הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש אפריל, 2010

27 באפריל 2010 שוטף פלוס

החגים מאחור והקיץ לפנים. אוטוטו עונת טיולי השטח הרגועים הופכים לחתירה בתוך לבה לוהטת. בקרוב יערך אירוע מועדון אופנועי השטח של ב.מ.ו, איפה שהוא בדרום, במקום שאליו יוכלו להגיע גם מי שאינם חובבי רכיבת שטח, כדי להכיר את הפעילות שלנו ואם ירצו לשמוע את סיפור המסע שלי.

בינתיים כמה מידידי החדשים והותיקים, ממשיכים ללא לאות, לצאת להרפתקאות על אופנועיהם. ולכמה מהם אני נותן כאן במה. מתן בללי שהכרתי דרך הרשת, נמצא כבר במסע שלו בלאוס וויאטנאם. ליאור כהן, סוגר מינהלות, לקראת צאתו למסע מצפון לדרום אמריקה, פחות או יותר במסלול שאני עשיתי. ומעוז קוטאי, חברי למועדון אופנועי השטח של ב.מ.ו. חזר זה עתה מכמה ימים של מסע קבוצתי במדבר המערבי, ( הסהרה המצרית שממערב לנילוס) – לצערי, עם כתף שבורה. רפי בן שחר וגידי פרדר יצאו היום עם עוד 12 רוכבים, לחרוש את קורסיקה וסרדיניה. ואני כמו שתבינו ודאי, עדיין ללא אופנוע. מחפש 1200 ג'י.אס. שיתאים לצרכי. הפוסט הזה מספר על הנ"ל ובקרוב מקוה להקליד פנימה את שאר הסיפורים.

אז בבקשה. בינתיים.

27762_386367608345_663738345_3818190_952217_n.jpg

מתן בללי בדרום מזרח אסיה

(צילומים מתן בללי)

"חזרתי היום לואנג-ויאנג, בכך השלמתי את מסע האפנוע שלי בחלק הצפוני של לאוס. רכבתי כ-1600 קילומטר בשמונה הימים האחרונים.
במהלך הדרך הזו, פגשתי הרבה אנשים וחוויתי חוויות רבות. קשה לתאר את כולן, אנסה לספר על חלק מהן.

עליתי עם האופנוע, בדרך ללואנג-פראבאנג (300 קילוטר), בירתה ההיסטורית של לאוס, המלאה במקדשים בודהיסטים ומפלי נהרות ונחלים. לא ניתן לתאר את הדרך לשם מלבד במילה – מרגשת.

ההרגשה היתה שאני חי את החלום שלי, רוכב על אופנוע, הרים ירוקים צצים זה אחר זה משום מקום, ללא חיבור בין אחד לשני, כאילו צמחו מהאדמה. הדרך רצופה בפניות ואני מתעקל איתן. עוצר במסעדה באמצע שום מקום, שותה קפה, משקיף על הנוף, מחבר את נגן המוזיקה למערכת התקשורת – שני רמקולים בתוך הקסדה. שומע את בוב דילן, מוזיקה מצויינת לרכיבה. מקשיב לשיר "הוריקן". ממש כמו שעשיתי לפני שמונה שנים בהודו. אז הייתי על אנפילד וללא שום מיגון. היום, אני רוכב על הונדה XR. לראשי קסדה, חליפת מיגון מהמותניים ומעלה (חזה, גב, כתפיים, מפרקים ) וכפפות. ההחלטה "להיסחב" עם כל הציוד מהארץ, היתה טובה.

26531_386369403345_663738345_3818270_4344700_n.jpg

הציוד מקנה ביטחון, והוא מספיק מהאוורר כדי לא להקשות על הרכיבה בחום של לאוס.

לפעמים, התדהמה מהנוף כל כך גדולה, שאני משחרר את ההתרגשות בצרחות לתוך הקסדה.

איכות הדרך אינה מאפשרת לעבור את ה 60-70 קמ"ש.

ההחלטתי להישאר יומיים בלואנג-פרבנג, כדי לחקור קצת את הסביבה. נסעתי למפלים. בדרך, ראיתי שביל שפיתה אותי להיכנס אליו. בקצהו, הגעתי לכפר שממרכזו בקעה מוזיקה. עצרתי את האופנוע והלכתי לכיוון הצלילים. זו היתה חתונה. כמו בכל מקום אחר. שוב הזמינו אותי הלאוסים להצטרף. שתיתי בירה. טעמתי מהחטיפים שלהם. צילמתי את החתן והכלה. דחפו אותי למעגל הריקודים ולמדתי קצת לרקוד בסגנון הלאוסי (לא בהצלחה מרובה….). העצמאות שברכיבה על אופנוע – להיות על כלי תחבורה משלך, להחליט מתי להתקדם ולאיזה כיוון לפנות – מביאה איתה הרפתקאות רבות ומאפשרת לראות דברים מזוית אחרת.

לבסוף הגעתי לשמורת המפלים, חבָרתי לזוג אנגלים, לזוג צרפתים ולשוויצרית. ביחד טילנו למקורות אחד המפלים. השמורה מדהימה ביופיה. בכניסה רובצים דובים אסיאתים, המתכרבלים בשמש החמה ומתנדנדים בערסלים.

השמורה שופעת סבך צמחייה טרופית, עצים גבוהים. ופרפרים מרקדים בכל. (בכלל, לאוס מלאה בפרפרים, בהרבה מהרכיבות שלי, להקות גדולות של פרפרים, חולפות מעלי ובצדדי).

לאחר עוד 3 דקות, הגענו למפל המים הראשון ולבריכת המים שלצידו. יש משהו מרענן ומרגיע במים זורמים. המשכנו בהליכה של כ- 30 דקות במעלה ההר, למקורות. כשהגענו למעלה, הנוף היה מרהיב. ממול הרים ירוקים וכשהבטנו למטה, לנקודה ממנה יצאנו לטיפוס, נדהמנו ממספר המפלים, שלא ניתן לראותם מתוך סבך הג'ונגל. הצטערתי לחשוב, שהתמונות לא יוכלו לעולם לתפוס את היופי הזה. ראינו מפל נסתר כ -30 מטר מתחתינו ונזירים צעירים, בגילאי 11-17 לערך, לבושים בבגד הכתום המסורתי של הנזירים, שוחים במים וקופצים באתלטיות מהסלעים ומהעצים אל תוך מי הבריכה שליד המפל. ירדנו למטה והצטרפנו אליהם. התישבתי על סלע והתבוננתי בהם.

26571_386372103345_663738345_3818387_7020414_n.jpg

הרגשה קסומה.

אחר הצהריים, חזרתי ללואנג-פרבנג, לצפות בשקיעה. עליתי 200 מדרגות למקדש בודהיסטי היושב במעלה הגבעה ומשקיף על כל העמק, נהר המקונג והעיר. שם פגשתי הולנדית ובלגי והצטרפתי אליהם לארוחת ערב.

ביום הבא המשכתי לנונג-קיאו( 220 קילומטר). איכות הדרך איפשרה לרכב במהירות ממוצעת גבוהה יותר. נונג-קיאו הוא כפר קטן ופסטורלי בצפון לאוס. נכנסתי לגסט האוס שיושב אל מול נהר המקונג. זה היה ערב יום העצמאות של ישראל, חגגתי עם 4 אנגלים, שכמובן לא סירבו לחגיגה ולשתיית אלכוהול. מבחינתם, יום העצמאות היתה סיבה טובה למסיבה. יתכן ושניים מהם, יצטרפו אלי לרכיבת אופנועים בויאטנם.

26531_386369393345_663738345_3818268_3222305_n.jpg

ביום המחרת, יצאתי לטיול עם פורטוגלי, לאחת המערות שבסביבה. לאוס מלאה במערות שבתקופת ההפצצות האמריקאיות (500,000 פצצות!) שימשו כמחסות ומקלטי ענק. זו בהחלט חוויה, ללכת 200 מטר בתוך מערה, שבכניסה אליה יש שלט שמודיע שזה בנק (או לפחות היה).

מאוחר יותר, לקחתי את האופנוע לנסיעת שטח (בשביל מה שכרתי מוטוקרוס?!?). לאחר כשעה של רכיבה, הגעתי לכפר נידח, שכלל אינו מצויין במפה. זה היה כפר של שבט קמו (מיעוט אתני). כמובן שהיתה שם איזו שהיא חגיגה. מיד קיבלתי צ'ייסר של לאו-לאו (ערק מקומי- 60 אחוז). צ'ייסר אחד לא הספיק ומיד קיבלתי אחד נוסף, שדי חיסל אותי. ההסבר היה: זה המנהג – "יש לך שתי רגליים, שתה שתי כוסות!".

ישנן עוד הרבה חוויות; כמו הגעה לכפר נידח אחר, בו הייתי התייר היחיד. או יום, בו רכבתי 70 קילומטר בשטח (לא רציתי לרכב על הכביש הראשי), בדרך ליעד הבא. הגעתי למחסום משטרה בו הורו לי לפנות לאחור ולחזור את כל הדרך, כי בהמשך, הדרך חסומה. הצעת בקשיש לא עזרה. את דמי השוחד אשמור כנראה להזדמנות אחרת. אני יכול רק לציין באפן כללי, שהרכיבות מעוררות השראה. שומע הרבה מוזיקה ונהנה מהדרך.

במקומות בהם אני עוצר, אני פוגש הרבה אנשים טובים. לצערי איני נתקל ברוכבים נוספים. מקווה שבויאטנם המצב ישתנה. לרוב, אנשים מופתעים שאני רוכב על אופנוע ומתכנן לעבור כך את דרום מזרח אסיה. יחד עם זאת, תמיד אחרי כמה דקות שיחה, הם מפרגנים ואומרים שזה נשמע כמו הרפתקאה טובה.

הזמנתי כרטיס טיסה לויאטנם ליום ראשון. בינתיים אני אשאר בויאנג-ויטאנג יומיים, אעשה אבובים בנהר ואלכוהול בפאבים. בראשון בבוקר, אעלה על האופנוע ואסע לויאן-טיאן, להחזיר את האופנוע ולעלות על הטיסה.

(ותודה לסולי. הערה במקום. יוני)

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

5 באפריל 2010 חברים

הפעם הבמה לרשות חברים

מוסי ערמון – צלם

עצים רוקדים.jpg

צילום: עצים רוקדים

את מוסי (ומיכלי) הכרתי לפני שלושים וחמש שנים לערך. ומאז אנחנו מחוברים גידלנו במקביל ילדים בגילאים מקבילים. וכדי לא לחטוף ממוסי טלפונים מביכים. אומר רק, כי פרט לשותפותו בהכנות והתלבטויות טרם יציאתי למסע וגם אחריו. מוסי היווה את מפקד חמ"ל העורף שלי ושל גלי, כשסגרנו סוויץ' והיינו בקטע בין קיטו באקוודור, ועד לחזרתה של גלי לארץ, כעבור 5 שבועות מצפון צ'ילה.

אקליפטוס.jpg

אקליפטוס

מוסי עוסק בצילום טלויזיה לרשת צרפתית בארץ. וככזה מכסה את מציאות החיים שלנו פה. לשם השפיות עוסק בצילום סטילס, שזו אהבתו האמיתית. את רוב הידע בצילום סטילס, הוא למד בעצמו, פרט לקורס בסיסי במסגרת לימודי הקולנוע באוניברסיטת ת"א, וכן סדנת צילום ב-ICP בניו יורק . מוסי מעדיף מצלמות פשוטות כדי להתרכז בקטע היצירתי, ולא להתקע בקטע הטכני שהופך לעיתים למרכז. כמו כן, מצלמה קטנה ופשוטה מתאימה לאופי הצילומי  של ה-Snap Shot   והיא זמינה תמיד.
שורו, הביטו וראו..

צילום עליון: נחל דישון

צילום עליון: עורב

שפריץ

————————————————————————————

צ'יפס

IMG_4027.JPG

הפסל ביציאה דרומה מטיחואנה מקסיקו

כשהגעתי לצד המקסיקני של הגבול עם קליפורניה., ראיתי בזוית העין, את גדר המערכת שהקימו האמריקנים כדי למנוע מהמקסיקנים, לחדור לעומק הדשן של המעצמה השבעה. אחרי שעתיים של בירוקרטיה "לבנטינולטינית", אותה צלחתי בחיוך כוותיק טפסולוגיות ישראלי מצוי. יצאתי מטיחואנה בשעת צהריים, החום היה כבד, הלחות הדביקה לי לגוף, את הבד הסינטטי שממנו עשויה חולצת הטי, שלבשתי מתחת למעיל. רכבתי לאורך הגדר מערבה, בכביש שעלה וירד בין חמוקי גבעות בינוניות. פה ושם חלפתי על פני עמדה צבאית חבויה בקפל קרקע, בה חנה לעיתים טנדר משטרה ובו שנים שלושה שוטרים, פניהם אל הגבול. באחד המוצבים הזמניים האלה עצרתי. הייתי סקרן להבין איך נראה הגבול מהצד של החלשים. שני שוטרים שישבו בטנדר לבן, יצאו ממנו מייד ובשטף של ספרדית – שאינה דורשת שום תרגום. הורו לי להניע ולהתחפף. אבל אני הרי לא ממש בעד או נגד המצב הרגיש באיזור, כלומר, אני תייר סקרן, והייתי בטוח שבעזרת חיוך רחב, אצליח לשכנע אותם להחליף איתי כמה מילים. עודי מסיר את הקסדה. משך השוטר שישב בצד הימיני של הטנדר, רצועה ומהקבינה יצא כלב שחור ושעיר, בגובה בינוני. הוא רץ לעברי והשוטר שמשך את הרצועה בכוח מאחור, ניסה לעצור בו. אך הכלב כבר סגר את המרחק. עצר את תנופת הריצה והתייצב לרגלי. הביט בי. רחרח ולפתע נעמד על שתי רגליו האחוריות וניסה ללקק את פני. זה פרם את המתח בשניה. השוטרים המשופמים, לא ידעו את נפשם מרוב צחוק. לא הבנתי כלום, אבל היה ברור שהכלב התנהג הפוך ממה שציפו ממנו. השוטר שהוציא אותו מהרכב, ניגש אלי ולחץ את ידי באנחת רווחה, אני מניח שהשוטר אמר משהו בסגנון: "את כולם הוא טורף. בחיי הוא אוהב אותך. יש עליך איזה נקניק?" היה לי נוח עם החיבה היתרה של הכלב. ושום ריח בשר לא היה עלי (צמחוני). חיבקתי אותו, חפנתי את שער עורפו וגירדתי את חזהו הגרום בחיבה. לאחר מכן נעמדתי עם שני השוטרים והשקפנו לעבר הגבול הקליפורני. הם נתנו לי להציץ במשקפת השדה שלהם. הכלב התיישב למרגלותי, מעיף מדי פעם מבט לעברי, בבחינת: "טוב שאתה עוד כאן?". לאחר כמה מילות נימוס, עם חברי החדשים, כולל קבלת מחמאות בשם צה"ל. נפרדנו. עליתי על האופנוע והמשכתי לכיוון השמש, שכבר נטתה והתייצבה בשליש הדרך ליפול למים. לפתע ידעתי משהו. משהו שהטריד אותי מהרגע שהכלב ההוא קפץ לעברי. משום מה, כשראיתי אותו, גם אני הרגשתי איזה חשק לחבק אותו. הקפיצה שלו לחיקי, ממש לא הפתיעה אותי. הוא היה העתק כמעט מלא של כלבי האהוב צ'יפס, שמת כבר לפני עשרים ושלוש שנים. צ'יפס יצא לעולם ככלב פג, גלי ואני קיבלנו אותו בקופסת נעליים, מזוג צעיר, שכבר מאס בגור האחרון והחלשלוש שנשאר להם מהמלטה של כלבתם. צ'יפס היה איתנו 11 שנים, עד שהורעל בסטריכנין. הוא פרץ ערב אחד הביתה, מיילל ומתפתל מכאבים. לאחר כשעה, נפח את נשמתו בחדר ההמתנה של הווטרינר שאחר להגיע. אהבתי את צ'יפס. הוא מסוג הדברים שמאמנים אנשים צעירים לקחת אחריות. מחבר אותם לחובות השגרה והדאגה, שבהקמת מקום לגור בו. עם בן/ת זוג או בלי. כאלה ההופכים לאט לאוזן קשבת כשאדם רוצה לדבר לעצמו בקול. צ'יפס כמו כל כלב לבעליו. ראה בי (באופן מוטעה כמובן) לא פחות מאלוהים. הוא היה פיקח ושורד. הוא ידע לפענח את מצב הרוח שלנו, יום לפני שידענו בעצמנו שהוא הולך להשתנות. הוא היה אקרובט שידע להלך על שניים, לרוץ כחתול, על גדרות אבן גבוהות ולשיר ביללות כששמע מוסיקת קאנטרי. לאחר מותו לפני עשרים ושלוש שנה כאמור, ישבתי כשבועיים (בין שאר עיסוקי אז) וכתבתי ספר ילדים שלם. כתוב בגוף ראשון – מפיו של צ'יפס. ערוך בחמשירים ומספר איך נראים החיים מנקודת מבטו של כלב רגיל, תמים, טמבל, חביב. ששואל שאלות, המעמידות את חיינו כאנשים באור משעשע.

IMG_8379.JPG

החמשירים שוכבים מאז באיזו מגירה. דרישת השלום הזו מצ'יפס הנשכח שלי, שקיבלתי בטיחואנה, שלחה אותי לקיים הבטחה ישנה. באותו רגע מול חוף צפון מקסיקו, החלטתי שכשאני חוזר לארץ, אני משלים את העבודה. מאייר את הספר ומוציא אותו לאור. כל ההקדמה הזו באה בכדי לספר שאיורי הספר אוטוטו גמורים. אני יושב בלילות כשהכל שקט, מולי טבלת צבעי המים הישנה שלי, שאיתה כבר איירתי עשרות רבות של ציורים בעבר הרחוק. ושוב, כמו מפגש עם אהבה ישנה שמתייצבת פתאום בדלת, אני מרטיב את מכחול הסייבל העדין בכוס זכוכית, מעביר אותו בין שפתי לחוש את מידת הלחות שבו ומטביל אותו בגוש צבע המים בקופסה שקניתי פעם בהזדמנות בחנות בכפר בהולנד. נייר העשוי תערובת של בד טחון תוצרת פאבריאנו האיטלקית, שוב מונח לפני ואני מצייר עמוד אחרי עמוד. אין חיבור טוב יותר לימים של צ'יפס כמו החוויה הזו. אם תרצו, עוד חלום ישן שעומד להתגשם.

IMG_8388.JPG

———————————————————————————

יורם ויוסי: ממאנלי עד לֶה

בשנת 2003 סיימנו מסע אופנועים במדינות הבאלטיות. יצאנו ארבעה. חיים, יוסי, יורם ואנוכי. ג'יפ אחד, נגרר ועליו 2 אופנועים. המשימה: להגיע לקצה הצפוני של החוף המערבי של צפון אירופה, תוך חציה של כל המדינות הבאלטיות. מסע שעיקרו רכיבה אין סופית, במישורי אין סוף, בכבישים ללא סוף ועיכובים מעצבנים בין הגבולות של פולין, ליטא, לטביה ואסטוניה. על כך אספר בהזדמנות אחרת. בקיצור. אם אתם רוצים נסיעה נהדרת עם דגש על חברים ושיחות נפש, סעו. אבל אם אתם מחפשים נופים וריגושי הרפתקא, אל תסעו. אבל כאן בהמשך זה סרט אחר… לגמרי.

IMGP0938.JPG

בדרך ממנאלי לכיוון לֶה

טרם שקע האבק על המסע למדינות הבאלטיות, ושני חברי הטובים, יוסי ויורם, כבר קובעים לי פגישת תכנון למסע הבא. הלו! צריך גם לעבוד. נכון. אבל את מסע הבא, צריך לתכנן הרבה מראש. למה? ככה. נדרשתי לתת תשובה מהירה והיא היתה. "לא!". שני אלה, עלו יום אחד בחודש יולי 2004, על מטוס ירדני וטסו להודו. מניו דלהי טסו למנאלי, באיזה אוירון עם פרופלורים, שאיכותו כבר נתנה להם רמז על אופי המפגשים המוטוריים המחכים להם. במנאלי הם פגשו את ג'וני. משכיר אופנועים משופשף. שאיתו יצרו קשר כבר לפני חצי שנה עוד מהארץ. והוא חיכה, חובק שני אופנועי אנפילד, שלכל אחד מהם מחוברת קופסא מאחור עם חלפים. הרמז כבר ברור.

אחרי שבוע של הסתגלות לגובה (2000+ מ'), הם מילאו דלק במשאבה האחרונה ביציאה ממנאלי ויאללה צפונה להרים. ליתר דיוק לכיוון העיר לֶה השוכנת למי שאינו יודע ממש – בהימאליה. או למי שרוצה דיוק בפרטים – כדי להגיע אליה צריך לעבור באיזור כאבי הראש. כלומר דרך ופאסים בגבהים שמעל 4000 מ'. בסך הכל מדובר במסלול של כ- 450 ק"מ אבל כבר בתחילת הדרך הם הבינו שלושה דברים: אחד: האופנועים מדגם אנפילד. שתוכננו ועוצבו בשליש הראשון של המאה הקודמת. (ועדיין מיוצרים כמו בימי קדם) לא ממש צייתו ליעודם. לא הניעו (קיק סטארט) לא סחבו. לא העבירו הילוכים ולא ממש אחזו בכביש. הכביש הוא הדבר השני: הדרך היתה בעצם דרך עפר ברובה, עם חצץ וטלאי זפת. כבר ביום השני ולאחר יום היכרות כואבת עם האופנוע, הם הגיעו למאהל "קהבות", המוחזק ומתופעל על ידי קהילת הטיבטים שהיגרו לכאן ותפסו בעלות על תעשיית האירוח על הציר. הדבר השלישי הוא חוסר של רכבים נורמאליים על הציר. כלומר פרט למשאיות צבאיות, או כאלה הדוחפות אספקה במעלה ההרים. הם לא פגשו בשלב הזה, עוד מישהו שנדפק לו השכל והחליט לטפס לשם ועוד על אופנוע. אז התמונה ברורה עוד יותר.

הדרך ממאנלי ללה סגורה כחצי שנה בתקופת החורף, עקב מזג האויר הקיצוני הכולל שלגים ובוץ. ולמעשה בכל תחילת קיץ, עסוקים כלים הנדסיים וכוחות צבא, המפוזרים במחנות לאורך הציר, בפילוס הדרך מחדש. הדרך מתחילה בתוך נוף ירוק ומיוער, משובץ כפרים ולאורך הקטע הזה יש לצידי הדרך הרבה חנויות, דוכני מזכרות, אוכל ולבוש. למעשה מכאן יוצאת תיירות אוטובוסים או ג'יפי תיירים, כדי לגעת בנוף שלגי וקצת קרחונים שנשארו מתקופת החורף. הכביש בתחילה היא איכותי. אך מהרגע שהגיעו לאיזורים הנידחים יותר, בהם כבר לא נראה שום עץ באופק, אלא רק גאיות שטופי סחף ומצוקים מהם נשפכו מפולות בוץ, או סתם מפלי מים סואנים. הדרך כבר הייתה רסק אחד גדול, של חצץ רטוב, בורות ותהומות שנפלו לעומקים של כמה קילומטרים.
הדרך היתה במגמת עליה כל הזמן, כל יום לקראת שעות הערב הגיעו יוסי ויורם למאהלים, בהם קיבלו מזרן להניח בו את עצמם בתוך השק"ש שהביאו, מעט מזון והרבה צ'אי. יורם כבר החל לחוש את השפעת הגובה. כאבי ראש קבועים, שהשאירו אותו ער בלילות ועייף בימים. המסע עבר מפאס לפאס שהגבוה ביניהם היה מעבר טאנגלאנגלה

(Tanglangla) שגובהו 17,582רגל, שהם 5,359 מטר. המעבר השני בגובהו בעולם. בקטעי דרך ארוכים ניכר כי היא פונתה רק כמה שעות קודם, ממפולת בוץ ולכן הייתה חלקלקה. באחד המקרים הגיעו יוסי ויורם לגשר בין שני קצות מצוקים, שעבר מעל נהר שזרם בעומק 200 מטרים מתחתם. על גשר המתכת היו מונחות שתי שורות של לוחות עץ, ברוחב המתאים למעבר כלי רכב ארבע גלגלי. ושאר הגשר הוא בעצם חור אחד ארוך. אז איך עוברים עם אופנוע על קרש אחד ברוחב עשרים וחמישה סנטימטר, כשמכל צד תהום? אני יודע בודאות, שזו אחת הפעמים הנדירות, ששני האפיקורסים האלה נשאו תפילה, או לפחות שאלו את עצמם מה הם עושים שם. בקטעים אחרים הדרך עברה בתוך מפלי מי קרח, ששטפו את הדרך ונפלו לתהומות בצד. ובקטעים ארוכים פשוט לא היתה דרך, אלא ערימות חצץ גס שאותו ניתן לעבור במשאית או ג'יפ, אך אופנוע מהסוג המצ'וקמק עליו רכבו, פשוט סירב להמשיך. הוסיפו לכל זה את התקלות המכאניות שחזרו כמה פעמים ביום, חוסר החמצן למנוע וכאמור הילוכים שאינם עוברים. כמובן באותן נקודות הכי מעצבנות. ותבינו מה זה מסע השרדות.

בדרך פגשו יוסי ויורם, זוג ישראלי צעיר שאיתם בילו כמה ימים ברכיבה משותפת. במלאת שבוע ליציאתם ממנאלי הגיעו לאיזור העמק הפורה ולעיר לה, היושבת בגובה נסבל של כ 3500 מ'. צעירים שהם פגשו בלה, לא האמינו שהם הגיעו בדרך הזו. אומרים שעד היום מסתובב סיפור בלה, העובר ממוצ'ילר למוצ'ילר, על שני החבר'ה האלה (שחצו את השישים זה כבר). שעשו משהו בין חסר אחריות, לחד פעמי. או אם תרצו, נועז.  ברגע שיורם ויוסי הגיעו לשם הם טילפנו לג'וני משכיר האופנועים במנאלי והודיעו לו איפה בעיר הם הפקירו את האופנועים, שמיררו להם ת'חיים (אבל גם הוסיפו לחייהם הרבה טעם)  לאחר מנוחה ראויה, עלו על אוירון וחזרו דרומה לכיוון ניו-דלהי. התמונות מדברות בעד עצמן.

——————————————————————————————

החל מהשבוע אני ללא אופנוע. מתנייע עם מה שיש. הפוסט הבא יזכיר נשכחות.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and גלריה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה