון? מחר חברים עם בוקר נדבר על זה…".

westernunitedstates rout.jpg

יום שישי – הבוקר מתחיל עם סיפור קצר ומוסר השכל בסיומו – כך, בצפייה גדולה, מתחיל כל בוקר, לאחר תדריך קצר על התוכניות לאותו יום.
מה שלא מצפים לו הוא: שמעתם על אופנוע שמעדיף לנסוע רוורס? נכון, סוג של תקלה – אחד מהחברה ממלא באופנוע שלו סולר במקום דלק. אאוץ'… מייד, כמו במבצע צבאי, נרתמים לפריסה : יוזמה, רעיונות מבריקים, כח שאיבה כביר (של הסולר ממיכל הדלק) ועיכוב של כשעתיים – הכל מאחורינו. לאור העובדה הזאת והאילוצים , אני כבר חושב על המהלכים הבאים.
סוף טוב, הכל טוב – מגיעים לפארק ציון, המאופיין בגווניו האדומים ובצוקים הישרים המתנשאים לגבהים. ב"שאטל" המקומי אנחנו מבינים למה הפארק הוא אזור נחשק כל-כך, עבור מטפסי הרים המגיעים לכאן מכל רחבי תבל. "ציון" – על שום מה? על שום היופי השמיימי והוא כמקדש טבעי.

DSCF1838.JPG

תוך כדי נסיעה לכיוון היעד הבא, אנחנו חוצים שתי מנהרות. הופתענו לראות בקירותיהן פתחים לצפייה בנוף ושמחנו לראות את האור בקצותיהן…
לפנות ערב, להזכירכם, ערב שבת, אנחנו כבר מגיעים למלון שלנו, המרוחק כ-7 מייל מפארק נוסף – "הברייס קניון".Bryce Canyon National Park

תוך כדי חלוקת המפתחות לחדרים, ניגש אלי אחד מן העובדים של בית המלון. לאחר שיחה קצרה מסתבר שהוא יהודי, היחיד בכל האזור. בעודי מתרגש, הבחור מוזמן להשתתף בקבלת השבת המסורתית שאני עורך במהלך הטיולים, על כל גינוני הטקס.
האורח שלנו מבקש לשמור למזכרת את כוס הפלסטיק שאיתה ערכנו את הקידוש – אני, באופן אישי חש בצמרמורת העוברת בגופי ומרוצה מכך שהצלחנו ולו במעט להעביר את המורשת שלנו גם לקצה האחר של העולם.

שבת בבוקר, 13 ספטמבר, אנחנו נכנסים אל הפארק. אני לא כל-כך רוצה להאמין למראה עיני, אבל בזוית העין אני מבחין בעשן המיתמר מאחד מאזורי הפארק – ואכן כבר בכניסה התריעו ה"ריינג'רס" (הפקחים) על שריפת היער שלא מאפשרת לנו להגיע אל החלק האטרקטיבי יותר של הפארק, אלא להסתפק בחלק קטן ממנו שגם הוא מספיק יפה כדי לגרום לאיבוד ההכרה ולאבדן חושים….
פארק עם תצורות טבע מדהימות וציבעוניות של אלפי עמודים, חרוטים וצריחים שנוצרו כתוצאה מארוזיה באבן הגיר ואבן החול – "אשת לוט" פראיירית לעומתם…
"…יקירי, כביש 12 מחכה לנו" – כביש מפותל עם נופים מדהימים –  חלומו של כל אופנוען : עליות, ירידות, פניות …כל מילה נוספת מיותרת!
יום ראשון 14 ספטמבר. "…חברים – זוכרים את בגדי הים שאמרתי לכם להכין? זה הזמן לשלוף אותם –מייקל מחכה לנו!"
החבר'ה שואלים שאלות: לאן? מי זה? מה זה? איפה זה? זה כואב?
לאחר נסיעה קצרה, אנחנו מגיעים ליישוב קטן בשם "מונרו". כל תושביו מורמונים למעט מייקל, היהודי היחיד. מייקל "אימץ" לעצמו את המעיינות – מים חמים עם ריכוז גבוה של מינרלים, הנותנים למקום נופך מיוחד. אנחנו עוצרים לטבילה "חבלז"ית" במי המעיינות ולאחרי ממשיכים בנסיעה אל פארק נוסף "קפיטול ריף נשיונל פארק".Capitol Reef National Park שכבות הסלע הנראות בו צבעוניות כל כך, עד שנדמה כי יד אדם במעשה.

בדרך חווינו גם חוויה קולינארית בלתי צפויה: 15 איש רעבים עטים על איזו חוות גידול אורגנית נידחת, שסיפקה לנו לחמים הישר מהתנור הבנוי לבנים, גבינות עיזים, סלט טרי מירקות אורגניים ועוגיות שמרים כמו של אמא. גם מתכונים היו באמתחתינו – הזוי ממש ! (כן, גם אני ביקרתי שנה מאוחר יותר, את רנדי הצנום במיני חווה שלו. באופן מקרי כשעברתי שם. והוא סיפר לי שזכר את ביקורכם. הוא שומר את מדבקת מועדון האופנועים הישראלי שנתתם לו – יוני)

נסיעה על כביש 70 וכביש 191 מביאה אותנו לעיירה מואב השוכנת לפתחם של שני פארקים : "הארצ'ס" (קשתות) Arches National Park ו"הקניונלנדס". Canyonlands National Park
אופס, קצת לפני הכניסה למואבּ Moab בחנייה של אחד המלונות, קולט המוביל עשרות כלי רכב עתיקים משנות ה-30 וה-40 שהתרכזו שם למפגש שנתי.
אנחנו עוצרים לשוטט ביניהם, שולפים מצלמות – עושים פוזות וממשיכים. בלב ליבה של העיירה, פגשנו את יורם בעל חנות. בחור ישראלי, היהודי היחיד באזור. הוא כמובן שמח להתעדכן על מה חדש בארץ.
היום נחתם בפאב מקומי במשחק ביליארד, לאחר שתיית כמה וכמה כוסות אלכוהול שהוסיפו למצב רוחנו המרומם בלאו הכי.

יום שני 15 בספטמבר – יום שמוקדש רובו ככולו לטבע: הפארק הראשון שאנו מגיעים אליו הוא ה-"ארצ'ס" המכיל את מספר הקשתות הטבעיות הגדול ביותר בעולם. לצד הקשתות מופיעים פסלים טבעיים (להם הוספנו חלק), מחטים, חרוטים וצורות יחודיות נוספות בגווני אדום חום וצהוב. ב"שביל השטן" על החול בין שני סלעים ענקיים שנידבו לנו את צילם, אנחנו מתכנסים למדיטציה, נושמים עמוק ופותחים את הלב…
קמים, מנערים מעלינו את החול וממשיכים ל"קניונלנדס" – לא, זה לא שם של לונה-פארק…
בנקודת תצפית גבוהה מאוד "נקודת הסוס המת", ניתן לראות את נהר הקולוראדו, ממנה אנחנו יכולים לראות בעצם מה ראו ראשוני המתיישבים שהגיעו לאיזור.
בחזרה למלון במואב אנו סוטים מדרך הישר, ונוסעים במקביל לנהר הקולוראדו, עוצרים בקרבת הנהר, מקוששים עצים ותוך דקות ספורות סובב לו הפינג'אן על המדורה בניצוחו של גלנטי – זקן השבט. אין סוף ליצירתיות, כך מסתבר – בקבוק פלסטיק ריק (לא מהזבל) הופך לאחר חיתוכו ל-2 ספלי קפה. גומרים הולכים. מחר צריך לקום מוקדם. מאוד מאוד מוקדם – הפתעה!

יום שלישי 16 ספטמבר השכמה ב-4 (!) לפנות בוקר. החבר'ה לא יודעים למה –הפתעות לא מגלים, נכון?!
צינת הבוקר מכה בפנים וגורמת לנו לעצור בתחנת דלק לא פעילה ולפצוח בריקודים לחימום האיברים. אנחנו נראים כמעט כמו החבורה של "נח..נח..נחמן מאומן".
השחר מפציע ודבר לא מפתיע! מידע שניתן לנו על פסטיבל כדורים פורחים היה שגוי ביסודו, ואנחנו, שנוטים לראות את חצי הכוס המלאה, שמחנו על ההזדמנות שניתנה לנו, לראות מצידו האחד של הכביש את אור הירח התלוי בשמים ומצידו האחר את השמש העולה מבין ההרים – עלות השחר ברוב תפארתו.
חרגנו מן השגרה גם בענין ארוחת הבוקר: במקרה, הכינונו מראש…. מוצרים להכנת ארוחת בוקר לתפארת מדינת ישראל: מכין הסלט, מדליק האש לבישול הביצים הלא הוא: מיכאל המציל.
שבעים ומרוצים אנחנו שמים פעמינו לנקודת גבול שבה נפגשות 4 מדינות: ניו-מכסיקו, אריזונה, קולוראדו ויוטה. בהמשך, בדרכנו לעיר פייג', חצינו את שמורת שבטי ה"נבאחו" האינדיאנים ב"מוניומנט וואלי", אזור בו הופקו מאות סרטי פרסומת וצולמו בו סרטי קולנוע ידועים וטובים. אגב, המקום נחשב לפלא השמיני בעולם. דומה שהיום הזה הוא הארוך בשנה… הספידומטר דואג להוכיח לנו שרכבנו כ-400 מייל ביום זה.
אכן לעת ערב הגענו לעיר פייג' בפאתי "אגם פאוול" Lake Powell או בשמו הנוסף "גלנד קניון".

