בפעם הבאה: פוקון עיירה שהיא חנות אחת גדולה להרפתקאות. המעבר הראשון לארגנטינה. בארילוצ'ה, אסקוול והמשך הציר דרומה. לכיוון הקארטרה אוסטראל

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 15 תגובות, הוסף תגובה    

עם גלי במרחבי פרו וצ׳ילה

"…זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"...(ירמיהו ב' 2)
גם אם הציטוט למעלה, גדול על הבלוג הקטן שלי, אני מרגיש איתו בסדר ולכן סלח ירמי ואף שלדבריך, אמר את הדברים אלוהים בכבודו ובעצמו לעם ישראל, אני בטוח שדגני המורה הנערץ שלי לתנ"ך, היה מאשר לי לדבר בגוף ראשון תוך שימוש בציטוט, כי המדבר במקרה שלנו היה מוחשי כל כך. עיון מעמיק בפירוש בש"י*, מעלה כי הפסוק מדבר על כוחה של אהבה, על מסירות ועל גדולת הנפש שבמתן אמון באחר. אני רוצה לומר את זה לגלי שלי.

את הפוסט הזה, אני כותב, לאחר שגלי כבר חזרה לארץ. הפרידה ממנה השאירה בי פתאום בור. הגענו בשעה שבע בבוקר לשדה התעופה הקטן מצפון לעיר אנטופאגאסטה (Antofagasta) שבצפון צ'ילה ואיזה אוירון לבן, לקח אותה רחוק ממני לתוך שמים מכוסי ערפל נמוך. כך שלא יכולתי לראות אם היא נופפה לי לשלום, או אם הספיקה לכסות בהבל את חלון המטוס ולסמן עליו באצבעה, לב. חמישה שבועות היינו כרוכים זה בזה, כמו שני מזלגות שהשיניים שלהם לא מסוגלים להנתק. כמה מכם זוכים לחבק בשעות היום, את אהוב/ת ליבכם תשע שעות רצופות? חמש? שלוש? ולעשות את זה כמעט יום אחרי יום. כמה מכם מוצאים נושאי שיחה עם חברים, גם אחרי שלושה שבועות של דיבור צמוד צמוד, בתוך התרגשויות הרודפות זו את זו? כמה מכם מבינים איזה כוח צריך בכדי לרכב במושב האחורי, במדבריות שלא נגמרים ובסוף היום לחייך לעודד ולהיות עם כל הלב בהרפתקה? גלי הגיעה בדיוק בזמן. התגעגעתי אליה ולריח הבית שהגיע איתה. ועכשיו אני שוב לבד, מדבר לעצמי בקול רם, מספר לכם על זה ועוד חושב שאני נורמאלי.

לאחר שנפרדנו מפונו לחופו של אגם טיטיקאקא, הגענו לכביש שהיה בעיצומה של סלילה מחודשת, מה ששלח אותנו בלית ברירה, לדרך עפר עוקפת. כמה דקות לפני שחלפנו בה, עברה עליה מיכלית שהציפה את הדרך במים, כדי למנוע מאבק לעלות והפכה את הדרך לעיסת בוץ שלא עברנו אלא חמישה מטרים, בטרם החלקנו ועפנו לאמצע בריכת בוץ, גלי קיבלה מכה במותן ואני בירך. היינו מרוחים בשכבה חומה כהה. כמה חבל שזה לא היה שוקולד. אנשים עצרו מכוניותיהם, תוך החלקה ללא שליטה ומיהרו לעזור לנו להתרומם. לא הצלחנו לעמוד על הרגליים והחלקנו שוב ושוב והאופנוע יחד איתנו. ואם אלה לא היינו אנחנו, היינו משתוללים מצחוק, לכן, צחקנו קלות. בסוף יצאנו ממלכודת הבוץ ובלי הסברים מיותרים בספרדית ספרותית לפועלים שעסקו בתיקון הכביש, חזרנו לדרך שהיתה בסלילה, עלינו עליה ועברנו אותה בזהירות להמשך דרכנו.
לשנינו כאב הראש כבר כמה ימים, מתוך אי הסתגלות לגבהים של מעל 3500 מטר, בהם הסתובבנו. ועל אף שלעסנו כל מיני גלולות, חיפשנו באינטרנט טריקים עוקפי תסמונת גבהים, אחזנו קמעות ולחשנו לחשים ותפילות. היינו במצב בו כל מה שעניין אותנו זה לרדת בגובה. אך מערבה מהעיר חוליאקה, הדרך הלכה והגביה עוד ועוד וכעבור כמאה קילומטר כבר עלינו מעל ל-4500 מטר. נסענו בתוך רמה שטוחה והבנו שוב, כמה קשה להיות כלב כאן – ללא עץ אחד לרפואה. הנוף החל לקבל מאפיינים מדבריים ככל שהתקדמנו דרום מערבה. איכות הכביש המעולה היתה סוג של נחמה וגם עזרה לנו להתקדם מהר. ממש לפני שיא הרמה, הכביש חלף בין מספר אגמים חלקים, לחופם רעו עדרי גואנקו ובשוליהם עמדו פלמינגו ורדרדים ועסקו במלאכת סינון המים וחיפוש מזון במקורם המוזר.

כמאה קילומטרים לפני אריקיפה (Arequipa) הכל הפך להיות מדברי נטו. רוחות צולבות, הרימו מערבולות אבק וחול בשולי הדרך ויחד עם זאת, הקור רק גבר. מרחוק בדרום, הציצה לעברנו פסגתו הצחיחה של הר הגעש אל-מאטי (El Mati) מגובה של כמעט 6000 מטר ומימין ליוותה אותנו מסילת הברזל של הרכבת  היורדת מקוסקו לשפלה. באחד המקומות מצאנו שלט המכריז על המלחה הגדולה שלידה חלפנו, כעל אגם. לאחר שש שעות של רכיבה לא קלה, גם אם בנופי בראשית. הגענו לאריקיפה. עיר שמתחילה במפעלים עשנים למוצרי בטון, שכונות עוני, כבישים מפורקים וככל שהתכנסנו למרכזה, התגלתה עיר שלווה, ירוקה ופורחת.

מבואות אריקיפה

שכרנו חדר במלון קטן, בתוך שכונה שקטה המחולקת לקבוצות בניינים דו קומתיים מעוצבים בסגנון הכי מערבי יאפי שפוגשים גם בארץ. מגודרים בגדר סורגים גבוהה, עם שומר בכניסה. אריקיפה יושבת בגובה של כ-2300 מטר וכבר ביום הראשון התחלנו להשתחרר מתסמיני הגובה. אני בדרך הקשה וגלי בדרך הקלה יותר. את הרמז לכך שמדובר במלון בבעלות אופנוען, מצאנו במחירון פרטי הכביסה, בו היה סעיף "מעיל אופנוע". את המקום הקים לארס, בחור הולנדי שנישא לגברת פרואנית, השתקע בעיר לפני שמונה שנים. בבעלותו חברה לטיולי אופנועי שטח קלים, אליה מגיעים רוכבים מכל העולם כדי לרכב במדבריות של פרו, בוליביה וצפון צ'ילה. הוא בחן בעיניים נוצצות את הב.מ.וו שלי.ישבנו כאן יומיים רגועים בהם קפצנו למרכז העתיק. שוטטנו במרכז העיר, שהיפה בה הוא שהרחובות הבתים והכיכרות נשמרו בעיצובם הקולוניאלי הקלאסי. ועם הכבוד לייחוד של העיר הזו, התיישבנו במסעדה הצופה על הכיכר המרכזית בה עומדת מזרקה וענני יונים טסו ונחתו בין האנשים שנחו בצל. את עיני תפס דורס שחור, פרס אני מניח, שעמד על כרכוב אחד הגגות וחיפש לעצמו ארוחה תוך מעקב על מעוף היונים (אף שידוע לי, כי הוא אוכל פגרים ואינו עוסק בצייד). השעה הייתה צהרי היום, לפתע פרש הפרס את כנפיו ונעמד כמו פסל חי לכמה דקות כאומר "אני הבוס". קליק, קליק. הוא מתועד.

הכיכר באריקיפה

בבוקר מאוחר, יצאנו לכיוון הגבול עם צ'ילה. לשמחתנו הנמכנו עוד ועוד והמדבר הפך להיות ריק, חולי, רחב ושטוח. הכביש שנמתח מאיתנו למרחקים אדירים כמו קו אחד שחור שמתכנס לחוד מחט ממש, הזדמנות נדירה להתסכל לתוך המושג "אין סוף". לא כל כך ידענו אם עלינו להתלהב או להתאכזב. באמצע שום כלום, בשולי הכביש עצרנו לאכול. כל שעניין אותנו זה להגיע לעיר הבאה מוקווגואה (Moquegua) שאני מבטיח פרס של דלי חול שלם, למי שמוכיח שהוא שלף את המילה הזו אי פעם ב"ארץ עיר". יותר חור מטימבוקטו. מה לנו ולדבר הזה. עיר שבאמת נתקעה לה בתוך עמק קטן ופורה בו עובר נהר לא גדול. הכל פה משדר שתיירים לא עוצרים כאן. אולי לתדלק. אבל בטח לא לישון. היינו מכוסחים מעיפות, אז: חניה. חדר. מקלחת. מיטה. בוקר. אוכל. דלק. שלום. שמנו את העיר טאקנה (Tacna) על האף והדרך הטובה המשיכה לצלול לגובה פני הים.

מעבר הגבול לצ'ילה' כלל את כל הטקסים הבירוקרטיים הרגילים לאמריקה הלטינית. כאן זה מפגש בין פרו, מדינה שתקועה בחול, לצ'ילה מדינה שמנערת במהירות את עצמה ומתפתחת בקצב מהיר. לאחר שרשרת פקידים, טפסים וכמה אנשים נחמדים שהבינו יפה מאד ששני הישראלים האלה, זה באמת אירוע לא שגרתי וסידרו ליווי של דובר אנגלית שעבר איתנו את כל המסלול. אנשים טובים. כמו שיצאנו ממעבר הגבול לכיוון העיר אריקה (Arica), הבנו שאנחנו במקום שמדבר בכלים אחרים, כשמדובר בניהול מערכות כבישים, תחזוקה, שילוט, תחנות דלק. בכניסה לאריקה, פגשנו עוד מלאך בסדרת מלאכי המסע, נהג מיניוואן שהבין שאנחנו קצת אבודים, עצר ונידב עצמו להוביל אותנו לאן שנרצה  ולקח אותנו עד לפתח ההוסטל של רוס. בחור ניוזילנדי הנשוי לצ'יליאנית. המקום מקסים בפשטותו ובתחושת הבית שהוא מעניק. רוס עושה הכל לבד ("אם אני רוצה שזה ייעשה נכון, אני צריך לעשות לבד"). נגר, מסגר, בונה. מארח. מסביר על מסלולי טיול באיזור. מזמין מוניות. מדפיס. בקיצור, איש מקסים. פגישה עם הסופרמרקט המקומי, נתנה לנו איכון מהיר גם על רמת החיים בצ'ילה. מצאנו בו הכל. גם בעיר המרוטה הזו בקצה הצפוני של צ'ילה (שאורכה כ-4300 ק"מ), אנשים מחזיקים רמת חיים סבירה. לראשונה באמריקה הלטינית, אני מזהה מעמד ביניים.

המלאך שלנו באריקה

התמונה הזו מוגשת באהבה לחדוה הגדי זיסמן

רוס הציע לנו לעבור דרך נאת המדבר פיקה (Pica), שם הוא אמר, הכפר בנוי סביב מעיין מים חמים שיהיה כיף להכנס לתוכו ויש במקום הוסטל נעים. נאת-מדבר, הוא ביטוי קסמים, באזני מי שלועס חול כבר שבוע. ולכן המראנו בקלילות, לתוך קטעי מדבר נוספים עצרנו בדרך במסעדה שיכולה בקלות לקבל את הלוגו של כושי רימון כסוג של זיכון. באמצע ערבה צחיחה, כמה עצים, מסעדה מעולפת מחום ואוכל של בני אדם: מרק. לחם. ירקות. אורז. הגענו לקראת ערב לפיקה. כאן האכזבה היתה גדולה. מעיין המים החמים נתגלה כחור בקיר סלע ולידו בריכה מבטון מכוער בגודל 20 על 15 מטר, בה רבצו אנשים כמו היפופוטמים. והכל מוקף בארכיטקטורה ועיצוב של בריכה עירונית מיושנת מהסוג הכי לא מזמין. קצת הלאה משם עמד אגמון קטן בו צפה פסולת וסביב, דוכני רוכלים המנסים לדחוף לנכנסים גלגלי-ים וציוד המתאים לאגם בגודל הכנרת לפחות. ההוסטל עליו קיבלנו המלצה, לא היה אלא צריף בחצרם של זוג קשישים חביבים שהשאלה לגבי אינטרנט שזרקתי לעברם, היתה בשבילם סוג של אחשדרפנים. לפחות המזרן היה סביר. ברחנו משם עם שחר. לכיוון אנטופאגאסטה.

פאטה מורגאנה מיימית באופק

הדרך שוב חצתה מדבריות. לא סתם, אלא את צפון מדבר האטאקאמה. אחד מיצרני ההכנסות העיקריים של צ'ילה. שזכתה בו אחרי מלחמת האוקינוס השקט ברבע האחרון של המאה ה-19 (1879-83), בה הביסה צ'ילה הקטנה, את בוליביה ופרו ובהסכמים בעקבות המלחמה, המדבר הזה נשאר ברשותה. הוא מנוקד במאות מכרות עיליים ותת קרקעיים, החופרים בשקדנות עפרות מתכת (בעיקר נחושת) ושולחים אותן לתעשיות הכבדות ברחבי העולם מבעד לשורת נמלי הטענה הפזורים לאורך חופי צ'ילה. שמנו לב גם לרמת הזיהום העצומה שהמכרות ומפעלי עיבוד חומרי הכריה, שולחים לאויר. כלי הרכב סביבנו, הפכו להיות איכותיים יותר, מודרניים ומן הסתם מהירים הרבה יותר.

כבר כמאה קילומטר לפני אנטופגאסטה המסתתרת על חוף האוקיינוס מעבר לשורת הרים חלודים ורוויי תחמוצות מתכת, הבחנו  בענן הערפל השוכב על הרכס, כמו שמיכת פוך על חמוקי אישה כהת עור. הערפל כאן, זו תופעה שנכיר עוד מקרוב. לחות העולה מהאוקיינוס אינה מתגבשת לעננים, אלא רובצת מעל החוף בגובה כמה עשרות מטרים, כשכבה לבנה. עיר שחיה רוב הזמן בצל הערפילים, עם כמה התבהרויות מהירות וקצרות. המצב האקלימי הייחודי הזה הביא לכך שמדבר האטאקמה שבחלקו הצפוני עברנו והשוכן ממזרח, לא זכה לטיפת גשם מעל 400 שנה, עליהן יש תיעוד וכנראה הרבה יותר מכך. – המדבר נחשב היבש בעולם.

רחובות אנטופאגאסטה

לעניות דעתי, אנטופאגאסטה אינה נמצאת בשום תכנית של שום מוצ'ילר או תייר נורמאלי שמתכננים לבקר בדרום אמריקה. ונראה שאזרחי העיר ופרנסיה יודעים את זה. לכן הם עסוקים בעיקר בענייניהם ובהתפרנסות. העיר היא נקודת היישוב העיקרית לשירות המכרות והתעשיות הנספחות לתחום, ברדיוס גדול מזרחה. ועושה רושם שכאן מרויחים מספיק, כי זו עיר סואנת ומלאת חיים. הרחובות מיושנים אמנם, אך מלאי חנויות בכל רמה. בתי כלבו עצומים סביב מדרחוב תוסס. מסעדות וגנים ציבוריים מתוחזקים, יפים ופורחים. ולאורך החוף, קניון ("מול") ענק, שנראה כמו חיבור בין שלושה קניונים בארץ. ובו יש כל מה שאתם מעלים בדעתכם, כולל סוכנויות רכב על שלל הרכבים הכי עדכניים. ואגב, קטנועים ואופנועים קלים, מוכרים בחנויות של מוצרי חשמל. מה שלדעתי היה צריך לקרות גם בארץ (כבר לפני שנתיים, ניסיתי להסביר את הרעיון לאחד היבואנים של דו-גלגלי לארץ, כי הגיע הזמן למכור קטנועים קלים כמו שמוכרים מיקסרים או טלויזיות. כאן אני רואה שהקונספט עובד). לאנטופאגאסטה יש סמל, אייקון אחד ויחיד שהוענק לה על ידי הטבע. זו קשת, מעין שער סלע, הבולט מהים במרחק כמה מאות מטרים מהחוף הצפוני שלה: "לה פורטדה" "השער" אולי ראיתי את תמונתו פעם, עכשיו למדתי איפה זה.

כן, שלושה ימים לפני חזרתה של גלי הביתה, המסע המשותף שלנו עבר לפאזה של קיפול והתאוששות. חיפשנו את כתובת המלון שהומלץ לנו ובאחד הצמתים בו רציתי לפנות שמאלה, עקפה אותי משמאל מונית, שאם לא הייתי מבחין בה ולוחץ על הבלמים בכל הכוח, המסע ואנחנו היינו נגמרים. מעצירת החרום שלי, נפלנו שנינו הצידה אולי בפעם הרביעית.
שכרנו דירה בקומה שביעית של מלון דירות, המאובזרת כמו דירה לדוגמא, עם כל מה שיש בקטלוג – עברנו שיקום איטי מכמה ימים קשים בהם רכבנו בתנאים מדבריים לא קלים. גלי הגיעה לקטע הקשה בכל המסע עד עתה, ועמדה בכך בגבורה. היה חשוב לנו הביחד. שחיפה במשהו על הקושי. ההצטרפות של גלי יכלה לצאת לפועל רק בתקופת חופשות החגים. לא יכולנו לבנות אותה יותר טוב. אנחנו רק יודעים שהנסיעה הבאה שלנו תהיה בתוך יערות, אגמים, ופסגות מושלגות. שלא לדבר על חופי ים זרועי דקלים.
לאחר הפרידה מגלי, שבתי למלון להעמיס את האופנוע ולקראת הצהריים יצאתי חזרה צפון מזרחה, 200 ק"מ לתוך מדבר האטאקאמה אל העיר קאלאמה (Calama), עיר מחוז במרכז מכרות. וממנה המשכתי עוד כמאה ק"מ לכיוון הכפר/אתר התיירות, סן-פדרו דה אטאקאמה (San Pedro de Atacama). מקום שהפך ליעד תיירות מדברית לוהט. הכפר שרחובותיו הן דרכי עפר מעלות אבק ובתיו עשויים בוץ, עלול להטעות ברגע הראשון, אך הצצה במחירי לינה, מסעדות וטיולים מאורגנים היוצאים מכאן, מבהיר מהר מאד שלכאן צריך להגיע עם ארנק עבה וחשבון פתוח.

ברחובות סן פדרו

מפה יוצאים לכמה אתרים מרתקים. למשטחי מלח הצמודים ליישוב.  לעמק יפה הדומה לפני הירח, גם הוא במרחק קצר. לאתר נביעת גייזרים במרחק כ-90 ק"מ' בטטיו  (Tatio) ואפשר לבחור בטיול של כמה ימים, המגיע למדבר המלח ליד הכפר יויוני (Salar de Uyuni)  בבוליביה. סן-פדרו מלאה במדריכים צעירים, המיומנים בהדרכה כמעט כל שפה ולרשותם צי רכבי שטח מדוגמים ונוחים. נכנסתי ללינה במלון צנוע. בחצר פגשתי את מארק, בחור גרמני שעוסק בהדרכת קבוצות המגיעות מגרמניה. התייעצתי איתו לגבי המסלול שתכננתי ליום המחר. החלטתי להגיע לשדה הגייזרים טטיו וידוע לי כי מדובר בדרך לא סלולה של כ- 90 ק"מ. הוא תיאר לי את הדרך המצפה לי בפרוטרוט. רשמתי כמה נתונים וכתבתי הערות על מרחקים וציוני דרך חשובים.

בשעה שבע בבוקר, מצוייד בעוד שני בקבוקי מים. עמוס עם כל הציוד שלי איתי, כדי שאם אחליט להשאר בשטח או לשנות כיוון, לא אצטרך לחזור לסן-פדרו. הורדתי לחץ בצמיגים שכבר אותתו שמגיע זמנם. ויצאתי נחוש לכיוון כללי צפון, על דרך עפר כבושה. בעשרת הקילומטרים הראשונים, דרך העפר היתה חלקה ככביש ואז הפכה לדרך חצצית. לא קשה יותר מהדרכים אותן חציתי עשרות פעמים כשהייתי יורד עם אופנוע לנגב. מצאתי עצמי לגמרי לבד, מדי כחצי שעה הגיע מולי טנדר או רכב שטח של טיול מאורגן, גם קבוצת רוכבים על אופנועי שטח מושכרים. מד הגובה הראה 3500 מטר. איכות המסלול השתנתה כל הזמן, לעיתים חולית, לעיתים חצצית ולעיתים כבושה וחלקה. לאורך הציר היה שילוט איכותי שהוצב בצמתים והוסיף לתחושת הבטחון.

רוב הזמן רכבתי בעמידה, טכניקה המסייעת לשליטה באופנוע וממזערת את החבטות, כך אני יכול להזיז את הגוף קדימה ואחורה או לצדדים ולאזן את תנועת האופנוע ביתר קלות. באחת העליות בקטע מהיר, נקלעתי למלכודת חול שהסתתרה מעבר לפניה ימינה ועפתי עם האופנוע לצד שמאל. לא משהו נדיר או דרמטי. רק כדי להרים את האופנוע נזקקתי ליותר זמן מהרגיל. האויר הדליל בחמצן, עשה את שלו. פרקתי בעצלתיים את הציוד. וחפרתי בעזרת פלח אבן חדה, שתי תעלות מתחת לגלגלים כדי שהרמת האופנוע תהיה קלה יותר. והופ  הוא הורם. לאחר מאמץ שכזה, מנוחה של עשר דקות.

לאתר הגייזרים הגעתי אחרי סדרת נפילות ועוד התהפכות קטנה בדרך. משהו שעיכב אותי כמה שעות מיותרות. האתר שהוא שטח בגודל כקילומטר על שניים. במרחקים של כמה עשרות מטר זה מזה, נובעים גייזרים של מים רותחים או רק אדי מים מתוך האדמה. התופעה נובעת מזרימה של מי תהום קרים על שכבה של סלעים חמים בעומק האדמה, חום הסלעים נגרם מפעילות טרמית בשולי הרי הגעש הניצבים סביב. חלק מהנביעות, הן בעצם בריכות קטנות בקוטר כשני מטר, עטורות התאבנות של מינראלים בצורות וגוונים שונים. במרכזן מבעבעים מים רותחים, ממש כמו סיר מים או קומקום ששכחנו על הכירה. ומדי כמה דקות מתגבר הלחץ ולאויר מזנק נד מים שרצוי לא לעמוד בקרבתו.

הכנסתי יד לאחת הבריכות – כן, יש לי כוויה קלה. טעם המים מלוח. או בעצם חמוץ, מלוח, מריר. טפו, איכס. ליד כל גייזר רציני הוקמה מרפסת תצפית, כדי למנוע ממבקרים להתקרב אל הנביעה. קליפת האדמה בקרבתה עלולה להתמוטט ממשקל אדם וליפול לתוך יורה רותחת כאן לבד בקיביני, זה תענוג מפוקפק. זהו. מיציתי. מאחר וכאמור נשאתי על האופנוע את כל הציוד שלי. החלטתי לא לשוב לסן-פדרו אלא להמשיך לכיוון העיר קאלאמה בצלע השניה של הקטע המדברי. וכך בבדידות מזהירה ורכיבה זהירה, משכתי על דרכי העפר לכיוון עיר הכורים, מרחק 80 ק"מ מתוכם 60 ק"מ דרך עפר טחונה ומחורבשת, באמצעה פגשתי את ברברה השוויצרית על אופני התיור שלה, שבאה לחצות את האטאקאמה לגמרי לבד. משהו חד פעמי החבר'ה האלה.

דרך עפר מהודקת וחלקה

בקאלאמה, מול המסעדה בה עצרתי ללעוס משהו, לאחר היציאה מהשטח

עשרים הק"מ הנותרים, הם דרך עפר כבושה שמשרתת גם את המכרות באיזור וככזו היא חלקה ומהירה. קאלאמה נהנית מהפרוספריטי של עסקי הכריה ולכן יש בה בתי מלון בשפע ומחיריהם גם הם של חברת שפע. נפרדתי מ-30 דולר, תמורת לילה נוח ובעיקר אמבטיה מרפאת מכאובי נפילות, בה רבצתי שעה וחצי עד שהעור בקצות האצבעות נראה כמו דפים מספר של גמדים. [כן, רעיון לסיפור בלשי בו הפושע משאיר טביעת אצבעות אחרי שהן שרו כמה שעות במים. החוקר חושב בתחילה כי מדובר בסוג של כפפות סרוגות.  אך התעלומה נפתרת אחרי שהבלש מזהה את הכובסת (או האופנוען שישב באמבטיה) כחשוד העיקרי וכו' וגו' ] הביקור באיזור סן-פדרו סימן בשבילי את הפרידה מהמדבר. פניתי חזרה על כביש 5 ה"פאן אמריקאנה", לכיוון דרום מערב וכיוונתי מבעד ללב האמיתי של מדבר האטאקאמה, לכביש החוף, בואכה העיירה טלטל (Taltal). ראשית, התגעגעתי לים. גדלתי באשקלון מול הים וים אצלי זו סוג של התניה לרוגע ואיפוס מערכות פנימיות. אני צריך גלים מתנפצים כדי לשטוף מעלי את החול. ושנית איזה שם מקורי, זה מעין ד"ש. יש לי בבית טלטל משלי. בתי המרכזית טל. ואחרי שביקרתי בתמרינדו בקוסטה-ריקה, לכבודה של תמר בתי הצעירה. וכדי לפרגן גם לאילאיל בתי הבכורה, הרי האותיות IL , הן הקיצור המקובל לישראל ולכן ILIL זו תזכורת נהדרת. כמאה ק"מ לפני הפניה לאנטופאגאסטה, הגעתי לשלט המודיע שאני חוצה את חוג הגדי. (כן, אני גדי) הקו הדרומי של חגורת האיזור הטרופי שמרכזה בקו-המשווה. את צפונה תוחם חוג-הסרטן (וגלי היא סרטן, אז הבנתם) אותו חציתי בצפון מקסיקו. חוג הגדי, הוא הקו הרוחב הדרומי ביותר בו השמש מגיעה לזניט, כלומר ניצבת לכדור הארץ. מכאן הצל תמיד ארוך ומזג האויר הופך ממוזג יותר. מבחינתי קריר יותר. אני מקוה שלא קריר מדי.

כמה מבטים על טלטל

המוטל בעיירה טלטל

*בן שלום יוני
בפעם הבאה: לאורך החופים הקרירים והפראיים. עם מחשבות לקנות כאן כמה קילומטרים של גלים מתנפצים (לצערי, לא מקבלים כסף של מונופול). העיירה טלטל. העיר לה-סרנה. מפגש עם חוזה והגעה לסנטיאגו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 9 תגובות, הוסף תגובה    

חוג הגדי. לפני יומיים, הקו המפריד בין האיזור הטרופי לזה הממוזג. באופנוענית; מכאן יתחיל להיות קר יותר.

השבוע הגיעו מספר הכניסות לבלוג הזה למאתיים אלף. אני רוצה להודות למי שעוקב אחרי המסע שלי. שולח תגובות. (וגם למי ששותק). למי שמעודד אותי להמשיך במסע ובכתיבה. למי שמשיא לי עצות והצעות בכל תחום הקשור או שאינו קשור למסע. אתם חלק חשוב בכל הפרוייקט הזה. בתחילה חשבתי לשים בלוג כדי לספר סיפור ועכשיו אני מבין שהוא הפך לכלי חשוב ודו צדדי במסע. אין בי שום מחשבה להפסיק לרכב או לכתוב. אני בתוך הדבר עם כל הגוף והנשמה. תודה לעומר לוי ששומר על הבלוג. לחברי ששומרים על המשפחה שלי ולמשפחה שלי ששומרת עלי.

תודה לגלי שלי אהובתי. האשה היפה בעולם שזכיתי בה שוב ושוב ושוב.

אחרי שגלי חזרה ארצה. יצאתי לרכיבת בדד. לפגוש את הגייזרים של צפון האטקאמה באיזור טאטיו (Tatio) כרגע עוזב ויורד לכיוון החוף הארוך של צ'ילה לסנטיאגו. כאן למעלה שתי טעימות מהמסלול. דיווחים מפורטים בסוף השבוע.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 16 תגובות, הוסף תגובה    

שניים על שניים בקסמי פרו

כל מי שהחזיק פעם בכף ידו הפרושה, טיפה של כספית, מכיר את התחושה הכרוכה בשמירה עליה שלא תחמוק ותיפול לרצפה, תתנפץ לאין ספור גרגירי מתכת קטנים וקסמה המהפנט יאבד לעולם. כך הרגשתי כשגופי הפקיד אצל ראשי ובתוך חדרי רגשותי, את העיר קוסקו (Cusco) ומייד אחריה את האתר המיתולוגי מאצ'ופיצ'ו (Machupicchu) (יש לקרוא: מאצ'ו פיקצ'ו – הפירוש: "הפסגה העתיקה") שניהם שוכנים בדרום מזרח פרו. לקוסקו הגענו בשעה בה גשם קל שטף את כל מה שהיה עד אותו רגע. כמו עובד נקיון המכין את האתר למתרגשים הבאים בתור. בעיקרון, לא ממש עניין אותנו עד כמה האיזור נגוע בכמה מווירוסי התיירות המקובלים ואף שבאנו מהדרך על אופנוע, חשדניים כלפי כל גרם נוסף של ציוד שמנסים למכור לנו, או לכל עלון או סיסמא, של מארגן טיולים שפונה אלינו – הבנו שכאן בקוסקו, כללי המשחק שונים. מי שרוצה באמת להוציא את המקסימום מקסם האינקה, המונח כנוגה על הסביבה, להפיק את המירב מההשקעה האדירה שממשלת פרו שפכה על קוסקו ובנותיה. כדאי לו שיחליף דיסקט בראש ומהר.

הפגנת עובדים עם דגל הצבעים. זה עם הפסים, סמלן של קוסקו והאינקה, שהקדימו מן הסתם את קהילת הגאים בשימוש בו.

את קרלוס הכרנו בארוחת ערב אליה הוזמנו על ידי אבי ורוזי בלימה הבירה, לפני ארבעה ימים. קרלוס שאיבד אצבע באחד מתעלולי ההשרדות שלו בהרי האנדים. הוא בן לשושלת מפוארת שמתפרנסת מתיירות משימתית בקוסקו. האיש הצעיר שהיה מלוהק בקלות לכל סרט על אינדיאנה ג'ונס הלטיני. מחזיק במשרד צנוע בקומה שניה הצופה ממזרח, על הפלאזה דה ארמאס בקוסקו. מכאן הוא מזיז מנגנון מקצועי של מדריכים, טיולים ומסעות לכל מכמני התיירות בדרום ובמזרח פרו. כן, כמה טוב להכיר את האיש הקובע. כבר בארוחת הערב ההיא, כשכולם ניגבו את חמאת הדגים מהמחבת. הוא ואני שירטטנו על נייר בצד, כל מיני נון צדיקים ויעדים לקראת השבוע הקרוב. וכמובן סיכמנו שניפגש בקוסקו.

הילולת סאן-חרונימו

רוב סוכני הטיולים בכיכר המרכזית הם בעצם מעין קואופרטיב לא מוכרז, של נותני שירותי תיירות. כלומר. אתה סוגר עם קבלן תיירות פלוני, והוא ניגש ל"פול" השירותים שרוב הסוכנים משתמשים בו ומצרף אותך, לאותם אלמנטים הרלוונטיים לתוכנית שביקשת לתפור עבורך: הסעה, הסעדה, הדרכה, שימוש במתקנים כמו מלון דרכים, שייט וכו'. רוצה לומר. אין כאן סודות או טריקים. יש נהר של שירותים וכולם שטים בו תחת שם תואר כזה או אחר. גם שידענו כי ניתן להגיע למאצ'ופיצ'ו בדרך עפר עם האופנוע, החלטנו שבמקרה הזה, נלך עם הצורך, הסקרנות וההתלהבות שלנו. ולא ניתן לטיפת הכספית להתנפץ. נחווה את הביקור לאט ולאורך כל המסלול התיירותי האפשרי בארבעה ימים. קרלוס פגש אותנו בצהרי היום השני שלנו והוביל אותנו לסיבוב היכרות עם קוסקו וסביבתה. אחרי שהחננו את האופנוע ברחבה הפנימית של המלון הצנוע בקרבת הכיכר. התיישבנו במכוניתו ועלינו מעל להרים מערבית לעיר. אור השקיעה האדמדם, היכה בעיר כמו אור מדורה ביושבים סביבה, שניה אחרי שמושלך אליה קרש דליק. זה לא היה אור זה היה פיצוץ של להבה שקרנה מכל גג ובית. גלשנו לאט מההרים, בדרך עפר נסתרת והגענו לפאתי הכפר סן חרונימו (San Jeronimo) קרלוס שגדל בעיר ודובר את שפת הקאצ'וה המקומית, שחה בשטח כבתוך ביתו. מצאנו עצמנו בעיצומה של הילולת טקס דתי חברתי, שהשכונה כולה היתה שותפה לו. דוכני מזון בשיטה הלטינית הידועה. כלומר. בשלנית ביתית על שלל תבשילה סיריה ועוזריה, ממוקמת במרכז וסביבה שולחנות עמוסי סועדים. ומה אכלו? עור חזיר קלוי, מעי פרות ממולאים, סרטני נחל בתחמיץ אבוקדו טרי. חזירי-ים קטנים צלויים ואוזני כבש מעושנים ברוטב חריף. מעבר לפינת אחד הרחובות, עלתה תהלוכה אותה הוביל איש המחזיק בקופסה קטנה ושקופה בה נעוץ פסל מדונה צבעונית ועצובה ומייד אחריו הפטרון. איש נשוא פנים שהוא המממן של כל הפייסטה הססגונית הזו. כלומר בפשטות. הספונסר המוחלט – האיש ש"עשה את זה", מחזיר לקהילה במימון החגיגה העונתית. וכולם שרים בהתרגשות סביב, מוחאים כפיים ועושים לגביר כבוד. מייד לידו ומאחוריו, קיפצו רקדנים ורקדניות צעירים, עטויים תלבושות מחול השזורות רקמות צבעוניות, לרגליהם מגפי עור, אליהם הודבקו עשרות פעמוני מתכת. וממש בסוף הילכה בקצב מתנדנד, תזמורת כלי נשיפה ותופים של אנשים, שניכר מהבעת פניהם הרצינית, כי כל אחד מהם מרגיש כאילו הוא לבד נושא על כתפיו את ההילולה כולה. בכיכר שליד הכנסיה, עצרה התהלוכה והפכה למופע מחולות סוחף שגם אם לא רקדתי מעודי את הריקוד ההוא, אני מרגיש שגם כרגע, בהשמע התוף אני מסוגל לקפוץ למדרכה הקרובה ולחולל כמוהם. עד כדי כך זה היה מלהיב, חודר ומדבק.

עוד באותו ערב, קרלוס 'תפר' לנו תכנית נוחה הכוללת את אתרי "העמק הקדוש" ואת הביקור בחורבות המאצ'ופיצ'ו. שמנו בידיו את התשלום ויצאנו לסגור את הערב ב"פאב נורטון" הנחשב מיתוס בקרב אופנוענים החולפים בעיר. הפאב האנגלי, ממוקם בפינה הצפון מזרחית של הכיכר ומשקיף עליה מהקומה השניה. הקים אותו בשנת 2003 ג'פרי הבריטי, שהגיע על אופנוע ב.מ.וו לקוסקו לפני עשרים שנה והתאהב במקום. לפני כארבע שנים נסע הלוך וחזור לאושואיה על אופנוע "נורטון" תוצרת אנגליה שהיה אז ברשותו. כשנודע (מה נודע?… נדחפנו!) שאנחנו כאן במסע על אופנוע, הוזמנו להכניס כמה מילים בספר האורחים השמן. שמנו מדבקה וכמה מילים בעברית ואנגלית (ולא היינו הישראלים הראשונים שחתמו בספר הזה). אחר כך צירפנו את סדרת המדבקות שלנו, לקיר המדבקות בו מופיעים רוכבי מסע מכל העולם ובהתרוקן כוס הבירה השלישית, זחלנו בחזרה למלון. (וכן, חזרנו לפאב, אחרי יומיים)

בבוקר הסתבר לנו שתכניות מדוייקות הן בסיס לחיפופים. קבלן טיולים משני שאמור היה לאסוף אותנו לביקורים שנכונו לנו היום. לא עמד בסטנדרט שהובטח על ידי קרלוס. גלי, שאינה לוקחת שבויים במצבים כאלה. הודיעה לכל הנוכחים שהבינו רק ספרדית, וטוב שכך. כי אנחנו יורדים מההסעה עד שיסדרו לנו הדרכה באנגלית ורכב קטן יותר כמו שהובטח. מאחר וגם קרלוס לא לוקח אויר לפני שהוא מתרגז. הוא התייצב תוך עשר דקות במקום, סינן משהו באינטונציה של "חכה לאחר שהאורחים ילכו" אל קבלן המשנה. הזעיק אליו בתוך שתי דקות מדריך מוסמך דובר אנגלית וביחד, כשארבעתנו ישובים בתוך הפאג'רו המצוחצח של קרלוס, יצאנו לגלות את העמק הקדוש, בסוג של הדרכה וליווי השמור לוי. איי. פי.

עצירה בדרך בחווה בה מוצגת כל משפחת הלאמות, גואנאקו והאלפקות של האנדים, יחד עם הדרך בה הופכים צמר גולמי לסריג אלפאקה מרשים (ויקר להחריד)

אבר (Eber) המדריך בן האינקה, נתן לנו הסברים עמוקים על מה הוא בעצם העמק הקדוש וחשיבותו של נהר האורובמבה באמונת האינקה. בלי להרחיב רבות; כל בן אינקה צריך היה לעלות לרגל פעם בחייו לאתר הקדוש במאצ'ופיצ'ו והוא עשה זאת לאורך הנהר המתחיל בביצות שבאיזור קוסקו. הנהר מייצג את המסע הגשמי הארצי שאדם עושה בחייו. בעוד ששביל החלב העובר בשמים ממזרח למערב הוא המסע המחכה למי שעובר מהעולם. שלושה בעלי חיים מקומיים נחשבים כמרכזיים בהבעת ערכי האמונה: הקונדור בשמים, מקשר בין העולם הזה לבא. הפומה מייצגת את ההווה והקיום הנוכחי. והנחש מייצג את כל האפל, המסתורי, המאיים והמכושף. שלושת אלה מקבלים הרבה כבוד במבחני רורשך, שכנראה הפכו לספורט לאומי ברחבי האנדים הפרואניים. בכל הר, עמק, סלע, שדה, נהר, ואולי גם עננים חולפים, מוצאים בני המקום איזו דמות המביעה את אחד מבעלי החיים הללו. ולעיתים את שלושתם.(קצת סבלנות, במאצ'ופיצ'ו הדבר מגיע לשיא).

אחרי יום מהנה שהסתכם בטיפוס ושיטוט בחורבות אוייאנטאיטאמבו (Ollantytambo) נפרדנו מקרלוס ואבר שחזרו לקוסקו ואנחנו המשכנו לעיירה אגואה קליינטה  (Agua Caliente), (פירוש השם: מים חמים).שכל כולה בנויה חיה ונושמת, מעצם היותה בתחתיתו של אתר התיירות מספר אחד בדרום אמריקה. וכשזה המצב. מכונת הביקורים במקום עובדת בתיאום מדהים בין כל חלקיה הנעים והקבועים. רכבות מיוחדות שועטות כל שעות היממה הלוך וחזור מכאן לקוסקו. כל העיירה בנויה סביב תעשיית האירוח. מוטלים הוסטלים, מלונות קטנים פשוטים או מפוארים. מסעדות לכל טעם ושוקי מזכרות שיספיקו לכל המדפים בכל בית בעולם. וכמובן המחירים בהתאם. כל מה ששכחת לקנות בקוסקו, יעלה כאן הרבה יותר. מים מינראליים, כובע או סוללות. הרכבת הכחולה הביאה אותנו לאגווה-קליינטה בשעה שבע בערב. מצאנו את המלון שהוזמן עבורנו ובתוך דקות המראנו כבמעלית מהירה, לתוך תרדמה השמורה למי שכל היום טיפס במדרגות.
כאבי הראש מהשפעת הגובה, הקפיצו אותנו מוקדם. מהחלון שפתחנו, ניבטו אלינו חרוטי הרים עצומים בגובה מאות מטרים, שדמו למגבעות מחודדות עשויות אבן, עוטות סבך צמחיה טרופית בירוק כהה. משהו שכאילו נגזר מתוך ספריו של טולקין. מסתורי, מאיים ולא בפרופורציות שאנחנו רגילים להן וכשאדי הבוקר זחלו לרגלי ההרים, חיכינו לפרש עוטה פונצ'ו ארוך ומתבדר ממשי לבן, רכוב על חד קרן שיעלה מכיוון הערפל לעברנו וכשהוא בושש להגיע, תפסנו מקום בתור לאוטובוס המעלה תיירים למרומי האתר בשעה שש וחצי.

נסיעה של חצי שעה בדרך מתפתלת, הביאה אותנו לפתח הכניסה לחורבות. מדריך דובר אנגלית הוביל את הקבוצה אליה הצטרפנו במעלה קצר אל תוך מאצ'ופיצ'ו ובאחת, נגלה לפנינו המראה המוכר כל כך ממאות צילומים. ברקע עמדה שן הסלע וואיינאפיצ'ו (Waynapicchu) ובתווך חורבות עיר/כפר אשר שרתה פעם את אנשי הדת והפולחן, פרט לגגות (הקש), מאצ'ופיצ'ו נשארה כמו שהיתה כשנעזבה על ידי מתיישביה. מקום אליו לא הגיעו הספרדים, לשמחת משרד ותעשיית התיירות של פרו ושאר האנושות. לפרטים מדוייקים יותר על האתר אפשר להכנס לכאן.
שעת הבוקר בה השמש מאירה ממזרח ומעניקה נפח לכל מבנה או קפל קרקע. היתה שעה נהדרת למיצוי היופי הגלום במקום. לא רק יופי אלא סוג של הוד, של קדושה. האפור על שלל דרגותיו, אשר קרן מהאבנים המסותתות. הירוק שכיסה באייריס נעים, את הרווח בין המבנים והמדרגות, העניקו מראה של פוסטר שאינך יכול או רוצה להסיר את עיניך ממנו. קבוצות המבקרים הרבות שכיסו כל משעול באתר, נעו באיטיות ודיברו בקול נמוך. מבלי להכנס לעומקם של פרטי התכנון והחדשנות הטכנולוגית שהותירו בני האינקה במקום, גם ההצגה היתה מקצועית. ממול על שיני לוחות הסלע הדרומיים – הוסבר לנו – כי ניתן לראות פני פומה ודמות של קונדור ממריא. או. קיי. מקבל. והנחש? אני מניח שזה הנהר הזורם בתחתית המצוק. או שמא הנהר שם הוא קדוש… נעזוב. מרשים בכל קנה מידה.

להלן הסבר על הדמויות הנשקפות מן ההר.

זה המראה:

וכאן למטה, הקוים הדמיוניים שהוספתי על הצילום, שיעזרו לכם להבחין בפומה ובקונדור.

הקצה העליון של וואיינאפיצ'ו אליו שמתי פעמי

אחרי סיור מקיף בו ראינו מצפן אבן שמבדיל בין הצפון המגנטי לצפון האמיתי. מדרגות סלע אשר עוזרות לדייק בתאריכי השנה. ובניית סיתות מדוייקת להפליא, נפרדתי מהקבוצה ובתיאום עם גלי שנשארה להמתין בנקודה מוצלת, רצתי אל שן הוואיינאפיצ'ו. טיפסתי לפסגתו ולאחר 40 דקות של קריעת שרירים, במדרגותיו התלולות עם קטעים בהם מימין ומשמאל תהום ישירה של אלף ומשהו מטר, לקטעים ארוכים של המדרגות יש מעקה עשוי כבל פלדה. הגעתי בתוך שיירה ארוכה של מטפסים נוספים, לטיפ של החוד של הקצה של השפיץ. שם כבר התנחלה חבורת ישראלים צעירים שסעדה את ליבה. ובכל זאת כשהתקרבתי כדי לנסות ולצלם. קיבל את פני אביתר, שעבור הערה נבזית כלפי, כשלא ידע שאני ישראלי ומבין מה הוא אומר, הוא התנצל ונודב לצלם אותי פרוש ידיים, שם על הטיפ. כשצעקתי בליבי בלחש הכי חזק: "יש!".

אחר הצהריים נפרדנו מהאתר המדהים וירדנו בחזרה לאגווה-קליינטה. המתנו במסעדה קטנה ברחוב הראשי עד להגעת הרכבת שלנו, תוך האזנה לחבורת נגני רחוב. הנסיעה ברכבת הכחולה בחזרה כבר היתה בחושך. אולי פספסנו את מראה הפיתולים לאורכם עוברת המסילה מעל הנהר. אבל בתוך הרכבת, היה מעניין לא פחות. צוות השירות בקרון, אחרי איסוף כרטיסים וחלוקת סנדביצ'ים. הפך לצוות הווי פיקוד מאצ'ופיצ'ו. הדייל האחראי לרישום, עטה על עצמו תחפושת איש הרים מבני האינקה. הדייל הראשי והדיילת המשנית, יצאו בתצוגת אופנה כשני דוגמנים לכל דבר, בהציגם גרדרובה מרשימה של בגדים עשויים צמר אלפאקה. לא בצחוק, כי אם בשיא הרצינות והמקצועיות. החליפו בגדים בחדר צדדי ויצאו טופפים בצעידה מקצועית, במעבר שבין המושבים. לקול תשואות הנוסעים, שחלקם הצטרף להילולה רווי בירה ושמחת חיים. איזו נסיעה! אני רוצה לראות את דיילות אלעל מביאות אותה בתצוגת אופנה של אוברזון, לתיירים העושים דרכם לארץ.

דוגמנים במעבר בתוך הרכבת. הזוי, מקורי ומהנה.

מאוחר בלילה, חזרנו לבית המלון בקוסקו, לאחר יומיים שהפכו את האינקה מסתם שם אצלנו, למושא הערצה. קמנו בבוקר והלכנו לחפש בשוק המקומי משהו שישאיר לנו מזכרת מהחווייה. ובמקביל נערכנו ליציאה לכיוון פונו השוכנת כ- 400 ק"מ דרומית לקוסקו על שפת אגם טיטיקאקא, המפריד בין פרו לבוליביה במרומי האנדים. הבדיקה שעשינו, הבטיחה כביש איכותי בגובה שנע בין 3200 ל 4000 מטרים.

יצאנו בשעה שמונה בבוקר. קיווינו למצוא דלק איכותי, אך בתחנות מכרו רק אוקטן 84 בכל זאת, ובניגוד לכל מה שאני מייעץ לאחרים, יצאתי עם חצי מיכל, מתוך תקווה למצוא דלק איכותי בהמשך הציר. הכביש עבר בתוך נוף חקלאי שכלל מטעים, שדות, נחלים, עיירות וכפרים דלי מראה. לקראת הצהריים הגענו למרומי פאס בקצה רכס ההרים שסגר על העמק בו רכבנו בגובה 4,335 מטר. כמובן ששטח החניה היה רווי דוכני מזכרות וצלמים עם מצלמות פולארוייד (חשבתי שהם כבר סגרו את בית החרושת) תיירת אוסטראלית קשישה, ניגשה אלינו בהתלהבות ושאלה שאלות מהן למדתי שהיא מבינה באופנועים לא פחות ממני. והתנדבה לצלם אותנו. תודה שילה. כמה קילומטרים מעבר לפאס מצאנו תחנת דלק עם אוקטן 90. מזל.

שני שוטרים שהתחילו קשוחים וסיימו חברים

הדרך לפונו(Puno)  , חלפה בעיירה חוליאקה (Juliaca) במבואותיה באה לקראתנו שיירת רוכבי הארלי דיווידסון, שעלו מכיוון דרום צפונה. אלה היו חבורת הארליסטים שיצאה מפוארטו אלגרה בברזיל, לפני ארבעה ימים ושעשתה דרכה לקוסוקו, בה אמור להתקיים מפגש כלל דרום אמריקני של רוכבי הארלי. החלפנו מזכרות וכתובות והמשכנו. לקראת פונו כבר קיבלנו רמז על ריחוקה מהלב הכלכלי של פרו. הכביש הפך מוזנח ומטולא והכניסה לעיר הייתה מבוקעת ומעופרת בערימות עפר וזבל, ששלחו אותנו לרכיבת שטח ממש.

שולי פונו וברקע אגם טיטיקאקא

פונו יושבת על מעין שלוחה חצי מעגלית כמו אמפיתאטרון ענק, משקיפה ממערב על משטחי המים של אגם טיטיקאקא (Titicaca) בחלקו הצפוני. עיר מאובקת בצבע חלודה. אך יחד עם זאת נעימה, ומתוחזקת. רוב הבניינים ישנים מאד ופרט למרכז התיירותי הסמוך לכיכר ולרחוב לימה. רוב בנייני העיר נראים כאילו הם נמצאים בתהליכי בניה, או שקבלני השלד ברחו באמצע העבודה לפני הרבה שנים. בחרנו מלון על פי המלצה. והאופנוע הוכנס לחניה ציבורית נעולה עם שמירה צמודה של 24 שעות. הכל היה טוב ויפה עד שירד הלילה ואיתו זחל אלינו קור מקפיא. מילא זה, אך השיטה לחמם אנשים בבתי המלון כאן זה לצייד אותם בשמיכות צמר שהן סוג של שטיחים עבים וכבדים במשקל עצום, המקשים בחוסר גמישותם ועוביים, על נשימה או התהפכות מצד לצד.

בפונו הולכים לאט. כלומר תיירים שאינם מורגלים בגובה. כל השאר נעים ברחובות במוטו-טקסי שהוא אופנוע ריקשה, או בתלת אופן המדווש ברגל על ידי רוכב. כמו שכבר ציינתי בעבר את הערצתי למדוושי האופניים, החוצים ארצות ויבשות, כאן אני מוריד את כל הקסדה לנוכח האנשים העושים את העבודה הזו במקום שכזה. גובה של כמעט 4000 מ', עליות חדות. ועליך לדחוף בכוח השרירים, שתי נשים לא קלות, שחזרו מקניות בשוק שבמורד הרחוב. אם היתה באולימפיאדה תחרות תלת אופן. פונו לוקחת את הזהב קבוע.

סככות האוכל בכניסה לנמל

למחרת בבוקר ירדנו לנמל וכשעברנו ליד בסיס חיל הים הפרואני (אגם אגם, אך יש כאן בסיס גדול של הנייבי), מצאנו ספינת מנוע קטנה, שתיקח אותנו לביקור באחד מהאיים הצפים שבאגם. הפלגה של חצי שעה, הנחיתה אותנו באי צף של משפחה המתפרנסת מהצגת מורשת המגורים על איים עשויים צמח מים בשם טוטורה, שאם מועכים אותו ביד יש לו תכונות של קל-קר, שלד המבני עשוי במבוק, (שמנו לב כי מתחת לחיפוי הטוטורה, המבנים עשויים פח שאינו חדיר לגשם). הליכה על משטחי הקש דומה להליכה על טרמפולינה או מזרן ענק. האיים צפים במרחק כמה קילומטרים מהחוף. המים כאן הם בעומק כ- 40 מטרים ולכל משפחה יש אי קטן עליו היא מנהלת את חייה המתנדנדים. חשמל נצבר בעזרת מערכת פוטו אלקטרית. בתום שעה, שבנו לפונו ולארוחת דגי שמך, באחת הבאסטות שראינו כי היא הכי עמוסה ולכן הערכנו שהמזון בה הכי טרי.

יציאה מפונו להמשך הדרך מערבה

מכאן שמנו את החרטום לכיוון אנטופאגאסטה בצ'ילה, ממנה תיאמנו לגלי טיסת קונקשן חזרה לארץ. כן. חמשת השבועות של גלי במסע כבר מתקרבים לסופם. ככה זה כשנהנים. יצאנו את פונו מערבה ושעטנו לכיוון אריקיפה כשעינינו ממוקדת כל הזמן על מד הגובה בג'י.פי.אס. רוצים כבר לרדת מגובה שמעל 3000 מ' ולסיים את הסיוט של קוצר נשימה, כאבי-ראש, בחילות ונדודי-שינה, ששיגעו אותנו מזה כמה ימים. אריקיפה היפה, נתנה לנו מנוח.

בפעם הבאה: אריקיפה והמעבר מפרו לצ'ילה. מדבר האטאקמה ופרידה באנטופאגאסטה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 14 תגובות, הוסף תגובה    

זוג רוכב בתוך חלום

לכל מסע יש מפה, כזו שקונים או מכינים ומטרתה להוביל את הדרך ולספק אוריינטציה על פי מטרות המסע. אצלי יש גם מפות נוספות, רב מימדיות. כאלה שלא ניתן לצייר ממש. למשל, יש את מפת המסע פנימי. כזו המשרטטת את מסלול הנפש המחשבה, הרצון והיכולת. ויש את מפת החלומות. כזו המנווטת את מהלך ההגשמה, המימוש והסיפוק, הנובעים מהמפגש החמקמק של מציאות עם פנטזיה. יש את מפת המקריות, המזל, האיומים וכל הבלתי צפוי. שכולם יחד – אם מעמיקים בהם – מאד צפויים ומאד אפשריים. הקווים בה, באים לעיתים מאיזה מחסן של חרדות, של פחדים והתנסויות שהותירו זכרון רע. ויש כמובן את המפה האנושית, זו שמישרטטת לה תוך כדי, הנארגת כערסל משי עדין, ומכילה בתוכה שבילים ונקודות ציון שאף שאינם נראים, הם מוחשיים מאד. זו מפה המורכבת מאנשים אותם פוגשים בדרך. המשפיעים אם מרצון ואם במקרה, אם באופן יזום ואם מתוך התלהבות של רגע.

מרגע צאתי למסע אני כל הזמן נוגע, מושפע ומתעדכן, במפות הללו, המעניקות לי רבדים מרגשים של חווייה. המטביעות וצורבות בי נקודות מבט, על דברים בתוכם אני עובר ועל חיי בכלל. ואין מטר אחד בכל המסע, בו איני בוחן וממסקן מסקנות. גם על דברים זעירים תוך שימוש בהן. לא אחת, אני מרגיש כמו אותו שאמאן בן המאיה, שפגשתי בקצאלטננגו גואטמאלה, אשר הזמין אותי לטקס תפילה וברכות, וכששאלתי אותו, על מה מבוססים המשפטים אותם הוא מנסח בקול רם, הוא הסביר לי שהם נובעים ממפוי מאד סבוך של לוחות שמש, ירח, שעה, מקום, מזג-אויר, צומח, חי, עוף השמיים ונפש האנשים הקרובים לאירוע התפילה. מאד קל לי לאמץ את הגישה הזו, כי עם כל החידתיות שבה, היא הכי קרובה להגדרה שלי לשאלה. איך אני מסנן ומשמר דברים? יהודה עמיחי שאל בספר שיריו האחרון "פתוח סגור פתוח", איך משמרים את הזכרון?.. וענה. "את הזכרון משמרים בתוך השכחה". אני חושב, שאת הזכרון שבי, אני משמר בתוך התודעה. לא רק שלי, אלא של אנשים נוספים. כמו אצל השמאן מקצלטננגו דברי מביעים מכנה משותף של הרבה מפות בתוכי.

רחבת ההסבה בהוסטל "הכלב המעופף" ממש מעל "פארק קנדי"

לימה היא עיר ענקית שקפצה באיטיות לתוך הפריים שלפנינו. זה התחיל בשכונות הצפוניות, שוודאי היו בעבר עיירות או כפרים נפרדים שלאט לאט, נתמלא הרווח בינהן לבין העיר הגדולה. בהכנות לקטע הזה נשענתי על המלצות של רוכבים אחרים שעברו על הציר לפני וכיוונתי להוסטל הכלב המעופף  (The Flying Dog) הנמצא בשכונת מיראפלורס בפינת "פארק קנדי". הגן נראה יותר כאילו גזרו אותו מתוך עלון מכירות לקורס גננים: כל פרח בדיוק במקום, כל ספסל, כל שער, עץ או מסעדה. ניכר כי המקום משרת אוכלוסיה מאד מסויימת; תיירים. ידענו, כי בעיר הזו רוב התושבים חיים במרחבי שכונות פחות ייצוגיות. ויחד עם זאת השדירות הרחבות, ההשקעה האישית שניכר שנעשית על ידי דיירי העיר, בנסיון לתת לרחובם רעננות וצבע עשו לנו טוב.

שווקים קבועים, ניידים, פתאומיים ומפתיעים. לימה מלאה בהם.

בלימה ניסיתי את מזלי בחיפוש צמיג אחורי בעל תכונות נסיעה בשטח. אני בדרך למסלול, שידוע לי כי ארצה לרדת לשבילים ודרכי עפר, כמו מסלול ה"סלאר", מדבר המלח המיתולוגי בבוליביה ולכן היה ראוי להחליף את צמיגי הכביש (הנהדרים! תוצרת קונטיננטל) שעדיין הרבה בשר על גופם. במשהו ראוי יותר. פניתי ל"מוסך של טיטו" הנמצא במרחק קצר מההוסטל, שכניו שהציצו מחרך, הודיעו לי כי טיטו סגר את העסק. אז פניתי לסוכנות "הונדה" מעבר לרחוב, גם שם לא יכלו להושיע. מאחר ומדובר במידות ייחודיות לדגם. נשלחתי לסוכנות קיי.טי.אם, הנמצאת באחת השדירות הרחוקות. ידוע לי כי לדגמי היצרן האוסטרי הזה, יש צמיגים במידות מתאימות לאופנוע שלי, אף שהם כוללים אבוב פנימי (האופנוע שלי מונח על צמיגי טיובלס), במקום קיבל את פני המנהל, איש נחמד, שהחל לייצג גם את היצרן של האופנוע שלי לפני כמה חודשים, אך הוא אינו מחזיק מלאי מיידי, לא של חלקי קיי. טי אם. ולא של ב.מ.וו. בקיצור. מלימה אצא כמו שנכנסתי אליה.

רוזי ואבי. לימה

הבלוג כאן, הוא גם ערוץ תקשורת עם הקוראים. ויש לי רשימה ארוכה של אנשים נהדרים שכותבים לי. מברכים. מבקרים. מסבירים. שואלים, מציעים ומזמינים. איני מסוגל לענות לכל אחד בנפרד ואני מצטער על כך מעומק הלב. אני יודע שרבים מכם כבר הפכו לחברים. שלא לדבר על חברים שחזרתי לפגוש דרך הבלוג. איש אחד אבי שמו, העושה עסקים בלימה, עקב אחרי המסלול שלי והזמין אותי ואת גלי לבלות ערב משותף כשנגיע לעירו. מנסיוני, אין מצב שהפגישה הזו לא תצלח. אבי גם הציע לי עזרה בנושא האופנוע אם אצטרך ובהבנת הייחוד של לימה. קבענו, ואבי הגיע לאסוף אותנו מפתח ההוסטל. נסענו לשכונה בה נמצא ריכוז בתי אוכל ייחודיים ובה מתרחשת סצנת המועדונים והבוהמה הלימאית. אבי ורעייתו היפהפייה (זו גלי אומרת, ואני מסכים) פתחו לנו שולחן של פירות ים, אולי מהטעימים שאכלתי במסע הזה. ארוחה שהיתה הפגנת כשרון קולינרי של בעלי ובשלן המסעדה,

המקום מעוצב בפשטות, כאולם עטוף בדגלים לבן תכלת, וחולצות נבחרת כדורגל. משהו שעושה כבוד לכדורגל הארגנטיני. כן. זו אינה טעות. ארגנטינה, בלב פרו. ישבנו לבד באמצעו, אלינו הצטרפו מרסדס הצעירה, גיסתו של אבי וחברו של אבי, קרלוס הפרואני, בעליה של חברת תיירות היושב בקוסקו. (איתו עוד ניפגש בהמשך). דיברנו על המסע, על חייו במקום, על פרו ועל המדינה שלנו. אבי 'סידר' לי את הראש בכמה נושאים מקומיים וסירב בכל תוקף לכל נסיון של מישהו להשתתף בתשלום. לאחר ערב מחבק ונעים, נפרדנו עם טעם של עוד. תודה אבי ורוזי.

לימה מתנוססת מעל חופו של האוקיינוס, על מצוק המזכיר את נתניה. בהמלצתה של רוזי, יצאנו לסיבוב רגלי של שעתיים לאורכו ומצאנו עצמנו בפארק על שמו של יצחק רבין. מעוצב ומטופח.  הגנים לאורך מצוק החוף, מפרידים אותו משורת מבני מגדלים, חלקם בני למעלה מעשר קומות הצופים למרחקי הים. החיים הטובים. שוב נחשפנו לפן בלתי צפוי ומהנה של העיר התוססת.

לקראת הערב נסענו לפלאסה דה ארמאס – הכיכר המרכזית והחשובה של לימה. המקום אינו רק שיר הלל לארכיטקטורה הספרדית הקולוניאלית, אלא גם מרכז סואן, ממנו יוצאים רחובות עמוסי חנויות ואדם. את הקשר לתפארת ההווה, מצאנו בדמות במה ענקית שנועדה לאיזה מופע רוק, על שורת מגבירי הקול בגודל מקרר ביתי ועגורני תאורה, שהיו בשלבי הקמה למופע שיתקיים בכיכר בעוד יומיים.

הוסטל "הכלב המעופף" העניק לנו מנוחה אמיתית של שלושה לילות. באיכותו נהדרת ומיקומו הקלאסי. האופנוע שאוחסן בחצר הפנימית, עבר שוב במסדרונות הקבלה, הוצא לכביש בשעה שש וחצי בבוקר. הכיוון: מישורי הנאסקה. יום רכיבה בכיוון דרום, של כ- 470 ק"מ. שבו אנו אמורים לחזור למסלול המדברי הקשוח, אך עם ציפיה – מבדיקה מוקדמת – לכביש איכותי. גם תחזית מזג האויר הבטיחה טמפרטורות שאינן מעבר ל 19 מעלות. קארלוס המליץ לנו על מקומות שכדאי לעצור בהם: עיירת החוף פיסקו (Pisco) והעיר איקה (Ica)  היושבת על איזור דיונות ובמרכזה אגם. במקום ניתן להחליק בסנובורד במורד דיונות מהגבוהות בעולם וכמובן להסתלבט בזולות סביב האגם. החלטנו שמהמדבר שקרא לנו כל חיינו, אנחנו זקוקים למנוחה ופרט למישורי הנאסקה היושבים אצלי כבר שנים בעשרת היעדים שסיקרנו אותי במיוחד. ננסה לצאת מהחול ומנעמיו בהקדם ( שלא לדבר על כך שמדרום לעיר ארקיפה בדרום פרו, בדרכנו לצ'ילה הצפונית, עוד נחזור לגרגרי החול והאופק הפאטה מורגאני המיימי) אז קדימה.

פגישה מקרית חוזרת עם ונסה ויואן איתם נפגשנו באקוודור, כארבעים ק"מ מדרום ללימה

גלי שתולה מאחור כיחידת בקרת איכות ל: ניווט, מדידת מרחקים וגובה, שתיה, דלק, בנק, גילוי מראות מיוחדים. וכממציאה בלתי נלאית של שפת סימנים לכל נושא דחוף, או עניין משפחתי שנזכרה בו פתאום. וזה מדהים אותי שוב ושוב, איך אנחנו בסוג של טלפטיה או אם תרצו "זה מה שקורה כשחיים כבר שלושים ושש שנים ביחד". מראות מסויימים מזכירים לנו ממש את אותם דברים.

לאחר כשלוש מאות ק"מ הכביש נכנס לשטח הררי ושעת הצהריים מצאה אותנו בפתחה של מסעדה משפחתית. שאוספת סרטני נהר והופכת אותם לארוחה אשר שמעה הגיע למרחקים. קיבלנו שתי המלצות לא לוותר עליה כשעוברים באיזור וכך עשינו. כל המשפחה התייצבה ליד השלחן לשרת אותנו.

מישורי הנאסקה נמצאים בין העיירות פאלפה לנאסקה. משובצים מאות ציורי ענק של סמלי פולחן של האינקה. וקווים המתוחים על הקרקע למרחקים של כמה קילומטר. עוד בצעירותי, נסעתי עם מוני מתל אביב לחיפה במיוחד לראות את הסרט "מרכבות האלים", אותו הפיק אריך פון דניקן, שטען כי יש בידיו הוכחות לכך שחוצנים ביקרו בכדור הארץ לפני מאות ואלפי שנים. הוא כופף כל חידה ארכאולוגית או תנ"כית בלתי מפוענחת, לטובת התיאוריה שלו. זה התחיל בסיפור מעמד הר סיני, בו הוא מוצא הקבלות בין המראת טילים בכף קנדי, לבין קטעים מסיפור הסנה ומשה על ההר. ומגיע גם לציורי הקרקע הענקיים במדבר נאסקה שניתן לצפות בהם בבירור רק מהאויר. כלומר, על פי התיאוריה שלו, רק מי שבא מהחלל יכול היה לתת הוראות ציור כל כך מדוייקות וקוי הנאסקה המקבילים והישרים אינם אלא מסלולי נחיתה לחלליות. אני לעומתו, נוטה לקבל את התיאוריה שהתחילה בבסיס, כלומר בתרבות אנשי המקום. חוקרים מצאו כי רפרטואר ציורי הענק, מקביל לאייקונים פולחניים מרחבי דרום אמריקה. קוף, קוליברי, תוכי, עכביש, עץ. אדם, ועוד. על פי החוקרים, בין המאה שהשניה לפני הספירה למאה השביעית אחריה, היו נאספים לכאן מאמינים, מסתדרים בשורות ארוכות מקבילות ורוקעים ברגליהם. ציפוי האבן הכהה שמכסה על הקרקע בהירה, הוסט הצידה וכך נוצרו הקווים הישרים. כל קבוצת מאמינים, נכנסה בתורה ועל פי סדר "תפילה" והלכה על הציור שצוייר בענק על הקרקע, כנראה על ידי כוהני הדת. כך נוצר שביל לבן בצורת האייקון הפולחני, המצוייר כולו בקו אחד. זה הסבר קביל יותר בעיני הצנועות. פרט למישורי הנאסקה, יש גם את מישורי הפאלפה, המשתרעים בצמוד וכוללים גם הם ציורי קרקע אדירים.
הגענו לעיירה נאסקה לקראת חשיכה, בתום רכיבה מתישה של שבע שעות בנופים שטוחים וקטעי כביש ישרים כמו עובד מצטיין בפורט נוקס. כמו שקראתי באחד המדריכים, המדבר הזה לא שינה צורתו כמה מאות שנים. אין בו תנועה ממשית של חול ולכן כל סימן שתשאיר בשטח, כגון סימני צמיגי רכב שיסע עליו, נדון להצטרף לחידות של עוד כמה אלפי שנים.

למחרת יצאנו בשעה 10 מהעיירה נאסקה ועלינו חזרה 20 ק"מ צפונה למגדל התצפית הממוקם קרוב לכביש. תמורת מחיר זעום טיפסנו עליו ויכולנו לראות דמות של עץ ודמות של אדם. נכון, לא ראינו את הקוליברי או את התוכי והקוף, יחד עם זאת כן ראינו איך נראים הקוים מקרוב וגם את הנזק שעשה רכב שעבר עליהם. לאחר סיפוק הסקרנות שלנו, חזרנו לכיוון נאסקה והתחלנו בטיפוס מזרחה במטרה להגיע לקוסקו עוד באותו ערב. זו היתה חוסר הבנה מוחלטת, ביחס למה שמחכה לנו.

הכביש טיפס גבוה יותר ויותר ובבת אחת הפך לדרך חתחתים מטורפת לגמרי. כביש שנקטע כל כמה מאות מטרים, שוליים שנפלו לתוך תהום וללא כל תמיכה נגד נפילה מהדרך. הכביש היה עמוס משאיות כבדות ועקיפה הייתה הימור בכל מצב מרוב שטחים מתים. קטעים ארוכים היו בעצם נתיב אחד. הרכיבה הפכה קשה ואיטית ממש. אחד הכבישים הגרועים עד עתה וכך הגענו לשערי פוקויו  עיירה במרום שלושת אלפי מטר, אשר כמה קילומטרים לפניה נתקלנו לראשונה בעדר גואנאקו שהציץ מתוך שמורה מגודרת. פוקיו היא עיירה/כפר גדול, שלא היינו עוצרים בה אלא אם נתקענו. וזה מה שקרה. הלילה הקר כבר זחל ממזרח ומיהרנו להכנס למלון של סימון במרכז. חדר טיפה גדול יותר מהמיטה ועליה בור בתור מזרן. מה שהפך את הלילה, למלחמת שכיבה בכל מיני זויות וכבר פיללנו לבוקר שיעלה. עם אור ראשון, קמנו ובישלנו שש ביצים קשות שתשמשנה אותנו לנישנושים בדרך וכוס תה עם שתי לחמניות לפתיחת התיאבון, ששמרנו מאמש.

Puqiu העיירה פוקיו

יצאנו לדרך מוקדם, גילינו שאנחנו הגרינגוס היחידים ברחובות וזכינו לקריאות מחוייכות ולטישת עיניים. חיפשנו את הדרך החוצה, לכביש המוביל לכיוון קוסקו. עדיין חיכו לנו כ- 400 ק"מ. בחור צעיר אליו פנינו בשאלה על הכיוון, לא היסס, קפץ על אופנוע השטח שלו והוביל אותנו בשבילי העיירה אל היציאה. זה היה בשבילנו רמז ראשון ליום נפלא שמחכה לנו. מכאן, איכות הכביש קיבלה תפנית של מאה ושמונים מעלות. זה הכביש הכי כיפי שרכבתי בו בדרום אמריקה. חדש, חלק, משולט. מוגן בפסי מתכת ומחזירי אור, בסטנדרט של מדינה מובילה באירופה. והנוף סביב הלך והעמיק בזמן שטיפסנו לגבהים שמעל 3500 מטר. מורדות ההרים היו משובצים שדות, מטעים וכפרים שנדבקו במרחק לקטעי רכסים, לא הבנתי איך הם מחזיקים מעמד ואינם גולשים מטה. בתחתית המדרונות חצינו גשרים מעל נחלים גועשים בקצף לבן.

הניגוד בין הכביש החדיש, לכפרים העניים בלט מאד לעין. לקראת צהריים הגענו לעיירה צ'אלואנקה (Chalhuanca) שבתכנון המוקדם הייתה אלטרנטיבה ללינת לילה. או ליתר דיוק חווה/מלון דרכים, השוכנת כעשרים ק"מ ממזרח לה על הדרך. אך כשעברנו לידה, היום היה צעיר והחלטנו למשוך עד לעיירה הבאה אבאנקי (Abancy)   בקצב איטי יחסית. הכביש המשיך להיות חלק למשעי והנוף הוציא מאיתנו קריאות. הדרך טיפסה לגבהים שמעל 4000 מטר 4400 ליתר דיוק ושם פגשנו עדרים של גואנקו למה ואלפאקה, רועים במרחבים שהצהיבו בדשאים ושיחים נמוכים, באיזור המישורים הגבוהים. וסליחה, מי שחושב שאגם טיטיקאקא, הוא אגם המים המתוקים הגבוה בעולם, אנחנו גילינו בדרך, כמה אגמים מרשימים, הגבוהים ממנו בכמה מאות מטרים

הקור היה עז. עצרנו כדי שגלי תעטה עליה את ביגוד הגשם שתכונה נוספת שלו – שהוא חוסם כל כניסה של רוח. לאחר שעה וחצי של דאיה מהנה באלטי-פלאנו, ירדנו בכאלף וחמש מאות מטר, לתוך נוף יבש וחם שהזכיר יותר מכל את קטעי המדבר בבאחה במקסיקו. ועכשיו עברנו לשלב הקילוף של ביגוד הגשם.

אבקאני נתגלתה לנו כעיר תוססת שרחובותיה צפופים כל הזמן ובכל פינה חנות מוצרי סלולר כמו בכל מדינה מתקדמת. רק מה, הכל קצת מרושל, זנוח ותקוע איפה שהוא בשנות השישים. גם כאן רוב רובה של התנועה, מורכב מרכבים מסחריים ומוניות. ורוב החנויות מעוצבות כמחסן מדפים, עליו מונחת סחורה באופן הכי אפסנאי שאפשר. המלון שבחרנו ברחוב הראשי, הצטיין בחדר בגודל דירה ממוצעת. יצאנו נינוחים לקטע האחרון בכיוון קוסקו.  כבר כאן התחילה גלי לחוש כאבי ראש, סחרחורות בחילות וחוסר שינה. מאותות תסמונת הגבהים, אף שטיפסנו מגובה פני הים לשלושת אלפים חמש מאות מטר בכמה ימים בקצב איטי.

ביציאה מהעיר, הסתבר שהכביש חוזר לטפס ובתוך חצי שעה כבר היינו בגובה 4000 לערך, מתפתלים בתוך סיבובים, עטופים בערפל סמיך בחלקו. וטוב שכך, כי התהומות בצד הדרך הוסתרו על ידו. חלפנו שוב בתוך כפרים וישובים קטנים שמאיכות הבניה בהם, ניכר כי לתושביהם חיים קשים. לקראת אחת בצהריים גלשנו לקוסקו מההרים ממערב. השמש היתה בגבנו והאירה את הנוף, כמו תאורה מוזמנת על ידי במאי נסתר. לפנינו נפרש מראה מרהיב, עיר בגוון אדמדם שמדגישה את צבע האדמה המקיפה אותה סביב. מהאדמה הזו  מכינים לבני בוץ מהם בנויות שכונות שלמות. וכמובן לבנים שרופות בגון אדום חום.

קוסקו

ירדנו במורד הרחובות הצפופים ובמהירות מצאנו את פלאזה דה-ארמאס (כן, לכל עיר שמכבדת את עצמה בפרו יש כיכר/פלאזה דה ארמאס). לא הספקנו לומר "קוסוקו" וכבר תקעו בפרצופנו עלוני מכירות ומשפטים באנגלית. בנסיון למכור לנו טיול או מסאז' או ארוחה. מצויידים בכתובות אותן משכנו מאתרי אינטרנט וספרי מסע מדופלמים, יצאנו לחפש את לינת הלילה. המקומות אליהם הגענו לא היו אלא אכזבה, סליחה על הבוטות: "חורים" ובלי שמות.  חזרנו לכיכר תוך דילוג סוער על גלי אבני הריצוף העגולות והחלקלקות מהגשם הקל שירד בינתיים. אפשר לומר שהיינו שפוכים. ולא להאמין, דווקא מחלק עלונים מקרי, שדחף לנו עלון ליד, הביא אותנו למלון בו החלטנו להשאר לבסוף. מלון "קאזה גראנדה", כמאה מטר מעבר לפינה. ובנוסף הסתבר שהוא מתמחה באירוח אופנוענים. המלון בנוי סביב חצר בה מצאנו לאופנוע נקודת חניה. נכנסנו לחדר נעים ונקי והכנו עצמנו לשלב הבא המיועד לעוד יומיים: הביקור בחורבות האינקה במאצ'ופיצ'ו.

בפרק הבא: מאצ'ופיצ'ו, מקום מרגש. קוסקו, קרלוס, והיציאה לכיוון אגם טיטיקאקא.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 19 תגובות, הוסף תגובה