29 בינואר 2011 מקסיקו מכה שנית. גלעד וערן 3000 ק"מ במקסיקו
חוזר לארח בבלוג את ערן וגלעד.
הנה הם שני נציגינו הקבועים במרחבי הפלא המקסיקני. שישה ימים של שכרון חושים לטיני:
הרבה זמן חיכיתי לחופשת דצמבר, לצאת למרחבים הגדולים שמקסיקו מאפשרת להרפתקניה ולהרגיש את הרוח מלטפת את הקסדה.
גלעד ואני יצאנו ממקסיקו סיטי לכיוון צפון ביום האחרון של שנת 2010
יצאנו על הכביש המהיר מספר 57, כאשר ידענו שבין מקסיקו-סיטי לסאן לואיס פוטוסי – (San luis potosi) נקודת ציון בציר הרכיבה של היום הראשון, האופציה הנוחה היא הכביש המהיר (כביש אגרה). זאת, אף שאנחנו משתדלים לנסוע כמה שניתן, על כבישים הציבוריים האיטיים יחסית ויחד עם זאת מעניינים הרבה יותר מבחינת הנוף, האנשים, הכפרים הטיפוסיים וכמובן הפניות והפיתולים.
לאחר כ – 400 ק"מ רכיבה באוטוסטרדה, עם עצירה לארוחת בוקר בדרך, הגענו לסאן לואיס פוטוסי. עיר מדברית משהו המרמזת לך שאתה יוצא מהאיזור ה"מתורבת" המרכזי של מקסיקו ונמצא בפאתי אזור המדבריות הצפוני והמרתק.
כאשר חצינו את העיירה המנומנמת הרגשנו שהפרנו את השלווה…לפנינו נתגלו רכבות מסע, גברים עם כובעי ומגפי בוקרים, שוטרי תנועה עם מגפיים שחורים בוהקים. משם המשכנו לעיר סקאטקאס, נקודת העצירה ליום הראשון.
ידענו שבדרך לסקטקאס מצפה לנו רכיבה של כ – 300 ק"מ על דרך ציבורית שהיתה במצב מצויין וחלק גדול ממנה עם שני מסלולים בכל כיוון. אולם הדבר שפחות ציפינו לו, היתה המחלחמה הרצופה ברוח העזה שכמעט והעיפה אותנו מהדרך. שמרנו על מהירות שיוט של 140 קמ"ש אבל רוח הצד היטתה את האופנוע בזווית חדה באופן קבוע ומדי פעם היכו בנו משבי רוח שממש העיפו אותנו לשוליים…הנוף מדברי וציורי מאוד והדרך ריקה מכלי רכב…מדי פעם חצה את הכביש כדור קוצים גדול שהתגלגל ברוח ממש כמו במערבונים.
הגענו לסקאטקאס בשעות בין הערביים, עייפים מאוד מהרוח העזה. הגענו למלון היפה במרכז העיירה וכאשר שאלנו את בעל הבית איך מגיעים לחניון הקרוב, הוא פשוט הזמין אותנו להיכנס עם האופנועים פיזית לתוך החצר הפנימית של המלון.
סקאטקאס (Zacatecas) היא עיירה קולוניאלית ציורית מאוד שנמצאת בלב אזור של מכרות (של מדינת סאקטקאס) . בבוקר עלינו עם האופנועים לרכס ממנו נשקף נוף מרהיב על העיירה ועל האזור כולו
לאחר ארוחת בוקר נעימה וטעימה, על הרכס יצאנו לדרכנו.
ביציאה מהעיירה היתה לגלעד הברקה. כאן גם המקום לציין שמאז הטיול האחרון התחדשתי בג'י.פי.אס גרמין זומו 660 כזה שהותאם לאופנוענים עם שלל תכונות: עמידות במים, מסך מגע שעובד עם הכפפות ועוד.
שמנו לב כי ישנה אפשרות, לבחור ציר נסיעה בדרך עפר וגלעד הציע שננסה להתחיל את היום מחוץ לדרך הסלולה (למרות שחיכו לנו 300 ק"מ והיתה זו שעת צהריים…).
ואכן, ביציאה לכביש הבינעירוני מכשיר הניווט הראה כי ישנה דרך עפר ועלינו עליה. נכנסו לאזור שדות פסטורלי ויפה, אולם מהר מאוד הבנו שקיים פער בין הדרך שמראה הג'י פי אס, לבין הדרכים שאנו רואים בשטח. לצערנו לא היתה דרך אחת טובה שניתן היה להמשיך איתה הרבה, ולכן מצאנו את עצמנו מזגזגים בדרכים קטנות בין השדות ימינה, ושמאלה, אחורה וקדימה. אם צריך להיות כנה, אז כמובן זה המקום להודות שהיה כיף קצת להתלכלך בחול, להזיע, להרגיש שטח, אבל היה ברור שרחוק לא נגיע. לאחר כשעה וחצי של התברברות קיבלנו החלטה נבונה, לחזור לדרך המקורית ולשים פעמינו לכיוון העיר דוראנגו (Durango) , בה תיכננו ללון באותו לילה.
הדרך לדוראנגו היתה נחמדה עם מעבר בכפרים טיפוסיים ושוב, רוח עוצמתית שהקשתה על הרכיבה.
דוראנגו היא עיירת מערבונים מדברית אשר בסביבתה צולמו מאות מערבונים בשנות ה – 60-70 של המאה הקודמת.
לאחר מקלחת וללא ציפיות ויצאנו לרחוב. להפתעתנו גילינו עיירה תוססת עם חיי לילה מעניינים מאוד וכך בתום קטע הליכה במדרחוב, מצאנו את עצמנו בפאב הכי חם בשכונה .
גולת הכותרת של הטיול היתה – ללא ספק – היום השלישי. יצאנו מדוראנגו לכיוון העיר מסאטלאן ( Mazatlan) ששוכנת על חופיו של האוקיינוס השקט (מרחק של כ – 300 ק"מ). ביציאה מהעיר, פגשנו בנוף עוצר נשימה וכבר בהתחלה עצרנו לנו בנקודת תצפית יפה, שם נתקלנו בחבר לדרך, תושב דוראנגו, שרוכב על אופנוע מאותה המשפחה, הוא נתן לנו מידע חיוני על המשך הדרך ועדכן אותנו שבאוקטובר יתקיים המפגש השנתי של מועדוני הרכיבה של ב.מ.ו בעיר דוראנגו. כמו כן הוא סיפר שבעוד כ – 50 ק"מ אנחנו צפויים להיפגש עם הרבה רוכבים – ימי ראשון הם ימי המפגש שלהם.
הנופים היו עוצרי נשימה וחצינו יערות בגובה של 2800 מטרים מעל פני הים. הגענו לבקתת המפגש בה פגשנו כ-40 רוכבים מהסביבה, אשר התכנסו לארוחת בוקר משותפת. הורגש שכולם מכירים את כולם ולכן אנחנו היינו האטרקציה היומית. בחוץ חנו אופנועים מכל הסוגים והדגמים והאנשים היו נחמדים מאוד. שמענו סיפורים של אלו שרכבו עם האישה עד לארץ האש בדרום ארגנטינה, או מאחרים שעלו עם האופנוע עד לאלסקה. בעיקר קיבלנו עוד מידע חיוני על המשך הדרך והרבה מאוד הפחדות.
עמוד השדרה של השטן, הינה דרך שכבשו לפני כשבעים שנה, בין רכס ההרים לבין עיר הנמל מזאטלאן. לנמל זה מגיעות סחורות רבות והדרך נכבשה על מנת לאפשר מעבר של הסחורות על גבי משאיות כבדות למרכז המדינה. העבודה נמשכה שנים רבות ועלתה הרבה מאוד כסף וההתוצאה היא ללא ספק אחת הדרכים המרתקות ביותר בעיני הרבה אופנוענים הרבים שפוקדים אותה וגם בעינָי מן הסתם.
הנוף ציורי משני הצדדים, רכסי הרים, וואדיות. באמצע הדרך ישנו קיר גדול עליו מוקירים תודה באותיות קידוש לבנה למהנדס שניהל את הפרוייקט המרשים ואף מצויינות העלויות לסלילת הדרך.
שמענו מהרבה מאוד אנשים שטיילו בדרך זו, שהסכנה הגדולה ביותר היא הסיבובים החדים כל כך, בהם המשאיות הכבדות והארוכות לא יכולות להסתובב כראוי ולכן הן נאלצות לחסום את כל הדרך…
על כן היינו דרוכים מאוד לאורך אין ספור הפניות החדות. הדרך יפייפיה, מאתגרת, טכנית, ובעיקר מתישה. לאחר עשרות רבות של סיבובים חדים, הרגשתי שאני חייב לעצור למנוחה ובעיקר לספק לגוף מקורות אנרגיה. עצרנו במכולת קטנה בדרך ובזמן שאני זללתי סנדוויצ'ים גלעד פשוט תפס תנומת צהריים על מדרגות סמוכות.
בסך הכול ארכה הנסיעה כתשע שעות ברוטו ויש לציין כי גם שהדרך היתה מעייפת מאוד, היא היתה בלתי נשכחת.
הגענו לטיילת של מסאטלאן בדיוק בשקיעה וביחד עם מזג האוויר החמים התחושה היתה נהדרת.
לאחר מקלחת ומנוחה קלה, יצאנו לארוחת ערב נעימה עם אלפרדו חברי משכבר הימים (סיפור ארוך…. לא יעבור את העריכה של יוני חחח..(לא נכון – יוני:)) והלכנו לישון עייפים שבעים ומרוצים.
למחרת בבוקר, הבחנתי במסמר תקוע בגלגל האחורי שלי (כבר אמרנו שטיול ללא פנצ'ר הוא לא טיול לא?) ועצרנו ביציאה מהעיר במוסך אופנועים פשוט שנתן לנו שירות מעולה, מהיר וזול.
יצאנו לדרך לכיוון עיירת הנופש המפורסמת פוארטו וויארטה, (Puerto Vallarta) מרחק של כ – 460 ק"מ
פוארטו וויארטה הינה עיירת נופש חשובה במקסיקו, היא שוכנת על חופי האוקיינוס השקט. בעיירה קיימת תנועת תיירות ערה ביותר גם מקומית ובעיקר זרה מצפון אמריקה ואירופה. קיימים בה מלונות בכל הגדלים והמחירים. התמקמנו לנו במלון נעים בתחילת הטיילת ויצאנו לנו לשוטט. האווירה היתה מקסימה וידידותית מאוד. התפוסה בעיר היתה קרובה ל -100 אחוז, הברים והמסעדות הרבות עבדו במלוא המרץ, מופעי רחוב ואוירת חג.
למחרת בבוקר ביציאה מהעיר, גלעד הבחין בירידה בלחץ האוויר בגלגל האחורי שלו. אחת מהטעויות שעשינו היתה לא להחליף את הצמיגים שלו לפני הטיול מכיוון שהוא הגיע עם צמיגים שחוקים מאוד, עניין לא מאד בטיחותי.
מנקודה זו ועד סיום הטיול היינו צריכים לעצור כל 200 ק"מ בממוצע למלא אוויר בצמיג האחורי שלו שכנראה כבר היה צריך החלפה דחופה.
הדרך מפוראטו וויארטה לקולימה, (Colima) אורכה כ- 450 ק"מ של נוף ציורי – הלכה לאורך קו החוף ולעיתים עלתה על גבעות סמוכות מהן השקיף נוף מהמם של האוקיינוס.
הגענו לעיר קולימה, אך החלטנו להתאמץ עוד קצת ולישון את הלילה האחרון בלגונה הנמצאת כ – 25 ק"מ מעל העיר קולימה ומומלצת על פי מדריך לונלי-פלנט. חצינו את העיירה וניצלנו את המעבר בה לקניות בסופר לטובת בישול בסיר הפוייקה שהביא איתו גלעד, הצלחה גדולה מאוד מהטיול הקודם…. טיפסנו מגובה של כ- 500 מטר בה שוכנת העיר, לגובה של כמעט 2000 מטר בה שוכנת הלגונה. הגענו בשעת לילה, התמקמנו לנו בצימר נחמד וגלעד הכין לנו פוייקת בשר טעים ומזין.
בבוקר התארגנו מוקדם לקראת יום הטיול האחרון שהיה צפוי להיות ארוך (כ -800 ק"מ). לאחר כוס תה על הגזייה על שפת הלגונה היפה יצאנו לדרכנו.
יצאנו בכביש הציבורי לכיוון העיר גאוודלחרה (Guadalajara), כאשר 150 הק"מ הראשונים עוברים למרגלותיו ומצדדיו של הר הגעש נבאדו דה קולימה , שהינו הר הגעש הפעיל ביותר במקסיקו כיום. הוא מתנשא לגובה של כ -4200 מטר מעל פני הים. השמיים היו כחולים, מזג האוויר היה נפלא ומהר הגעש עלה עשן סמיך (ההר התפרץ לאחרונה בשנת 2005 וגרם לנזק סביבתי לא מבוטל).
הדרך היתה מקסימה עם נוף כפרי ומפותלת בפניות יפות.
בשעת צהריים מוקדמת, עצרנו לאכול ועשינו הערכת מצב לגבי ההמשך. עדיין היינו רחוקים מהבית והיה לנו ברור, שזוהי נקודה טובה לעשות מעבר מהדרך הציבורית לדרך האגרה המהירה, על מנת שנוכל להגיע הביתה בשעת ערב סבירה (לא לאחר רדת החשיכה) ולתת נשיקה לילדים לפני שהולכים לישון.
את המשך הנסיעה עשינו על הדרך המהירה שעוברת ליד העיר מורליה, (Morelia) וגמאנו את 400 הק"מ בכ- 4 שעות.
הסימן הכי טוב המבהיר לך שהטיול נגמר והגעת למקסיקו-סיטי, הם הפקקים שתמיד מקבלים את פניך לא משנה באיזו שעה או מאיזה כיוון אתה מגיע…
ההתאוששות מהטיול לקחה לי כמה ימים טובים, גם לתת לגוף מנוחה מהמאמץ וגם לעכל את כל המרחבים הפתוחים, הנופים והאנשים הנפלאים שפגשנו בדרך.
מקסיקו לא מפסיקה להפתיע, המסקנה שגם חיים שלמים לא יספיקו כדי לראות את כל מה שהמדינה הזו יכולה להציע שרירה וקיימת, וכל מה שנותר הוא לפנטז ולתכנן את הטיול הבא.
דרישת שלום ממקסיקו
ערן שביט
ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לערן שביט
מאת: יוני · קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום · יש 4 תגובות, הוסף תגובה
