זהו, המסע תם

השלג שחגג איתי את צאתי צפונה מאושואייה נטש אותי כמאה קילומטר משם. אני חוזר על אותו כביש ממש ואותה מעבורת שתחצה את מיצר מגלאן ואל העיר ריו גאייגוס. החלטתי לעשות את כל המרחק הזה בנסיעה רצופה אחת.

העלייה צפונה לבואנוס איירס מרחק של כ-3000 ק"מ, היא קטע שניתן לקרוא לו מנהלתי, יחד עם זאת, זו רכיבה אתגרית לכל דבר. נכון שהגעתי לקצה, אך גם בדרך למעלה, יש די מקומות מעניינים ודרך תובענית.
בריו גאייגוס השתכנתי באותו חדר והחלפתי צמיג אחורי במוסך קרוב, מצמיגי השטח שהרכבתי בסנטיאגו צ'ילה לפני  כ- 4500 ק"מ, כבר לא נשאר הרבה. כביש מספר 3 הוא איכותי, מסלול אחד לכל כיוון וכל מה שראיתי בדרך שעלתה עד לפוארטו סאן יוליאן (Puerto San Julian), היו שדות פאמפאס צפופי שיחים ומגודרים בגדר הדרום אמריקאית הסטנדרטית שגובהה שמונים ס"מ והמחולקת לקטעי עמודי עץ בני 8 כלונסאות דקים ואחד עבה, בינהם מתוחים 5 חוטי מתכת. עדרי מקנה ובקר רעו במרחבים ומדי פעם חצתה את הכביש להקת גואנקו, אשר דילגה מעל לגדר בקלילות ונעלמה לתוך האופק.

ביום השני הגעתי לסן יוליאן. מקום שמאד רציתי להכיר מקרוב. זה התחיל ממפגש שלי עם ספריו של אנטואן דה סנט אקזיפרי, הדוכס/טייס/סופר הצרפתי ,שידוע יותר כמי שכתב את "הנסיך הקטן". עם משל החיים, שהוא ארג שם בדמיון ויד קלה, גדלו דורות של אנשים שלמדו משהו על פרספקטיבה. הספר שלו שאהבתי מכל, היה ספרון קטן שנכתב ב-1931  ותורגם בידי מנשה לוין עוד בשנת 1946 ; "טיסת לילה". (הוצאת ספריית פועלים) בין דפיו מספר סנט אקזיפרי על התקופה טרם מלחמת העולם השניה, בה עבד כטייס באוירונים שהובילו דואר מארץ האש לבואנוס איירס. התאהבתי בספר. היה בו סיפור על העזה מול מחוייבות. ריחוק מול קרבה. סקרנות למרות הרבה ידע. צפיפות מול ריקנות. הוא ידע למלא כל מישור ריק בפאמפאס וכל גבנון בענני קומולונימבוס שראה באופק, בתיאור עוצמתי. הזדהתי עם יכולתו לראות מרחבית באופן יוצא דופן. התחברות רגשית לסובב אותו, כזו הלוקחת בחשבון כל כך הרבה נקודות מבט ולא רק פיזיות. הוא דיבר על בדידות, על טבע אנושי, על כמיהה, פחד, געגוע. הוא ידע לצבוע בכמה שורות מנוסחות, דברים פשוטים לכאורה ולהעבירם מתיאור מקרה חסר חשיבות, לאמירה ערכית. את הספר הזה אני נושא איתי לכל מקום. גם במסע הזה הוא שכב שם בתחתית הארגז הימיני. שמא אזדקק לכמה רגעים של שאר רוח. לא הוצאתי את הספר עד שהגעתי לסאן יוליאן. המקום מוזכר כאחת מתחנות התדלוק שמטוסו היה נוחת בה. שם נקרא המקום "כפר קטן". היום זו עיירה החיה מעבודה בתעשיית הנפט באיזור ומעצם מיקומה לחופו של מפרץ שליו.

למפרץ הזה הגיע ב- 31 במרץ 1520 פרדיננד מגלאן ויסד את פוארטו סאן יוליאן. מגלאן שסבל רבות מתככים, בגידות, בריחות ומרידות של אנשי צוותו. תלה כאן שניים מהמורדים. לימים ( 1578) הגיע גם פרנסיס דרייק הימאי הבריטי, שהחל כשודד ים והמשיך לתוך דפי ההסטוריה כמגלה ארצות בשם בית המלוכה (בעיקר בזכות העברת האוצרות ששדד למחסני הכתר) וערף על החוף את ראשו של סגנו המורד. הגעתי לכאן בשעת בין ערביים, נסיעה של שלושה קילומטר מזרחה מהכביש הראשי. את מרכז העיירה חוצה רחוב ברוחב מאה מטר, במרכזו גן נשוב רוחות. באתי לטיילת לאורך החוף, בה עמדו שתי אנדרטאות, אחת בדמות אניית מפרש לציון הגעת מגלאן למקום והשניה מטוס מיראז' שהוצב על עמוד בטון לזכר הנופלים במלחמת פוקלאנד בשנת 1982. על חרטומו מצויירות שלוש משחתות, שכנראה היה שותף בפגיעה בהן. ניכר, כי בקיץ המפרץ הרחב תוסס בתיירים שבאים לחוף השטוח והמזמין. ואולי שתי האנדרטאות הפכו כבר מזמן לעוד אובייקט בסגנון "תחכה לי עם הקניות ליד המיראז'". והנה אני מגיע לכאן להזכיר מישהו, שאין מצב לדחוק אותו לתוך היסטוריית הגיבורים הרשמיים של המקום. סנט אקזיפרי חזר לצרפת (אחרי שהות בארה"ב) למרות גילו המבוגר, הצטרף לצבא צרפת החופשית ויצא לכמה גיחות הפצצה וקרב אל מול מטוסי גרמניה, במרחב האוירי שבין דרום צרפת לחופי איטליה. הוא אבד בים מול חופי מרסיי באחת הגיחות האחרונות של המלחמה. (לפני זמן לא רב טען חוקר צרפתי כי מצא את שרידיו). ישבתי שם על שפת המדרכה מול החוף ושוב קראתי את הפרק בו הוא מספר על ההגעה למקום…
"…אגב ירידה במנוע מואט מעל סאן יוליאן, חש פביאן עייפות מתפשטת בו. כל מה שמנעים חייהם של בני אדם נתעצם והלך לנגד עיניו: בתי מגוריהם, בתי הקפה הקטנים שלהם, האילנות שבצילם הם מטיילים. משול היה פביאן לאותו כובש המשקיף בערב נצחונותיו על פני ארצות קיסרותו ומגלה את האושר הענוותני של הבריות. פביאן הרגיש שצריך הוא להניח את נשקו מידו, לחוש בכובד גופו, בפיקוק אבריו, – גם היסורים הם לו לאדם מידה של עשירות – להיות אדם פשוט, המביט בעד החלון ורואה חזות שמעתה ואילך לא תחול בה תמורה. כפר זעיר זה, הוא היה מקבלו. לאחר שאדם מרבה לבור, מסתפק הוא במקרה שנזדמן לו ויכול הוא לאהבו. מקרה זה מגבילך בדומה לאהבה. משתוקק פביאן להאריך באותו כפר ימים ושנים, ליטול שם חלקו בנצח…" כמה מדוייק.

יצאתי למחרת מסאן יוליאן. חלפתי ליד מה שנראה לי כמו המנחת הישן, בו כנראה השתמש גם סנט אקזיפרי והגעתי לקומודורו ריבדיבה (Comodoro Rivadiva) העיר הגדולה בפטגוניה, המשמשת כמרכז תעשיית הנפט של ארגנטינה. אולי העיר המלוכלכת ביותר שראיתי בכל המסע. שקיות ניילון שמתעופפות כנראה מהמזבלה העירונית, שאיזה חכמולוג מיקם ממערב לעיר בה מנשבת רוח מערבית קבועה, היו דבוקות לכל גדר, חוט, קיר או שלט ואנשים מהלכים להם ברחובות מטונפים, משליכים עטיפות ארטיקים למדרכה ולא ממצמצים. עמדתי לרגע להסתכל וראיתי שזו מציאות, לא מקרה בודד. הזוי זו מילה ממעיטה. בינתיים נודע לי  כי יואן וונסה, שני הרוכבים הבריטים שגלי ואני פגשנו באקוודור, במדבר בפרו וגם בקוסקו. הכל במקרה. נמצאים בעיירה כמאתיים ק"מ מערבה. קבענו שהם באים לאיזור שלי ונבלה יום ביחד. הם  סיפרו בבואם כי יש באופנוע שלהם נזילה מהבולם האחורי, ובעיקרון אחרי ההתהפכות בבוליביה, הם ממעיטים כמה שניתן לרדת לדרכי עפר. בתכניתם להגיע רק עד לקרחון פריטו מורנו ומשם לחתוך הביתה. בדקתי את הבולם שלהם. לי הוא נראה תקין. ישבתי ערב שלם עם שניהם ושכנעתי אותם כי לקרבה כזו לאושואייה על אופנוע, הם כבר לא יגיעו לעולם והם חייבים לעשות מאמץ ולהצמד לתכניות שלהם. למחרת הם אכן יצאו לשם (הגיעו וכרגע כבר עולים צפונה).

תכננתי להגיע לחצי האי וולדז, שמורת טבע לחופיה מגיעים יונקי ים, החל בלוייתנים ועד אריות ופילי ים וגם להקות פינגווינים, שזו עונת הדגירה שלהם. בקיצור, אתר חובה. לשם כך גלגלתי עצמי לעיירה פוארטו מאדרין (Puerto Madrin) היושבת בתוך מפרץ מאורך ושקט. שכרתי חדר ב- B&B  ויצאתי מוקדם מאד ליום רכיבה ארוך בדרכי עפר של השמורה העצומה, קפצתי מנקודת תצפית אחת לרעותה. מהלך כולל של כ- 400 ק"מ.  בשמורה, חופים המעוצבים ומסודרים כדי לקלוט את התיירות הרבה המגיעה לכאן. פרט למקומות בהם בעלי החיים חוצים את הגדרות ואז הם ממש לרגליך, יש ללכת בשבילים מגודרים ומסומנים כדי לא להפריע להם. פינגווינים ואריות-ים שוכבים להם שם כאילו אנחנו לא קיימים. אינם  בורחים  ואינם חוששים. חווייה מתקנת, למי שרגיל שרוב בעלי החיים בטבע נעלמים כשהוא מתקרב.

נכון, אני כבר מקפל את המסע אבל עייפות היא אוייב מספר אחד של מי שנוהג או רוכב ולכן החלטתי לרבוץ יום שלם על חוף הים הנעים בפוארטו מאדרין ופשוט לנוח בין דפיו של ספר.
בדרך לבואנוס איירס עברתי עוד בעיירות טרס ארויוס  (Tres Aroyos) ואזול (Azul)  ובחלוף שמונה ימים, באתי אחר צהריים אחד לתוככי בואנוס איירס. שם כיוונתי למקום הנקרא "דקאר מוטוס" שהפך כבר למוסד בעל שם עולמי בקרב רוכבים המגיעים לדרום אמריקה או עוזבים אותה על אופנוע. זוג (יהודים) הוא מכונאי והיא אשתו הנחמדה, הקימו מוסך היושב בשכונת פלורידה בשולי העיר. בו ניתן לקבל שירותי תיקונים וטיפולים לכל סוגי האופנועים המגיעים ליבשת, (שלא תמיד ליצרן או לדגם יש כאן איזה כיסוי מקצועי) ובפינת המוסך, חדר המכיל 4 מיטות, מטבחון ומקלחת חמה. מאחור, חצר בה ניתן להקים אוהלים למי שמתאים דווקא קמפינג. ניתן להסתייע בהם בארגון הטסה החוצה מארגנטינה, או עזרה בשחרור מהמכס למי שמגיע. כבר מהדרך שריינתי לעצמי מקום כאן. חבייאר וסנדרה קיבלו את פני בחמימות. והתארגנתי כאן להכנת האופנוע להטסה בחזרה לסן פרנסיסקו שם הוא יעמוד למכירה.

זורייק מצ'כיה 3 שנים עם הפסקות, על האופנוע סביב העולם.

ברנד מגרמניה (משמאל) בא להשלים המסע בדרום אמריקה. אחרי איחסון של האופנוע כאן לכמה חודשים.

כריס בן 26 (משמאל) מוונקובר קנדה, בדרך לאושואייה על ק.ל.ר.

DV מגרמניה בן 32, רפד רכב במקצועו, נוסע בהפסקות סביב העולם כבר שנתיים

בואנוס איירס בה יצאתי לשוטט היא עיר מ ד ה י מ ה . כן, ממש בקיצור. מטרופולין גועש כלי רכב. עטור שדירות עצים ופארקים, רחובות רחבים ובניינים מקסימים ביופיים ובאיכות תחזוקתם. נראה כי בשעת צהריים כל 13 מליון התושבים  יורדים ביחד לאכול. ולאכול בארגנטינה למי שלא תפס עוד, זה לא כדי להיות שבע, זה כדי להיות שמח. ממסעדות אסאדו בחזיתן מסתובבת קרוסלה של בעלי חיים משופדים, סביב מדורת גחלים ועד למסעדות בריאות הכי יאפיות, עם אוכל ירוק, צלחות מרובעות ושישה סוגי קפה. אם תל אביב היא עיר ללא הפסקה. כאן ההפסקה בצהריים היא קודש. אך הפיצוי מגיע בערב בה שעת הסגירה נמתחת וחיי הלילה תוססים כאן ברמות.

בבואנוס איירס

לאחר יומיים רכבתי לשדה התעופה כדי לשלוח את האופנוע חזרה לסן פרנסיסקו שם הוא יעמוד למכירה (לא ניתן להעלותו לארץ, עקב חוק האוסר יבוא של כלי רכב שגילם מעל שנתיים). פירקתי ממנו מספר חלקים כדי להקטין את נפח האריזה ואורז מקצועי, עטף אותו לנגד עיני למשלוח. מלגזה איטית נשאה את חברי הקשוח למסע, כפות אך זקוף, לתוך מחסן משלוחים אפל.

זה אכן הפוסט האחרון הנוגע למסע והמשוגר במהלכו. אך זה אינו סופו של הבלוג. הכתיבה מהדרך הייתה אתגר לא קטן כשלעצמו. אף שאני חי בארץ מול מחשב רוב הזמן. ההחלטה שכפיתי על עצמי להכין כתבה מהדרך על כל קטע מסלול, דרשה ממני משמעת ברזל, כוחות והרבה אילתור. כמו בהכנת הפוסט הזה, בישלתי את הרעיונות תוך רכיבה. בהפסקות הייתי רושם על פתק שמות אנשים, מקומות או גבהים. לעיתים הפתק היה אובד או נרטב בגשם ומתפורר. הייתי מכניס בסוף היום דברים לטיוטה בפנקס. מתחיל לערוך לפי סדר. מחטט באינטרנט לחפש קישורים. במפות, לעדכן שמות. נכנס למחסן הצילומים, לארגן משהו רלבנטי מהעבר. לעיתים בחושך, ישבתי לאייר משהו שישאר לי בזכרון. ואז פעם בשבוע, הייתי מקדיש בממוצע שבע שעות. כן, שבע שעות. שנהניתי מכל שניה בהן, לכתוב ולערוך את הפוסט, מחזור התעסקות שכלל כתיבה, מחיקה, עריכה ותיקונים ואז הכנסת תמונות. לעיתים, באמצע הכנסת הדברים הרשת נפלה, או שהמחשב פתאום שבת או כבה, לפני שעשיתי "סייב". ואז הכל מהתחלה. באוהל, בתחנות דלק. בצריפים דלוחים או במסעדה שכבר רצו לסגור והשאירו לי יציאה לחשמל, אז ישבתי ברחוב עד הבוקר להשלים. וגם האופרציה להכנס לשידור הישיר אצל אבי אתגר, ברשת ב' בשבתות, כשבארץ צהרי היום ואצלי שלוש לפנות בוקר, באיזה חור ביוקון או במקסיקו באוהל רטוב, או בהוסטל בין שמונה אנשים ישנים בחדר משותף. מה שחייב אותי לצאת לקור בחוץ לדבר לרדיו כאילו אני באיזה אולפן וגם לנסות לזכור הכל ולהישמע מעניין וקולח.

לשבת פעם בשבוע עם המידע והחומרים ולנסות לדחוס הכל ל-1200 מילה עבור "וואי-נט". כשברור לי שאני מדבר לקהל שונה, המחפש מקצב וניסוחים שונים. שם חשבתי לא מה לכתוב, אלא מה לקצץ. גם בידיעה כי בזירה הזו מסתובבים הרבה סכינאים גסי רוח, שמדגימים יותר מכל את כוחה של תיבת התהודה הציבורית חינמית הזו, לשלוף שדים ולשגרם לחלל בלי לדפוק חשבון. תא ווידוי בו אנשים אומרים עלי דברים, אבל מתכוונים לעצמם. לקח לי זמן להבין זאת. היו גם שצדקו בביקורתם. בתחילה ניסיתי ליצור קשר עם כמה קיצוניים ממש והצלחתי. לחלקם הצלחתי להסביר.  עם זאת, אני רוצה להודות לגרועים שבמגיבים שירדו מתחת לחגורה. כי הם נתנו לי נקודות שפל אנושיות, להשוות אליהן דברים בחיי ולכן באופן אבסורדי, אני מעריך אותם.
גם אם בסופו של דבר יצאתי למסע פיסי תובעני. הדיווח השוטף, נתן לי מימד נוסף שבו בעצם דיברתי דרככם עם עצמי בקול רם, וחוויתי את הצדדים האינטלקטואליים והרגשיים של מה שהמסע היה בשבילי. יש לי כוונה לספר כאן עוד על הנחיתה בארץ ולהכין פוסט פרטני ובו ביקורת וחוות דעת הוגנת, על הציוד שלקחתי איתי. שוודאי יעניין מספר ניכר מקוראי. ואני מניח שיהיו עוד אי אילו עניינים שאגלה כי עלי להעלותם לכאן. מקווה שאשב במהרה להפוך את המסע הזה לספר, שיכיל מן הסתם הרבה דברים שטרם סיפרתי עליהם, מעצם היותי בתוך הדבר עצמו וניתן לכתוב עליהם רק ממרחק. וגם מפאת רגישותם של ארועים ואנשים, דברים שנכון להכניס רק לספר.

יחד עם זאת. עוד בטרם אני נוטש את דרום אמריקה, חשובה לי הבעת התודה הפומבית. לאנשים יקרים שהיו לידי ואיתי לפני ולאורך הדרך. זה נכון, נסיעה למקום רחוק, מקרבת:

גלי שלי. האדם, האהבה והחברה הכי גדולים שזכיתי בהם בחיי. בנותי אילאיל, טל ותמר הנפלאות שלי, שהעניקו לי מכוח אהבתן. להמשיך ולחתור הלאה. לאחותי שירלי שלא חסכה כלום, כדי לסייע לי בכל ההתארגנויות ביציאה לדרך בקליפורניה. לשלמה שובל גיסי שללא היסוס העמיד את כל כולו לידי שם בניכר. ולנורית אחותי שבארץ. שכיסתה לגלי ולי את הגב בכל רגע. ובנשימה אחת כי גם זו משפחה ולעיתים אף יותר; מיכלי ומוסי חברי האהובים שהשתרעו עשרות פעמים על גדרות וליוו את גלי ואותי בכל הקשיים שנערמו, שתיחזקו לי את מצב הרוח באופן שוטף ומלטף עד כדי מבוכה. לעומר לוי שהסתער על הכנת הבלוג שלי והבאתו לרמה מקצועית כמו שרציתי. ואיפשר לי לנהל אותו באופן שוטף, תוך התגייסות בלילות ארוכים של תקלות וניתוקים. לרוניתי וגידי, זיוית ואודי, אלפא ואילן, שליוו אותי בהכנות ואחריהן. ליורם יוסי ודניאל, חברי הקרובים. לאורלי ברק. רפי ויגאל חברים ותיקים לעבודה. לגרסיאלה למשה ותמנע. תודה ללקוחותי. כולם עודדו אותי ושמרו איתי על קשר. תודה לעומר כנעני שישב איתי כמה פעמים, על המסלול והוסיף מנסיונו באמריקה הלטינית, בה רכב לאושואייה על אופנוע כשנה לפני. מיקי קאופמן וגדעון עמיחי חברי הטובים. לבועז ארוך ממוסך משין גן בבנימינה, שהכין אותי לקטע המכונאי במסע. לחברי במועדון אופנועי השטח של ב.מ.וו. תודה לרמי יגרמן הנפלא מ"קרט" יבואני מצלמות "קאנון" לישראל, שהיה הראשון לתרום ממש למסע.  ותודה לאנשי "קמור" יבואנית אופנועי ב.מ.וו לישראל, שהתגייסו לעזור באמצע הדרך. תודה לאבי אתגר ולרשת ב'. לאיווי ועמית מ- Ynet. לאנשים הנפלאים מהחברה הגיאוגרפית ששמעו על המסע שלי ועודדו. לכל האנשים המדהימים שארחו אותי בביתם: סינדי וערן בלב מדינת וואשינגטון. הגר ועופר בסיאטל וואשינגטון. רוני ואדם בקאלגרי קנדה. היידי ורפי בקאמאריו קליפורניה. עמיר פורת בסן דייגו. ירון ניר בן דודי ואסטריד בטפוזטלאן מקסיקו. ג'ראלדין ואילן בוואחאקה מקסיקו. רוזי ואבי בלימה פרו. עשרות אנשים טובים שכתבו לי מיילים אישיים עם הצעות והזמנות לארח אותי תחת קורתם, במסלול שעברתי. הרבים שתרמו מהידע שלהם על מקומות או חידושים עדכניים לאורך הציר. לוורנר באוזנהארט ידידי, שהקיף כבר את העולם על אופנוע כמה פעמים, שאמר לי בפשטות "ג'אסט גו!" וכמובן לכל מי שהתיישב להגיב לבלוג הזה. חברים קיימים, חברים שחזרנו להיות וחברים חדשים. אין לשום אדם מושג כמה הקשר הזה חשוב לי. כי למדתי במסע לא רק על ארצות, על תרבויות עתיקות, על רכיבת אופנועים ועל השרדות במקומות מאתגרים. קיבלתי שיעור מדהים על מי שחיים סביבי בחיי השוטפים, מהמעגלים הכי קרובים ועד לאנשים רחוקים חסרי פנים, שוודאי לא אפגוש לעולם. עם עוצמה אנושית, נשמה וטוב לב נדירים. וכמו שאני יודע שהגשמת החלום שלי עוררה אחרים להאמין ביכולתם לממש חלומות. גם אני מודה למי שפיזרו לעברי מעט אבק כוכבים והשראה בדרך לקצה הדרך. כולכם הייתם בכיס שהכי קרוב ללב. וכשהיה לי באמת בודד וזיפת על הנשמה אך גם בהרבה רגעי אושר, זכרתי וחיבקתי את כולכם. הייתם איתי. אין לכם שמץ שימצהו של שימצון של מושג, כמה התעלות ושמחה הוספתם לחיי.

תודה.

מהקצה הצפוני, בפונדק קאריבו במחנה הקודחים בדד-הורס, פרודו ביי. אלסקה.

…ועד לקצה הדרומי, בפארק להפאטייה אושואייה, ארגנטינה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 45 תגובות, הוסף תגובה    

ממש בקצה שם למטה

בכניסה לאושואייה – סוף הדרך

אחרי שהתלהקתי לשלושת הרוכבים שפגשתי באספרנצה (Esperanza) שבעה בתים ותחנת דלק בצומת מרכזי, שמנו את העיר ריו גאייגוס (Rio Gallegos) על החרטום והסתדרנו במבנה זיגזגי שבו כל אחד ראה את האופנוע שמאחריו. אנט ודונאלד רכבו על אופנוע אחד בראש, אני באמצע וג'ון מאחור. מהירות שלא עברה את השמונים. ריו גאייגוס היא העיר הדרומית ביותר בחוף האטלנטי של ארגנטינה, לפני המעבר לטיירה דל פואגו. לעיר הזו הגיעו בשנת 1905 שני פורעי חוק אמריקנים מיתולוגיים שנמלטו מארצם. בוץ' קאסידי וסאן-דאנס קיד, שדדו את בנקו דה לונדר'ס בעיר ונמלטו עם 20,000 פזו. מאוחר יותר דווח כי נהרגו בקרב אקדחים בסן וינסנט בבוליביה בשנת 1909. אני מניח כי מיקומה האסטרטגי, (600 ק"מ מזרחית ובאותו קו רוחב לאיי מלוינאס/פולקלאנד הנתונים למחלוקת בעלות שגם הביאה למלחמה, בין ארגנטינה לבריטניה) הפך אותה לעיר רוויית מחנות צבא ואכן רחובות העיר נראים כאילו עוצבו  וסויידו בידי רס"ר בסיס. מצאנו בקלות את מלון בסטון שהדבר הכי חשוב בו היה החימום שעבד בכל העוצמה ועזר לנו להשיב קצת דם לקצות האצבעות.

חילקתי חדר עם ג'ון, איש מחוספס, חביב ושתקן בן חמישים ושש, נהג משאית בחופשה של שנה, אותה לקח מחברת הובלות באיזור פורטסמות' באנגליה. ג'ון יצא למסע שלו על סמך חלום ישן (נשמע מוכר). מכאן הוא יחזור באיגוף מערבי לבואנוס -איירס ומשם ישוב לאנגליה, בה ינוח חודש ואז הוא מתכוון לצרף אליו חבר ולחצות את אירופה ואסיה עד לקצה במזרח סיביר. זו היתה הזדמנות מיוחדת לצפות במישהו כמוני מהצד. ג'ון עטור קעקועים צבעוניים, מתפקד כמו חייל ממושמע. לפני השינה הוציא פנקס עבה מסודר בטורים וראשי פרקים. בהם הכניס שמות מקומות, מרחקים, נתונים טכניים. ושתיים שלוש הערות. הוציא קלסר מפות וסימן בטוש זרחני את המסלול שעשה היום. ג'ון מתכוון לכתוב ספר, אף שהשוק הבריטי רווי ספרי מסעות אופנועים, הוא מאמין שיש לו נקודת מבט שונה. סיפר כי בנו ובתו העובדים בנמל פורטסמות' מתנגדים לכל הטירוף שאחז בו. וצווארה של חברתו לחיים כבר מונח על כתף זרה. עם כל אופיו השתקן, ג'ון פרץ לתוך הדממה עם משפטים שנגעו לייחודם של מקומות ואופיים של אנשים שפגש בדרך. ג'ון ביקר בישראל כמה פעמים ואף שקשה לדבר על המזה"ת בלי אקטואליה, הוא נמנע מכל הערה או דיון בעל אקצנט פוליטי.
יצאנו מריו גאייגוס דרומה בשעה שבע לערך, הרגשתי את הדופק פועם בצדעי כשעברנו מתחת לשלט הראשון במסע בו הופיעה אושואייה כיעד בהמשך הציר. שותפי החליטו שאני אוביל. שמרתי על מהירות של 85 קמ"ש ולפתע חשתי שאני רוצה שהזמן יאט ודברים ייעשו בקצב בו אוכל לעכל את עוצמת החוויה שהעמידה את הלב שלי במבחן, כמו התעטשות נשלטת.

השטח היה מישורי לחלוטין, ללא עץ אחד, מרופד שדות שיחים ומרעה צהבהבים בגובה כמטר, אשר נמתחו עד טבעת האופק סביב. מדי פעם הציץ מהסבך ראשו של אדם, שהניף חכה והעיד על כך שנהר חבוי חותר בקרבת הכביש. לאחר כשעה בה גשם, שלג ורוח צד חיפשו רוכבים להתעסק איתם, באנו למעבר הגבול לצ'ילה. כדי להגיע לאושואייה בקצה ארגנטינה, יש צורך לחלוף בשטח צ'ילה לאורך כ- 200 ק"מ. אין ברירה (אלא אם בוחרים בנתיב ימי עוקף) ולכן שוב כל הפרוצידורה שהטוב בה כאן הוא, שנציגי שתי המדינות יושבים באותו בניין וכל הנדרש, הוא מעבר מאולם אחד לזה הסמוך לו. אנט ודונלד ניהלו את הליך הטפסים לכולנו. הם בני 49 , הורים לשלושה, שבאו לרכב שנה שלמה בכל האמריקות, אחרי שמכרו את חוות הכבשים שלהם בסמוך לקרייסצ'רץ באי הדרומי של ניו-זילנד, דונאלד עבד כמה שנים גם כמנהל חברת אופנועים ושניהם נראו לי רוכבים מהסוג הרגוע. במעבר פגשנו את אנטון, אוסטראלי בן חמישים, טכנאי בובות רובוט בתעשיית הקולנוע, שהגיע רכוב על ב.מ.וו 800 חדש. הוא בדרכו להגר לאנגליה והחליט לעבור עם האופנוע בדרום אמריקה לפני. עוד שותף לשיירה בדרך לאושואייה.

מיצר מגלאן הוא מעבר מים ברוחב 24 ק"מ. מעבורת-נחתת עובדת שם סביב השעון ועושה נגלות של עשרים וחמש דקות לכל כיוון. היא בנוייה כך שהחרטום והירכתיים הם בעצם כבש מקופל המוטל לחוף להעמסה או פריקה. תחילה עלו משאיות אחריהן מכוניות פרטיות ולבסוף אנחנו נדחקנו ברווחים. ים ער טלטל את הספינה שנעה באיגוף כדי לשוט במאונך ככל הניתן לכיוון הגלים. כשנפתח הכבש לחופה של טיירה דל-פואגו פרצנו כולנו בקריאות שמחה. אנשי הצוות עמדו סביב וחייכו בשביעות רצון מול ההתרגשות שהפגנו.

הנחיתה בטיירה דל פואגו

טיירה-דל-פואגו. שלוש מילים שסיכמו עבורי הרבה מעבר למשמעותן, הרקע ההיסטורי והקשרן למקום. זה עוד אייקון אתגרי שראיתי תמיד מול עיני. יעד מסקרן, ייחודי, אפוף ניחוח של קצה הדרך האולטימטיבי, של מקום בתול וראשוני, לא רבים הגיעו אליו בדרך הזו. ואם מעבר מרווח הדאריין במרכז אמריקה הוא בשבילי אתגר, שאני רוצה לשוב אליו יום אחד. כאן אני מגיע לסיפוק סקרנותי המלאה, גם אם לא מסוכנת או רצופה קושי קיצוני.
בארץ האש קיבל את פנינו נוף גבעי שבינות לחמוקיו התנדנדו בהנהון אצילי, עשרות חרגולי מתכת שינקו נפט מבארות. ליד חלקם ניצב עמוד , בראשו דלקה אבוקת אש, בה נשרפו גזים עודפים שנפלטו מהבאר. אכן ארץ האש. שמה ניתן לה על ידי פרדינאנד מגלאן בשנת 1520, כשעבר בדרכו לחפש מעבר מהאוקיינוס האטלנטי לשקט (שאת שמו נתן לו מגלאן) וראה את מדורות ילידי המקום מאירות מתוך היבשה מדרום לנתיב בו חלף. לפנינו דרך עפר של כ- 120 ק"מ. נהג מקומי הציע לנו לנסוע בציר המערבי, כי המזרחי עמוס משאיות שעלולות לסכן אותנו.

ריו גרנדה מכריזה על עצמה כבירת הסלמון של דרום אמריקה

דרך העפר היתה איכותית ומטופלת. מצאתי עצמי נודד עם מחשבותי מעבר למה שראיתי. הרגשתי פתאום מין שלווה שצנחה עלי. חשתי כמו עלה קליל שצנח לתוך אגם שקט וטבעות הגלים נעו בו למרכז במקום לשוליים. מהאדוות השתקפו פיסות עננים, פני אנשים וצללי מראות שעברתי בהם. נזכרתי בנוף האלסקי, במרחבי יוקון, בדמויות. ידעתי שבשעה הזו כבר צהריים בבית, שגרת יום רגיל. ואצלי מעין ערב חג ממש. כל כך רציתי להרגיש את החיבוק של גלי ברגע הזה. לשתף. רציתי להגיע כבר לאושואייה, אבל מהעבר השני ניסיתי לדחות את הרגע, להתענג על כל מטר וכל מחווה שהנוף, הריחות והאנשים שאיתי שלחו לעברי. לאחר המעבר חזרה לשטח ארגנטינה. מול סן סבאסטיאן, הכביש הסלול חזר. הגענו לעיר ריו גראנדה (Rio Grande) שם התגלגלנו לתוך "הוסטל ארגנטינה", שמתמחה באירוח ענייני והוגן של מטיילים הנמצאים בדרך מ-ואל אושואייה. אני בטוח כי לעיר הזו יש מה להציע גם למחפשים עניין בעל אופי תיירותי אך אותנו לא עניין כלום. כבר רצינו להגיע לקצה.

כבר בשעה חמש, מצאתי עצמי שוכב בחושך בעיניים פקוחות מתכנן את האריזה וההסתערות דרומה, ללג האחרון והמרגש של המסע. לפי קצב הנשימות של ג'ון ואנטון, הבנתי שגם הם ערים ולכן בלי יותר מדי הקדמות הדלקנו את האור והלכנו למטבח לחמם מים לקפה. באויר עמדה שתיקה. אני מניח שכל אחד התכנס באותם דברים שהגעה לקטע הזה הציפה בו וג'ון אמר: "זהו, לעזאזל אנחנו הולכים לסגור את הסיפור" ואנטון ענה "לא יקירי אנחנו רק פותחים אותו" ואני, שתקתי. העפתי מבט מהורהר לכיוון האופנוע המטונף שלי שעמד בחצר מאחור והנהנתי לעברם בהסכמה לשני המשפטים גם יחד. אנט ודונאלד הגיחו מחדרם בקצה המסדרון. ארזנו ויצאנו.

מדרום לריו גרנדה, עשרות קילומטרים של כביש עטורים חלקות עצי מחט, הסובלים מטפיל שהכה בהם כמעט ללא יוצא מהכלל. מאות אלפי עצים זקופים אך מתים, מהם משתלשלים זקני צמח טפיל. בקריאת חומר מקדים על האיזור הזה, למדתי שהדבר נובע מסוג של עש המכלה יערות שלמים גם בצפון אמריקה ושפלש לכאן. הדרך בה נלחמים כאן בתופעה היא ויתור על סוג עצי המחט שנפגע ושתילת יערות בעצים מסוג אחר, העמידים בפני המזיק. ואכן ראיתי ייעור חדש ורענן בסמוך לזה הקמל.

הגענו לאחר כשעה וחצי לעיירה טולהוין  (Tolhuin)לחופו של אגם פאגנאנו (Lago Fagnano) המאורך המגיע מדרום מערב. בטולהוין נכנסנו לקונדיטוריה אולי המפורסמת ביותר בארגנטינה, הנטועה במקום המרוחק הזה כמוסד המכניס לדעתי לעיירה תשעים אחוז מהעוברים בקרבתה. בה ניתן ליהנות מעושר של מאפים, עוגות, סנדביצ'ים וסוגי שוקולד שטרם פגשתי לאורך מסעי ביבשת.

זהו נגמרו העיכובים, עלינו לכיוון רכס ההרים המסתיר מדרום לו את אושואייה וחלפנו בפאס גאריבאלדי, בגובה 430 מ', שם עצרתי בפעם האחרונה להסתכל לאחור. הנוף היה מעורפל מעט כאומר לי "חלאס, תן בגז. תגיע כבר. אין יותר עצירות." ובתוך עשרים דקות של ירידה ארוכה ומפותלת, ניצבנו ליד שלט העץ המסוגנן בכניסה לעיר הדרומית בעולם. נעמדנו זה אחרי זה לצילום על רקע השלט. אנט אחזה במצלמת הקאנון שלי כדי להנציח את הרגע בשבילי, מגדלת הכבשים הקשוחה הזו לא מצמצה והמשיכה לצלם ביד יציבה, גם כשעלו דמעות אושר בעיני. דונלד ניגש אלי והניח יד על כתפי ואמר בפשטות "הי בחור, עשית זאת. מזל טוב".

ירדנו בכביש החוצה את העיר למערבה ועלינו על הדרך המובילה לתוך פארק לה-פאטאייה (La Pataia) שבקצה שלה מסתיימת הדרך הדרומית בעולם. נסיעה איטית הביאה אותנו בסוף 20 ק"מ לקצה שביל עפר מהודק. בדמיוני שמעתי את הפרק השני של הקונצ'רטו לפסנתר מס 23 של מוצרט. אולי היצירה הכי עצובה המוכרת לי.

שם ליד שורת עמודי עץ נמוכים, עמד ילד קטן מתולתל לבוש מכנסי "אתא" קצרים, לרגליו סנדלי עור תנ"כיות ובידו שקית נדודים בה אולר, קופסת גפרורים – ממנה עלה קולו של צרצר. שממית בצנצנת מחוררת. מפוחית, מימיית פלסטיק, זנב עיפרון לעוס ומחברת משבצות עשרים דף עם ציורים של מטוסים, דינוזאורים וסירות מפרש. הנמשים על אפו הזהיבו לאור השקיעה. הוא הביט לעברי והרים בהיסוס כף יד קטנה לשלום חטוף ומבוייש. נעץ בי מבט ממזרי וקמוץ עיניים. ירדתי לאט מהאופנוע והתקרבתי אליו. אף ששפתיו נמתחו לחיוך, בעיניו נקוו דמעות כאמבטיות קטנות העומדות לגלוש. רציתי ללטף את ראשו הקטן אך כשנגעתי בו, הוא נמוג כמו בועת סבון למליוני רסיסים בכל צבעי הקשת. שלום יונתן הקטן, ילד מוכה מאשקלון שחלם תמיד לברוח הכי רחוק שאפשר. הפכת חלום למציאות. הגעת! אפשר לחזור.

בקצה הכי דרומי של הדרך הסלולה הכי דרומית בעולם – בהגדרה המקובלת – עומד שלט עץ המכריז כי זהו. כאן זה באמת נגמר. מכאן ועד לאלסקה המרחק הוא 17,848 ק"מ בקו ישר. מד המרחק שלי הראה 38,387 ק"מ ומונה מספר הימים עמד על 176, מהרגע בו הפעלתי אותם ביציאה מביתה של שירלי אחותי בברקלי הסמוכה לסן-פרנסיסקו שבקליפורניה. נעמדתי עם כל החבורה שהמקרה בחר בה לחלוק איתי רגע חשוב בחיי, לכמה צילומי חובה ולעשר דקות של תהילה, היינו אופנוע הב.מ.וו ואני לצוות רוכבי האתגר הדרומיים ביותר בעולם.

לאחר טקס הצילומים, שלפתי מתיק המיכל חמישה ממתקי שוקולד וליקר. אותם קניתי במיוחד בטולהוין. והרמנו אותם באמירת "לחיים". תיירים שהגיעו למקום באוטובוס, הבינו את גודל הרגע, מחאו כפיים וכמה ניגשו להצטלם איתנו.

זהו, נגמר.

שהיתי באושואייה יומיים. שכרתי יחד עם ג'ון ואנטון חדר משותף בהוסטל "דרייק", לא רחוק ממרכז העיר ויצאנו להסתובב רגלית ברחובותיה ולחקור את איכות הפאבים האיריים הסמוכים (מעולים). כמה פעמים ביום טפחנו זה על שכמו של זה בהתרגשות. ברור כי אושואייה מעבר להיותה עיר סואנת בת שישים ומשהו אלף תושבים, חיה ונושמת תחת הגדרתה כעיר הדרומית בעולם. לנמל הקטן שלה מגיעות אניות טיולים, הפורקות בעונה אלפי תיירים ולכן התשתית התיירותית עובדת כמו מכונה. אושואייה שוכנת לחופה של תעלת ביגל. המעבר הימי בין שני האוקיינוסים מדרום לטיירה-דל-פואגו, על שם אוניית המחקר "ביגל" (שהיא עצמה נקראה על שמו של כלב) שעברה כאן בשנת 1827. (כעשרים ק"מ מדרום מזרח למפרץ, באי נאבארינו, בהמשך ארכיפלג ארץ-האש, שוכנת העיירה פורטו ויליאמס הצ'יליאנית, הטוענת לכתר הישוב הדרומי בעולם. זו עיירה שתושביה רובם ככולם משפחות אנשי צבא צ'יליאני המשרתים באיזור. ולמעשה גם ביבשת אנטארקטיקה יש התנחלויות מקצועיות של גופי מחקר וארצות שאינן מוכרות כישובים במובן המקובל של המונח).

שלום אושואייה

יומיים לקח לי להתאושש ממכת הרפיון, הורטיגו והשכרון בהם לקיתי, השתדלתי כל הזמן לשאול את עצמי עד כמה התחושות שלי עכשיו, עונות לציפיות שהיו לי מאז אותו יום בו הכרזתי באוזני עצמי, כי אגיע מפרודו-ביי שבצפון אלסקה, לאושואייה על אופנוע. ניסיתי ברגעים של ריכוז, להכנס לראש של עצמי אז, לנקודות המבט ומחשבות שהיו לי בטרם יצאתי לדרך וניסיתי להשוותן מול המציאות התחושתית שהייתי בה עכשיו. לא שיערתי כמה הדברים שונים, אחרים, מטלטלים. גם שהגעתי לסוף הדרך שם למטה למטה, הרגשתי הכי גבוה שאפשר. הייתי כחולם. ראשית התיישבתי ושלחתי מיילים למשפחה, לחברים ולכל מי שעמד לצידי בהכנות למסע ולאורך הדרך. הרגשתי שזה רגע שכולם חיכו לו. מי בחרדה ומי בבטחון שהדרך תצלח. וכמו כל תייר מצוי, כיליתי את השעות האחרונות בחנות מזכרות הכי קיטשית וקניתי כמה שטויות קלות משקל, כמו סיכות ומדבקות. שלחתי מספר גלויות והתכוננתי לתנועה צפונה, לקטע רכיבה מנהלתי של כ- 3,000 ק"מ, (כמו המרחק בין תל-אביב לרומא) לכיוון בואנוס-איירס, ממנה אני מתכוון לקפל את המסע חזרה הביתה. מחכה לי עוד דרך ארוכה של סיכום ועיכול. בתוך תוכי המסע לא יסתיים לעולם. אבל כאן, איפה שהדרך נגמרת – ידעתי כי ההרפתקה של חציית האמריקות על אופנוע,  הגיעה לקצה.
בבוקר יום ראשון השמונה בנובמבר, הוצאתי את האופנוע, המלך הממזר של המסע מחצר האכסניה ובסופת שלג שהלכה והתגברה, ארזתי הכל ויצאתי על ציר מספר 3 צפונה.

בפעם הבאה: בחזרה צפונה. סאן יוליאן שריגשה אותי. שמורת הפינגווינים בפנינסולה ואלדז. בואנוס-איירס והקיפול הביתה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 60 תגובות, הוסף תגובה    

מאבק אזרחי ישראל בגזירת העלאת מחיר ביטוח חובה לרוכבי דו גלגלי נכנס לשלב של אחרי הפעלתה. גם כאן מסוף העולם ממש, בדרום ארץ האש אליה הגעתי רכוב על דו-גלגי, אני שומע את הזעקה. שותף לה ומשמיע את קולי. באזני קוראי לפחות.
גם שאני יודע כי יקח זמן עד שאעלה שוב על אופנוע בשובי לארץ, מעצם העובדה שמכרתי את האופנוע שהיה לי טרם נסיעתי, כדי לממן את הגשמת החלום הזה, מהדחף לרכיבה על אופנוע או דו גלגלי, לא אשתחרר. לעולם. זה אינו קוריוז ומהעבר השני, זו אינה אובססיה, זה מצב של רוגע נפשי. במסע הזה פגשתי עשרות אופנוענים, מכאלה עם מוסך בו עשרה אופנועים נוצצים ועד נערים רוכבי טוסטוס צולע, מעשן, ללא מפלט או מושב. מעבר להיות האוקטנוע פתרון תנועה. הוא צורך. הוא דרך לבטא סגנון חיים. נכון, גלום בו סיכון ונכון, לא נעשה די בארץ בכל הקשור להדרכה ואכיפה, כדי להפוך אדם רגיל לרוכב אחראי. אבל מכאן ועד ההנחתה הזו. המרחק רב.
אין שום צורך להסתתר מאחורי סיבות צדקניות כמו "רכיבה חוסכת זמן", או "מורידה צפיפות ורכבים מהכביש" "משחררת חנייה בערים". בעיני כל אלה הם רק בונוס. רק בגלל שהנושא עלה לדיון ציבורי, אומר כי רכיבה דומה לאהבה לקבוצת כדורסל, לאדם, לארץ, לאוכל מסויים או לצורך לשבת מול טלויזיה ולגרד בין אצבעות הרגליים. סליחה אבל איני צריך לתת שום הסבר "לאומי" לכך שאני רוצה לרכב על אופנוע. כן. אולי יש לי "בעייה". זה אינו עניינו של שום פקיד. עתונאי או נהג רכב לידי ברמזור. זו זכותי הדמוקרטית, הלגיטימית לרכב על אופנוע. על חד אופן או על סוס נדנדה. ותפקיד המדינה. כן, תפקיד המדינה. לאפשר לי את זה. לעשות סדר כזה שהסדרי הרכיבה יהיו חוקיים, בטוחים, משתלמים והוגנים. לכולם.
אני רואה בהסרת הגזירה עניינה של כל אם ושל כל משפחה בישראל. הסיבה פשוטה. נערים שיצטרכו לשלם ביטוח יקר לכלי רכב זול, ירכבו ללא ביטוח. תעשיית ה"ישראבלוף" תפרח כי כמו סקס. בסוף נעשה את זה. לבקש להלחם באיידס על ידי העלאת מחיר הקונדומים היא במקרה הטוב עיוורון ובאנלוגיה עליה מדובר כאן, לפנינו כנראה רוע לב וטפשות. כי יש גזירות שיהפכו לגזר דין. והביטוח במקרה הזה יהרוג הרבה. ורכיבה על אוקטנוע תהיה בתודעה, המשך גורף לעבירה על החוק.
אין מלחמות יפות ואין מקום לנחמדות. זו היתה דעתי מהרגע הראשון. המאבק אינו רק של הרוכבים. הוא מאבק על עקרון מקודש לחיים במדינה דמוקרטית. ולכן הוא מאבק של כל אחד, גם אם הוא נגד רכיבה, או שמעולם לא חשב שזה יעניין אותו. הצללים המוטלים כרגע על הרוכבים. יגיעו גם לקבוצות אחרות בציבור.
אני מסיים בקרוב מסע ארוך. צפיתי לא רק בנופים וארצות רחוקות, אלא גם בבני אדם ובהתנהלויות שלטון, שעוררו בי לא אחת, הרהורי זלזול ב"דמוקרטיות" שראיתי במדינות מרכז אמריקה למשל. בהן מיעוט מקושר, מבוסס ואינטרסנטי, מנהל את המדינה מעל ראשם של עדרי אדם המקבלים את מנת לחמם וקורתם כדי להשאר "שקטים", הממשל "משחק" במחירי הדלק, הלחם, התחבורה. כנראה שגם אצלנו יש פרשנות מקורית להתנהלות שלטונית תקינה. בירדן השכנה. מדינה מתקדמת נאורה ומודל חיקוי להתנהלות שלטונית בריאה, פתרו את הבעיה. אסור לרכב על אופנועים. אכן משרד אוצר יש לנו. אחורה פנה קדימה צעד.
נראה כי זכויות אינן ניתנות על ג'אנט מכסף.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום and כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

פטאגוניה ודרומה

קרחון פוריטו מורנו. ליד אל קאלאפאטה

מעבר הגבול לארגנטינה, הוא מבנה עשוי עץ ואבן, פשוט ותכליתי. שלושה פקידים במדים עם מספר מעל כל דלפק וצריך ללכת לפי הסדר מ 1 עד 3. יעיל, קצר ענייני. שישלחו דחוף למרכז אמריקה, את תיק מערך ההדרכה בנושא מעבר גבולות.

אגם "בואנוס איירס"

לעומת צ'ילה, בה מקפידים על בדיקת תיקי הנכנסים, כדי לוודא שאינם נושאים פירות וירקות, ארגנטינה אינה בודקת יותר מדי בציציות הנכנסים אליה. היא המדינה שאליה נושבת הרוח מצ'ילה. רוח קבועה, חזקה וסביר להניח שגם נושאת איתה הרבה דברים לא רצויים.
יום קריר ללא גשם, רוח גב, כביש איכותי ותכניות להגיע היום לרכיבת שטח ב"רוטה קוארנטה" – דרך מס' 40, מילאו אותי שמחה וסקרנות. כבר בקילומטר הראשון, חצו את הכביש זוג ארמדילים. חיה ביישנית בגודל צב מצוי, מכוסה בשריון קשקשים, הניזונה מאכילת נמלים. עד שהבנתי מה שאני רואה, הם כבר אצו להסתתר בשיחים משמאל. אך בכל זאת הם אצלי במצלמה. אגם "בונואס איירס" – זה שהצ'ליאנים קוראים לו "חנראל קאררה", נפרש משמאלי, גלים כסייחים במצנפות קצף לבן, דהרו מזרחה. הדרך התנחשה בפיתולים רחבים, הנוף סביב התרוקן מצמחיה גבוהה והפך שטוח יותר ויותר. פה ושם בקפל קרקע, נחבא מבנה אבן, צריף או אוטובוס שהפך ליחידת מגורים מנופצת שמשות. הייתי בכיוון העיירה פוריטו מורנו (Porito Moreno). אם התסריטאי הדמיוני של מסלולי דרום אמריקה, בנה סיפור מפותל שבו כל יום צריך לקרות משהו מסעיר. הבמאי לקח את זה עוד שלב קדימה. פוריטו מורנו נראתה לי בבואי, כקטע מבוא לפרק הבא בסדרת שליחות קטלנית. אולי בגלל שהגעתי בשעת צהריים בה העיר הייתה בסייסטה, אולי כי רוב הבתים ברחוב הראשי נראו כאילו הם סוג של תפאורה וכמה שיחים יבשים שהתגלגלו ברוח וחצו את דרכי הדגישו את הדרמה. בשני צידי הרחוב חנו רכבים שיצאו זה עתה מנסיעת שטח ארוכה. לא משהו יוצא דופן, פרט לכך שהם היו שייכים לתסריט וסיפור אחר – אולי. כולם היו כלי רכב מקוריים מתחילת המאה העשרים. בנטלי, אם.ג'י. ועוד שמות שכבר נכחדו. צריך להבין, לא מרכב ושלדה ישנים על מכלולים חדשים, כי אם המכוניות המקוריות בשלמותן. בעיני זה היה מדהים.

לשיירה נלוו כמה טנדרים עמוסי צמיגים ומכונאים. נראה שיש כאלה שלוקחים מכונית ששווה כמה מאות אלפים וקורעים אותה במלוא הרצינות במסלול שלא עושה הנחות לאף אחד. אדיר! אחרי שהבנתי שמהרחוב הזה יותר מתמונות יפות לא אראה פרוסת לחם, חזרתי לתחנת הדלק בצומת הכניסה וחטפתי משהו לאכול וגם שני ליטר מים וברוח שעוצמתה רק התגברה, יצאתי בשעה שלוש לערך דרומה, לתוך דרך מספר 40 לכיוון התחנה הראשונה: באחו קאראקולס (Bjo Caracoles) בתחילה הדרך היתה סלולה, קצת מאכזב לנוכח מצב הרוח המסתער שהייתי בו. קמתי הבוקר בידיעה שמחכה לי וואחד נסיעת שטח. הלו מה זה האספלט הזה? לא לדאוג. אחרי 50 קילומטר, הכביש נגדע באיבחה אחת וטארח לתוך החצץ, כשרוח צד מכה בכל הכוח. שמרתי על מהירות בין 50  ל- 70 ק"מש. כשזנב האופנוע מחליק בשליטה מצד לצד, בהתאם לדילוגים שלי מנתיב כבוש אחד לשני. קופץ מעל לתלמים שנטחנו בגלגלי רכבים שנים רבות. שעשועי רכיבה. לכל צד שהבטתי ראיתי רק גבעות שחוחות עטויות פלומת שיחים שפופים, שנראו כמו עדרי קיפודים עגולים הנאחזים בכוח בקרקע. כשנעמדתי על תמוכות האופנוע יכולתי לראות באמת את הגבעות הולכות ונעלמות ומתמזגות לתוך אופק מאובך, תוך שילוב חמוקי שלוחות וחיבוק הדדי.

כאן אפשר לראות מה משמעות ה"גלים" עליהם יש לנסוע לעיתים עשרות קילומטרים.

רכבתי כשעה לגמרי לבד. זה משהו מזכך ומזקק. כאילו כל העולם ובת דודתו, החליטו להשאיר לי את המסלול המיתולוגי הזה לבלות בו לבד. תודה! ממש על קו האופק ממערב ראיתי אבק שעלה מטרקטורים וממשאיות שעסקו בסלילת דרך מקבילה. גם הקטע הזה יסלל. הנתיב בו  נסעתי רוחבו כשלושים מטר והוא כולל דרך חצצית ברוחב כעשרה מטר במרכז, מוגבהת מעט ומשני הצדדים תעלות מתונות שניתן להחליק לתוכן וגם לצאת מבלי להתהפך. אכן דרך נטושה בסוף העולם, ויחד עם זאת מתוחזקת. עוד בטרם הצלחתי לסיים את השיר המדברי של מאיר אריאל וברוזה, וכבר צצה באחו קארקולס על קו האופק הגלי לפנים. אנטנה וקבוצת של כ- 15בניינים חד קומתיים הם יישוב המופיע במפה כאילו מדובר בחדרה לפחות. מאחר ולמדתי את שיש לדעת על המקום. התגלגלתי ישירות למלון הדרכים (המיתולוגי לא פחות) "רוטה 40" הבנוי אבן אדמדמה. את פני קיבלה חזית מכוסה עשרות מדבקות של רוכבי ונהגי אתגר שחלפו במקום לאורך השנים.

נכנסתי לתוך חלל מסעדה/מינימרקט/חדר טלויזיה ומשרד קבלה באחד. הקטור, איש גדל מידות, איטי וחביב, בעל המקום. הסתכל  לעברי בסוג של שעמום סלחני, הנובע כנראה מכך שראה כבר מאות כמוני המגיעים בעיניים נוצצות וחושבים שגילו את זרזורה. קיבלתי את חדר מספר 1 בקצה המסדרון. שתי מיטות צרות. חלון. שירותים במסדרון. זהו. אין כאן אינטרנט ואין בטיח. ואולי טוב שכך. זה מקום להתייחד איתו לא להיות מחובר בשום חוט או אל-חוט לשום דבר. אחרי החלפת בגדים מהירה יצאתי לשוטט ברחבי היישוב, שביום בו כולם בבית מונה 40 תושבים. השמש החלה להנמיך במערב. הימים מתחילים להתארך. ענני גובה ואובך תכלכל שפכו על הכל צללים מאורכים ומטושטשי שוליים. כל מוט מקרי, כל אבן, כל צמח, קיבלו את הבמה לכמה דקות של מופע צלליות חד פעמי. הסתובבתי עם המצלמה ברוח הערה והקלקתי לכל עבר. תחנת משטרה. מאפייה. מוסך. בניין גנרטור. משאבת דלק. מגרש גרוטאות. גדרות גדרות גדרות. היה במקום משהו קפה בגדדי כזה. לפי הפעילות הנמרצת של ציוד מכאני כבד במרחק. הכביש הסלול בדרך גם לכאן. האופנוע נדחף לגומחה בין שני קירות, להשמר מהרוח. לקראת ערב הגיעה קבוצה של עובדים בכביש, לאכול ולהריע לקבוצת הכדורגל שלהם תוך זריקת פחיות בירה זה על זה. התכנסתי בחדר בנסיון לתפור את  מכנסי הרכיבה שכמה תפרים נפרמו בהם וחלקי בד נקרעו מהם והסתבכו בגלגל האחורי.

בפעם המי יודע כמה אני שוב במדבר. לא ישימון ממש אבל מקום רחוק. לא רק מהארץ, כי אם צדדי ומנותק גם בערכים ארגנטינאים. דתות החלו במדבר. אנשים נמלטו אל המדבר. זו הזירה המתבקשת לעבור בה סדנת ניקוי חול פנימית. אני מרגיש בתוכי כי יש משהו בזמניות, בארעיות, בתלישות של מקום שכזה, המאפשר לי לחתוך מבעד לוילונות ומחיצות דמיוניים. לקצר דרך לדיון פנימי דווקא בנושאים מהותיים, חשובים ראשוניים. תובנות עומדות פתאום במנותק מהדחף האנושי להעמיד אותן למבחן מעשי. במקומות כאלה אפשר לפרק ולהרכיב, אפשר לפזר ולערום. אפשר ולו לרגע, לומר "פוס". המפגש שלי עם אנשים גם במקום מרוחק וזר כזה, יש בו מין נגיעה אוורירית של כמיהה הדדית. כל מה שאדע עליהם וכל מה שאחשוב או אזכור משנייה אחת של מבט, מטון מקרי של דיבור וממחוות תנועה סתמית, יהוו עבורי מעתה והלאה את סך ההתרשמות ונקודת המבט שלי על הקטע הזה במסע. כי בשורה התחתונה זו לא רק האדמה. כאן כמו בכל מקום, קודם לכל, הוא האדם.

מבנה פונדק הדרכים הוקם בשנת 1943 וכנראה עמד כאן שנים רבות כחאן נחוץ והכרחי. ככזה הוא בנוי כמבצר קטן.  השכמתי עוד בחשיכה. ידעתי כי עלי לצאת לדרך מוקדם ככל האפשר. הרוח מתחילה להתפרע ממש בסביבות 10 בבוקר ועד אז הרכיבה יכולה להתנהל בנוחות יחסית. הכל טוב ויפה אך דלתות הפונדק ננעלו מבחוץ. כלומר אין לי דרך לעזוב עד שיואיל אדון הקטור להתעורר. לא נותר לי אלא לחמוק מבעד לחלון החדר ממש כמו בקריקטורה בה משתלשלים מהכלא בחבל עשוי סדינים. (פשוט מחלפות שערי כבר קצרות כדי לנקוט בחלופה הראפונצלית). שילשלתי את הציוד, קשור לקצה השמיכה. קפצתי אחריהם וזרקתי פנימה את כלי המילוט. (לא לדאוג, שילמתי עבור החדר ברגע הגעתי אמש). אכן הרוח שככה בלילה. רוטה קווארנטה מחכה לי, עם כשלוש מאות וארבעים ק"מ של דרך חובטת. שמרתי על מהירות נוחה, שאיפשרה לי להביט ארוכות לתוך השממה בצידי הדרך. עדרי גואנקו ג'ינג'ים זהובים, חצו את הדרך ועופות הניינדו, ה"יען" הדרום אמריקני, הנישאים על זוג פולקעס שיודעות גם לרוץ ומהר שמרו מרחק. כמה שהתאמצתי לגעת בנקודה הדמיונית בה מתחברים שולי הדרך באופק, היא המשיכה להתרחק.

הרוח החלה לעלות. ולאחר 110 ק"מ בערך פתאום כביש. וכמו שכבר התרגלתי לתעתוע הזה מהקראטרה אוסטראל. מישהו הצניח לכאן חגורת זפת חלקה ושחורה שמתחילה בשום מקום ונגמרת בשום כלום. איכות סלילה שהיא כשלעצמה שירה. וכמובן במלאת 50 ק"מ של בלט לאופנוע ואספלט, זה נגמר. הצצה במד הדלק הזכיר לי כי אמש לא תדלקתי במשאבה המושבתת בבאחו קאראקולס ולכן לא נותרה לי ברירה אלא לחתוך שמאלה בדרך העפר שהגיעה לעיירה גוברנדור גרגורס (Gobernador Gregores)לתדלק בתחנת הדלק, שם ראיתי רכב גרר עליו נישא אופנוע מרוסק שרוכבו התהפך לפני כשעתיים בהמשך ציר 40 ומאושפז כרגע בבית החולים האיזורי, סובל משברים וחבלות קשות. תזכורת חשובה. חזרתי בדרך מספר 29 להמשך הקווארנטה. הרוח כבר חזרה מההפסקה. וזה הולך להיות קטע משעשע למדי, לכוון את האופנוע קדימה. עם כל רוחבה הנדיב של הדרך, לרשותי נתיב כבוש ממש ברוחב 15 ס"מ בלבד, העובר בין שני רכסים קטנים של חצץ כשכל הזמן איזה מתאבק סומו לא נראה, מנסה לזרוק אותי ואת האופנוע מהזירה הצידה. והרי ידוע שכשמתחילים איתנו בכוח. צריך בעיקר להתרכז. ועם כל הריכוז, עפתי פעמיים לשמאל הדרך, משני משבי רוח פתאומיים. אך גם שנסעתי לפתע לתוך הפאמפאס, זרמתי, נשארתי זקוף וחזרתי באיגוף קליל להמשך הדרך. איפה שהוא פגשתי את מקס וג'ודי שני רוכבים שוויצרים שהגיעו מדרום לכיוון צפון. וממש לפני סוף הקטע החצצי ליד הכפר טרס לאגוס (Tres Lagos) הגיעו דניאל ורוברטו, שני רוכבים ארגנטינאים בדרך דרומה כולם על אופנועי ב.מ.וו.

תדלוק וסנדוויץ' בתחנת הדלק של טרס לאגוס  (Tres Lagos) והאספלט חזר לדרך 40 . המשכתי לכיוון אל צ'אלטן (El Chalten) כפר/עיירה. הגעתי אליה לפני שקיעה על קו האופק עמדה שורת גמלוני הסלע האדירים (הגבוה ביניהם נישא לגובה 3,400 מ') המנציחים את קפטן פיץ-רוי (Fitz-Roy) הקברניט המוכשר של ה"ביגל", אוניית המחקר שהובילה בין השאר גם את דארווין בשנים 1831 – 1836. הכפר עצמו נראה כבר כמו סניף של דיסניוורלד לבלייני טבע. לי נראה כי הרבה כסף נשפך כאן על הקמת תשתית אירוח מצועצעת. סיבוב מהיר ברחובות הביא אותי להוסטל ענק בו קיבלתי מיטה בחדר משותף עם שתי גברות צעירות מסיאטל. ופגישה עם עשרות מטפסי הרים מכל הרמות הגילים והארצות.

מפאת הרוחות העזות, תמיכה נוספת לאופנוע בחניית הלילה

בוקר עמוס ערפל כיסה את הרכס ממערב. אך אני עם הגב אליו, כבר שמתי פני לעבר אל קאלאפטה (El Calafate)שכדי להגיע אליה, יש צורך באיגוף מזרחי עמוק, סביב שני אגמים ענקיים. כביש איכותי נשק לגלגלי ולקראת צהריים,. גלשתי לתוך שקע בין גבעות בו נחבאת אל קאלאפאטה. עד עכשיו העיר הכי תיירותית בה ביקרתי במסע. והסיבה : אנשים באים במיוחד לכאן כדי לקפוץ ולראות את קרחון הפוריטו מורנו הכחול, המתפורר לאיטו תוך מופע אקסטראווגנטי לתוך אגם שהופך בהמשך לנהר בצבע טורקיז חלבי הזורם מזרחה. השתכנתי בחדר משותף באחד ההוסטלים המצטופפים זה ליד זה ברחובות הצדדיים ויצאתי לברר מי נגד מי ברחוב הראשי. בכל החנויות מדברים  אנגלית סבירה. עדרי תיירים במיטב אופנת נורט'-פייס, הילכו אנה ואנה בוהים. נכנסתי לחנות מזכרות מקרית, לרכוש מדבקה עם סמל RUTA 40  מדבקה מהסוג שאני מחלק לאורך המסלול שלי. המחיר שדרשו, 15 פזו. סליחה? עד כאן.

בבוקר ארזתי הכל ויצאתי לכיוון הקרחון, נסיעה של כמה עשרות קילומטרים מערבה. עקפתי שני רכבי"הרפתקאות", כלומר משאיות שעוצבו כאילו מדובר במסע לתוך המאפליה. בהן ישבו תיירים מתרגשים. תשלום של 60 פזו בכניסה לפארק הקרחון והספקתי להגיע שניה לפני שספינת התיירים עליה קפצתי זזה, בדרכה לשוט למרגלות קירות הקרחון הזקופים. מה אומר? אני מבין טוב טוב למה אל קאלאפטה הפכה למה שהיא. הקרחון הזה פשוט מדהים. כל מילה נוספת על הצילומים תמעיט מיופיו. שטנו כחצי שעה במקביל אליו. קצות הקרחון המחודדים, נראו כדבשות דרקון שקולל על ידי מכשפה כל שהיא וקפא. מתוך קפלי הקרח בקעו גווני שש, כחול, תכלת וסגול לא נתפסים. הקור העז לא מנע מעשרות הנוסעים (בהם הרבה ישראלים) לעלות לסיפון העליון, לחוות את הנגיעה הזו בפלא גם אם ממרחק בטוח. בתום השייט, הקפתי את המשך הפארק לקצהו השזור מסלולי הליכה עשויים נירוסטה ומעקות עץ חלקים ומעוצבים, המאפשרים עשרות נקודות תצפית נוספות על הקרחון. מאחת העמדות ניתן לראות גושי קרח ניתקים מהקרחון ונופלים בקול חבטה למים. בחניה פגשתי שני רוכבים מצ'ילה. קלאודיו ודויד בני החמישים ושש, שהגיעו מולפאראיסו Valparaiso)) בצ'ילה לסיבוב של שבועיים. לאחר חמש דקות קלאודיו כבר סיפר לי כי הוא במקור מגנואה באיטליה, שכמו שאני אמור לדעת, נחשבת לאחת הפזורות של השבטים האבודים של ישראל. באיטלקית פשוטה: אנחנו קרובי משפחה. בכיף.

היעד הבא בתכנית הארגנטינאית שלי… מעבר חוזר לצ'ילה. כדי לבקר במגדלי האבן בפארק טורס דל פאיינה   (Torres Del Paine) עוד שכיית חמדה נופית שמרתקת אותי. יצאתי מאיזור אל קאלפטה ועליתי שוב על הקטע הסלול של דרך 40 דרומה. לאחר כמה עשרות קילומטרים, על הציר, דרך 40 יורדת ימינה דרום מערבה. נפרדת מהכביש הסלול והופכת דרך עפר איכותית אמנם, אך גשם שהגיע במאוזן ממש ושהכה בכוח מהצד, מעורב בברד ופתיתי שלג, הוסיף קצת פלפל לקטע בן השעתיים, מצאתי עצמי לא אחת אומר בקול רם "רבק! אז מה עוד תזרוק עלי עכשיו?" בסוף הקטע ה..איך לומר.. חסר האחריות הזה. גיליתי עד כמה חתיכת אספלט רגיל, מסוגלת לשמח איש אחד.

הערב הכהה כבר הפך מזמן ללילה בהיר. מעין אור לא אור. ענני שלג שניכרים מרחוק בכך שהם פשוט מאונכים, עטו לעברי וחלפו דרכי. הבוץ בצידי הדרך, נתן לי להבין שיצאתי מהשטח בזמן. למי שמעוניין להגיע לדרך מספר 40,  אני יכול לציין, כי מי שעוד רוצה לעבור אותה כרכיבת שטח, כדאי שימהר. בתוך שנתיים להערכתי, כולה תהיה סלולה ומי שמעדיף רק רכיבת אספלט, שימתין שנתיים. ברור היה, כי אין לי מה לחפש בשעה כזו במעבר הגבול ולכן החלטתי למשוך לכיוון ריו טורביו  (Rio Turbio) כדי לצוד מיטה. ריו טורביו היא עיר כורים במובן הסוציואקונומי המכיל בתוכו את כל הסופרלטיבים של פשטות, עוני וחיים סביב ובתוך מציאות קשה. בתי מגורים בסגנון מזרח אירופה בתקופה הקומוניסטית. גם אם פה ושם יש מבני מסחר מודרניים, עדיין המכרה וכל הסובב אותו דומיננטי בחזות המקום ומשליכים אוירה דיכאונית משהו סביב. בשני בתי המלון הבסיסיים, לא מצאתי מקום פנוי ובתחנת הדלק הפנתה אותי שוטרת צעירה למעבר הגבול בסמוך לעיירה, לידו שוכן אתר סקי הסגור בתקופה הזו, אך יתכן שיסכימו להשכיר לי חדר. באור אחרון מעל לגובה העננים, עליתי מערבה לתוך ההרים ולאחר כעשרה ק"מ, הגעתי למלון סקי בצבע ורוד שהיה סגור ומסוגר.

בכל זאת גיליתי עשן מיתמר מאחת הארובות. פניתי לשם. קיבלו את פני כריסטינה המנהלת. דייגו הטבח ורודריגו איש התחזוקה. המלון סגור אכן, אך אני מוזמן לבלות בו לילה. דייגו הלך להכין אוכל ורודריגו הלך להבעיר אש בתנור שבמרכז המסעדה הענקית. מלון פרטי ללילה. מה רע? בבוקר העירו אותי כמה כלבים ששרטו בדלת. הצצתי מבעד לחלון. בחוץ הכל היה לבן. שלג כבד ירד בלילה ושכבה לבנה שכבה על הכל. הכביש נראה כאפשרי למעבר. נבדוק. במסעדה פגשתי עד אורחים שהגיעו בלילה. חבורת פראמדיקס צ'יליאנים, שסיפרו לי כי פארק טורס דל פאינה סגור מפאת סופת שלגים שמתחוללת שם כמה ימים, וניתן להגיע אליו רק ברכב עם שרשרות על הצמיגים. אין מצב. סליחה. עליתי על האופנוע ואודרוב למעבר הגבול,  מצפון לריו טורביו. רכיבה על דרך עפר למרחק של 6 ק"מ הביאה אותי למעבר גבול שכבר בכניסה בישרו לי בצד הארגנטינאי, שאני יכול חזור כל הדרך חזרה. כי העובדים בצד הצ'יליאני פתחו בשביתה אתמול. "כמו שנאמר כבר: "…מה עוד יזרקו עלי?". ניסיתי להסביר. אבל מבטם האטום ענה במקומם. חבל על המילים וכל תרגילי הנחמדות. אחורה פנה. סע.

מה עכשיו? סופת שלג תוצרת צ'ילה דחפה אותי בכוח חזרה מזרחה ובתוך שעה וחצי מצאתי עצמי בתחנת דלק בצומת לה אספרנסה, שהוא מעבר הכרחי לנוסעים דרומה מכאן. הטבעתי את יגוני בכוס סודה וחטיף שוקולד, כשלתחנה הגיעו ברעש מנועים מוכר, שני אופנועים מצוחצחים ומלאי מדבקות של חצי מדינות אמריקה. על KTM 950  דונלד ואנט מניו-זילנד ועל  BMW 1150Adv ג'ון מאנגליה. הניו-זילנדים התחילו את מסעם ממש לפני חמישה ימים בולפאראיסו בצ'ילה. וג'ון עשה מסלול כמעט זהה לשלי. הנחית את האופנוע מאנגליה בטורונטו קנדה ורכב ביחד עם חבר מקסיקני לרוחבה. עלו לדד-הורס באלסקה כמוני ומשם התגלגלו דרומה ונפרדו לא מזמן. שלושת אלה התיישבו לידי והמטירו שאלות. וכן, אנט ודונאלד הם הזוג שחילץ את עמנואל ואדם שהתרסקו עם אופנוע בדרך מס' 40 לפני כשבוע. ושפגשתי בקארטרה אוסטראל. עולם קטן. או ליתר דיוק, ככל שהולכים ומתכנסים לשפיץ התחתון של דרום אמריקה, פוגשים יותר ויותר רוכבים בדרך לאושואייה. שלושת נתיני המלכה בדרכם לאושואייה כמוני. ושמעו גם הם על סגירת הגבול ועל סופת השלגים בטורס דל פאינה.

בדרום פטאגוניה הארגנטינית. במרכז מעל לאופק, ענן שלג בדרך

החלטנו להמשיך לאושואייה ביחד. בעודנו אורזים עצמנו, הגיעה לתחנה להקת רוכבים מברזיל בשלושה אופנועי ב.מ.וו. חדשים ורכב מלווה (יש תנאים!), נפרדנו מהם בחדשות על הגבול הצ'יליאני ויצאנו מעודדים ברוח גב, לתוך שלג נמס ולבנבן, אופק אפור וכביש שחור, לכיוון ריו גאייגוס (Rio Gallegos) ממנה נדרים ונחצה את מיצרי מגלאן לארץ האש- טיירה דל פואגו מחר.

בפעם הבאה: ההגעה לאושואייה הקצה הדרומי ביותר. אך לא לסוף המסע.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

האנדים הקסומים

צ'ילה וארגנטינה. זיג זג הרי האנדים מתחיל.
בתחילה חשבתי כי לרכיבה על כבישים מרובי מסלולים, לא אקרא מסע. מקסימום אקרא להם "נסיעה". או קטע קישור לתא הנוף הבא. היציאה מסנטיאגו הפגישה אותי שוב עם כביש שנועד לקדוח קיצור דרך כמנהרת זמן. לא לבלות, לא ליהנות לא לכתוב על כך למישהו. להגיע. מעין חניה מנטלית, רגע לפני הזינוק למה שמחכה לי בקפל האחרון של המפה, אותה קבעתי על משקף האופנוע לפני כשלושים ושלושה אלף קילומטרים. אני מתקרב לקצה הדרומי של צ'ילה. בעוד כמה מאות קילומטר, ארד לדרכים כל כך רחוקות, ריקות קשות ומתגעגעות, שהן תפצנה אותי במפגשים עם מרקם וקסם נדירים, אך גם יעמידו אותי שוב, בפני החלטות מעוררות אדרנלין.

גם מדרום לסנטיאגו משלמים על כל מטר סלול. וככזה, הכביש מאד תכליתי. השיפועים נכונים, הרוחב מדוייק והתשלום: שקל לעשרה קילומטר בממוצע. בכל זאת ירדתי לדרכים צדדיות למשך שעתיים, בהן שוטטתי בינות לכרמי יין ושלטים מעוצבים של יקבי בוטיק, אף שאני מתגעגע ליין טוב, בעת רכיבה אני מוותר על התענוג הזה מסיבות ברורות. מתוך סקרנות, עשיתי סיבוב בכדי להרגיש לפחות לרגע שוב קרוב לתחום. לקראת הערב הגעתי לעיר צ'ילאן (Chillan) המחולקת בהתאם למפרט הארכיטקטוני הספרדי הקלאסי, אותו אני זוכר עוד מאנטיגואה בגואטמאלה. משבצות פשוטות ללא שאר רוח תכנוני. סליחה, אך אפילו הכיכר המרכזית לא גרמה לי לתת בה מבט נוסף, ראיתי אותה כבר שלושים פעם. אולי אם הייתי מתחיל את המסע מדרום צפונה, הייתי נלהב. אז מה נשאר גם כאן. לחפש מקום לישון לייבש את הבגדים. לאכול ולשבת על פרטי הציר בהמשך.

כרמים. סליחה. מים בכל מקום

כבר בזריחה, עננים כמו צמר פלדה, הסתבכו בצמרות העצים. גשם קר חדר את כל השכבות, כדי לשאול בשלומם של החריצים בהם לא ביקר מאז גואטמאלה, רסס מים מעורב בלכלוך עלה מגלגלי המכוניות סביב. התחלתי להתרגל לדגדוג הקל העובר לגוף, כשצמיגי ה"קוביות" נושקים לאספלט במהירות נמוכה. החימום בידיות האחיזה של האופנוע זו אולי ההברקה הכי מתחשבת של תעשיית הדו-גלגלי. כאשר קר או רטוב, אני מקליק את הכפתור מימין פעמיים. וכשכפות הידיים חמות. כל הגוף חם. מגפי ה"אלפין-סטאר" שקניתי בקליפורניה, החדירו מים ושוב תפקדו כשני תרמוסי פלסטיק, בהם שיכשכתי רגלי. כך שלא נותר לי אלא לוודא שפרט למקום סגור לאופנוע, למים חמים וחיבור אינטרנט, לינת הלילה תכלול גם מפיץ חום, לייבוש כל ערימת הבגדים שעלי. עד אז קר לי רצח ואני מנסה שוב ושוב, להזכר בשיר הנושא מתוך "13 יום בצרפת" (ניקול קרואזי, אם איני טועה) בעליזות מעושה ומעצבנת. רק שלג חסר לי. (סבלנות, הוא בוא יבוא).

בפינת הבלוג שלי למעלה משמאל, מופיע מונה ימים מאז יצאתי לדרך. אם הייתי צריך להכניס בעצמי את מספר הימים, הייתי ודאי רושם שליש. וזה לא רק בגלל שאני עונה לביטוי השחוק "הזמן טס כשנהנים", אלא בעיקר בגלל שאני לא חי רק בזמן. אני חי במקום. המילה "מקום" טעונה מאין כמותה. נניח לרגע את משמעות כבוד ההוא שבצלמו וכו'. אני לא לגמרי סגור על הרדיוס הפיסי שמגדיר אצלי מקום. ארץ? יבשת? ארבעים הסמ"ר עליהם מונח ישבני באופנוע?  האם מקום הוא משהו הנוסע יחד איתי? או שהוא קטעים קטנים בהם אני חולף ושמצטרפים זה לזה. עד כמה מקום הוא בכלל משהו מוגדר? אני זוכר את תערוכתו של דני קרוון "מקום", בשנת 1982 במוזיאון תל-אביב, תערוכה שריגשה אותי. שם ניסה קרוון לתת ביטוי אישי ורגשי, למושג שכולנו מתשמשים בו בטבעיות בשיח בינינו, אבל אם נחשוב שניה, נראה כי כל אחד מגדיר אותו אחרת.

כן כן, אני יודע שאני חי עכשיו בסרט. בתוך חלום. כשאחזור למקום הפיזי ממנו יצאתי, דבר לא ישתנה סביבי. אך לים כבר לא יהיה אותו ריח. רעשים יצלצלו אחרת וחיי יראו לי מבעד לעשרות אלפי עדשות חדשות שאספתי בדרך.  וגם שאני יודע שלא אצליח להפוך חברבורותי, אני רוצה לנסות לנער אותן, ואחרי כל השנים, לשחרר איזה נמר לחופשי. או לפחות להוציא את החתול.
(זהו, מה אני אשם שיש כאן כבישים ארוכים).

הוסטל "קנדה"

התעוררתי בהוסטל "קנדה" החדש בלב צ'ילאן, בו קיבלתי יחס מיוחד (שני מפיצי חום) בזכות דגל קנדה שהדביק לי ג'ון ממוסך "בלאקפוט" בקאלגרי. ביציאה לדרך כל בוקר, יש לי שיטה. מעין בד"ח. ראשית, אוסף את כל הזבל שלי בשקית ניילון ומניח באשפה, מנער את כלי המיטה ופורש את כיסוי המיטה באופן חלק. אז מרכז ומסדר עליה, את כל החפצים שפיזרתי בחדר, כך שאראה אותם מול עיני שוב ביחד. מפריד את בגדי הרכיבה לערימה בצד. ואז אורז לתוך השקים האטומים את הדברים לפי סדר קבוע. מכניס את המחשב וכל החשמלים לארגז. מניח את השקים והארגז ליד הדלת. ולבסוף מתלבש. מוציא הכל למסדרון וחוזר להפוך את כלי המיטה. סיור אחרון במקלחת ויורד על ארבע להציץ מתחת למיטה. רק אז נוטל את הציוד והולך לאופנוע. ראשית, מציץ בצמיגים לוודא ששום אויר לא ברח בלילה. אחר כך קושר את הציוד מתחיל מאחור בכיוון השעון. לסיום עושה סיבוב סביב האופנוע, עובר על הצמיגים גם במישוש, לוודא שאין קרע, מחפש הזעת שמן בחיבורי היחידות הנעות, נוגע בכבלים, מלטף ברגים וחיבורי פלסטיק, מוודא נעילת ארגזים ומתיחת גומיות. הולך שני צעדים לאחור. מסתכל על האופנוע, סופר שלוש ורק אז עולה עליו.

ככה נראה חדר של אופנוען במסע

העיירה פוקון (Pucon) יושבת לשפתו של אגם וייאריקה ולמרגלות הר הגעש וייאריקה (Villarica) לפחות כך שמעתי, כי כשהגעתי בשעריה בשעות אחר הצהריים. ערפל כבד כיסה את ההרים מזרח וגלים נושאי קצף לבן רמזו כי אין מה לדבר על בילוי בים. הגשם שהבאתי איתי, לא הבין שום רמזים ונכנס יחד איתי בכל הכוח לרחובות המסוגננים. מבני עץ מרשימים, המדברים בשפה מותגית מרושלת/יוקרתית כזו. כלומר קחו את כל מותגי "טי-שירט ב 300 דולר" תכניסו לחדר עם מדפי עץ גס, קש על הרצפה, דלפק מפח גלי, בובות לבושות כמו מטפסי הרים בתוך קיאק, עם ג'י.פי.אס. ערימת חבלים וכובעי פליס סגול. שלושה מסכים דקיקים 42 אינץ. מוסיקת אמ.טי.וי. רועשת ועכשיו תכפילו את זה בחמישה רחובות. המשורר התכוון לכך שמכאן יוצאים לטיפוס להר געש?  לעשות רפטינג? נו? הרגשתי כי הניו-יורקיות העיצובית מיותרת ונלעגת כאן. החיבור הזה לטבע הפראי בסביבה הוא כבר הדבר עצמו, אז למה צריך לקשט? טוב נעזוב. מאחר ובמשרד החברה המוציאה סיורי אתגר בסביבה, אמרו כי אין מה לדבר על טיפוס בתנאי מזג האויר הסוער כרגע. בחרתי בהוסטל ברחוב צדדי. ספון בקובה הקטנה שלי, מוקף טקסטיל מטפטף של גרביים, מגפיים ומעילים, עליהם מנשבת רוח חמסין מלאכותי, מתוך מכשיר חימום זעיר וקצר נשימה. הקשבתי בדממה לסערה המכה בחוץ. הרחתי ריח עשן אורנים מתנור שבער בסלון. והרגשתי שלכאן אני רוצה להגיע שוב יום אחד, למצות את עושר הפעילות שסביב.

ברחובות פוקון

קמתי מוקדם מאד. עוד בחשיכה. חמש. רציתי להגיע מוקדם למעבר הגבול לארגנטינה ומשם לבארילוצ'ה (San Carlos De Bariloche). "איזור האגמים" כפי שהוא מכונה, מכיל עשרות אגמים בגדלים שונים הניזונים מהמשקעים הניתכים על האנדים. סביבם קמה תעשיית נופש ותיירות שלא מביישת שום עיר שוייצרית, אוסטרית, איטלקית או צרפתית. לשם שמתי פעמי. דרך עפר בוצית, מובילה מפוקון בעליה תלולה, למעבר הגבול השוכן מצפון להר הגעש וייאריקה  הר געש פעיל ויפהפה. צורתו קונוס מושלם ועכשיו מכוסה כולו בשמלת שלג לבנה וחלקה. ההר השקיף לעברי כל הדרך בפאס. למעלה חיכה לי ליער עצי ארוקארייה. עץ מחט מיוחד. אשר פרט לעתיקות העצים ויופיים, הם נחשבים מין בשימור. אגב עצים בני משפחת האראוקריה, בני דודים של העצים כאן, שימשו בתקופה בה אוניות מפרש שלטו בימים, בתעשיית התרנים, מעצם היות גזעם זקוף, סימטרי וחזק. וכשנתגלה יער כזה בעולם החדש, מדינות ראו בו נכס כלכלי אסטרטגי, כמו לגלות היום שדה גז. במעבר הגבול הסיפור היה קצרצר גם בצד הצ'יליאני וגם בזה של ארגנטינה ומצאתי עצמי בתוך כמה דקות על כבישים ארגנטינאיים צרים ואיכותיים בדרך לבארילוצ'ה.

הנופים התפתלו והתכרבלו כשמיכת פלאים סביבי. הגשם כמעט פסק ורק קור עז נשך כל הדרך. אגמים בגוון טורקיז חלבי וגבעות מעלות זקנקני עשב. נמתחו משולי הדרך ורצו לתוך המרחקים. לא רציתי להודות בכך, אבל לבארילוצ'ה שרוח מערבית מקפיאה נשבה ברחובותיה בקונצרט של שריקות, הגעתי עם שפעת. וצמוד לערימת התרופות שגלי סידרה לי עם פתקים. נפלתי לתוך מלון פשוט וחם ולעסתי בונבוניירת גלולות לארוחת הערב. אתם מכירים ודאי את התחושה הזו. שאתם חייבים להיות בריאים בבוקר. אז בבוקר החלטתי שאני בריא. במלון פגשתי את אורן וענת שהגיעו לכאן ישירות אחרי השתתפות במרתון אמסטרדם. באו לנוח. התגעגעתי לשיחה על ריצה עם מישהו שמבין עניין, תודה חברים ואורן, בקרוב אתה יורד את השלוש. נשארתי ספון במלון עד שחלטתי זהו. יצאתי לסיבוב רגלי עטוף כמו איזה טרול בדרך למארב בטן. הייתי חייב לברר כמה סוגי שוקולד יש כאן. בחנות מתמחה בפינה קיבלתי הצגת טעימות, שעלתה לי כמובן בקניית חבילה קטנה, לא הצטערתי על כך לאורך כמה ימים מתוקים להפליא.

בארילוצ'ה

הדרך דרומה אל העיירה אסקל (Esquel) הפגישה אותי לראשונה עם ציר מספר 40. שכמו כביש מספר 66 בארה"ב, גם זו דרך שמיתוס שלם נקשר סביבה, היא עוברת לאורכה של ארגנטינה מצפון לדרום. אל חלקה הפראי העובר ומסתיים בקצה פטאגוניה עוד אגיע בהמשך. לא רק הכביש היה 40 גם מהירות הרוח רמזה לי על המחכה בפאטאגוניה, היא הרגישה כמו 40 קשר. אחרי שיצאתי מהעיירה אל בולסון (El Bolson) שבדרך, פשוט עפתי מהנתיב הימיני לזה השמאלי. האופנוע הוטח לשוליים. המחיר: מאותת שמאלי קדמי שבור. בתוך דקות, עצרו ליד כמה רכבים ונהגיהם סייעו לי להרים את האופנוע. נסעתי עוד כקילומטר לצידו השמאלי של טנדר גדול שהסתיר ממני את הרוח, עד שהכביש פנה אל הרוח וכך התקבלתי בשערי העיירה אסקוול, הפרושה כמו דף משבצות, אבל לא של מחברת אחת אלא של כיתה שלמה. פרט לכמה מבנים במרכז, הכל כאן חד קומתי וכמו בהפגנות, כשמבקשים להתפזר על כל הכיכר כדי שיחשבו שהגיעו הרבה. גם כאן. מעט אנשים פרושים על מרחבי ענק. אסקל תשמש לי נקודת מנוחה להחלמה מלאה ובעיקר עמדת זינוק לתוך הקארטרה אוסטראל (Caraterra Austral) – דרך מספר 7, בצד הצ'יליאני של הגבול. עברתי ליד בניין שנראה צבוע בצבעים שמחים ועליו כתוב "פלאנטה" (Planeta) זה מקום כלבבי. את פני קיבלו בעלי המקום מקארנה וגוסטבו. זוג צעיר שמחזיק מקום באמת חם (יענו Cool). נקי, נעים, מאובזר, מעוצב בפשטות תוך שימוש בכל מיני רעיונות שנולדו במוחו של מעצב צעיר. (אהילים מצנצנות ריבה. מנורות שלחן ממכסה שסתומי מנוע. מסגרת מראה מחישוק של אופניים ועוד. ) מאקארנה ששהתה בישראל תקופה קצרה, מפטפטת קצת עברית וגוסטבו מבין אנגלית. המחיר הזעום כלל ארוחת בוקר, חניה סגורה לאופנוע ומיטה בחדר משותף, שהיה בעצם פרטי.

ישו משמאל ואנטוניו בעיירה אל בלוסון, שהכינו לי תה חם למרות שהחנות היתה סגורה

שהיתי כאן יומיים. וגם יצאתי לשוטט בקילומטרים של רחובות, זה מרגיע מאד. באיזורים כאלה בארגנטינה נראה שאחזקת מכונית היא על פי הכלל "כל עוד היא נוסעת". רוב הרכבים שראיתי היו ערימות מתכת עם צמיגים, שלא תתקבלנה אפילו למגרש גרוטאות. אני חושב שרק על הקטע הזה אפשר למכור 30  דקות לנשיונאל ג'יאורגרפיק. נפרדתי מגוסטבו ומקארנה ויצאתי בבוקר גשום, מערבה לכיוון הגבול הצ'יליאני וציר ה"קארטרה אוסטראל" (הדרך הדרומית) צמד מילים שהלהיב את דמיוני. כחבל ארץ רחוק, ראשוני, ריק מאדם וכולו נופי בראשית פראיים. חבל ארץ בו מרגישים שייכים לתקופה של מגלי הארצות. עידן שחשבתי שכבר פיספסתי.

מאסקל יוצא כביש של 20 קילומטר אל הכפר טרוולין (Trevelin) בו תידלקתי "פול" ויצאתי לרכיבה על דרכי עפר שתימשך יומיים שלושה. במעבר הגבול בפוטולאופו (Futoluafu) שוב הופגנה גישה עניינית. חותמות, טפסים וקדימה. גם בצד הארגנטינאי וגם בצד השני. המסלול אותו אני עושה הוא נתיב שיגרתי של ארגנטינאים וצ'ליאנים הנעים מצפון לדרום וההיפך בארצותיהם, תוך קפיצה מצד אחד של הגבול למשנהו כדי לעקוף איזורים בהם טרם נסללו כבישים. אני בחרתי בנתיב הזה, כדי לדלג על הקטע הצפוני של הקאראטרה המתחיל בעיירה פוארטו מונט (Poerto Monet) והמחייב דילוג בין מעבורות החוצות נתיבי מים הקוטעים את הדרך.

ברוכים הבאים לקארטרה אוסטראל

גשם לא פסק לרגע. רכיבת שטח בגשם, יש לה כמה כללים. והראשון הוא לחפש אחיזה. הגשם שניתך, חשף אבנים הנעוצות בקרקע. הקפדתי לעבור עליהן. ולא להתפתות לעבור על פני משטחים חלקים. שסימנו בוץ חבוי. ידעתי כי עדיף מעבר על שולי דשא, על רכיבה לתוך שלולית גדולה, שאיני יודע מה עומקה או אם מתסתתרים בה פיסת ברזל או סלע חד. הדרך היתה קופצנית וצרה בעברה בשטח הררי. סביבי געשה תנועה ערה של רכבים מכל הסוגים. כעבור כתשעים קילומטר הגעתי לחיבור לקארטרה. לא היה שום ציון מיוחד. ה"קארטרה" הגיעה מצפון ורצה לכיוון דרום. צבע החצץ הוא שחור ושלט פשוט ציין כי זו דרך מספר 7 ודיר-באלאק, זה לא מקום להיות שאנן. ניכר על הדרך שהיא נושאת עליה משקל של משאיות כבדות ועצבים של נהגים עייפים. פרט לשני התלמים שסימנו את הנתיבים של צמיגי הרכבים הכבדים, הי קטעים ארוכים של תלמים רוחביים. קטנים כאלה עם רווח של 15 ס"מ בין חריץ לחריץ. כמו פח גלי, רק מעפר קשה, שמכניס גם את האדיש שברוכבים, לוויברציות פורמות תפרים ועוקרות סתימות. אני נקטתי בשיטת ה"תן בגז" וכך התלמים לא הורגשו במלא כוונתם. יש תיאוריות שונות מה גורם להווצרות התלמים. זו תופעה עולמית בדרכי עפר עמוסי תנועה.

מים שחדרו למצלמה מהגשם שדלף כל הזמן, גרמו למנגנון הזום לצאת מדעתו. והתקשתי לכוון ולצלם. בכל זאת, כמו  ילד בלונה-פארק ירוק ודשן, עצרתי ללא הרף ושלחתי קליקים של אושר לכל עץ מיוחד, הר, נחל או צריף חבוט. רוב הזמן הייתי לבד. מדי פעם הופיעה משאית. ומדי כמה קילומטרים עמד בית עץ שמארובתו עלה עשן. אנשים חיים כאן בבדידות. מרחק של כמה עשרות קילומטרים לעיתים בין אחד לשני. שדות מרעה מגודרים ועצי מחט עצומים בקבוצות, צמודים למרגלות הרים ביניהם התפתלה הדרך. ניכר כי מישהו מתחזק ושומר את הדרך במצב נסיעה כל הזמן. בעיירה לה חונטה (La Junta) קיבל את פני מונומנט המעיד כי הדרך נסללה בהוראת אוגוסט פינושה. הדיקטטור שהצליח למות טרם הועמד למשפט על פשעי רצח עמו שלו. אך כאן התושבים עושים לו כבוד. כולל כובעי מצחיה בחנות המזכרות שבתחנת הדלק, עליהם כתוב; "דרך גנראל פינושה".

יציאה בבוקר מהעיירה פויוגואפי

מגודש העננים, הערב הקדים להגיע. האפילה הלכה וגלשה מההרים במזרח, כמו נחיל של צללים. כמו עדר מעורפל הממהר להתכנס בין הגיאיות ואור זרח לכמה דקות מעבר לעננים על הפסגות הגבוהות, בצבע כתום פאסטלי שכבה באחת. זה היה הרגע המושלם להרגיש כי האויר ברח איך שהוא מהצמיג הקדמי. פנס הראש שמונח תמיד בתיק המיכל, הודלק וראשו של מסמר הציץ מבין הקוביות. הנחתי שהמסמר הזה נמצא שם זמן ארוך ואיבוד האויר איטי, לכן ניפחתי את הצמיג לאורה של משאית דלק שנהגה עצר לנסות להגיש לי עזרה. ובחושך מוחלט סגרתי את חמשה עשר הקילומטרים שנותרו על לעיירה הבאה, פויוגואפי (Puyuguopi) השוכנת לחופו של מפרץ שנראה גם בחשיכה מבהיק ומסקרן. הפלגה של כמה מאות קילומטר מערבה בתוך המפרץ הצר, מוציאה את השטים בו לאוקיינוס השקט. סיבוב קצר ברחובות הלא סלולים ובאתי לפתחה של משפחה שעל דלתה היה כתוב "הוסטל". וכך היה. היסטלתי לי לילה נעים וחם והאופנוע בילה באסם עם התרנגולות הכבשה והמחרשה. בבוקר בדקתי את הצמיג. כמו אבן. אויר לא ברח. אך בכל זאת שלפתי את המסמר ודחפתי במקומו "תולעת" גומי רוויה בדבק ניפחתי ולדרך. הדרך המשיכה למחרת ללא שום הנחות. קפיצות וטלטלות מהמטר הראשון. הגובה נע בין 250 ל 380 מטר אך מזג האויר הלך והתקדר עוד. כמה רע כבר יכול להיות? שום בעיה, זה גשם. נתתי בגז. רכיבה בעמידה על התמוכות הביאה אותי לקראת אחר הצהריים לקטע דרך סלול ומכוסה אספלט באיכות הכי חלקה שניתן לסלול. המעבר מדרך שהיא בעצם משטח של חלוקי נחל עגולים ורטובים בגודל ממוצע של אגרוף. לכביש שנחת כאן ממסלול גראנד-פרי לא מסתדר. "אספלטו!" "אספלטו!" צרחתי לעובדים שעסקו בסלילה. והם הרימו אגודל. הנוף הדשן סביב סיפר סיפור שלקוח מספרים על דארווין ובני דורו. תחושה כי כאן עוד לא הצלחנו להרוס. עצי ענק הביטו בי בבוז כאומרים "נראה אותך נוגע בנו" נהר גועש ליווה את הדרך כבעל בית אגרסיבי, שכבר מחכה שתסלתלק לו מהשטח. בעלי כנף חצו את הדרך וסלעים עצומים עמדו תלויים מעל קטעי נקיקים וקירות זקופים. ואז, ללא הודעה מוקדמת. אחרי קילומטר וחצי של דרך סלולה.

שוב הושלכנו האופנוע ואני לתוך דרך מהגיהנום. לא הבנתי כלום! ולאחר עוד שלושים ק"מ שוב דרך סלולה ואיכותית. וככה מהנדסי הכבישם של צ'ילה תיעתעו והיתלו בי עד שש בערב, עת הגעתי לדרך סלולה מרחק כשמונים קילומטר בואכה העיר קוויקא (Coihaique) היושבת על מדרון הפונה צפונה. סיבוב מהיר ושתי שאלות לנהג מונית ומצאתי מקום לינה חם במרכז העיר. גם קוויקא הפכה לנקודת מעבר בין צ'ילה לארגנטינה. עם למעלה משישים אלף תושבים. שוקקת מלאה חנויות ומדרחוב תוסס ופרובנציאלי. בסלון של בית מארחי פגשתי את רומאריו בן ה 24 , שגר בקונספסיון שמדרום לסנטיאגו. הוא שמע משהו על ישראל אבל הוא לא זוכר באיזה הקשר. "אולי משהו עם רובים?" מה חשבתם? קיבל הרצאה. גם קיבל. בקיצור, עוד עובד זר לא חוקי בדרך.

קוויקא

הכביש הסלול המשיך עוד חמישים קילומטר דרומה בהמשך ציר מספר 7. מכאן אני רוצה להגיע לעיירה צ'ילה צ'יקו (Chile Chico) על הגבול עם ארגנטינה. אליה אני מתכוון לעבור כדי לחזור לציר מספר 40 "רוטה קווארנטה" המיתולוגי ואיתו להדרים לתוך פטאגוניה. מחכה לי היום נסיעה של כמה מאות ק"מ בנוף קדומים. יערות עצי מחט עצומים ובעלי חיים מבוייתי ופראיים. השמיים שהיו בהירים בבוקר ואיפשרו לי כמה צילומים סבירים קדרו שוב והגשם לא חדל ושיבש שוב את פעולת העדשה במצלמה. חלפתי על פני אגמים. הדרך נסעה לעיתים ממש על פי מצוקים ש"נפלו" לתוך יובל או נהר מהירים ומהפנטים. הגשם נחלש לפתע ופינה מקומו לפתיתים קלילים של שלג שדאו לעברי ברוח שנעה בעצבנות מצד לצד והחל להערם על האופנוע ועל משקף הקסדה. גם אם בשוליים השלג כבר מילא את כל השקעים. הכביש היה עדיין פנוי משלג והחלטתי שרק אם אראה רכב אחר עוצר ממש, גם אני אעצור. הכל סביב נתכסה בלבן מסנוור. ראיתי לפנים למרחק קטן ועצרתי באחד העיקולים השקטים ליהנות מהשלג שירד בינות לעצי מחט כמו מצנחים קטנים ורק היתה צריכה להיות שם בקתה ממנה בוקעים שירי קריסמס.

אדם מניו-זילנד בדרך על הקאראטרה אוסטראל

כעבור עשרים קילומטר, הדרך ירדה לעמק צר והשלג פסק. בכפר פורטו טרנקילו (Puerto Tranquilo) השוכן לחופו של אגם חנראל קאררה עצום המימדים שהמשכו המזרחי נמצא בשטח ארגנטינה (שם שמו "אגם בואנוס איירס") – פגשתי את אדם ועמנואל, שני רוכבים צ'יליאנים צעירים על שני אופנועי ב.מ.וו 800 שנראו מזועזעים מחווייה של התרסקות שעברו יום לפני ברוטה קווארנטה בצד הארגנטינאי והזהירו אותי מהרוחות החזקות שם בעונה הזו. (וסיפרו לי על זוג ניו-זילנדי שעבר שם על אופנוע וחילץ אותם) בית הקפה החמים, סיפק לכולנו מסתור נהדר וקפה איום וקדימה יצאתי להמשך. הדרך הקיפה ממערב את האגם ועברה לצידו הדרומי. השמים התבהרו מעט אך הדרך על אף אלפי הבורות ומלכודות חצץ הייתה רחבה מהירה ועבירה. לקראת ערב כעשרה קילומטר לפני צ'ילה צ'יקו נתגלתה משמאל לגונה/אגם בצבע טורקיז ירקרק "לאגו וורדה" (Lago Verde) האגם הירוק יושב בעצם על מה שהיה מכרה נחושת. סביבו הרים בגוון ירקרק נחושתי וחופיו לבנים בוהקים מקנים לסביבה תחושה של תמונה מתוך סרט מצוייר דמיוני.

הרוח שבאה מהאגם הרימה גלים לבנים. כל עצי עיירת הגבול צ'לה צ'יקו כאילו מבקשים להגר לארגנטינה, נוטים ממערב מזרחה. מצאתי חניה ומיטה אצל לואיס וונטורה בעל מלון קטן באותו שם. בבוקר השכמתי ונסעתי מזרחה לפגוש את מעבר הגבול הצ'יליאני ארגנטינאי בפעם השלישית בתוך עשרה ימים.

רק הערה קטנה: בחלק הדרומי ממש של דרום אמריקה, בו אני נמצא כרגע,  קשה להשיג קשר סביר לאינטרנט ולכן יתכן שיבוש בלו"ז העידכון של הבלוג.

בפעם הבאה: הקטע האתגרי של דרך מספר 40. אל-צ'לטאן-למרגלות פיץ רוי. ובדיקת הגוונים הכחולים של הקרחון המתקלף שבאל-קאלפאטה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 21 תגובות, הוסף תגובה