יום רביעי 17 ספטמבר ואנחנו מוצאים את עצמנו בתוך סירות מירוץ באגם פאוול – מקום שאין דומה לו בשום מקום אחר בעולם : מגדלי הסלע המרהיבים בצבעי האדום שלהם, המים צבועים כחול ירוק, חופים עם חול אדמדם – מה שמשאיר אותנו עם חוויה בלתי נשכחת. היפות והאמיצים קופצים למים הקרים – מיכאל המציל (זה מארוחת הבוקר) משתף אותנו במפגשים שהיו לו עם דולפינים בחוף הים של ראשון-לציון. כמה חבל שהדף לא יכול להעביר את הקולות שהשמיע……
לאחר השייט, שמים פעמינו לעבר הקניון המפורסם בעולם "הגארנד קניון". בדרך, אני מבחין בגשם המתקרב – אני מכיר אותו… עוצרים, שולפים את חליפות הגשם ואכן הוא מגיע – אבל איך אומרים – בקטנה.
ה"גארנד קניון" נחשב לאחד מפלאי תבל. נהר הקולוראדו השוצף בערוצו, הוא שביתר את הרמה הסלעית ויצר את אותה תופעה גיאולוגית מדהימה. הלינה בסמוך לפארק.
יום חמישי 18 ספטמבר. ההתרגשות רבה. טיסה במסוק מעל ל"גארנד קניון" – חוויה שלנצח תיזכר. אין מילים לתאר.
נוחתים, נרגעים וממשיכים. עוצרים בנקודות תצפית רבות. בכל פעם נפעמים יותר ויותר מעוצמתו של המקום – תמונות שוות אלף מילים.
ערב. לאחר יום עמוס וגדוש אנו מגיעים לעייריה "זליגמן". Seligman בפתחה של "דרך 66" U.S. Route 66 המפורסמת. אנו לנים במלון מאוד לא שיגרתי. על דלת כל חדר (כמעט) רשומים שמות של אנשים מפורסמים שהתארחו בחדרי המלון.

יום שישי 19 ספטמבר. עננת הסיום מרחפת מעל ראשינו. אנו רוכבים ב"דרך 66" – כאילו הזמן בה עמד מלכת. זהו כביש הרוחב הראשון שחצה משיקאגו בצפון עד לוס אנג'לס בדרום מערב ועדיין ניכרים בו שרידי התקופה. הנסיעה ב"דרך 66", על תחנות הדלק העתיקות שבה, מחזירה אותנו לתקופה ההיא של שנות ה-30 וה-40.
באחת מהתחנות היותר אותנטיות, החבורה מתארגנת לתמונה קבוצתית – ראש חץ, לא גרעיני חלילה, אבל חזק דיו! רכישת מזכרות. רגע לפני סיום.
בדרך ללאס-ווגאס אנחנו עוצרים בעוד נקודה משמעותית: סכר "ההובר דאם" Hoover Dam שנבנה על גבול נאבדה ואריזונה.
בשעות הערב מגיעים חזרה ללאס-ווגאס – נקודת המוצא שלנו – כאן בעצם מסתיים הטיול. קובעים להפגש לקבלת השבת המסורתית ואחרי שיחת סיכום מפרגנת ומרגשת – החוויות מציפות אותנו שוב ושוב.
שבת בבוקר 20 ספטמבר. מחזירים את האופנועים. מין תחושת הקלה  – חזרנו בשלום בריאים ושלמים.
ו…הדובדבן שבקצפת – קניות, קניות, וקניות. פותחים עסק לגיהוץ (כל הזכויות על השם שמורות לאידלמן) ….גיהוץ כרטיסי אשראי. איך ייתכן שפתאום אין מקום באוטו לכל הדברים?!

תודתי למשתתפים: גלנטי, צפריר, רונית ומיכאל, אורית ואיציק, רויטל וחיים, עמליה ציון גל וגיא.
לבני עמרי שהוביל את הקבוצה בדבקות, בצורה מקצועית ומדהימה.
וכמובן לאשתי עתליה, האישה שאיתי  לאורך כל הדרך ועוזרת לי בהוצאה לפועל…
אז כמו שאמרנו – "לפעמים חלומות מתגשמים…"

14.9.08 (10).JPG

שלכם (כאן בתמונה)

דרור עינב drorein@walla.com

———————————————————————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לדרור ועתליה עינב.

________________________________________________________________________________________

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

15 במרץ 2011 איפק יול* – דרך המשי 2006

*איפק יול = דרך המשי בטורקית

עודד שני, יותם מורג, אבי פלדמן וערן שפיצר יצאו בשנת 2006 לכתוב פרק מפואר ברכיבה אתגרית של ישראלים. מסע ששימש אותי כנדבך נוסף של השראה למסעי שלי. עכשיו, פסיפס של סיפורים מהמסע עולה כאן. תיהנו.

דרך המשי ליוני -רק מפה+.jpg

במאי 2006, יצאנו רכובים על אופנועי BMW ישנים למסע שאמור היה לעקוב פחות או יותר, אחרי דרך המשי העתיקה על פי מפות מהמאה החמישית לספירה. ההוגה וההוזה של הפרויקט הזה הוא אבי פלדמן מיוטבתה אליו חברו יותם מורג, עודד שני ואנוכי. ההתעסקות וההכנה ליציאה ארכו כשנה וחצי בה למדנו להכיר אחד את השני ואת חבלי הארץ אותם רצינו לחצות. התוכנית המקורית אופיינה בשאפתנות די מופרכת והייתה כזו: – מעבורת לקפריסין, משם מעבורת לתורכיה, גרוזיה, אזרביג'ן, חצית הים הכספי לקזחסטן, אוזבקיסטן לכל אורכה, שוב כניסה לקזחסטן, כניסה לקירגיסטאן, מעבר לסין וחציה של שני מחוזות עד המעבר למונגוליה. במונגוליה, רכיבה עד אולן בטר ושם העמסה של האופנועים על הרכבת הטרנס סיבירית עד מוסקבה. יציאה מרוסיה דרך אוקראינה, מעבר חוזר לתורכיה, משם ליון וחזרה באוניה מפיראוס.  היינו אמורים לצאת לשלושה וחצי חודשים ולסגור מעגל של כ-35000 ק"מ. זה לא קרה וכשהתקרבנו לגבול סין, נתקלנו בהפרה של הבטחות מצד הסינים והקשחה בלתי עבירה, של תנאי הכניסה למדינה. לאחר כחודשיים בדרכים, חזרנו עם זנב מקופל, בטיסה מקזחסטן. גם האופנועים הגיעו בטיסה, אבל כחודש אחרינו – הסיום הזה נצרב בנו ככישלון.
הבחירה באופנוע ככלי תחבורה להגשמה של מסע כזה, היא לב העניין. זה הנושא המאחד והכל כל כך מלהיב ומיוחד. לא בחרנו את האופנועים שלנו למשימה הזו, הם פשוט היו. זה מה שהיה לנו ובלי לנסות להוכיח משהו, הכשרנו אותם למשימה. במבט לאחור, הדבר היה באמת קצת משונה. לקחת גרוטאות בנות 15 שנה ולקוות שהכל יהיה בסדר. זה לא היה לגמרי בסדר, תקלות מכאניות ליוו אותנו לאורך כל הדרך. פרמטר נוסף היה; התנהלות של קבצנים. טוב, לא ממש אבל מראש וויתרנו על מסעדות, בתי מלון ומיני פינוקים שמאפיינים תיירים.
ועוד מרכיב מזעזע היה משקל האופנועים והציוד שלקחנו איתנו – כל אחד מאיתנו יִשָבָע שהעמיס רק את המינימום הנדרש – לאורך כל הדרך חשבנו והרגשנו היטב אבל רק כאשר שקלנו את האופנועים בשדה התעופה של אלמטי בקזחסטן' ראינו את המספר שהופיע על הצג. חישוב פשוט הראה שעל שני הגלגלים, ביחד עם הרוכב, מונח משקל של קרוב לחצי טון. במעבר הרים בגרוזיה, שהיה בקושי דרך עפר עם בורות ואבנים, נלוותה לרכיבה המחשבה שפה זה הסוף. האופנועים ישברו ונצטרך לחזור ברגל…
יוני כותב לא מעט על חלום שהגשים, על כוחם של חלומות ועל הצורך להיות אדם חולם… או משהו כזה – את הזכויות על החלום של חציית דרך המשי, חייבים לפלדמן. אצלו זה יושב עוד מהזמן שחצה את אירופה עם יותם ואנחנו למעשה היינו הפלטפורמה האנושית, עלייה העמיס את החלום שלו. גם אם לא התגשם במלואו, הוא התפנה עכשיו לחלום הבא וזה כיבוש מרוקו. ומה נגיד לו? לא??
הסיפור של מסע דרך המשי נכתב על ידִי כיומן. יום אחרי יום ובשילוב של מיני הגיגים משונים. זהו מסמך אינטרנטי באורך של 34 מטר והכנסתו לאתר של יוני, הייתה נחשבת להשתלטות עוינת… מובאים מספר ימים ומשהו מייצגים. מיטיבי השֶבֶת מול המסך, יכולים למצוא את הסיפור במלואו באתר שלי תחת הלשונית: "ממקום אחר".

11.5

סוף סוף וקצת לפני שהאזרוח שלנו בפאצה יעשה בלתי הפיך, אנחנו אורזים את המחנה, אוספים את האשפה שנצברה ויוצאים לרחוב. אני רואה שבכמה בתים תלויים שטיחים שיום קודם טרחו עליהם נשים סודיות ושטפו אותם במים, אין לנו שום קשר עם חיזוי של מזג-אוויר ואני מודיע לשותפי שלפנינו 3 ימים של שמש, בטוח וחד משמעי. מעודדים אנחנו נפרדים מחמידו ומבנו ונוסעים משם. הכיוון עכשיו לעיר טרבזון, (Trabzon) הכבישים עמוסים ומחייבים נהיגה זהירה. הנהגים התורכים מעט עצבניים, אבל לא משהו שאי אפשר להסתדר איתו. בטרבזון, אליה מגיעים בשעות המאוחרות של הבוקר אני מחפש בנק להעשרה של הקופה הכללית שלנו בכסף מקומי, כמובן שחונים מול הבנק, על המדרכה. וכשאני חוזר, האופנועים  מוקפים באנשים ומהמכולת הסמוכה, כבר יוצא מישהו עם טס נחושת ועליו כוסות קטנות של תה, לא מבקשים תשלום על התה וכשסיבוב אחד של שתייה נגמר, הוא חוזר עם עוד ואנחנו שותים תה ומחליטים שמפה זה רק יכול להשתפר וההיתקעות המשונה שלנו הולכת ונעלמת כזכרון רחוק.

דררך המשי ליוני - 20.jpg

כמעט כמו תיירים, קפדוקיה, תורכיה

לאחר טרבזון, מגיעים לעיר שנקראת הוף ואנחנו כבר למרגלות הרי הקשקר ( Kaçkar Dağları) הכבישים נעשים צרים והתנועה מתמעטת. ההרים שנראו לנו מרחוק כיעד נכסף וקסום' הם כעת חלק מהנוף. הכביש מתפתל ולצידו נהר שזורם הפוך לכיוון נסיעתנו. מדרונות תלולים וצמחיית בראשית של עצים אדירים ומשטחים של עשב ירוק. נקבע יום של רכיבה שיֶפָצֶה על שלושת הימים של פאצה ולאחר כ-400  ק"מ, עוצרים לחניית לילה במקום מדהים ביופיו. הנהר מעט מרוחק ולא כל כך מרעיש. מזג האוויר קריר אבל ללא גשם. בתפריט ארוחת הערב: חזה עוף בשום ולימון, אורז עם בצל ואפונה, טחינה וסלט ירקות.
אנחנו אמנם במרחק של לא יותר מ-100 מטר מהכביש, אבל האזור הררי, פראי, לא מיושב, אין תנועה של מכוניות ומרגישים שזה הדבר האמיתי. בדמיוני, אני כבר מאזין בלילה לשמוע רחשים ואוושות של ענפים נשברים כשדוב דורך עליהם. לתחושה של בטחון, אני מכניס לאוהל את סכין הקצבים שלי. יותם עושה את אחד הדברים האהובים עליו ומפיק מדורה שמשתלבת נהדר ועושים עליה כמה נגלות של קפה. יש לנו הרבה שעות של ביחד; בעצירות, בחניון הלילה ובהיתקעויות, אבל מחוץ לזה כל אחד עם עצמו. ברכיבה סגורים בקסדות ובהקמת המחנה ופירוקו בבוקר כל אחד עם ציודו והאופנוע שלו.
מציאת המקום בו אנחנו פורשים את האוהלים, היא עניין שדורש ערנות, יכולת הבחנה ותזמון מדויק. כשמסכימים על מקום, מסדרים את האופנועים וכל אחד פורש את האוהל שלו. לאחר מכן, אני פותח את השולחן המתקפל ומוציא ערמה של שקיות בהן האוכל של היום; כלי בישול, צלחות וסכום וכל מה שדרוש להאכלה של ארבעה אנשים. כל הערמה הזאת מונחת בצד ימין של השולחן והבנזינייה בצד שמאל. לכל אחד כסא מתקפל ובדרך כלל יותם מתיישב מולי ומכין את הסלט. בהתאם לתפריט של היום, אני מתחיל לבשל ומנסים שהכל יסתיים לפני חשכה.

דרך המשי - ליוני 2.jpg

מעבר בפסגות של הרי הקשקר, תורכיה

פרוק והורדת הציוד מהאופנועים, קלה ומהירה. העמסה וקשירה זה כבר משהו אחר שדורש ריכוז ומחשבה; אורזים לחבילות סגורות את האוהל, שק השינה, התיקים נסגרים עם תכולתם ומונחים על החלק האחורי של האופנוע. בכל האופנועים הורדו מושבי המורכב ומנשאים מיוחדים נבנו במקומם, מיקום האריזות במקום הזה, הוא אידאלי ומאפשר לשמור על יציבות למרות המשקל העצום. את התיק הכבד, שמים קדימה ואריזות קלות, כמו שק שינה ומזרון, נקשרים מאחור. את כל הערמה הזאת, מחזיקות שתי רצועות חזקות שמתהדקות בכמה משיכות ובנוסף – רשת של גומיות או סתם גומיות, לאבטחה נוספת מסביב. עודד מייחס לקשירה חשיבות עליונה וממנו למדתי את הביטוי "הצפנת שרכים" שזו הפעולה החשובה שעושים חובשים צבאיים עם הציוד שלהם; שלא יהיה שום חוט או קצה של רצועה, שמסתובב חופשי ועשוי להיתפס במשהו. המבחן לקשירה נכונה הוא קודם כל איך זה נראה. סימטרי ועוקב את קווי האופנוע, שום דבר לא מתנדנד, לא נופל ובמפגש עם הגב לא בולט משהו.

פלדמן בנסיון חציה של נהר שזורם על הכביש בגאורגיה. קשה לראות אבל הוא כועס.

17.5

בדרך לטבליסי, Tbilisi בגן הפורח שלנו, השכמה בשש בבוקר עם הציפורים… טוב, זאת לא חוכמה גדולה, כי אנחנו הולכים לישון יחד איתם. מתארגנים לאט ועולים על הכביש, לאחר מספר ק"מ, נתקלים בשיירה אין-סופית של משאיות "קמז" חדשות של הצבא הגרוזיני, המשאיות נוסעות לאט מדי אפילו לסטנדרטים הנמוכים שלנו ודרושה נחישות ולא מעט תעוזה, לעקוף משאית משאית ולבסוף לאחר כ-30 ק"מ כאלה, מצליחים לעקוף את כל הטור והדרך נפתחת לנו. אבל אז צריך לתדלק, יורדים מהכביש לתחנת הדלק ובמבט חמוץ, אני רואה את כל המשאיות חולפות להן ועכשיו צריך לחזור על כל המבצע שוב.

דרך המשי - ליוני 4.jpg

יותם מאתגר את ליבו במעבר מים בדרך ליוספלי, תורכיה.

בצהריים, מגיעים לטבילסי ומגלים לחרדתנו שדווקא היום יש כאן מצעד צבאי. כל העיר, שהיא כרך בלתי נסבל בימים רגילים, הופכת לפקק אחד גדול – אי אפשר לזוז. מסביבנו נהגים גרוזינים עצבנים ואם רצינו שיהיה מעניין, אז מתחיל לרדת גשם והבורות מתמלאים במים. קשה להבחין בהם ומנסיוננו הבורות הגרוזינים הם לא צחוק. גדולים ועמוקים. מחליטים לעצור על גשר גדול ואז למטה בשדרה שלאורך הנהר, רואים את עשרות המשאיות שבאו למצעד. לאחר זמן, פלדמן מזהה את כיוון היציאה ומחליטים להמשיך. הסיוט האורבני נמשך עוד דקות ארוכות ולבסוף יציאה מהעיר ולפנינו כ- 50 ק"מ עד מעבר הגבול. הדרך רגועה וגבעות של שדות מרעה מימיננו ומשמאלנו, מחזירות לנו את הנשימה. מעבר הגבול לאזרביג'ן נקרא "רד בריג'ד" ונראה מודרני אבל נטוש וכמעט ללא תנועה. קצת בדיקות וברורים ומסתבר שלמרות המידע שפלדמן ליקט, לא ניתן לקבל וויזה במקום ועכשיו צריך לחזור כל הדרך לטביליסי, כדי להוציא וויזות מהשגרירות האָזרית. טלפון לשגרירות שלנו והקונסולית קובעת לנו פגישה עוד הלילה. אבל אנחנו מוותרים וקובעים למחר.

דרך המשי ליוני - 3.jpg

עצירה בשיפולי הרי הקשקר, תורכיה

בדרך למעבר הגבול, זיהינו תחנת דלק ומסעדה שמאחוריהם מבנים שנראים כמו צימרים. שוב מתחיל גשם ומחליטים לנסות את מזלנו שם. כשמגיעים לתחנת הדלק, מתקבלים ע"י נציגת המשפחה ובנה. הם חשדניים ולא ממהרים לעזור, ארבעת הביקתות הקטנות הן למעשה המסעדה, המקום בו אוכלים, יש שם שולחן ושמונה כסאות. לא פשוט לשכנע אותם ועודד מגייס את כל יכולתו וקסמו ואחרי משא ומתן, אנחנו מקבלים חבילת ארוח, שכוללת: רצפת עץ בשני צימרים, מקלחת של שני דליי מים חמים ופחית שימורים, לשפוך את המים על הראש, ארוחת ערב מלאה וכל זה  ב-18 דולר לאדם. לקחנו.

דרך המשי ליוני - 7.jpg

דרך העפר האיומה – כ-400 ק"מ בקזחסטאן

בקילומטר ה-14 , קצת אחרי בנייני השיכונים הגדולים. ממש בסוף שטח השיפוט של טביליסי, אני נמצא. יחד איתי נפתחו בכביש עוד שני בורות, אבל אני הכי גדול והכי עמוק, בהתחלה כשעברה המשאית שגרמה לסדק קטן באספלט, חשבתי שמישהו ממחלקת הכבישים יבחין ויבואו לתקן, אבל זה לא קרה ומשאיות נוספות עברו והסדק התרחב וכל כניסה של רכב לתוכי, מפוררת את האספלט ואת מה שמתחתיו. נהייתי בור גדול ומפחיד עם שוליים חדים. עכשיו כבר אי אפשר שלא לראות אותי והמפגש שלי עם גלגלי מכוניות נהיה די נדיר, אבל אם זה כבר קורה, אני שומע מבעד לרעש של המנוע את הנהג מקלל את כל מי שאחראי בגרוזיה לכבישים. לפני כחודש, ירד המון גשם ובחור צעיר שחזר עם אמא שלו מבדיקות רפואיות בטבילסי, לא ראה אותי – ונכנס עם הגלגל הימיני קידמי והצמיג שלו פשוט נקרע. לא ברור איך הוא לא התהפך, אבל המחזה היה קשה ואמא שלו כמעט חטפה התקף לב. אתמול עברו פה ארבעה אופנועים. לשמחתי ראיתי שהם לא נוסעים מהר והבחינו בי בזמן. להפתעתי, הם גם חזרו למחרת ואחר כך שוב פעם ונהינו ממש מכרים. אני מקווה בשבילם שהם שמים לב גם לכל הבורות האחרים ושידעו שאם יורד גשם קשה מאוד להבחין בנו וכדאי בימים כאלה לא לנסוע לשום מקום.

מתקני שאיבה בקזחסטן, נראו די מוזנחים ונטושים.

19.5

בוקר מעט קודר ומעונן מקבל את פנינו, הגשם פסק ואפשר להתקדם. היעד של היום, באקו,(Baku) עיר הבירה של אזרבייג'ן בסך הכל כ-400 ק"מ. לאחר כמה עשרות ק"מ, מגיעים לאיזו עיירה וממנה כנראה נסלל איזה כביש מהיר, כי אנחנו עכשיו על הדרך החלופית. ממש רכיבת שטח; חריצים, בורות, חצץ גס וחריצי רוחב. לאחר כ-70 ק"מ כאלה, היא סתם הופכת לגרועה – אבל לפחות עם אספלט ואפשר להסדיר את הדופק.
הנוף כמעט ולא משתנה: שדות מרעה לכל הכיוונים. אנו מתקדמים בשלווה ואז כ- 150 ק"מ לפני באקו, מתפרק הבולם האחורי באופנוע של פלדמן. זו תקלה שהייתה יכולה להיגמר רע, אפילו רע מאוד ובנס, הוא מצליח לא להתהפך ולעצור בצד. תפקידו של הבולם, לספוג את כל המהמורות והבורות, לאפשר לקפיץ לעבוד באופן מבוקר ולמעשה להחזיק את המשקל בחלק האחורי. על החלק הקדמי, אחראים שני בולמים המחוברים לכידון. במקרה שלנו, ציוד במשקל לא הגיוני, פלוס רוכב ודרכים כל כך משובשות, הבולמים פשוט עובדים קשה. כנראה קשה מדי – והנה אחד מתפרק. אין לנו כמובן חלק כזה. עודד ויותם מפרקים, לשמחתנו ניתן להחזיר את החלק התחתון שיצא מההברגה שלו. נמרח דבק אפוקסי לאבטחה והבולם מורכב מחדש. נעשית מתיחה נכונה של הקפיץ ולאחר כשעה וחצי של עבודה, האופנוע חוזר לכביש.
כשהגענו לים השחור, החלה התחושה של "נורא רחוק מהבית" והתלות שלנו באופנועים העתיקים שלנו ומצבם המכני, הפכה לנושא מרכזי, אנחנו תולים קמעות מכל מיני סוגים, מאזינים ברוב קשב לרעשים חריגים תוך כדי נסיעה ופלדמן אף מגדיל לעשות ומדבר אל האופנוע שלו. לאחר התקלה, החד-שיח שלו עם האופנוע, נהיה יותר תקיף ומשהו ביכולת שלו לסמוך עליו, קצת זז ואנחנו מורידים מעט את המהירות.
כ-90 ק"מ לפני באקו, אנו פוגשים להפתעתנו כביש חדש, מקסים וחלק והנסיעה הופכת לקלה ונעימה. טוב שכך, כי היום הולך ונגמר. לעיר אנחנו נכנסים עם חשיכה. חשבנו שכבר ראינו נהגים עצבניים, כרך פקוק ועצבני, חוקי משחק עירוניים לא מוכרים ואפילו נהיגה בצד שמאל. אבל שום דבר מכל זה, לא הכין אותנו לרמת המוטרפות והפסיכיות של העיר הזו. אנחנו בכביש המוליך למרכז העיר, עם הממותות שלנו. אחרי יום ארוך ומתיש. כבר חושך, אין כמעט תאורת רחוב. בכבישים בורות ונהגים עצבניים במיוחד, עוקפים אותנו מימין ומשמאל, במהירויות מטורפות. מצפצפים בצופרי אוויר וצופרי משטרה. פחד אלוהים וסכנה אמיתית. בדרך לא ראינו שום צ'יפ הוטל ושואלים קבוצה של נהגי מוניות, אם הם יכולים לכוון אותנו לאחד כזה. כמובן שמיד התקהלות סביבנו ואז משום מקום מופיע גבר צעיר רכוב על אופנוע עם סירה, מין BMW מתוצרת רוסית שנקרא אורל, IMZ-Ural היצירה המכנית העתיקה הזו, בת כ-50 שנה ומשוחזרת ברמה מוזיאלית. הוא מדבר קצת אנגלית ומוכן לקחת אותנו למלון שבו עובדת חברתו. נותן מכה על הקיק סטרטר. האופנוע שלו עם אגזוזים פתוחים והרעש המחריד מאפשר לנו לעקוב אחריו, כי הוא לא ממש בקי בהובלה של אופנועים וכמעט נעלם לנו. המלון במרכז העיר והוא ממש לא זול – כ-120 דולר לאדם ללילה. שוב עודד נשלח לסדר את המצב ואנחנו מקבלים חדר אחד לארבעתנו, ב-50 דולר כולל קפה בבוקר.
מהדרך ניסינו לתאם עם הקונסול הישראלי פגישה בשגרירות הקזחית, להסדרה של וויזה לקזחסטן כיוון שלא הצלחנו לקבל אישור כניסה לטורקמניסטן ואין דרך לאוזבקיסטן, להמשך דרכנו, אלה דרך קזחסטן. לאחר שפתר לנו את הלילה מתבקש הבחור – בשלב זה חברתו מציגה אותו; רוסלן והיא מריה, להביא אותנו לשגרירות הקזחית. הכבישים כבר התרוקנו מעומסי תנועה ועכשיו יכולים הנהגים לבחון ולהראות לכולם איך המכונית שלהם "פותחת" בין רמזורים. ידידנו משתלב במהומה ולוקח את הסיבובים, תוך כדי הנפת הסירה באוויר ומנופף לשלום לכל מיני מכרים. אנחנו די המומים וכבר ממש עייפים, אבל נדבקים אליו ומגיעים בשלום לשגרירות.
הקונסול הקזחי, צעיר וגבוה – אפילו יותר מפלדמן, מתעניין במסענו ומביע תמיהה על כך שארבע אנשים שנראים די שפויים מוכנים להיכנס ולעבור את קירגיסטן באזורים שהוא מגדירם; "בעייתים ביותר" והוא אומר משהו שנשמע כמו: "אתם יכולים להיכנס ולעבור את עמק פרגנה Farghana Valley אבל יש חשש גדול שלא תצאו משם", נבהלנו, ובחיבור עם ההסתייגויות שקיבלנו ממשרד החוץ, מחליטים במקום, על שינוי נוסף וכניסה לסין דרך קזחסטן ולא מקירגיסטן. השינוי מצריך שתי וויזות ואת זה הוא מתבקש להסדיר. כמה זמן? אולי תוך שלושה ימים.
אנחנו נפרדים ממנו וחוזרים לשדה המערכה ולידידנו שמחזיר אותנו למלון. בדרך נגמר לו הדלק ועודד שולף למענו את ג'ריקן ה-5 ליטר שלו. במעמד התדלוק ההכרות שלנו עם הבחור האנרגטי הזה, הופכת לחברות של ממש. האופנועים חונים בכניסה המאובטחת של המלון ומריה מבטיחה למצוא לנו מגורים יותר הגיוניים לימי ההמתנה בבאקו.

ההגעה הנרגשת לעיר העתיקה בחיווה, אוזבקיסטאן

25.5

בשבע בבוקר, מרגישים תזוזה והמעבורת מתחילה לזחול לנמל. בפנים התרגשות מסוימת וכשנגמרת הקשירה והגשר מורד, מתאספים כל הנוסעים, כ-40 במספר ומוסרים את הדרכונים שלהם. מי שנראה כמו הקפטן, גוער בהם להסתדר בשורה ולחכות לנציגים של השלטון הקזחי. אנחנו לא כל כך ממושמעים והוא שם אותנו בצד – שלא נבלוט. כעבור דקות ארוכות, עולים לאוניה ארבעה לובשי מדים ושלוש חיילות בלונדיניות, שנראות כמו המלאכיות של צ'רלי. ההמתנה נמשכת עוד קצת ואז מורשים כולם לרדת. טרנזיט מצ'וקמק לוקח אותנו לביקורת דרכונים ומכס. בכניסה, אנחנו מבחינים בחייל קזחי עם כלב זאב מאיים. זה נראה לא טוב והוא גם מגדיל לעשות ומסדר את כולם בצעקות ולא מרשה להם לשבת. אני מסתכל עליו ואז הוא קולט את מבטי ומחייך וקורץ. נו באמת, יש לנו אוהדים גם כאן והוא מסדיר לנו כניסה מהירה ועוקפת תור. זה עדיין תהליך ארוך ומתיש. לאחר כשעה וחצי, יוצאים כדי לשחרר את האופנועים מהמעבורת ולהגיע לעוד שתי תחנות, המכס והצבא. המכס לא נמצא בבית ומחכים שם שעות, עושים קפה וגומרים את העוגיות. לבסוף מגיע מישהו, ממלא לנו טפסים ומחתים אותנו על משהו, משם לחותמת של הצבא ואנחנו בחוץ.
לאחר יותר משבוע של מחסור בכבישים פתוחים, אנחנו עולים בשמחה על האופנועים וניגשים לעיר הסמוכה, להצטיידות הכרחית ולהחלפה של כסף. אקטאו Aktau נראית כעיר מדברית ומזכירה את באר שבע; אין הרבה צמחיה והכל קצת דהוי. פוגשים פה כבישים טובים ונהגים מתחשבים, שמחזירים לנו את האמון והתקווה שהיום יש סיכוי שנשאר בחיים. אני מוביל את השיירה לבנק הראשון שראיתי ומקבל נזיפה על זה שחנינו על המדרכה. ממש מדינה מתוקנת ואנחנו חונים יפה בצד הכביש, רק כדי לקבל תשובה שעכשיו אין כסף בבנק ושנבוא מחר. לבסוף מוצאים חלפנית כספים, נפרדים מ-100 דולר ומקבלים 1,220 טֶנגֶה משהו.
האטרקציה הבאה, היא סופר-מרקט חדיש ומערבי לחלוטין. אני נכנס עם יותם שמונה לשמור עלי שלא התפרע עם הקניות. פלדמן ועודד נשארים לשמור על האופנועים ולענות על שאלות הסקרנים. מאוששים, עוזבים את העיר. לפנינו כ-600 ק"מ עד מעבר הגבול לאוזבקיסטן. טיב הכבישים עדיין לא ברור. במפות זה נראה די טוב. עולים על הכביש המוביל לדינאו Denau זו העיר הבאה שלנו. לאחר כ-90 ק"מ, מתברר שטעות וצריך או לחזור כל הדרך, או להמשיך ולהשלים עיקוף רציני של כמה עשרות ק"מ. מחליטים להמשיך.
הנוף מדברי אבל בצבע של ירוק דהוי. ערבות די צחיחות. עשביה נמוכה שנראית לא טעימה בכלל ואפילו לא עץ אחד מאופק לאופק. כשהשמש מתחילה להנמיך, מזהים קיר לבנים שנראה כמו תוחם מגרש כדורגל. אנחנו עוצרים ומקימים את המחנה שלנו מאחורי הקיר. מוסתרים מהכביש. בתפריט הערב; בשר טחון עם שום ובצל, פירה עם טבעות בצל וסלט ירקות.

10.6

הולכים לישון עם חגבים וקמים איתם. השמש זורחת והעשביה עליה פרשנו את המחנה שלנו מתעוררת לחיים; עשרות חגבים רוחשים סביבנו ולאחר קפה מהיר, אורזים הכל על האופנועים ונמלטים משם. שוב רכיבת שטח קצרה ואנחנו חזרה על הכביש לאלמטי. Almaty הדרך נוחה, מעט כלי רכב ונוף רגוע וירוק. שוב עיירה על הדרך. הצטיידות הכרחית והחלפה של כסף ואז מחליטים להתפרע ונכנסים למסעדה, כדי לראות מה הקזחים יודעים לעשות עם כל הכבשים שראינו בדרך. מזמינים צ'יפס ושיפודים. לקראת הצהריים עוצרים ליד נהר קטן בצד הכביש. יושבים מתחת לעץ ומאתגרים את קיבותינו, מול ערמה גדולה של דובדבנים ומישמשים. הימים רגועים, הכבישים טובים ומזג האוויר נעים. זה לקח קצת זמן ולאחר כשעה של ישיבה והסתכלות על רכסי ההרים שמשמאלנו ועדרי הסוסים שמולנו, הוצאתי מהארגז של פלדמן את מצלמת הווידאו והבאתי לו אותה. עודד קיבל את המצלמה שלי ואמרתי להם שעכשיו אני צולח את הנחל הזה ואם יהיה לנו מזל אני נופל… וזה בדיוק מה שקרה. הנפילה הראשונה שלי לאחר 8000 ק"מ ועוד איזו נפילה; חגיגית, מרשימה, מלאת מים ומתועדת היטב. עודד רץ לעברי וניסינו להרים את האופנוע. פלדמן ממשיך לצלם וצוחק. לא הצלחנו. יותם נכנס גם הוא למים ורק עם הדחיפה שלו התיישר האופנוע. עליתי עליו ובנסיון ההתנעה הראשון, הוא הניע וזרם אדיר של מים יצא מהאגזוז הימיני. עשיתי סיבוב על הגבעה בגדה שמול וחזרתי בצליחה מהירה וללא גמגום, לחניה שלנו.

דרך המשי ליוני - 10.jpg

מעבר מים לחלוטין לא הכרחי שנגמר די מהר, בעקבות אבן גדולה ונסתרת
שהונחה שם, כנראה ע"י הטליבאן… קזחסטאן

המסקנה שלי מהארוע; –  שכשלא צריך לעבור במקום מסויים, אז לא עוברים וגם שהאופנועים שלנו יותר מדי כבדים. טוב, זה לא חדש, אבל זו הייתה תזכורת טובה. שמחים על התעוד הנדיר, ממשיכים משם. התדלוק שלנו מתבצע פעם ביום ובזמן שעצרנו בתחנת דלק, הופיע אופנוען גרמני על הונדה xr 650. זרוק, מטונף וכל הציוד שלו קשור בגומיות, חבלים וחוטי ברזל. מעל, כיסוי של פרוות פרה ושני ג'ריקנים של 10 ליטר בבסיס החבילות. נראה כי הוא מתאים עצמו ולבוש בגדי רכיבה מטונפים, זקן של כמה שבועות, קסדה מלוכלכת וחיוך של אושר על פניו. הוא בן 23, נגר במקצועו. בא מגרמניה וכבר יותר משנה בדרכים. התחיל עם שותף בהודו ושם נשבר חברו וחזר לגרמניה. מאז הוא ממשיך לבד, לא ממהר לשום מקום ולא עובר יותר מ-150 ק"מ ליום רכיבה. הוא שמח מאוד לפגוש אותנו וסיפר שכבר שבועות לא נתקל בתייר מערבי. גם אנחנו, למען האמת. הוא תייר האופנועים הראשון שפגשנו. על הארצות שעבר אנחנו רק יכולים לחלום, אירן, אפגניסטן, פקיסטן וכאלה. כנראה שלמחזיקי דרכון גרמני, העולם קצת יותר שטוח. אז אולי בכל זאת אני מתאמץ קצת ומוציא את הדרכון הגרמני שרק מחכה לי… אבל מה אבא יגיד… אבל הוא כבר נפטר לפני 15 שנה… כן, אבל בכל זאת, אני זוכר איך הוא הגיב כשקניתי את ה- B.M.W הראשון, הוא ממש נעלב ולא דיבר איתי שבועות…
מזג האוויר מפתיע אותנו ונראה שלמרות החום הכבד, הולך לרדת גשם ולפי העננים שאנחנו נוסעים לקראתם, זה מתקרב ומאיים. מחפשים מקום לחניה ולא מוצאים. נכנסנו לדרך של שדות שאם היה תופש אותנו הגשם עליה והיא הייתה נעשית בוצית לא היינו יוצאים משם. מנסים כניסה לאיזה כפר ונתקלים בילידי המקום שנראים כמו ההילביליס האמריקאים שראינו בכל מיני סרטים – לא רוצים את חברתם. לבסוף, מזהים שדרה של שאריות יער לאורך כביש שומם שמחבר בין כפרים ושם מוצאים את השקט והמסתור, בתוך הסבך של העצים. עדיין גלויים לכביש, אבל אין כמעט מכוניות וזה נראה טוב. ממהרים להקים את האוהלים לפני שירד גשם.

דרך המשי ליוני - 14.jpg

נאמר פה כנראה משהו שמח, בדרך לאגם איסיקול, קירגיסטאן

כשנכנסו בטעות לטריטוריה הקירגזית, נתקלנו בדרך עפר שהתחילה בסדר והפכה בהמשך לדרך שרק טרקטורים יכולים לעבור בה; קולסים מבוץ שהתייבש בעומק של 20 ס"מ. כניסה בין קולסים כאלה, לא מאפשרת סיבוב וצריך להמשיך בה עד שנגמרת. במעין צומת קטן, לאחר שראינו שאין לנו מה לחפש שם, זיהיתי דרך שנראתה סבירה ומובילה לכביש, תוך כדי עקיפה של מבני חווה מוזנחים. אמרתי לשותפי שיבואו אחרי ונסעת משם. הרכיבה בעמידה ואני לא כל כך רואה אם הם באו, הם לא. ואז סמוך לחווה, יצאו אלי שני כלבים שמרחוק נראו די פראיים ולא משהו שכדאי להיתקל בו. הגברתי את המהירות ופחד אמיתי החל להתגנב. מה אם אפול ואף אחד לא רואה? הרי את האופנוע יכולים להרים רק שלושה אנשים ואני בטח לא יכול לבדי. הכלבים מאחור, הקוליסים עמוקים ואני דוהר בטרוף. לשמחתי, זה נגמר אחרי כמה מאות מטרים והכלבים וויתרו. עשיתי איגוף וחזרתי על הכביש שבאנו בו, שלושת האופנועים עדיין נטועים במקום ואני מתקרב אליהם עם פה יבש ועם דפיקות לב. לא סיפרתי להם על כך והתנהגתי רגיל ורגוע כלפי חוץ, אך בתוכי ידעתי שחזרתי שוב על מעשה חסר אחריות ועל הענין הזה, ניסיתי לעבוד חזק, שלא ישתחרר לי הפקק. זה קרה בעוד שלושה מקרים; צליחת הנהר המצולמת ויציאה פסיכית מתחנת דלק בתורכיה – שם כמעט נכנס בי טרנזיט שיצא לעקיפה ובא מולי. השגחה עליונה – זה מה שהציל אותי שם. היה עוד מקרה, שהכנסתי את פלדמן לדרך שהוליכה לחניון לילה פוטנציאלי. עודד ויותם לא הבחינו בנו והמשיכו קדימה. מהדרך הזאת, בקושי נחלצנו. מהימים הראשונים, עבדתי על עצמי שדברים כאלה לא יקרו אבל אחד מארבעה יכול היה להיות אחד יותר מדי…

דרך המשי ליוני - 15.jpg

פלדמן בדרך כלל מעדיף פרות ומסתפק במה שיש, קזחסטאן

23.6

עוזבים את שמורת הטבע ומגלים ביציאה שומר. הוא חושב אולי לגבות תשלום, אבל כל כך המום ממראה עיניו, שלא מצליח לסמן לנו ואנחנו ממשיכים משם. ביציאה מגלה פלדמן ששני הבולמים הקדמיים שלו גם כן הגיעו לסוף דרכם וזה מקל מעט על ההשלמה שלו עם כך שהמסע מגיע אל סופו. עכשיו בדרך לקירגיסטן, הנוף מתחיל להיות אופייני להרים; שדות מרעה, מזג אוויר קריר יותר וההשלמה והורדת סין מסדר היום מעט מרגיעה. שוב כפר בדרך. מצטיידים בכול טוב שיש למקום לתת וממלאים את הג'ריקנים במים מברז של מי מעין בקדמת הכפר. מים קרים ונקיים אבל לא לוקחים סיכון ושותים רק מים מינרלים או קולה. כמה קילומטרים משם, עוצרים ליד נהר לארוחת צהריים קלה. שתי ילדות מגיעות על עגלה רתומה לחמור. על העגלה כדים גדולים והן ממלאות אותם במי הנהר. כפי שעשו אימותיהן כשהיו ילדות וכך אימותיהן, מאות שנים ושום דבר לא השתנה.
מעט אחר כך, הכביש נגמר לנו והדרך למעבר הגבול חצצית ומעצבנת. שלושה או ארבעה מבנים מסמנים את הצד הקזחי של מעבר הגבול. מגיעים ומתקבלים באדיבות ולאחר כחצי שעה חוצים את השטח המפורז לצד הקירגיזי. שם ארבעה חיילים, סככה גדולה וכמה מבנים מסביב. המחסום עכשיו הוא משהו לא ברור עם הדרכונים שלנו וזה אורך כמעט שעתיים. בינתיים מזג האוויר שוב משתנה ונראה שסופה של גשם בדרך אלינו. מעבר הגבול הזה הוא הנידח ביותר שעברנו בו. בשלוש השעות שהיינו שם, לא עבר אפילו חמור. שאלנו את אחד מלובשי המדים על הדרך הצפויה לנו בקירגיסטן, תשובתו – 'דרוגה חיובה', כלומר דרך מזויינת או דרך מחורבנת. רוצה לומר; אין אספלט אבל זה משתפר אחרי 90 ק"מ. צרוף שתי המילים לתאור הדרך, היה כל כך חסר לנו בדרכים שעברנו וממעבר הגבול הזה נזכור את הדרוגה חיובה ואת האנטנה של גילת לווינים שהורכבה שם מול השרותים.
המדינה שנגלית לנו שונה מכל מה שראינו עד עכשיו. ממש קרוב לגבול, מתחיל השוני. הרים אדירים מימין ומשמאל. הפסגות של ההרים משמאל מכוסים בשלג ואנחנו בעמק ירוק וכמו שכבר אהבנו והתרגלנו; נהר זורם בכיוון תנועתנו, עדרים של סוסים ופרות ומעט מאוד בתים. אין מכוניות, אין אנשים. הציווליזציה המוכרת לנו חדלה להתקיים ב-100 הק"מ הבאים. זכורות לנו האזהרות על המדינה המוסלמית הזו וכשנתקלים במחסום מורד, נדרכים להבין מה קורה פה.
יוצא מהמבנה לובש מדים ולאחר משא ומתן קצר, אנחנו מתבקשים לשלם 50 דולר עבור כניסתנו. זה לא נורא, אבל מחסום הוא לא שוטר שאפשר להתעלם ממנו ואם יהיו עוד כאלה זה בהחלט יכביד על כיסנו. הדרך משתפרת לאספלט דפוק עם בורות. עדיין מעט מאוד תנועה. לקראת אחר הצהריים, מגיעים לאגם איסיקול, Issyk Kul שהוא האגם הממוקם שני בגובהו בעולם, גודלו כחצי ממדינת ישראל ומימיו מי שלגים קרים ונקיים.

דרך המשי ליוני - 18.jpg

למעלה: על שפת אגם איסיקול, קירגיסטאן.

דרך המשי ליוני - 19.jpg

מעבר ההרים בגאורגיה

לאורך האגם כבר ישובים או רצף של בניה כפרית, בתי בוץ, מבני משק וסככות לבקר. שוב עצירה רגועה ואני מנסה להבין את הכסף המקומי במכולת שעל הדרך. עדיין לא לגמרי ברור כי אין מי שיסביר. פלדמן נעלם לנו אבל רק לכמה דקות וכשהוא חוזר, כולו עטוף בנהרה של מי שמצא את המטמון. הוא מוביל אותנו בין הבתים לחוף האגם ושם על משטחים של דשא משובץ בקקי של פרות, אנחנו מקימים את המחנה שלנו.
שעות האור באזורים אלה של אסיה, ארוכות וחשיכה יורדת בסביבות תשע בערב. לפנינו עוד כמה שעות של אור ולאחר שהקמנו את האוהלים, מגלים אותנו שני ילדים. הם נראים לגמרי רוסים; בהירי שיער וגבוהים. לבושים בסמרטוטים, בגדים קרועים ובמידה לא נכונה. נראה שעברו מאח אחד לשני. לרגליהם נעלי אצבע מגומי וכל הופעתם כלקוחה מאיזה זיכרון שיש לנו מהסיורים בסמטאות של עזה. הם נעמדים במרחק בטוח ומסתכלים עלינו בלי להוציא מילה. המקום שפלדמן מצא נראה כמעין מפרץ קטן ובו נגישות טובה למים, ללא שיחים וכנראה שזה מגרש המשחקים שלהם ועכשיו תפסנו להם אותו. עודד מזמין אותם, מציע להם קולה ועוגיות הם מתקרבים ומתיישבים על עקביהם. בשלב זה נודע לנו שהם שני אחים ומנסים קצת לתקשר איתם, אבל זה לא כל כך מצליח והם יושבים שם ובוחנים במבט סקרני, את מעשינו עד שהחשיכה מזמינה אותם לחזור לביתם.

המחשה וויזואלית של המילה "דרוגה חויובה" שזה דרך מזויינת ברוסית של נהגים, קזחסטאן

נגיעה, –  שישה ימים מתוך החודשיים שעברנו והשאר ערוך ומסודר באתר שלי. ערן שפיצר www.espitzer.co.il

———————————————————————————————————————————————————–

ערך (קלילות) יוני שממליץ להציץ באתר המקסים של ערן, גם בלי קשר לאופנועים. כל הזכויות C שמורות לערן שפיצר

———————————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

8 במרץ 2011 לחצות את איראן על אופנוע

ציר בלי רֶשָע, בלי שדים ו(כמעט) בלי דעות קדומות

וורנר באוזנהארט, כבר סבב את העולם 4 פעמים פחות או יותר, הוא עשה זאת לבד על אופנוע וכתב על כך 4 ספרים. (וורנר היה פרופסור לבלשנות באוניברסיטת אוטאווה) יום אחד גיליתי שגיאה גיאוגרפית באחד מספריו, יצרתי קשר איתו ומאז הפכנו ידידים ממש. וורנר וטרודי – מעריצי ישראל מושבעים, ביקרו אותי ואת גלי כאן, כבר 4 פעמים (בכל פעם, כאשר הטמפרטורות בקנדה יורדות הרבה מתחת לאפס… אנחנו כבר מאווררים חדר).

65550023.JPG

סדרת ספרים שנכתבו על ידי איש מדהים. וורנר באוזנהארט. קנדי ממוצא גרמני שבתום קריירה ארוכה של פרופסור לבלשנות באוניברסיטת אוטאווה, החליט לצאת ולממש את כל החלומות שלו בתחום אופנוענות האתגר. הוא עלה וירד את כל האמריקות. הקיף את אפריקה נגד כיוון השעון. חצה מלונדון לכיוון מזרח רוסיה וחזרה דרך סין. ויצא לעוד סיבוב סביב העולם מלונדון מזרחה דרך אוסטרליה. כל אחד מהמסעות האלה הפך גם לספר מרתק של תובנות וחוכמת דרך. (כאן בצילום חסר ספר אחד שהושאל לחבר וטרם חזר) לפני כחמש שנים יצרתי קשר עמו. ומאז אנחנו חחברים טובים. הוא אוהב ישראל מדהים וכבר בא לבקר אותנו כאן פעמיים. וורנר יוזכר עוד רבות בבלוג הזה. איש יקר ומיוחד!

שלושה מארבעת ספריו של וורנר

לפני כמה שנים, בדרכו מחוג הקוטב הצפוני בנורבגיה לכיוון אוסטרליה, חצה וורנר גם את איראן. באישורו אני מפרסם קטע קצר על אופנוען בארץ אסורה… כלומר לנו… כלומר בינתיים.
היחס לאיראן ותושביה, מנקודת מבט שאינה מעורבת באקטואליה הפוליטית ושאינה טעונה דעות קדומות – אלא רק ככברת ארץ מעניינת, אותה יש לחצות בדרך מטורקיה לפקיסטן – היא סוג של לוקסוס לאדם מערבי. נוסע העובר באיראן, טוב לו שיַטֵה אוזן לניואנסים שאינם באים לידי ביטוי בתקשורת המתלהמת. למפגש אמיתי וכן עם אזרחי המקום. עם נדיבותם ואנושיותם. כי מה טעם להכנס אל מעבר לוילון הכבד, אם לא הופכים זאת להזדמנות לגבש עמדה רעננה. לטוב או לרע? למה לטרוח ולהגיע למקום מסקרן כל כך, מבלי להתחבר?

241_23.jpg

המעבר לאיראן

כאוס מוחלט שרר בצד הטורקי של מעבר הגבול לאיראן בבאזרגאן (Bazargan), כל האיזור היה תקוע בשלבים הכי מטורללים של שיפוץ כללי ושיירות של משאיות עמדו אף אל גב, לאורך יותר משני קילומטרים מערבה מנקודת הביקורת. זה עתה פסק הגשם הסוער ומגרש החניה מול משרדי המכס היה לא יותר מביצת בוץ טובענית ולא סלחנית. בהיעדר כל שילוט הכוונה, נאלצתי לשאול שוב ושוב למיקום משרדי ביקורת הגבולות. ובכן, שני המשרדים; ביקורת הגבולות והמכס, שכנו בתוך אוהל בסמוך למגרסת חצץ אימתנית, שעבדה במלוא המרץ והבליעה כל צליל אנושי, שאמור היה לשמש מקום בו אדם צריך להשאל וגם לענות; מי, מאין, לאן ולמה. בסופו של דבר, זכיתי בחותמת השחרור המאשרת בדרכוני, כי הוצאתי מארצו של אתא-טורק רכב בעל שני גלגלים ומנוע.  קיבלתי הנחיות כיצד להגיע לצד האיראני ויצאתי לעברו.

bazargan.jpg

בצד האיראני של הגבול שום דבר לא השתנה מאז ביקורי האחרון בשנת 1999. הכל נראה רגוע, מסודר ובשליטה. ברכותי ;'סאלאם עאלייקום', נענו ב'סאלאם' ידידותי. חיוך ולחיצת יד. ראשית, לביקורת דרכונים. אשרת הכניסה לשבעה ימים, שהכנתי מבעוד מועד בשגרירות האיראנית בטורקיה, נבדקה ונמצאה כשרה וקיבלתי חותמת כניסה. במכס בדקו את האופנוע, מספרי השלדה והמנוע מול הנתונים בתעודת הקארנה דה-פאסאג' ( Carnet de Passages en Douane ה"דרכון של האופנוע"). תלשו את הספח התחתון, מילאו את התלוש העליון באישור רשמי ושלחו אותי לדרכי, תוך אזהרה כי עלי להחליף כספים רק בבנק הסמוך. הם ידעו, כמובן, שזו אמירה ריקה מתוכן, בשוק השחור אני יכול לקבל סכום כפול עבור הדולרים שלי, מכל בנק באיראן ומנסיוני, איש גם לא יבקש ממני קבלה או הוכחה על מקור החלפת הכסף. זה אחד הדברים שהופכים את איראן לארץ מאד זולה לנוסעים זרים – השוק השחור.
נוכחתי בעובדה הזו, כבר בעצירה הראשונה. בתחנת הדלק. תחת "שער הדולר החופשי" מילוי של 26.5 ליטר, עלה דולר וחצי. בכל תחנות הדלק ניתן היה להשיג רק דרגת אוקטן אחת. אך במחיר הזה לא טרחתי כלל לשאול לאוקטן והאופנוע לא התלונן.

shutterstock_1338979.jpg
הכרתי את הציר הזה – אמנם בכיוון ההפוך, אך החלטתי שהפעם כדי לגוון מעט, אעצור במקומות שלא הייתי בהם בסיבוב הקודם. ואלון במלונות שלא הכרתי. איראן היא ארץ מאד בטוחה לרכוב בה, עם אנשים ידידותיים בכל מקום, נהגים תרבותיים ומתחשבים וכבישים מעולים. ושפע של תחנות שירות ותדלוק איכותיות, שהייתי צריך להזכיר לעצמי שאני כבר מזמן לא באירופה.

איך שלא יהיה, הרושם האירופאי הזה התפוגג, ברגע שהתמקמתי ללינת לילה באחד מהמלונות ה..איך לומר; 'לא שגרתיים'. כי ברגע שנכנסתי לחדרי באחד מהם – וכמו כל אדם נורמאלי, הלכתי לשחרר לחצים – גילית שנחתתי בעולם אחר; בעולם השלישי וכי עם כל החביבות ברחוב, האיראנים כופים עלי את תרבותם, במקום הכי אינטימי. כי כאשר חיפשתי את אסלת החרס בחדר השירותים המצוחצח, העלתי חרס. פשוט אין. במקומה ממוקמת בפינה עמדת חור צלפים. על פלטה מוגבהת מעט וסימן למיקום סוליות הנעליים. נכון, זו בטח לא פעם ראשונה למי שחצה את אפריקה (סביב, נגד כיוון השעון. וגם על כך יש ספר שלם. י.ב.). אבל הקונטרסט בין החזות והתכל'ס. המם אותי במשהו. כבר הייתי חלוד במקצת. כן, אנחנו האירופאים המערביים המפונקים, לא מתורגלים בהארכת גידי הברכיים, למצב מתיחה הנובע מכריעה ארוכה. והרגשתי זאת היטב. שלא לדבר על הצורך לדייק (במיקום הרגליים, שלא תחליק כף רגל לחור) במיוחד כשקמים בלילה אפופי קורי שינה… נו. הכי טוב להוריד את המכנסים והתחתונים קומפלט ולהשען על איזו תמוכה. אפשר כסא בצד או שפת הכיור הסמוך. אקרובטיקה. כבר אמרתי? אבל רגע… איפה הנייר? אין. במקום יש צינור פלסטיק גמיש תלוי על וו בקיר הסמוך. ועכשיו מגיע הקטע הכי ממזרי בתרגיל הקרקע האולימפי. עלי לפתוח את הברז, לקרב את פתח הצינור ביד ימין ולרחוץ את התחת ביד השניה. תוך שמירת שיווי משקל. כל זה מעל תהום קטנה, אבל חלקלקה ומסוכנת. ועכשיו אני מבין טוב יותר את ביזויה של יד שמאל בתרבות האיסלאם. לעולם לא נוגעים בה באוכל או באדם אחר. די. בטח הבנתם.

בקשר לאוכל איראני. אולי ישמע מופרך, כי ידוע גם ידוע, איזה נפלא המטבח האיראני. אבל אני זה אני, לא מסתדר עם טעמים פיקאנטיים. כך שהסתפקתי בתבשילי קבאב ואורז. אורז עם קבאב ולמחרת שוב קבאב ואורז, לשם גיוון. עכשיו, כדי לשטוף את הגרון, עמדו לרשותי תה או מגוון משקאות קלים כמו "זָםזָם" ו"פִּיפִּי", (תחשבו על ארוחה שבסוף מקנחים בפיפי, הזוי) המקבילים האיראניים לקוקה קולה ופפסי. אין בשום מקום בירה, יין או משהוא אלכוהולי אחר. ורמזו לי כי אם אתפס עם אחד ממשקאות השטן האלה, אזכה במלוא סאת המלקות השגורות בשריעה, בפרהסיה וללא רחמים. אז הנה, כמי שמעריך בירה טובה, אם תרצו – מצאתי מעט רשע.

65550021.JPG

איספהאן – מסגד שיח' לוטפאללה

65550019.JPG

65550026.JPG

איספהאן – מסגד שאה'

S3700731.JPG

shutterstock_49220629.jpg

בקשר לקוד הלבוש. האם נשים איראניות אכן אוהבות ללבוש את הצ'אדור (או בפשוטת; אוהל אישי נייד) בציבור? הייתי נחוש לשאול ולברר את הנושא לפני שעזבתי את איראן. ההזדמנות נקרתה לי, כשהגעתי לסוכנות נסיעות וגסטהאוס בשם "אקבאר" בעיר בָּם (Bam).

הגעתי לשם לאחר חשיכה והתקבלתי על ידי קבוצה של שבעה איטלקים שטיילו באיראן על  ארבעה אופנועים. על שלושה אופנועים, רכבו שלושה זוגות של בעל ואישה ועל האופנוע הרביעי רכבה אישה מקומית. סולו. זה סיקרן. שאלתי אותה אם היא חוותה איזו הטרדה מהיותה אישה "לא, בכלל לא" היא ענתה. "נכון, כאשר אני מגיעה למקום ציבורי, עלי ללבוש את הצ'אדור. אם אני רוכבת או הולכת רגלית, אני זורקת את הדבר הזה מעל לבגדי הרכיבה מעור ממוגן. אך אתה רואה כאן, במקום פרטי, אני לובשת מה שבא לי". שתי גברות מצוות אכסניית "אקבאר" שנכחו בארוחת הערב, שתיהן בג'ינס אופנתי וסוודרים קלילים. אחת דיברה אנגלית טובה. שאלתי אותה איך היא מסתדרת עם הצ'אדור. היא משכה בכתפיה והשיבה : "אני לובשת את מה שחוקי התרבות והקוראן הקדוש מחייבים, אין לי בעיה עם זה" אז שאלתי אם היא יכולה להפנות אותי לפסוק בקוראן בו מצויין הדבר.

Iran-Votes-Zahedan2.jpg

היא הפנתה אותי לאחד הגברים שהבטיח לחזור אלי עם תשובה. בבוקר בטרם עזבתי הוא ניגש אלי ואמר; "לך לקוראן הקדוש, סוּרָה מאתיים וארבע, פסוקים 30-31". וזאת עשיתי בהזדמנות הראשונה ומצאתי את הפסוק המצווה על האישה המוסלמית ענווה והשפלת מבט למול רשימה מפורטת של דמויות. האחריות על גרוי של הזולת – היא עליה. משהו שהפך לחוק מדינה. האנשים והנשים שפגשתי בהמשך הדרך לגבול הפקיסטני. "שידרו" יותר מרמז, כי יש חוק ויש מציאות. מעין קיום אישי, בתוך חוק שקבע מי שמינה את עצמו נציג של ישות בשם אללה. משהוא שאיני מסתדר איתו מצד כל  דת שלא תהיה. אבל בכניסה לאיראן חתמתי על מסמך מנדטורי, שבו התחייבתי לא לעסוק בחתירה תחת אושיות הרפובליקה האיסלאמית המפוארת.

הכמיהה והסקרנות שגיליתי לסממני צריכה ותרבות מערביים, היו מובהקים ו"שידרו" לי, כי יש בדרך איזו מהפיכה, גם אם היא תיקח קצת יותר זמן. אז המשכתי רק לצפות ולהקשיב. כעבור שלושה ימים הגעתי לעיירת הגבול זאהדאן (Zahedan) בואכה פקיסטאן . ידעתי כי עלי להערך לכניסה לארץ הבאה בנושא חשוב; דלק. באיזור הגבול מתקיים מערך ענף של הברחת דלק מאיראן לפקיסטאן, בה המיסוי על הדלק גבוה במיוחד. כך שממש לפני מעבר הגבול נעמדתי בתור בתחנת דלק, כדי לגלות אחרי כשעה שלא אזכה לקבל טיפה, כי איני שייך לקבוצה הנכונה… לכן הפנו אותי כמה ילדים, לסוחרים בצדי הדרכים בהמשך הציר – המוכרים דלק מתוך ג'ריקנים. מילאתי עד הקצה ויצאתי לכיוון פקיסטאן.

———————————————————————————————————————————————————————

תרגום ועריכה – יוני. כל הזכויות C שמורות לוורנר באוזנהארט – All rights -C- reserved to Werner Bausenhart

* חלק מהצילומים הורדו ברשות מאתרים ברשת.

** המתעניין בקניית ספריו של וורנר (באנגלית כמובן), יוכל להשיגם במחיר בסיסי ישירות מוורנר. נא להפנות אלי מייל ואני אדאג לשדך. – יוני.

———————————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »