27 באפריל 2010 שוטף פלוס
החגים מאחור והקיץ לפנים. אוטוטו עונת טיולי השטח הרגועים הופכים לחתירה בתוך לבה לוהטת. בקרוב יערך אירוע מועדון אופנועי השטח של ב.מ.ו, איפה שהוא בדרום, במקום שאליו יוכלו להגיע גם מי שאינם חובבי רכיבת שטח, כדי להכיר את הפעילות שלנו ואם ירצו לשמוע את סיפור המסע שלי.
בינתיים כמה מידידי החדשים והותיקים, ממשיכים ללא לאות, לצאת להרפתקאות על אופנועיהם. ולכמה מהם אני נותן כאן במה. מתן בללי שהכרתי דרך הרשת, נמצא כבר במסע שלו בלאוס וויאטנאם. ליאור כהן, סוגר מינהלות, לקראת צאתו למסע מצפון לדרום אמריקה, פחות או יותר במסלול שאני עשיתי. ומעוז קוטאי, חברי למועדון אופנועי השטח של ב.מ.ו. חזר זה עתה מכמה ימים של מסע קבוצתי במדבר המערבי, ( הסהרה המצרית שממערב לנילוס) – לצערי, עם כתף שבורה. רפי בן שחר וגידי פרדר יצאו היום עם עוד 12 רוכבים, לחרוש את קורסיקה וסרדיניה. ואני כמו שתבינו ודאי, עדיין ללא אופנוע. מחפש 1200 ג'י.אס. שיתאים לצרכי. הפוסט הזה מספר על הנ"ל ובקרוב מקוה להקליד פנימה את שאר הסיפורים.
אז בבקשה. בינתיים.
מתן בללי בדרום מזרח אסיה
(צילומים מתן בללי)
"חזרתי היום לואנג-ויאנג, בכך השלמתי את מסע האפנוע שלי בחלק הצפוני של לאוס. רכבתי כ-1600 קילומטר בשמונה הימים האחרונים.
במהלך הדרך הזו, פגשתי הרבה אנשים וחוויתי חוויות רבות. קשה לתאר את כולן, אנסה לספר על חלק מהן.
עליתי עם האופנוע, בדרך ללואנג-פראבאנג (300 קילוטר), בירתה ההיסטורית של לאוס, המלאה במקדשים בודהיסטים ומפלי נהרות ונחלים. לא ניתן לתאר את הדרך לשם מלבד במילה – מרגשת.
ההרגשה היתה שאני חי את החלום שלי, רוכב על אופנוע, הרים ירוקים צצים זה אחר זה משום מקום, ללא חיבור בין אחד לשני, כאילו צמחו מהאדמה. הדרך רצופה בפניות ואני מתעקל איתן. עוצר במסעדה באמצע שום מקום, שותה קפה, משקיף על הנוף, מחבר את נגן המוזיקה למערכת התקשורת – שני רמקולים בתוך הקסדה. שומע את בוב דילן, מוזיקה מצויינת לרכיבה. מקשיב לשיר "הוריקן". ממש כמו שעשיתי לפני שמונה שנים בהודו. אז הייתי על אנפילד וללא שום מיגון. היום, אני רוכב על הונדה XR. לראשי קסדה, חליפת מיגון מהמותניים ומעלה (חזה, גב, כתפיים, מפרקים ) וכפפות. ההחלטה "להיסחב" עם כל הציוד מהארץ, היתה טובה.
הציוד מקנה ביטחון, והוא מספיק מהאוורר כדי לא להקשות על הרכיבה בחום של לאוס.
לפעמים, התדהמה מהנוף כל כך גדולה, שאני משחרר את ההתרגשות בצרחות לתוך הקסדה.
איכות הדרך אינה מאפשרת לעבור את ה 60-70 קמ"ש.
ההחלטתי להישאר יומיים בלואנג-פרבנג, כדי לחקור קצת את הסביבה. נסעתי למפלים. בדרך, ראיתי שביל שפיתה אותי להיכנס אליו. בקצהו, הגעתי לכפר שממרכזו בקעה מוזיקה. עצרתי את האופנוע והלכתי לכיוון הצלילים. זו היתה חתונה. כמו בכל מקום אחר. שוב הזמינו אותי הלאוסים להצטרף. שתיתי בירה. טעמתי מהחטיפים שלהם. צילמתי את החתן והכלה. דחפו אותי למעגל הריקודים ולמדתי קצת לרקוד בסגנון הלאוסי (לא בהצלחה מרובה….). העצמאות שברכיבה על אופנוע – להיות על כלי תחבורה משלך, להחליט מתי להתקדם ולאיזה כיוון לפנות – מביאה איתה הרפתקאות רבות ומאפשרת לראות דברים מזוית אחרת.
לבסוף הגעתי לשמורת המפלים, חבָרתי לזוג אנגלים, לזוג צרפתים ולשוויצרית. ביחד טילנו למקורות אחד המפלים. השמורה מדהימה ביופיה. בכניסה רובצים דובים אסיאתים, המתכרבלים בשמש החמה ומתנדנדים בערסלים.
השמורה שופעת סבך צמחייה טרופית, עצים גבוהים. ופרפרים מרקדים בכל. (בכלל, לאוס מלאה בפרפרים, בהרבה מהרכיבות שלי, להקות גדולות של פרפרים, חולפות מעלי ובצדדי).
לאחר עוד 3 דקות, הגענו למפל המים הראשון ולבריכת המים שלצידו. יש משהו מרענן ומרגיע במים זורמים. המשכנו בהליכה של כ- 30 דקות במעלה ההר, למקורות. כשהגענו למעלה, הנוף היה מרהיב. ממול הרים ירוקים וכשהבטנו למטה, לנקודה ממנה יצאנו לטיפוס, נדהמנו ממספר המפלים, שלא ניתן לראותם מתוך סבך הג'ונגל. הצטערתי לחשוב, שהתמונות לא יוכלו לעולם לתפוס את היופי הזה. ראינו מפל נסתר כ -30 מטר מתחתינו ונזירים צעירים, בגילאי 11-17 לערך, לבושים בבגד הכתום המסורתי של הנזירים, שוחים במים וקופצים באתלטיות מהסלעים ומהעצים אל תוך מי הבריכה שליד המפל. ירדנו למטה והצטרפנו אליהם. התישבתי על סלע והתבוננתי בהם.
הרגשה קסומה.
אחר הצהריים, חזרתי ללואנג-פרבנג, לצפות בשקיעה. עליתי 200 מדרגות למקדש בודהיסטי היושב במעלה הגבעה ומשקיף על כל העמק, נהר המקונג והעיר. שם פגשתי הולנדית ובלגי והצטרפתי אליהם לארוחת ערב.
ביום הבא המשכתי לנונג-קיאו( 220 קילומטר). איכות הדרך איפשרה לרכב במהירות ממוצעת גבוהה יותר. נונג-קיאו הוא כפר קטן ופסטורלי בצפון לאוס. נכנסתי לגסט האוס שיושב אל מול נהר המקונג. זה היה ערב יום העצמאות של ישראל, חגגתי עם 4 אנגלים, שכמובן לא סירבו לחגיגה ולשתיית אלכוהול. מבחינתם, יום העצמאות היתה סיבה טובה למסיבה. יתכן ושניים מהם, יצטרפו אלי לרכיבת אופנועים בויאטנם.
ביום המחרת, יצאתי לטיול עם פורטוגלי, לאחת המערות שבסביבה. לאוס מלאה במערות שבתקופת ההפצצות האמריקאיות (500,000 פצצות!) שימשו כמחסות ומקלטי ענק. זו בהחלט חוויה, ללכת 200 מטר בתוך מערה, שבכניסה אליה יש שלט שמודיע שזה בנק (או לפחות היה).
מאוחר יותר, לקחתי את האופנוע לנסיעת שטח (בשביל מה שכרתי מוטוקרוס?!?). לאחר כשעה של רכיבה, הגעתי לכפר נידח, שכלל אינו מצויין במפה. זה היה כפר של שבט קמו (מיעוט אתני). כמובן שהיתה שם איזו שהיא חגיגה. מיד קיבלתי צ'ייסר של לאו-לאו (ערק מקומי- 60 אחוז). צ'ייסר אחד לא הספיק ומיד קיבלתי אחד נוסף, שדי חיסל אותי. ההסבר היה: זה המנהג – "יש לך שתי רגליים, שתה שתי כוסות!".
ישנן עוד הרבה חוויות; כמו הגעה לכפר נידח אחר, בו הייתי התייר היחיד. או יום, בו רכבתי 70 קילומטר בשטח (לא רציתי לרכב על הכביש הראשי), בדרך ליעד הבא. הגעתי למחסום משטרה בו הורו לי לפנות לאחור ולחזור את כל הדרך, כי בהמשך, הדרך חסומה. הצעת בקשיש לא עזרה. את דמי השוחד אשמור כנראה להזדמנות אחרת. אני יכול רק לציין באפן כללי, שהרכיבות מעוררות השראה. שומע הרבה מוזיקה ונהנה מהדרך.
במקומות בהם אני עוצר, אני פוגש הרבה אנשים טובים. לצערי איני נתקל ברוכבים נוספים. מקווה שבויאטנם המצב ישתנה. לרוב, אנשים מופתעים שאני רוכב על אופנוע ומתכנן לעבור כך את דרום מזרח אסיה. יחד עם זאת, תמיד אחרי כמה דקות שיחה, הם מפרגנים ואומרים שזה נשמע כמו הרפתקאה טובה.
הזמנתי כרטיס טיסה לויאטנם ליום ראשון. בינתיים אני אשאר בויאנג-ויטאנג יומיים, אעשה אבובים בנהר ואלכוהול בפאבים. בראשון בבוקר, אעלה על האופנוע ואסע לויאן-טיאן, להחזיר את האופנוע ולעלות על הטיסה.
(ותודה לסולי. הערה במקום. יוני)
מאת: יוני · קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום · יש 2 תגובות, הוסף תגובה
