הרפתקה דוט קום

אז, במדבר הפרואני (היום לפני שנה)…

…והנה אנחנו שוב על אופנוע שועטים אל המדבר.

באמת מדינה קטנה יש לנו. ויחד עם זאת יש בה הכל. רכיבה מדברית במחוזות נטושים. פקקי תנועה מבטון יצוק. שושנות מחלפים מענגים וטיפוס דרדרתי במעלות הרריים… הכל ביום רכיבה אחד.

לקראת סוכות השנה, שינינו את מנהגנו לציין זאת בהקמת סוכה ובחרנו בביקור במדבר, אשר גם לו יש חלק מהותי באתוס החג היהודי. התיישבתי עם גלי על האופנוע שרכשתי -מודל 2006 ("וורנר") – שבקושי זז מעומס מדבקות שעטיתי על גופו (כן, כל הערימה שהבאתי מהמסע, מתפקדת עכשיו כלוח מודעות חסר בושה.) ויצאנו לסיבוב בנגב עם דניאל, יורם, יוסי, טלי, יואב וגלי. בשעה 6:00 בבוקר התייצבנו בצומת הכפר הירוק וגילינו כי ליורם יש בחניה אופנוע עם מצבר מת. אז הוא יאחר.

יצאנו לכיוון חוף זיקים עמוסים בארוחת בוקר. למה עמוסים? כי עד שנגיע כבר אפשר יהיה לקרוא לזה ארוחת בוהוריים. דני על ההרלי פאט-בוי שלו, יוסי וטלי על הוואראדרו. יואב ואני על שני ג'י.אסים 1200 צהובים. הרוח הקרירה כבר פיצתה אותנו על השעה המוקדמת, שעה שאינה קיימת ביומן של דניאל. מאחר והגזיה וערכת הכנת הקפה אמורות היו להגיע עם יורם, פצחנו בתה של בוקר ב"קפה ג'ו" בצומת יד-מרדכי. משם חזרנו מעט צפונה וירדנו בדרך נעימה לכיוון חוף זיקים. מהסוכה הדרומית ביותר בחוף (בארץ) , ראינו בקלות את בתי עזה, שבהמשך שורת משברי הגלים שנצצו בלבן ואת מגדלי התצפית שעל קו הגבול העצבני. אך אנחנו היינו רגועים. בערך…

לא בלי היסוס, נשארתי בבגד הים שלי, שבקושי הכיל את עודף המשקל שאספתי, מאז נחתתי בארץ ורצתי אל הגלים. מי הים היו חמימים וסוחפים. כעשרה ק"מ צפונה מכאן, שוכן החוף אשר על חולותיו גדלתי כילד באשקלון. הים התיכון היה בשבילי הגבול האחרון. השער לחלומות הרטובים תרתי משמע. מכאן הייתי אמור לצאת להקפת כדור הארץ, על ארבע חביות מחוברות בחבל מרפְייָה, שרפי דורות ואני בנינו בחשאי ליד הקבר הרומאי, במרחק מאה מטרים מקו הגלים. יש בי הרבה יחס וגעגוע חי, לאייץ' שתיים או הענק והמלוח הזה. (עד שהגעתי לתיכון, כבר עזבתי את הים-התיכון ועליתי לבוייאר בירושלים, אבל בואו לא ניסחף :))

פרשנו את ארוחת הבוקר שהייתה אוסף של רגעים אחרונים, מול המזווה בבית וכמה פשטידות. היה בסדר, בעיקר משום שכולנו כבר רצינו להמשיך. בינתיים יורם הודיע שאלכס הגבוה – כצפוי מאיש נפלא שכזה – הגיע לביתו, עם מצבר טעון חדש והחליף אותו בכמה דקות. יורם כבר בדרך. בהכירנו את קצב התנועה של יורם, התחלנו לארוז.

יחד עם יורם הפלגנו לכיוון דרום. הדרך עברה לכיוון ניר-עם, משם לכביש צאלים רביבים ומשאבי שדה – תדלוק – ומערבה לכיוון ניצנה. החום, שמשום מה לא חובש כיפה ושעון חורף לא מזיז לו – הכה בנו עד שנמלטנו לאחת מחורשות הלימן, שבשולי הכביש בואכה ניצנה. שם ישבנו גם זללנו את שארית האוכל שהעלה אדים בשקיות הניילון שאיתנו.

כביש הגבול היה פתוח. ירדנו איתו נושקים את מערך מגדלי התצפית המגוחכים מהצד המצרי. יכולנו לרכוב רק למרחק שנקבע על ידי יצרן הרלי דייוידסון. האופנוע של דני יפה. נוח. עושה אחלה רעש. אבל לא אוהב מרתונים. (טוב. יש כבר סוד לגלות: פאר תוצרת אמריקה פינה מקומו מאז לתהילת תוצרת באווריה.) חצינו את מצפה-רמון מהלך 35 ק"מ מהר חריף מזרחה. הקפדנו למלא דלק בתחנת סונול. למה? מה רע בתחנת "דלק" היושבת בכניסה למצפה? ובכן: לידיעת בעלי אופנועים נורמאליים: מערכת האימובילייזר של אופנועי הרלי דייוידסון משביתה את המנוע בתחנה הספציפית הזו. למה? ובכן כידוע הבעיה עם השבחה של גזעים: בסוף הנולד יוצא יפהפה, אבל אידיוט.

ירדנו ממצפה-רמון בכביש הנהדר, אל תוך המכתש כשהשמש בגבנו ויצאנו ממנו מבעד לסיבוב המושלם להטייה נעימה, שחולף בנחל גוונים ולמרגלות הר קטום, אותו טיפסנו גם טיפסנו בימים אחרים. גלי ואני התענגנו שוב על הרכיבה המשותפת. היום לפני שנה חרשנו את דרום פרו וצפון צ'ילה. המדבר כאן הוא יפה יותר. אין ספק בכך.

שיירת האופנועים, בהובלה של יוסי וטלי, הדרימה לעבר צומת שיזפון ושם כבר כיסה אותנו האוויר סביב באבקה סמיכה של חושך.

משיזפון משכתי אני קדימה לעבר מעלה שחרות, בה הזמנו לפני שבוע, מקום ללינת לילה. כעבור עוד 18 קילומטרים, באנו לגב רכס מעלה-שחרות וגילינו כי את הזריחה מחר, לא נראה מהמקום האהוב. האוהל הבדווי במרומי חלקו הצפוני של הרכס – השטח כולו נמכר ליזם נדל"ן שיבנה מלון בוטיק במקום. או כמו שאומרים. הלך עלינו.

מאהל קטן ומאד אשכנזי. שבֵדי כזה, של ברזנטים מאיקאה ושלד מברזלי זוית, חיכה לנו עם מקלחות ושירותי שדה. איש נחמד ומזוקן, קיבל אותנו במאור פנים וארוחת ערב מדברית טעימה. אחרי קצת קישקושים ולגימת בקבוקי היין שהבאנו איתנו, נמרחנו איש איש על מזרונו. ואת האויר ניסרו שריקות ותרועות של אנשים, שהרוויחו את הלילה הזה ביושר.

למחרת השכמנו מוקדם. במדבר, זו מתנה ממש, לפנק את עצמך בקימה מוקדמת. כאן השמש, האבנים, החרקים והסלעיות, נוהגים במין בָּלֶט של אור וצל. קרניים בוקעות וטללים בוהקים. אנשים המתעוררים מאחורי קירות בד דקים – מסגירים את כל הקולות המלווים את ההכרה שלנו כי הלילה חלף.

שוב, ארוחה קלה באוהל המטבח ובשעה שמונה לערך יצאנו לכיוון צפון. כיוונו לעבר ערד דרך מצפה-רמון, ירוחם, המכתש הקטן ומשם רצינו לטפס דרך הכביש החדש שחוצה את דרום הר-חברון לכיוון אמציה ומתחבר לכביש 6. אך כבר באיזור עבדת, החלטנו לשנות את המסלול. החום הכבד המיס את סבלנותנו. גמרנו אומר לחתוך הביתה כשיורם בראש. טלי יוסי דני ויואב בעקבותיו ואנחנו בסוף. חלפנו שוב בצומת משאבי-שדה ונחתנו לארוחת צהריים של פרידה ופיזור בצומת להבים. מכאן רכבנו אמנם בשיירה. אך כעבור חמישה ק"מ מישהו שם לפנים, הגביר למהירות גבוהה ממש.

כך שגלי ואני נשארנו שוב לבד, כשסביבנו אופק עגלגל נושק שפתי גבעות מדבריות ועצי אקליפטוס כסופים, מעטרים את שולי הכביש בקטעים מקריים. לא מיהרנו. בשבילנו זו נסיעת הומאז' לחזרתנו וגעגועינו לנוף הווייתנו, כאן בארץ מולדת. וטוב שכך.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה