התגבורת הגיעה והיא יפה

יכולתי להתחיל את הפוסט הזה במילים מפוצצות מתוך מיטב שירת האהבה, או בציטוט מתוך מטריות שרבורג של קלוד ללוש. אך כדי לחסוך מכולנו אי נעימות אינטלקטואלית, כי אני מאמין שיוצר צריך לצטט דברים שלא נאמרו. אומר בפשטות. נפגשתי עם גלי בשדה התעופה בקיטו בשעה ארבע ושש דקות ומבחינתי, כל המולת האנשים סביבי וצפירות הנהגים מחוץ לטרמינאל הנחיתות, לא היו אלא שירת מלאכים בליווי ניגון אורגן בכנסיה גותית הממריאה אנכית – כאשר גלי שלי הופיעה בדלת היציאה של המכס. בתוכי שמעתי קליק של מעגל קטן שנסגר. תרצו – הישג הפקתי שעמלנו על ביצועו המדוייק לפני היציאה למסע, וגם תוך כדי. קל להזמין טיסה לקיטו. אך מצד אחד גלי, שלצורך ההצטרפות אלי, עקרה עצמה מתוך רכבת הרים של קיום יומיומי: משפחה, עבודה ומחויבויות שוטפות המוכרות לכל אחד. הייתה צריכה לא רק לשמש לי כגיבוי בארץ. אלא להתכונן לפרטי הפרטים של מעבר משגרה של אדם רגיל. לפורמט של רוכבת אופנוע בתנאים קשים. החל בהכנת פרטי ציוד ייעודי וכלה בקפיצה הנפשית הנדרשת מקיצונות אחת לשניה. ומהצד השני, התכנית שלי להגיע לכאן בול בזמן, עם כל מהמורות הדרך וסיכוני עיכוב המסע.

הגעתי לקיטו יומיים לפני גלי והשתכנתי בהוסטל קטן וחביב בשכונת מאריסקל סוקרה. סביבה נעימה ומעוצבת, בה מתרחשת סצנת התיירות, הבילוי והקולינריה המערבית בקיטו. קראתי על המלון הזה באחד הפורומים של רוכבי אתגר כמוני והבנתי שיש בו מקום לאחסן האופנוע וגם לקבל חדר זוגי במחיר סביר. המלון שוכן מול פאב אנגלי ומסעדה וייאטנאמית הפתוחים 24 שעות, כל השבוע. רחוב קטנטן, נמוך בתים ומרוצף, מואר וצבעוני, שנתן תחושה נעימה המשלבת ישן עם מחודש. ביומיים האלה חרשתי את השכונות הדרומיות של העיר בצעידות רגליות נמרצות שהחזירו לי קצת אמון בהליכת סתם, אחרי זמן רב של רכיבה בלבד.

אני קורא לעיתים מאמרים או רשמים של אנשים המתבטאים בהכללות: "כל המקסיקנים נהדרים" או "גואטמאלה היא הכי יפה" או בניקארגואה כולם גנבים" וכו'. למדתי שהכללה, היא סוג של נכות רגשית וכי לומר על קיטו שהיא עיר בעלת מאפיין אחד, היא במקרה הטוב בורות. קיטו כמו שאני ראיתי, על גודלה העצום, יש בה הכל. טוב, רע. יפה, גס. עשיר, עני. מודרני ונחשל. מלאה בסיכונים ושוקקת סיכויים. כמו הרבה ערים בעולם. רק באקצנט לטיני. ואת הניואנס הזה אנשים באים לראות. החלטתי גם שאת המקומות המעניינים ממש, אלך לראות ביחד עם גלי. כך שמצאתי עצמי גם חוזר קצת לקריאה, כתיבה וציור. או כמו שאומרים – נח.

משדה התעופה נסענו גלי ואני מחובקים כמו שני שיכורים במושב האחורי של מונית, בחזרה לשכונה שבחרתי. הג'ט לג של גלי, זרק אותנו לקטעי שוטטות, אוכל, ושינה טרופה שנמשכו יומיים, בהם הבנתי באמצע הרחוב, שמיכל הדלק של גלי ריק וצריך לשוב לחדר במלון בתוך דקות אחרת יש לי ביד שק תפוחי אדמה. גם תהליך החלפת מתח במתח, שאב מגלי כוחות וההסתגלות דרשה רוגע של ממש. שלושה ימים אחרי עזיבתה של גלי את הארץ, נאלצה אמה בת התשעים ואחת של גלי , להתאשפז בבית חולים עקב סיבוך קל הדבר הוסיף בלבול ודאגה נוספים. תחושת הבטחון שמאד חשוב לי להעניק לה, היא מפתח להמשך המסע המשותף שלנו, למשך חמשת השבועות הקרובים. אני כאן עם המון תובנות רכיבה ונסיון מופלג והיא באה עם כמות כפולה של חששות וצורך לרענן את מה שהיא יודעת כבר (גלי ואני כבר רכבנו מאות ואלפי קילומטרים ביחד, בארץ ובפינות רבות בעולם). פתאום אני עם ה"אין ספרדית" שלי, צריך להיות הדובר. התחלתי להכניס את גלי ל"סודות" המסע. איפה מחביאים כסף, כרטיסי אשראי מסמכים וכו'. איך זוכרים איפה כל דבר. וגם גלי לימדה אותי שלא מסתובבים עם זקן מוזנח בן חודשיים בין אנשים מתורבתים והושיבה אותי אחר כבוד על כסא הגלב(ית) שהחזירה אלי את מבטי הגברות ברחוב וגרמה לגלי להפגין בפומבי יתר גינוני בעלות עלי.

בהמשך חילקנו את כל הציוד בתאי האיחסון מחדש. גלי קיבלה קיטבג קטן חסין מים, לכל הביגוד שלה ומקום לאיחסון תרופות, כלי-רחצה וכמה קישקושים כמו טלפון נייד. תלשנו מהספר (או ליתר דיוק – המשקולת) לונלי-פלנט, את כל עמודי ההסבר על מדינות שלא נבקר בהן (וכבר הורדנו בכך שני קילו) כל השאר, כולל ציוד הקמפינג שלי, נארז בחבילה אחת גדולה, הובל אחר כבוד לסניף הדואר השכונתי ונשלח לארץ. נפרדנו מ-14 קילו שתפסו נפח של כרבע קוב… דיאטה מהיום הראשון.
כמו שסיכמנו מראש, השלב הזה במסע ינוהל במשותף. כלומר. גלי רכזת המסלול, היעדים, הקצב והתקציב ואני מפקד החללית, בעת רכיבה על אופנוע, נגמרת הדמוקרטיה! ישבנו ביחד לקביעת הציר הריאלי, כמובן על סמך התכנון המוקדם שעשינו עוד בארץ. זמני רכיבה, זמני מנוחה. שיטות נישנוש ועיתות ארוחה. אטרקציות, קניות וכו'. ישבנו על מפות מול לוח שנה. וחילקנו את הציר דרומה לפי מרחקים – לא יותר מ- 400 ק"מ ביום. מאחר והחלטנו לא ללון בקמפינג, אלא רק במלונות או הוסטלים, יום לפני, אנחנו מכינים נייר עם כתובות אופציונאליות ללינת הלילה הבא על הציר. ומניחים את הנייר מתחת לפלסטיק השקוף בתיק המיכל. כך הרשימה תהיה נגישה עם הגעתנו ליעד (עייפים בד"כ מכדי להתחיל לחפש הזדמנויות). גלי אמורה לשוב לארץ מסנטיאגו בצ'ילה ולכן, גם אם לא נגיע לשם, סימנו נקודות אלטרנטיביות מהן היא תוכל לשוב, אם דברים ישתנו.

הציוד של גלי כולל מעיל ומכנסי רכיבה ממוגנים בפרקים. בטנה מחממת מתפרקת. חליפת גשם. בגדי פליס תחתונים. קסדה איכותית ולשנינו מערכת דיבור אלחוטית של קארדו בין הקסדות. שהחלטנו לא להפעילה, כי גילינו שאינה אמינה והפעלתה השוטפת מסרבלת. גם לגלי כפפות ממוגנות ועוד זוג לרכיבה במזג אויר קר. לרגליה מגפיים. אחרי כמה תרגולי רענון של שימוש במכשירים כגון לפטופ, סלולר, מכשיר איכון לווייני ועוד, ארזנו הכל בחדר ויצאנו להכיר את קיטו. ברגל.

קיטו ממקומת בגובה ממוצע של כ- 2800 מטר. היא מונחת בתוך מעין קערת עמק, מוקפת פסגות מחודדות של כמה רכסים. בקטע המישורי בצפון העיר, נמתח שדה התעופה. הרובע העתיק של קיטו חבוק במרכזה. כאן גרים מעל מליון וחצי תושבים וכנראה שכולם יצאו לרחוב כשהגענו. היה צפוף. אחרי כמה שיטוטי היכרות והסתגלות לגובה שמנו פעמינו לעיר העתיקה. חצינו דרך שדירות האמזונאס ורחוב העשרה באוגוסט ומצאנו עצמנו בתוך שכונה קולוניאלית משומרת בהקפדה ומשוחזרת בדייקנות. מקום בו החיים סואנים וקשוחים כל הזמן. רק התפאורה צויירה ביד רומנטית.

כיכר הפלאסה גראנדה עם חזיתות מצועצעות, פיתוחים ותבליטי צמחים, פרחים, חיות ומלאכים. פלאסה דה גוביירנה בה ממוקם ארמון הנשיא ובחזיתו שני זקיפים שנראים כמו חיילי בדיל בגודל מלא. ואם לא היינו כל הזמן בתוך פקקי תנועה עשנים (בימי ראשון המקום סגור בפני מכוניות) וצילצולי טלפונים סלולריים, יכולת לחשוב שעוד רגע ישעטו מולך אבירי ספרד ופרשיה. הכל נשאר כאילו כמו אז. מקסים! כיכרות ומזרקות. פסלים ועמודי גבורה. חזיתות בתי ממשל וחנויות קטנטנות בכוכים, בפינות רחובות מרוצפי אבן טבעית, המנערת כל מה שמנסה לנסוע עליה. כדי לשמר את אופי המקום ובניגוד מוחלט לאלימות הגראפית המאפיינת את בתי העסק באמריקה הלטינית, כאן קבעו גודל אחיד ובצבע אחיד, לכל השילוט המסחרי. ולכן הארכיטקטורה, החומרים והצבעים המקוריים של הרובע נותנים את האופי למקום.

לסיכום הביקור ברובע טיפסנו למרום גבעת קאתדראלת "השבועה הלאומית", שבנייתה הושלמה בשנת 1988, היא בנויה בסגנון  גותי גבוה. ולא נעלם מעינינו סמל מגן הדוד הענק הממוקם בראש הצלע המערבית שלה. סביב שולי הגג בלטו פסלי חיות שכולן על טהרת חיות הבר הדרום אמריקניות: תנינים, ארמדילים, קופי עכביש, לאמות, צפרדעים ועוד. גם אם היא קתדרלה צעירה למדי, כבר החל באגף הדרומי שלה, הליך שיפוץ וניקוי הקירות החיצוניים. נכנסנו בשעת תפילה באחת מקרנות החלל הפנימי וזכינו למבטים השמורים למי שאינם מצטלבים או כורעים ברך לפני פסל הקדוש המקומי. סליחה.

לאכול בקיטו ניתן בכל פינת רחוב. בהמלצת אחד מספרי המסע, טרחנו על לפתחה של מסעדה מיוחדת ומצאנו שהיא סגורה כבר כמה שנים. בסמוך לה הייתה מסעדה משפחתית פשוטה, עמוסה בסועדים מקומיים שרכנו בכוונה ועצימת עיניים, מעל קערות מרק. נכנסנו ותפסנו מקום בשולחן פינתי מכוסה ניילון פרחוני והזמנו מרק לגלי ואורז לי. היה טעים וגם במחיר מקומי. בערבים יצאנו לחפש מקומות קלילים יותר באחד המקרים הגענו למסעדה איטלקית נחמדה וכשדיברנו עברית בינינו, ניגש אלינו איש ובירך אותנו בעברית ב"ערב טוב". ישראלי, בעלי המקום. השהות שלנו בקיטו הגיעה לקיצה כעבור יומיים. ובבוקר צונן אחד העמסנו הכל על האופנוע. עמדנו עם עובדי משמרת הבוקר במלון, במעגל שלוב ידיים ובניצוח בעלת המלון שהעניקה לנו שני ורדים ובובת צמר קטנה כקמע, קיימנו טקס תפילה קתולי-יהודי-אלילי ליד האופנוע, ממנו הסקתי שעכשיו אני יכול לסמוך רק על עצמי, וגם הבנתי את ההגיון הפרקטי שבאמונה באל אחד. כי מרוב סוגי אלוהים אליהם פנינו, כל אחד שם למעלה כבר בטח יגלגל את האחריות לשני.

גלי טיפסה לראשונה למשטח שישא אותה עליו חמישה שבועות, מושב הנחבא בין ארגזים ושקי מטען הקשורים סביבו. (עדיין אין לי מושג איך היא מצליחה להשתחל לשם בכל פעם) כסא עם ריפוד מינימאלי, דחוסה במרחק 15 סנטימטרים מאחורי גבי. ויצאנו לרחוב הראשי. כיוונתי עוד קודם לכן את הבולמים לרמה קשיחה יותר, אשר פיצתה על הנמכת האופנוע מתוספת המשקל. ויצאנו קודם כל לקו הזינוק – קו המשווה, הנמצא כמה קילומטרים מצפון מערב לעיר. לאחר סיבוב גדול ומיותר, מצאנו את הקו והנצחנו את עצמנו בכל הפוזות הכי תיירותיות והמשכנו לכיוון דרום מזרח אל העיירה באניוס (Banos) מבעד לקיטו בפעם השניה היום. לא אכחיש, בבוקר הזה נמלאתי אושר. גלי ואני ביחד על האופנוע, חבוקים, נוסעים בתוך נוף משכר, מהנופים המוסיפים עוד ריאה לחזה. שולחים נפנופי שלום לכל עובר אורח ומכונית בכל עצירה. מצביעים ומציינים זה לזו לזה, על מראות דרך שאנחנו מגלים פתאום, הר געש רחוק, בית בצבע מיוחד, עמק מוריק בתחתית תהום. עוף דורס שדואה ממעל. אם יש לכם את הדימוי הכי מרגש של מעוף משותף בתוך חלום. כך יצאנו לרכיבה ביום הראשון. אנחנו כבר מתורגלים בכך שנים, אבל כאן באמת בצד השני של העולם זה היה הזוי ממש.

כל כך התגעגעתי לחיבוק של גלי מאחור. להשענות שלה עלי בתוך הרוח. לשאלות הכל כך "לא אופנועניות" שהיא ממציאה. לתשובות החכמות שלה. לשפת סימני הידיים שהמצאנו לאורך שנות רכיבה רבות. כאן אנחנו לבד לגמרי. ועם כל הזהירות, ידענו שאנחנו צריכים ליידע מישהו על המסלול הכללי לפחות. לכן הנחתנו כל יום את תקציר המסלול לתוך המייל של מוסי – ראש המטות המשולבים בעורף. כדי שלפחות יהיה איזה תיעוד אם נעלם פתאום. יצאנו את קיטו שוב בכביש שבראשיתו התנהג יפה, אך איפה שהוא אחרי העיר אמבטו (Ambato) והפניה לכיוון באניוס, מצאנו עצמנו בדרך עפר מצ'וקמקת שנפרצה בהר באופן זמני, כי הכביש הראשי נחרש ונסלל מחדש כרגע. לבסוף באנו בשערי באניוס ולדלתו של "הוסטל טרנסילבניה" הישראלי ששמענו עליו טובות ורבות. ניכר כי איתי בעלי המקום לא עשה מאמצים מיוחדים כדי להקל עלינו את ההתארגנות וכי ההתגייסות שלו היא משהו טבעי. הוא ליווה אותי ברחבי העיירה, ומצא לי חניון סגור לאופנוע ושלח את הצוות לעזור לנו עם הציודים. קיבלנו חדר עם מים חמים בשפע. מיטה רחבה ומפגש עם מוצ'ילרים צעירים שכרגיל הוסיפו לי רק הנאה ועניין. באניוס יושבת בשולי הצד המזרחי של אקוודור, משם כבר ממשיכים בנסיעה קצרה לחלקים האמזוניים של המדינה. סביב העיירה, פסגות הרים העשויים אפר וולקני שנשר לפני מליוני שנים על תשתית סלעית והכל מכוסה במרבד ירוק של צמחיה פראית או חקלאית, המכסה כל מילימטר פנוי.

במזרחו עובר נקיק בו זורם נהר ובקרבת העיירה כמה מעיינות חמים. קבענו לצאת למחרת לסיבוב רגלי במפלים ובנקיקים באיזור. הנסיעה לשם הייתה במשאית פתוחה שעברה על פני תהומות, מנהרות נוטפות מים ושיפועי צד בראשי מצוקים שנתקעה לנו הלשון בקנה הנשימה. איזה פחד. ולא די שהכנסתי את גלי ללונה פארק המטורף הזה שכנעתי אותה להצטרף אלי לסיבוב מעל תהום בכלוב ברזל , מעין קרונית תלויה על כבל. כעלה נידף שנתפס בקור של עכביש ומתנדנד ממנו ללא שליטה. והכל מופעל בידי שתי נערות בנות 12 לערך שגובות כסף, נועלות את הכלוב ומשלחות אותנו להתנדנד בין חיים למוות.

בהמשך ירדנו בשביל בתוך סבך טרופי לעמוד למרגלות מפל שצנח מגובה כחמישים מטר לתוך בריכה סלעית ורסס ערפל סמיך, שהפך אותנו לשני סמרטוטים נוטפים ומאושרים. באניוס היא מקום שניכרת בו מודעות לתעשיית התיירות, מסעדות בכל גודל ורמת מחיר. חנויות המציעות הכל בזול ורחובות בוהקים מנקיון והקפדה על תחזוקה, המעוררים  השתאות. שוטטנו במקום עוד יום ניגבנו חומוס עם פיתות אצל איתי בהוסטל ובעוד כל דיירי ההוסטל נמים את שנתם,

עלינו על סוסנו ודהרנו דרום מערבה לכיוון כללי העיר קוונקה (Cuenca), היושבת על המשך כביש הפאנאמריקנה החוצה את אקוודור באמצעה ומוביל בסופו לתוך פרו. לקראת צהריים הגענו ליציאה מעיר ריובאמבה (Riobamba) נכנסנו למסעדה פשווטה ונקיה וחיסלנו מנה צמחונית ומרק עוף. וטוב שכך כי כמו שיצאנו משם נגמר פתאום הכביש ונשלחנו לאיגוף של כעשרים קילומטר בתוך שטח הררי חקלאי מתוכו 10 ק"מ של דרך עפר מאובקת המכוסה בשכבת פודרה. שהיא בעצם רובד אבק, בעומק כעשרים סנטימטר עם עליות תלולות. גלי נאלצה לרדת מהאופנוע ולעשות את המרחק ברגל. החום היה כבד. היא היתה לבושה במיטב בגדי הרכיבה. מגפיים ושכבות בד פליס.

את הנהגים סביבנו לא עניין כלום. משאיות ענק, מוניות, טנדרים ואוטובוסים נתנו בגז, בלי חשבון והרימו ענני אבק שהזכירו רימוני עשן במשחקי דרבי. לא ראינו כלום ולא נשמנו כלום. הגובה היה כ- 3000 מטר דלילי חמצן מעל פני הים. אם גלי היא לא סופרוומאן אז היא סופרגלי. איך היא עשתה את הקטע הזה? אני לא תופס. ועוד דחפה את האופנוע ועזרה לי להרימו עם כל הציוד כשהוא כרע באמצע (שום נהג לא נענה לניפנופי לעצור ולעזור). בכל פעם שעלה ענן אבק כיביתי את המנוע די למנוע ממסנן האויר להתמלא לכלוך ולהיסתם.

בהמשך, הכביש עבר ברובו על קו רכס, וטילטל אותנו ברוחות עזות, במרומי פניות חדות ובראש כבישים, אשר משני צידיהם נפערים מורדות תלולים לעומקים מבעיתים של אלפי מטרים. ברוב הכבישים לא היה שום זכר לפסי הגנה או שוליים. טעית? שלום! מצאנו עצמנו בעשרות קטעי דרך לא סלולים, תוך רכיבת סלאלום איטית וכבדה, בין סלעים מחודדים ובורות פעורים (ששוב הזכירו לנו, למה איננו רוכבים בלילה) פגשנו אנשים נחמדים שעזרו לנו להבין איפה אנחנו ומה מחכה בעיירה הבאה. עצרנו בכמה מקומות לאכול או לשתות קפה (כלומר, הם קוראים לזה קפה. אנחנו קוראים לזה אסון).

בכל מקום בו עצרנו או עברנו, התנועה נעמדה כדי להביט בנו או כדי לשאול שאלות. אני עוד עניתי משהו, אבל גלי יודעת נכון לרגע זה רק את המילים: "בואונו", "מוצ'אס", "גראסיה" ודונדה" ובכל פעם היא מרכיבה את המילים בקומבינציה אחרת כדי לתקשר עם הסביבה. ואני הגאון עוד שולח אותה לפעמים לשאול שאלות. בקיצור, הבנתם! לקוואנקה הגענו ממש עם חשיכה ונהג מונית חביב הוביל אותנו להוסטל המצ'וקמק והמבורדק של לואיס. שחיפה על הכל ביחס חם דואג ומתעניין, שלא לדבר על המקלחת החמה שחיכתה מעבר לקיר. בלילה יצאנו לסיבוב במרכז העיר שניכר כי פרנסיה מכירים בערכה כפנינה ארכיטקטונית מימיה כקולוניה ספרדית. הבניינים העתיקים שמורים ומוארים. עיר יפה.

מקוואנקה יצאנו למחרת להמשך הדרך דרומה ושמנו פנינו לכפר וליקאבאמבה (Vilcabamba) שמעבר להיותו מקום יפה, הוא ידוע בעולם גם כאחד המקומות בהם אנשים מאריכים חיים במיוחד. מחלה שלא אכפת לנו להדבק בה. הכפר הציורי שוכן בעמק ירוק מדרום לעיר לוחה (Loja) כשנכנסים לעמק, כבר מרגישים סוג של שלווה מאד לא אופיינית לקצב החיים האקוודורי התזזיתי. בשעת אחר הצהריים שהגענו נראה שגם הציפרים בסייסטה. עלינו לגבעה המשקיפה ממרחק חמישה קילומטר, על הכפר מדרום מזרח ושכרנו מבנה בודד בקצה ההר. במלון-פנסיון-מוטל-חווה בשם איזקאילומה (Izhcayluma). עולה, אבל שווה. המבנה המבודד והשקט שמחלונו נשקף נוף הררי, הכיל מיטה זוגית ענקית , שירותים ומקלחת איכותיים ומרפסת עם ערסל ממש על הנוף. במלון יש מבנה מרכזי היושב על העמק מהצד הצפוני, מסעדה ובריכה. מכאן ניתן לצאת לטיולים בסביבה במגוון רחב של סגנונות.

ארוך וקשה, עד קצר וקליל. ברגל, באופניים או ברכב. למחרת הגיענו, הופיע במקום זוג אנגלי צעיר יואן וונסה, רכוב על אופנוע זהה לשלנו. הם הגיעו עם האופנוע ישירות בטיסה מלונדון לקיטו ומתכננים לחצות את דרום אמריקה במשך 3 חודשים. כמובן שהחלפנו מידע טיפים וכתובות. אחרי שלושה לילות שהיה ומנוחה. יצאנו לחצות את הגבול לפרו. בתחילה תכננו לחצות את הגבול מדרום כפר בנקודת גבול בשם סומבה.

שהומלצה על ידי עומר כנעני שרכב כאן לפני שנה וגם על ידי איתי אינגבר. ממש לפני צאתנו לדרך, בדקנו מה מחכה לנו שם. והסתבר שגשם שירד באיזור בימים האחרונים הפך את דרך העפר בת ה 20 ק"מ אותה חייבים לעבור אחרי חציית הגבול – לעיסת בוץ שעלולה לסבך אותנו. לכן פנינו לכיוון מעבר הגבול ליד העיר מאקארה (Macara) לשם הגענו במסלול עוקף דרכי עפר שהוסיף לנו עוד 70 ק"מ ליום הרכיבה.

בדרך למקארה הנוף השתנה בתוך כמה דקות ממיוער וירוק, למדברי וחום צהוב. פתאום קיבלתי דרישת שלום ממדבריות הבאחה במקסיקו, בדמות קקטוסים גדולים וצמחיה קוצנית. וגם עצי ענק ממשפחת הבאובב שהזדקרו בצידי הדרך. מעבר הגבול במאקארה היה פשוט וחיובי. בשני הצדדים לא היה תור או צפיפות. טופלנו בנימוס ואהדה ולאחר כחצי שעה של ניירת סטנדרטית וחיוכים לרוב וללא כל תשלום. עלינו שוב על האופנוע וגלי יחד איתי על כביש אספלט אולי באיכות הטובה ביותר עד עתה בדרום אמריקה, נכנסנו בשערי פרו המרתקת בדרכנו לעיר פיורה (Piura) שבצפון המדינה. לבסוף, חשוב לי לציין את האחריות שהבנות הנפלאות שלנו לוקחות על אמא של גלי. ומאפשרות לנו להמשיך במסע. והקשר הרצוף איתן מעניק לנו רוגע ומצדיק את תחושת הבטחון. וכמובן גם לאחותי, למיכלי ולאורלי. תודה מעומק הלב על היותכן.

רועי סדן שחצה את האמריקות על אופניים והרבה לפני, נמצא כבר באפריקה. אנחנו עומדים בקשר מדי פעם והנה ברכת גמר חתימה טובה שקיבלתי ממנו השבועו

בפעם הבאה: צפון פרו. קסם מדברי. ים ערפילי וכניסה לקניון. לא כזה שיש בו מיזוג וחנויות…

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 13 תגובות, הוסף תגובה    

הקולומביה שבתוכי

ההרים החלו לגבוה יותר ויותר, הדרך נגללה לפני כמו שטיח אפור. הצמחיה שפעה במזרקות עצי בננה וקוקוס שזינקו מתוך הסבך והעננים ממעל השתחוו מעל הנוף כמו רקדניות בלט שמנמנות, רגע לפני שהן פורצות בבכי. ביציאה הדרום מערבית מבוגוטה, הכביש עבר בשכונות שהתעוררו בעצלתיים ליום שבת, יומם של הסוחרים, הרוכלים וגובי הכסף במגרשי החניה. יום שוק. קבוצות של תלמידים בתלבושות אחידות צבעו את המדרכות ושוטרים מנומנמים עמדו בקרנות רחוב, מחכים להסתערות כלי הרכב היומית. מיכל הדלק אותת לי שהוא כבר חי על אדים. כלל חשוב ברכיבת מסע; אל תגיד "נמלא אחר כך" תמלא עכשיו!, בוודאי בארצות בהן התזזית וההגיון המעורפל מנהלים את השגרה. גם אם נראה שתהיינה עוד הרבה תחנות דלק בהמשך. אל תסמוך על כך לעולם.
בבחירת הכיוון ליעד הבא, גם כשאני בטוח לחלוטין, מגובה במפה וציוני דרך בג'י.פי.אס. – אני מעדיף לשאול. זה סוג של חיבור לנהגים סביבי שניכר משפת הגוף שלהם ושל מכוניותיהם שהמופע העב"מי ההזוי שלי, בבוקר הכי שגרתי של חייהם, מפיח בהם התלהבות ותחושה שהם נוגעים במשהו חד פעמי. אני נהנה לתת להם את ההזדמנות לקחת חלק בפנטזיה.

שואל על כיוונים ועל שמות, מקומות או מרחקים. האיש בטויוטה השחורה מימין נצמד אלי כבר שני קילומטר. ברמזור הראשון, קפץ מהרכב, ניגש אלי ושאל אם אני צריך עזרה בבחירת הכיוון. משפחה שלמה בטנדר אדום לפני, לא חדלה לנופף אלי והיה ברור לי שהגדולים מסבירים לקטנים, מה מצוייר במפה שמופיעה בסמל המסע המודבק בחזית האופנוע. גם נהגים שעמדו לידי ברמזור המשיכו בהסברים, אף שהרמזור כבר השתנה לירוק ומסביב איש לא צפר. אלה רגעי חסד שאני אוצר, שמשאירים בי סימנים נעימים של זכרון מחוייך. מצדיקים את הנחת היסוד, שבסוף כולנו אותו דבר. הבתים האחרונים של בוגוטה נעלמו כנקודות במראות האופנוע ולפנים הכביש החל להסתלסל בין שלוחות הרים ומורדות שהסתירו ערוצי נהרות בעומק חמוקיהם. בעודי מהרהר בנחת,

חלף על פני בצווחת מנוע אופנוע ספורט, כמו אומר: "בוא נראה אותך משיג אותי, שוויצר!". לאופנוענים שכאלה אני מגיב תמיד בחיוך ביני לביני. מה לי ולרכיבה ספורטיבית עכשיו? לא עברתי יותר משלושה קילומטר והימאהה הכחול עם שני רוכביו כבר עמדו במחסום שיפוצי הדרך הראשון להיום. אמנם הכבישים בקולומביה רחבים ויפים, אך מדי כמה קילומטרים נעשים בהם שיפורים, שיפוצים וסלילה מחודשת של קטעים שנסחפו או כוסו במפולות סלע. כך שהכביש הרחב הופך לנתיב אחד המנוהל על ידי עובדים בשני קצותיו, המתירים בכל פעם לשיירה מכיוון אחד לעבור בו. הגעתי לשני הרוכבים על אופנוע הספורט שהתעלמו מנפנוף השלום שלי ורכנו על האופנוע שלהם דרוכים לזינוק מראש הטור. הדקות חלפו, והם על קצות האצבעות, מחכים לגונג. וכשהוא היכה, הם שוב נעלמו מעבר לכתף ההר הרחוקה.

באיזור הזה, בו הדרך חצובה בשולי ההר, הכביש מוצף מים מדי פעם. הם מגיעים ממפלים זעירים הנופלים מראשי הקירות שכורסמו ברכס וצריך להיזהר מהחלקה. המשכתי לרכב בנינוחות, תוך הקשבה למוסיקה ברזילאית שיודעת להתאים את קצב הלב לקצב המנוע. באחד העיקולים הרחבים שמאחריהם הכביש נפל בזווית חדה ימינה לתוך ירידה תלולה. ראיתי התקהלות בצד הדרך. תאונה. מגן המתכת משמאל היה פרוץ. נראה שמישהו עף לתהום משמאל. עצרתי לראות במה מדובר וליבי דפק. הבטתי מעבר למחסום המתכת וקיוותי לא לראות את המראה שממנו חששתי. רווח לי כשראיתי כי זו היתה "רק" משאית/מיכלית ענק, שנהגה לא "לקח" את הסיבוב והמשיך ישירות למדרון, למזלו, המדרון היה משופע והוא נעצר אחרי כמאה מטר. המשכתי. לאחר כעשרים קילומטר, שוב מחסום תיקוני דרך. עברתי כחמישים מכוניות שעמדו בטור והגעתי לראשו. שם חיכו לי שני הרוכבים שהסירו את הקסדות ועמדו ליד האופנוע. הפעם החלפנו מילות ברכה. מסביב נתקבצו לראש הטור עוד רוכבי קטנועים ואופנועים קלים והביטו בשתיקה במפלץ עליו רכבתי. האחראי למחסום אמר שהעיכוב ימשך כעשרים דקות.

החלטתי לשבור את השתיקה לטושת העיניים סביבי. שלפתי את שקית סוכריות ה- m&m שלי וחילקתי חופנים של כדורים צבעוניים למי שרק הושיט יד. זה שבר את הקרח, פתאום נשאלתי שאלות באנגלוספרדית מהירה ועניתי עליהן בספרדועברית איטית. מכאן ועד המשך 450 הקילומטרים של רכיבת היום, כבר היו לי חברים לנפנופי שלום, מחוות עקיפה ופינוי נתיב. הכבישים בקולומביה הם כבישי אגרה. אך אופנועים פטורים מתשלום, בכל כניסה לכביש אגרה יש בצד ימין מסלול כניסה חינם לאופנועים. מעורר מחשבות על היחס לדו-גלגלי במולדת.

היעד להיום, העיר קאלי (Cali) השוכנת כארבע מאות קילומטר מדרום מערב לבוגוטה. כדי להגיע אליה יש אפשרות לרכב בדרכים צדדיות החולפות בנוף הררי פרוע ובכבישים באיכות בינונית ולקנח באיגוף דרומי דרך העיר הואילה (Huila), או לחתוך מעט צפון מערבה דרך העיר ארמניה (Armenia)  ואז לרדת לאורך הרמה הפנימית המערבית שנמתחת דרום מערבה, כמעט עד גבול אקוודור. בחרתי באפשרות השניה. ההכנה אמש ליציאה שלי לקטע הקולומביאני, החלה בקבלת מייל טרי מהבית, אליו היה מצורף קישור לדיווחים עדכניים מהנעשה בדרום קולומביה. כלומר לא רשימת הפסטיבלים או הירידים השבטיים, לא גובה הגלים בחוף ולא עוצמת מי המפלים, כי אם הדבר שהכי מאפיין את קולומביה בשנים האחרונות. הטרור. דיווחים על עוד חטיפות שנעשו השבוע, בדיוק על  הציר עליו אני רוכב – רציחות ומעשי שוד שהתרחשו ממש לפני ימים ספורים.

היו קטעי דרך ארוכים בהם מצאתי עצמי בודד לחלוטין. היו מקומות בהם הכביש היה כל  כך מוזנח שחשבתי שאולי טעיתי בדרך. ולא היה את מי לשאול. ולא אחת, ציפיתי למצוא מחסום דרכים מאולתר מעבר לפניה חדה, בו ישדדו אותי במקרה הטוב ובכמה מקרים בהם חלפתי על פני רכב חונה, במקום נידח, חשבתי שיקפצו מתוכו אנשים ויכוונו אלי נשק. מי שרוכב על אופנוע יודע שבסופו של דבר, רכיבה על אופנוע היא מסע אחד ארוך של תסריטי אירועי תקלות, מכשולים או סכנות. שכותרתם פשוטה: "והיה אם". כלומר, בכל רגע עלי לחשוב על "מה עלי לעשות אם…"  יהיה שמן על הכביש, אם הרכב לפני יעצור פתאום, אם זה שמאחור יתקע בי, אם אמצא מולי רכב שיצא לעקיפה חסרת אחריות… אם ואם ואם. בזכות החשיבה הזו, אופנוענים אמיתיים שורדים. אבל כאן עלי לגייס חשיבת "אם" מסוג אחר. מה עלי לעשות, אם אתקל בחוליית חוטפים שתהפוך את הדיווחים מהמסע שלי מפוסטים קלילים ומטומבלים, לנתון חדשותי? בלי שום חשיבה על מעשי גבורה, אני מחזיק בהיכון את לחצן קריאת החירום של מכשיר ה"ספוט" (Spot) שהוא מכשיר איכון לווייני למצבי חירום, אותו רכשתי טרם היציאה לדרך. ההתעסקות בטרדות הבטחוניות לא המעיטו בכלום את ההנאה שחשתי מהנוף סביבי. כמות הפרפרים שחצו את הכביש והציפרים הצבעוניות שקיפצו ודאו לצידי הדרך הפתיעו אותי בעוצמתם. מאז הבוקר חצו את דרכי שחלפה באיזורים טרופיים, חמישה פרפרי מורפו כחולים וענקיים שבהקו בגוון טורקיז מתכתי ומעופם הוא נפנוף עצל, איטי ולעיתים נמרץ. במסעדה בה ראיתי חבורה של שוטרים סועדים. עצרתי והזמנתי מרק ירקות ולחם. לפחות מכאן הרגשתי, אצא בשלום. כשנכנסתי הבנתי שכולם רתוקים למשחק הכדורגל בין קולומביה לאקוודור ששודר באותו זמן על מסך בפינת המסעדה. עכשיו יכול כל פרח טרור לחטוף אותי, את המסעדה ואת כל משטרת קולומביה. רק קיוותי שגם הטרוריסטים צמודים עכשיו למסכים. הגעתי לקאלי ממש עם חשיכה. עיר ענקית עם מרכז מודרני וכבישים עטורי צמחיה מטופחת. וכיוונתי להוסטל "איגואנה" הממוקם באחת משכונות הוילות בגבעות שבמערב העיר.

השוק של קאלי

קיבלתי חדר עם מקלחת קרה ובניין מלא תרמילאים צעירים וגם שני זוגות מבוגרים יותר. לא היה קשר אינטרנט מפאת תקלה, אבל היתה מוסיקה נהדרת של גיטריסט אנגלי שישב בפינה החדר ונתן לכולנו קונצרט חינם. עזבתי את קאלי בשעה חמש וחצי, חשבתי כי בשעה כזו אצליח לחצות את שולי העיר הצפופה ולהמנע מהתקעות בכאוס התחבורתי המאפיין את השכונות הדרומיות כאן. אך מה לעשות, הכביש היוצא דרומה מקאלי חולף באמצע השוק. ושוק כמו שידוע לנו זה איזור זוחל, נדחף, חונה באמצע הכביש וצופר, שיש לי אליו יחס אמביוולנטי. כי מצד אחד אני אוהב את זה ומצד שני, יש לי בתכנית חתיכת מרחק להיום. ריחות השוק המתעורר, קריאות הסוחרים באינטונציה הזהה בכל השפות בעולם. הקונים הרבים שגדשו כל פינה, באותה התנהלות כמו בכל שוק בעולם. של בחירת הפרי, הושטתו למוכר לשקילה וספירת העודף בטרם הכנסתו לכיס. חיממו את ליבי, הרגשתי שוב בבית. המשכתי. קאלי שוכנת במרכז רמה בגובה ממוצע של 1500 מטר. אוירה יבש ונעים. שדות קנה סוכר מאופק לאופק וכמה בתי זיקוק ההופכים את הסוכר לדלק. מולי חלפו משאיות שהובילו את קציר קני הסוכר, בארבע חמש ושש מיכליות נגררות קשורות זו אחרי זו, כרכבת כביש.

מחסומי הצבא על הדרך הלכו ותכפו. ידעתי שזה סימן, כי אני באיזור מועד. במהרה הנוף השתנה לחצי מדברי. לפתע נעלמה הצמחיה הטרופית וקרחות עשב וקוצים יבשים במדרונות סלעיים, החלו לתת את הטון לנוף. החום עלה  ונהיה שרבי ממש. חלפתי בין כפרים עלובי מראה וריח. אנשים פשוטי לבוש נברו בערימות אשפה ובתים זנוחי חזית. רוב האנשים היו כהי עור ממוצא אפריקני. ניכר שהגעתי לאיזו חצר אחורית של קולומביה. הכביש המריא עוד ועוד לגבהים שמעל 2500 מטר. ושמתי לב כי גם בגובה 2700 מטר צמחו עצי מנגו, בננה וקוקוס השייכים לאיזורי צמיחה טרופיים ונמוכים.

פרדות המשמשות את החקלאים במטעי הקפה. רק כך הם יכולים להגיע לחלקות התלולות

תחזוקת הכבישים היתה טובה מאד והתהומות מימין ומשמאל שנפלו אנכית לעומק של מעל שני קילומטר, גם הם היו עשויים טוב מאד… מפחידים ושלחו אותי לרכוב קרוב למרכז הכביש. מדי פעם כשמשכתי נשימה אחת גדולה. נזכרתי כי האויר כאן דליל בחמצן.

כנסיה בפסטו

גם התנועה היתה דלילה שמתי לב כי כמו במרכז אמריקה, הגם שהערים עמוסות ופקוקות ברכבים פרטיים. אנשים אינם נוסעים כך סתם מעיר לעיר ברכבם הפרטי. בדרכים הראשיות יש משאיות בכל גודל, אוטובוסים עם כל גווני העשן, כמה טנדרים פתוחים ואולי עשר מכוניות פרטיות שחלפו על פני ביום. לעיירה פסטו (Pasto), הגעתי לקראת ארבע אחר הצהרים. האויר היה צלול ועל הסביבה כולה היה נסוך אור צהבהב שהדגיש את יפי המקום עד למרחקים. העיר מונחת בעמק באמצע רכס גבוה, רחב ועטור שלוחות הרים הנאספות למרכז העיר במורדות מתונים. תיתורת העיר מכוסה בצפיפות, בבתים בגוון אדמדם.

כיכר העיר פסטו

ללא שאלות רבות זיהיתי מבעד לרחובות הפשוטים, את צריחי הכנסיות וכך ידעתי להגיע למרכז הסוקאלו, שם חשבתי, וודאי אמצא גם מקום ללינת הלילה. פסטו תהיה, על אף יופיה המדהים. לא יותר מחניית לילה, בדרך לגבול עם אקוודור המתוכננת למחרת בבוקר. מרכז פסטו הוא  שילוב בין עתיק לחדש, בין סואן לאיטי, בין מתוח, לבין כמה שוטרים ששוטטו באיזור והפגינו נוכחות מוגזמת לטעמי. ההוסטל "קאולה" ממוקם ממש במרכז מול הכנסיה, בקומה שניה של בנין משופץ בסגנון קולוניאלי. היו במקום עוד זוג אוסטרלים שיצאו לעולם עד שיגמר הכסף או שייתפסו עם שקית הגראס. האופנוע ננעל במגרש חניה ממול.

ככל שאני מתקרב לגבול עם אקוודור, אני מרגיש כמו מי שפתאום מסתכל כל כמה דקות על השעונים והמחוונים, כי הוא מבין שהזמן אוזל. הפגישה עם גלי בקיטו, תהיה סוף הקטע העצמאי, הבודד. הראשון של המסע. עד לשם, אני כל הזמן רק עם עצמי. חווה את השלווה שבבדידות, אך גם את הצורך לדבר עם  מישהו, לחלוק. לדון על מה חשוב ומה לא. מנסה להביט עלי מהצד, מתלבט אם לצחוק או להצטער. אני נוזף בעצמי. ומצחיק את עצמי וברגעים מסויימים מתמלא בגעגוע, שלא תמיד ברור לי למי הוא. ומוצא פתאום שהנוף מיטשטש מבעד לדמעות – כאלה שעולות בלחץ ובמהירות, מלוות בכאב בגשר האף. חושב על בנותי, מה הייתי רוצה לומר להן ממש ברגע זה, עורג לגלי שלי. אני חושב על חברים שאני אוהב. על סבלם ועל שמחותיהם. נזכר בפרצופים שאיבדתי בקרב או בתיגרות הקיום. אני נזכר בגדי. איש שאהבתי, שלא הייתי ער מספיק לסימנים, לפני שטרף את נפשו בכפו. הנוף סביבי הוא לעיתים לא יותר מתפאורה בסרט פנימי שאני מחבר. סיפור הנשען על דברים קטנים שאני רואה. דברים סתמיים שלא תיארתי לעצמי, כמה עוצמה יש בהם לחבר אותי לחוסרים. ומה חסר לי כאן באמת? מנוחה. חיבוק. מילה. אני כל הזמן מדגדג את התובנות הבומבסטיות, הצדקניות והמקובעות שלי ומאתגר אותן למול מסקנות קטנות שאני אוסף כל הזמן. ואחרי כמה קטעי מחשבה על האבסורד שבחיים, אני מבין גם כמה דקיק הגבול בין אומץ לטיפשות. וכי עלי להמשיך במסע הזה לא כי אני אמיץ, אלא כי אני פחדן שיודע שבלעדי המסע הפנימי שלי, אני נדון לגסיסה איטית. לא כאדם אלא כחולם – וזה לדעתי הפחד הכי גדול שיש.

מעבר הגבול בין קולומביה לאקוודור

מפסטו יצאתי דרומה, לכיוון מעבר הגבול עם אקוודור, אותו חציתי במצב רוח שמח ושטותניקי כזה שאפף אותי והביא אנשים לחייך אלי מכל עבר. בעוד שבוע ראש-השנה וכבר השבוע, גלי שלי. דרכון: חותמת. אופנוע: חותמת. מוכס: חותמת.  וכביש שמח כבר רץ לאחור במעלה הדרך לקיטו בירת אקוודור.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 25 תגובות, הוסף תגובה    

כשהדרך הסלולה נגמרת באמצע

מעבר הגבול בין קוסטה ריקה לפנמה- בלאגן אחד גדול אבל עובד

לעיר דוד (David) שבצפון מערב פנמה הגעתי בשעות הערב המוקדמות. דוד היא עיר ללא סממן פיסי שיכול לייצר זכרון של ממש ואם לא הייתי ער לצורך לחפש מקום לינה, הייתי ודאי חולף על פניה כמו על פני עוד תמרור אזהרה על בור בכביש. במבט מלמעלה העיירה נראית ודאי כמו תשבץ פשוט. רחובות לרוחב, מצטלבים עם רחובות לאורך וזהו. אין כמעט בניה לגובה והיא נמוכה ברובה  ופרושה לכן על שטח עצום. אחרי שזיהיתי בקושי את הכניסה לעיר. עצרתי ליד חבורת נערים ושאלתי על "הבית הסגול". ידעתי שגם מבלי לדעת מה הוא הבית הסגול. צבעו הוא בוודאי נקודת ציון מוכרת ואכן הם כיוונו אותי אליו בכמה תנועות ידיים. הבית הסגול הוא הוסטל באיכות סבירה, עבור 9 דולר (המטבע הפנמי הרשמי הוא דולר אמריקני) קיבלתי מיטה, חיבור לנט, אפשרות שימוש במטבח, וחניה מקורה לאופנוע בחצר. בבוקר בשש – ללא גינונים מיוחדים, נפרדתי מההוסטל הקריר שהדבר הכי לבבי שניתן לזכור ממנו הוא שהכל, מהצלחות והסדינים ועד למושב האסלה מרוח שם בצבע סגול. וכמו נסיך על סוס ברזל, דהרתי לתוך סערת גשם אגרסיבית ומופע אור קולי של ברקים, בשירת Purple rain purple rain

הכפפות מתייבשות על המנוע החם

בקטע הזה במסע, לא אחפש טבע, שקיעות זהב או שיחות נפש עם אנשים מרתקים. פנמה תהיה בשבילי לא יותר מקרש קפיצה לדרום אמריקה. ועם כל הצער שבכך, החלטתי לרכוב ישירות לפנמה-סיטי כדי להתארגן על הטסת האופנוע לקיטו באקוודור. תכננתי עוד בבית, לדלג על קולומביה משתי סיבות. אחת. התראות בטחון חמורות. (מה שהוכח מאוחר יותר כלא מדוייק) ושנית. סך הזמן שהקצבתי לכל המסע, חייב אותי להעדיף מקומות מסויימים על חשבון אחרים.

החוליה החסרה The Darien Gap

למה להטיס? האם עד כדי כך אני ממהר? ובכן, אף שהאדם הגיע לירח והחשמל לישוב לקיה שבנגב. אף שנכרתה מנהרה של 50 ק"מ מתחת לתעלת למאנש ורכבת הגיעה לאשקלון – עד היום, טרם נסלל כביש או אפילו דרך עפר פשוטה בת 50 ק"מ לחבר בין מרכז אמריקה לדרומה. כן כן, קשה להאמין. זה התחיל מחוסר מעוף אסטרטגי. (עד שנת 1903 פנמה היתה חלק מקולומביה, ובעידוד ארה"ב הכריזה על עצמאות. אולי חוסר הקשר היבשתי, היה זרז לבידולה של פנמה מקולומביה), נמשך בחוסר עניין פוליטי. הגיע עד לחוסר יוזמה כלכלית. כרגע המצב הוא שרצועה ברוחב כמה עשרות קילומטר צפונה לגבול בין קולומביה לפנמה, בתוך שטח פנמה הקרוי מחוז דריאן (Darien) , הוכרז כשמורת טבע. ויש די אירגונים ירוקים בעולם המוכנים לשכב לפני בולדוזר בכל גודל, כדי לשמר את המצב כמו שהוא. להתנגדויות הצטרפו גורמים מהתחום הפוליטי שאינם רוצים "לפרוץ את הסכר" ולאפשר זרימה חופשית של מהגרים מהדרום צפונה או ההיפך. וגם של אירגוני בריאות שרואים בחוסר המעבר היבשתי סוג של מחסום מהתפשטות מחלות. אך מה שקרה עם האיזור הזה לאמיתו של דבר, מעבר להיותו שמורת הטבע האמיתית היחידה במרכז אמריקה ואחת הבודדות בעולם, בעוצמתה הבתולית ואי התערבות האדם בה. הוא הפך למעין מחוז מקלט לגורמים עם פתיל קצר, כוחות גרילה מקולומביה, מגדלי וסוחרי סמים, יצרני וסוחרי נשק לא חוקי ומקלט לנבחרת ססגונית של נמלטי חוק עצבניים במיוחד. גם שלטונות פנמה נכנסים לאיזור הזה אם בכלל, כמבצע צבאי לכל דבר. (אף שיש חברות תיירות שמוציאות סיורי מחקר וטבע בהיקף מוגבל בשולי השמורה)

אבל כמו כל מקום מסוכן או אסור לכניסה, מרווח הדריאן The Darien Gap הפך למיתוס, הכלול בנבחרת האיזורים המאתגרים הרפתקני מסע. אני שגדלתי על סיפורי ההתגנבות לסלע האדום. שרקמתי יחד עם עמרי כשהיינו נערים במקוה-ישראל, תכנית להסתנן ולהגיע רגלית לקלעת א'שקיף בלבנון (שלימים נודע יותר כ"מוצב הבופור"), התחברתי מאד ליעד ההרפתקני הזה, לתפוח האסור. יש מספר מועט של משלחות בכלי רכב ושל רוכבי אופנוע ששמו נפשם בכפם וחצו את האיזור כשהם נעזרים בתושבי המקום הגרים בכפרים מבודדים, השיטו את האופנוע בסירות קאנו דרך נתיבי נהרות וגררו אותו בכבלים מבעד לגיאיות נסתרים ומדרגות סלע שניתן לטפס בהם ולחצות את רכס הדריאן, המהווה גם הוא מחסום טבעי. כאן בבלוג, באחד הפוסטים הראשונים, הצגתי שני ספרים הנמצאים ברשותי,

שנכתבו על ידי שני אופנוענים שחצו את האיזור. אודה על האמת, כשתכננתי את המסע בראשיתו, זממתי לחצות את הדריאן בעצמי ואספתי חומר רב, מפות מפורטות ושרטוטי נתיבים סודיים שפרסמו כמה משוגעים שחצו. אבל אחרי שיחה ארוכה עם ידידי וורנר באוזנהארט מקנדה, שסובב את העולם על אופנוע כבר 4 פעמים, נמלכתי בדעתי. בימים אלה מציב הצבא הפנאמי מחסומים על כל הדרכים והשבילים המובילים מדרום לכפר יאביסה ,(Yaviza) – שהוא למעשה הקצה הדרומי של הנתיב הסלול היבשתי בחלק הצפוני של אמריקה כולה  – ואינו מאפשר לאף אחד להתקדם מעבר להם, לפחות המשפחה שלי, מודה לצבא פנמה. אך החלטתי לנסות להגיע לפחות ליאביסה, לגעת בקצה הדרך. אגב, רוב העוקפים את מחסום הדריאן עושים זאת בדרך הים, ביאכטות פרטיות, באיגוף מצד מזרח. זה זול הרבה יותר, נמשך כשישה ימים אם אין עיכובים ומביא אותם לקרטחנה בקצה הצפון מזרחי של קולומביה.

לפנמה סיטי

הכביש לכיוון פנמה סיטי היה בשבילי יום של רכיבה תובענית. הכרזתי על היום, כחזרה לשורשים – אופנוענות לשמה. הכבישים בפנמה מהנים ומטופחים, נראה שהשליטה האמריקנית בפנמה עד סוף 1999 , הביאה הרבה חוזי סלילה לחברות תשתית מארה"ב. הכבישים שנשארו כאן מתוחזקים היטב. הגשם הכבד שהגיע מאיזה שהוא ים וירד עלי ללא רחמים רוב היום, עשה זאת בידיעה ברורה שלא אוכל למצוא את האשם. כי כאן הן המותניים הצרות ביותר בין שני האוקיינוסים אז לך תדע למי מהם לבוא בטענות.

לקראת השעה שלוש, הגעתי לגשר האמריקות. העובר מעל מוצא תעלת פנמה לאוקיינוס השקט. גשר המשאיר מעבר בן שישים מטר מעל פני המים לאניות לחלוף מתחתיו. (גובה הקשת בנקודה הגבוהה הוא כ-120 מ') הגשר נעוץ בצידה השני של התעלה בעיר בלבואה במבואותיה הצפוניים של פנמה-סיטי. כסוג של מסורת נגד עין רעה, בקרב קהילת רוכבי האתגר, עברתי את הגשר שלוש פעמים גם כדי להבין יותר טוב את העוצמה שלו וכן, גם כי נפל לי הכובע שהיה מחובר מאחור לאחד הארגזים והחלטתי לחזור לחפש אותו (ומצאתי).

פניתי מערבה ונסעתי לאורך הסוללה המובילה לאי נאוס (Naos). פנמה סיטי ובנותיה, הפגינו את כישורי תכנון הנופש שלהם בכל סנטימטר פנוי. חגיגה של מסעדות. מרינות עמוסות יאכטות. ונוף ימי שכלל בתוכו שקנאים אופורטוניסטים ואניות בדרך מהתעלה או אליה.

בכניסה לפנמה-סיטי מצאתי עצמי בצומת מקושקש בנדיבות גראפית, בנתיב הפונה שמאלה. מתוך יער הרמזורים לפני, בחרתי בזה שהיה ירוק. רק מה, הוא לא נועד לי. מעבר לפינה חיכה לי לופז, שוטר התנועה עם טופס קנס מוכן, חתום ורק נשאר להכניס בו את מספר האופנוע ואת שמי. אבל לופז השתכנע שאצלי בארץ, מותר לפנות שמאלה ברמזור אדום ולכן התבלבלתי. צחק מכל הלב וויתר לי.

סמל משטרת התנועה העירונית, לופז.

קו הרקיע של מרכז פנמה-סיטי נראה כמו מסרק כינים עם שיניים שבורות. מגדלים ליד מגדלים בצפיפות. רובם הגדול מגדלי מגורים, כמו בכל עיר גדולה, יש מרכז תיירותי ומרכז שבו מתנהלים החיים האמיתיים. בחרתי בהוסטל מטופח בשם וויאג'ר (10 דולר ללילה) בין שני האיזורים. שוב, חניה סגורה לאופנוע בתוך כלוב ברזל, מיטה נוחה, מקלחת חמה. מחשב מהיר, טלויזיה, מטבח מאובזר. בקיצור הכל. ובנוסף גואדלופה הבעלים שדואגת כמו אמא. סיבוב בעיר, הפגיש אותי עם רחובות ירוקים וקצב חיים מהיר וסואן שאינו מאמין גדול ברמזורים, ולכן, מצאת החמה האויר מתמלא קונצרט צפירות מטורף, של נהגים הטוענים לזכות קדימה בכל פינת רחוב. גם אם יש מבנים סופר מודרניים ואיזורי מגורים מדהימים ביופיים. התשתית קצת מיושנת  והאיזור בו הייתי אכן גדוש בניינים ואתרים בתהליכי שיפוץ.

גואדלופה ואיש התחזוקה רודריגו. אנשים טובים.

חניה שמורה מאד

תחשוב טוב לפני שאתה מחנה את רכבך בצילם.

ויצאתי למחרת להעביר את האופנוע בדיקה בסוכנות האופנועים המקומית של היצרן. לאחר עשרים דקות האופנוע חזר לידי עם טופס בדיקה ריק. הכל תקין, סע לשלום ואין צורך בתשלום. במוסך הוציאו ספר אורחים בגודל חצי מטר וביקשו שאכתוב כמה מילים. כמובן עשיתי זאת גם בעברית ושילבתי את מדבקות המסע ומועדון האופנועים הישראלי. תוך דפדוף מהיר בספר. מצאתי כמה שמות שעברו כאן בשנים קודמות – לכם השמות אינם אומרים דבר, אבל בשבילי הם היו מודל התייחסות בכל תכנון המסע. לכבוד הוא לי. מעבר לפינה סוכנות דואר, שם שלחתי כמה מכתבים מבויילים למיקי חברי, כדי להאדיר את אוסף הבולים שלו.

מכאן נסעתי לשדה התעופה טקומן (Tucuman) מרחק כ- 25 ק"מ צפון מזרחה בכביש אגרה חדיש מבטון. בשדה התעופה פניתי למסוף המטענים ועל פי המלצה בפורום מסויים, ישר למשרדי DHL . ביקשתי הצעת מחיר להובלה מכאן לקיטו בירת אקוודור. הפקיד ביקש פרטי דגם האופנוע ומשקל ציוד משוער והבטיח לשלוח לי הצעה מסודרת עוד היום. נפרדתי ממנו שמח וטוב לב. למחרת הגיעה אלי במייל הצעה של 2,650 דולר. זו אינה טעות הקלדה.

נשארתי פעור פה. מישהו השתגע. נו, מה הם חושבים שם? בהכנות לקטע הזה קיבלתי מידע דרך האינטרנט מרוכבים שעברו כאן, כמה צריכה לעלות הובלה שכזו. ועל המקום שיניתי יעד נחיתה. ביקשתי הצעה להטסה לכיוון בוגוטה בירת קולומביה, מרחק שעת טיסה אחת. "נחזור אליך בעוד יום, צריך לעשות חישובים". בקטע הזה הבנתי עוד משהו. פנמה מתפרנסת לא רע מהשליטה שלה במעברים ההכרחיים של יבשת אמריקה ממזרח מערבה ומצפון דרומה וההיפך.  והמחירים כוללים כנראה גם דמי "לא מתאים לך סע מסביב". צלצלתי לחברת ההובלה השניה שהטלפון שלה היה ברשותי, חברת מקומית בשם גיראג (Girag), בלי גינונים מיותרים, המזכירה, באנגלית ברורה, נקבה בסכום; 901 דולר כולל כל האגרות. לא ממש עניין אותם איזה אופנוע זה, מה משקלו ואיזה ציוד נלווה אליו. "תביא את האופנוע בבוקר. אה כן, התשלום במזומן" כנראה שבHDL יש גם עמלה על שם המותג הבינלאומי, או אולי מגישים לאופנוע ארוחה, משקאות ומקרינים לו סרטים בדרך (לא מאמין, כולה שעה טיסה). למחרת הבנתי שאני לכפר יאביסה בקצה הדרך, כבר לא אגיע, עקב הצלחה בזירוז המשלוח. לכן התחלתי את היום בביקור בקטע מתעלת פנמה הפתוח לצפיה. הגעתי לשם ראשון בתשע ודקה. והתמקמתי במרפסת התצפית הגבוהה. עקבתי אחרי אוניה אחת שעלתה וירדה בבריכות עם סכרים שנפתחו ונסגרו ונגררה על ידי שישה קטרים על מסילת סולמות. הבנתי איך פנמה עושה 80 אחוז מההכנסות שלה. ההצגה היתה מושלמת, כללה קריינית שהסבירה ברמקול בשתי שפות מה קורה בכל רגע. באמת מרשים. שלום.

בשדה התעופה קיבלו אותי בענייניות. גברת לוס (Lus) ליוותה אותי בכל שלבי הטפסולוגיות, הרשיונות, המכס והאריזה. היא הנחתה אותי לאיש המכס, שאחראי להעמסה תקינה של האופנוע. הוא צילם את האופנוע מכל הצדדים כדי לשריין עצמו מפני טענות על נזקים במידה ויהיו. חלק מרכזי באריזה אוירית הוא הקטנת נפח המטען. לכן פירקתי את המראות והנמכתי את מגן הרוח. עברתי לאזרחי, נשארתי עם תיק יד קטן והעמסתי על האופנוע גם את כל ציוד הרכיבה שלי. שילמתי במזומן כאמור. קיבלתי את טפסי השחרור לבוגוטה. הצטלמתי שלושה צילומים למזכרת עם האופנוע והפקרתי אותו בלב חרד, בידיהם של סבלי המכס המקצוענים. בטרמינאל הנוסעים רכשתי כרטיס (348$) וכעבור שעתיים, המראתי לבוגוטה. נצמדתי לחלון המטוס כמו ילד לחלון ראווה של חנות צעצועים. אבל העננים למטה הסתירו את חלום הדריאן שלי. את ה- Never Never Land.

בוגוטה קולומביה

בוגוטה יושבת בגובה 2600 מטר. ועם כל ההכנות שלי, לא לקחתי בחשבון את מזג האויר הקריר שפגשתי שם. בחרתי במהירות מונית מתוך שורה שעמדה ביציאה מהטרמינאל. ושמתי לב בזוית העין לנוכחות מוגברת יחסית לסטנדרטים המרכז אמריקנים, של כוחות בטחון. המונית הובילה אותי לכתובת שנתתי בידי הנהג, להוסטל "הבית של יפתח" בלב העיר.

מימין שמשון משמאל גבי

לא שאני סוקר הוסטלים, אבל שוב כמו בהוסטל של יגיל בסן קריסטובל מקסיקו, המקום שידר הרבה מאד ישראליות. השילוט, הרפרטואר הקולינארי והתרבותי נראו כמו בסיס השחרורים של גולני. רק בגישה ביתית אזרחית נעימה. במקום שהו באותו רגע כשלושים אורחים צעירים שהעסיקו עצמם בכל מה שעולה בדעתכם וגם במה שלא. המקום בנוי בשני מפלסים, עם חצר פנימית, פאטיו גבוה ומטבח בו מבשלים לך מה שאתה רוצה בתוך דקות. מחיר לילה שווה לתשעה דולר. מצאתי עצמי בקרב חבר'ה נהדרים שבאמת סחטו את השחרור עד הסוף. גבי בעל המקום שלף עבורי סווט-שירט מהארון הפרטי שלו וכך יכולתי לצאת לסיבוב ערב בעיר ולהכיר את השכונה, למרות הקור העז ששרר בחוץ.

למחרת ביררתי עם חברת ההובלה, מה עלה בגורל האופנוע. התשובה, תקלה מעכבת המטוס. זה בסדר ושווה לי את מאות הדולרים שחסכתי כבר. יצאתי לסיבוב רגלי בעיר הענקית הזו (כ – 10 מליון תושבים), זה היה יום חמישי בשבוע והרחובות היו מלאים כולם כאילו חג עצמאות או שעומד לרדת גשם של כסף. המונים על המונים, חציים הולכי בטל כמוני והחצי השני מנסים למכור להם חפצים, בגדים, כרטיסי הגרלה, ממתקים, דיסקים מזוייפים וראיתי גם אחד שהסתובב עם זוג גרביים ועוד אחת עם שני עטים למכירה. רוכלים ברמזורים, במדרגות, במעברי חציה, מאות אנשים מסתובבים ומוכרים. הזוי זו מילה קטנה. בסמוך להוסטל, ממש מעבר לכביש שוכן מוזיאון בוטרו. כן, הצייר הקולומביאני הנודע, פרננדו בוטרו יליד העיר מדאין (Medellin) במרכז מערב המדינה, קיבל כאן מוזיאון משלו. הכניסה חופשית. כעשרה חללי תצוגה מרשימים, בהם ציורי ענק נפלאים, בשמן, עיפרון ובטכניקות שונות ומספר פסלים, בסגנון הכלכך מוכר שלו. העגלגל, העבה, הרחב, ההומוריסטי, החי ושובה הלב. בשבילי זה היה שיא קטן של האתנחתא שלקחתי. ביליתי שם כשעתיים מענגים ממש.

כבר היה ברור לי שהחסכון בעלות ההטסה, תחייב אותי לרכוב מבוגוטה לקיטו באקוודור כ- 1300 ק"מ. לדבר כמה השלכות: אני חייב להגיע לקיטו ב- 9 בחודש לכל  המאוחר, כדי להערך לקבל את פניה של גלי שאמורה להגיע מהארץ. אני מוצא עצמי, בניגוד להחלטה מקדימה שלי לא לרכוב בקולומביה, מסיבות של סיכון בטחוני. ובנוסף אני נדרש להכין גופיה/אפוד רוכב אופנוע, היחודי לקולומביה, שמשמעו בגד עליון בצבע זוהר, על הגב ובחזית מופיע מספר האופנוע באותיות בגודל של כ- 10 ס"מ, מחומר מחזיר אור ובנוסף אותן ספרות מחזירות אור, על אחורי הקסדה. החוק הזה נחקק כדי להלחם בתופעת מחסלים מטעם אירגוני טרור או ברוני סמים, שנהגו לרכוב על אופנוע להתקרב לקורבנם, לחסל אותו בירי ולהמלט מבלי להשאיר עקבות. מאז החלת החוק, החיסולים האלה חוסלו ועל אף הטורח והעלות הנוספת, הבונוס לרוכבים הוא שגם גניבות האופנועים ירדו לאפס, כי אתה צריך לגנוב גם את הקסדה והאפוד, כדי לא להעצר אחרי מאה מטר. חתיכת הפקה לכמה שעות. שוב, גבי מתגייס וקופץ איתי לרובע סוכנויות האופנועים, בחלק הפחות נעים של העיר. לא אגזים אם אומר, רובע שלם ובו מעל מאה חנויות דוכנים ורוכלים לחלקי-חילוף, אביזרים וקישקושים לאפנועים (רוב האפנועים כאן בנפח 125  ס"מק והם מתוצרת סין). ללא שום בעיה, בתוך עשרים דקות הכינה לי תופרת שזו פרנסתה, אפוד ומדבקות על פי החוק, נפרדתי מסכום השווה לחמישים ש"ח.

ויצאתי לשדה התעופה לשלוף את האופנוע מהמכס. אגף חברות השילוח החדש, איפשר שירות יעיל ומהיר. וכעבור כשעה מצאתי עצמי רוכב מבעד לחדרי משרד חברת ההובלה, כדי לצאת מחזית הבניין בכבש שהונח על גרם המדרגות. ונפרדתי מאנשי גיראג. תודה על השירות –  היום כבר נטה, החלטתי לבלות עוד לילה באכסניה הנעימה. הגעתי דקות לפני כניסת השבת והצטרפתי לטקס קבלת שבת וקידוש. היה נחמד.

בשבת בבוקר מוקדם, במזג אויר צונן, שמים כהים וכבישים איכותיים ברובם וריקים, מצאתי בקלות את כביש מספר 40 ויצאתי איתו לכיוון דרום מערב קולומביה. מרחוק כבר גבה רכס הרי האנדים שמשך אותי כמגנט ענק. ובראשי חופר המייל שקיבלתי אמש מהבית, המצטט דיווחים על פעילות עדכנית של מחתרת ה- FARK  בציר הנסיעה שלי. שוב "תנינים באמצע הנהר", אין מצב ונגמרו החלופות. נתתי בגז.

בפעם הבאה: קולומביה. שלום לגובה פני הים. פיתולים על פי תהום. וחמצן, מה עם החמצן. קיטו יפה יותר בכל רגע.

——————————————————————-

דוד טמיר

לפני כשבוע הלך לעולמו דוד טמיר, שהתברכתי במזל להכירו אישית ולקבל ממנו כמה כלים להמשך ההתפתחות המקצועית שלי ודוגמה למשמעות הגישה האנושית בכל הקשור למקום עבודה ולעבודת צוות.
כבר נכתב במקומות רבים על תרומתו לענף הפרסום ועל היותו מייסד ומוביל, בתקופה של גיבוש כיוון בענף. אני הכרתי את דוד האיש האישי, הרגיש, הישיר, התומך, החם, הייצרי. שבכל רגע יכולתי לצלצל אליו לבקש טובה או עצה, גם שנים אחרי שנפרדו דרכינו המקצועיות.
בשנת 1984 עבדתי כארט דיירקטור צעיר בפרסום אריאלי. באותה תקופה לעבוד בפרסום אריאלי, נחשב כמו היום לשחק בבארסה. זו היתה חותמת כי אתה שווה משהו. היית שייך לנבחרת, הרבה גם בזכות דוד. באריאלי המציאו את הפרסום הישראלי המקצועי, אחרי שרוני אריאלי הביא לארץ את השיטות המקצועיות לפיהן אמור קריאטיב נכון לעבוד. דוד מילא אז את תפקיד המייסד של מקצוע התקציבאות במסגרת המשרד. דוד טמיר עזב והקים משרד פרסום חדש עם ראובן וימר (יעקובסון) ולימים גם עם רוני כהן. קיבלתי פניה מדוד לבוא להצטרף לצוות המשרד שהקים. למרות נסיון מצטבר של 4 שנים שהיה לי בענף, כשהתחלתי לעבוד אצל דוד, הבנתי שעד אותו רגע, לא הבנתי כלום. דוד שתמיד היה פנוי לשיחה. שעבר כל בוקר בין חדרי הקריאטיב בהליכתו הנמרצת, מנופף באצבעו ומכריז שוב ושוב "קריאטיב! קריאטיב הוא הדבר הכי חשוב". תקופה בה לא היתה דרך מהירה להכין סקיצה בשליפת חומרים מהאינטרנט כמו שנעשה היום – היית צריך לשבת עם דוד ולהסביר בע"פ את הרעיון, כי להכין סקיצה אפילו פשוטה, היתה עבודה ארוכה, מסובכת ויקרה. היה לדוד חוש עליון ללכת על הדבר הנכון, או לפסול בשניה את המיותר. דוד ישב איתי כמה פעמים וניסה להוציא לי מהראש שמספיק להיות אמן רגיש כדי לעשות פרסום טוב. הוא טבע את המשפט שאני מצטט בכל פעם "We are in the business of the art of selling, not in the business of art"  הוא זה שלימד אותי שאין דבר סקסי יותר מאופנוע שמגיע בטיסה מעבר לגבעה וכשהוא עוצר, כשהרוכב מסיר את הקסדה, מסתבר שזו בחורה… הוא זה שהדגים לי איך מרוקנים מהמקרר בבית את כל המותגים שאיני מפרסם (טוב אז פרסום טמיר כהן, פרסם את כל המובילים בשוק). הוא זה שאמר לי "צלם את החלום שלך, או כתוב אותו כמשפט ותלה על הקיר, כך תשמור איתו על קשר כל הזמן". תמיד היתה לו דרך להפתיע, עם כל העוצמה והגודל של המשרד שהיה אז לנותן הטון בענף, ידע בדיוק מה קורה אצלי בבית. וידע לשלוף את ההפתעה הקטנה או המשפט שמראה שהוא עמוק בעניין… הוא זה שפירגן לי ללא גבול כשהחלטתי לעזוב, ושמר איתי על קשר תומך גם כשהייתי אצל מתחרים שלו.
לא ידעתי כמה מהירה היתה ההידרדרות במצבו. לצערי עכשיו אני רחוק. אבל הידיעה על מותו הכתה בי. איש שאני אוהב.
תנחומי למשפחתו הנפלאה.

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 13 תגובות, הוסף תגובה    

הארץ העשירה באדם ואדמה טובים

כמה ההורים על המצב

על הכביש הראשי בדרך למעבר הגבול בין ניקראגואה לקוסטה-ריקה. עברו לי בראש מחשבות שאינן קשורות לרכיבה, לאופנוע או לנוף. שאלתי את עצמי, למה אני כותב את הבלוג שלי ומה טעם מצאתי בפרסום טור שבועי בוויי-נט. העברתי בראש את כל משפטי ההבל המדוקלמים בטקסי מלכות יופי. החל ב"אני רוצה לעשות טוב לאנשים" "אני חושב שמימוש החלום שלי יוכיח לאחרים שגם הם יכולים" "אני מרגיש שהגיע זמן לדיווח מסוג אחר" ועד המון משפטים כל כך טפשיים שאחסוך מכם את המבוכה. בסוף כשנגמרו לי משפטי התירוץ נשארתי עם משפט אחד, שכל הזמן נפנפתי הצידה כמו זבוב טורדני. כבר לא עזר לי, הוא נדבק לי לחלק הפנימי של המצח ולא הסכים להרפות: "אני כותב, כי אני צריך לכתוב". המסע והכתיבה עליו, הם שני חלקים של דבר אחד. עדיין אין בי את האומץ לכתוב הכל. ניקיתי את כל נושאי הסקס הכבוש והמוחצן שאני חושב רואה או חווה. את אותם ביטויים בהם אני יוצא מדעתי פשוטו כמשמעו, כשאני עד לעוול שנעשה ולאו דוקא לי. את רגע הבכי בתוך הקסדה או מחוץ לה, כשאני כבר מתגעגע לדברים שחסרים לי. מאנשים ועד לקטעים של חרטות ורחמים עצמיים. לעיתים אני מאפשר לקוראי לגעת בעדינות אמנם, בדברים הקשורים בחוויות צדדיות. מעברי הגבול למשל, הם קצה קרחון. אני לא בחור אחרי צבא שיוצא לבדוק את הקצוות שלו, לדפוק ת'ראש ולחזור עם סימני וי על מקומות. ואיני מומחה להדרכת מסלולי טיולים. אני כבר בצד השני של המשוואה, בתוך מסע פנימי, חווה לאור מה שעברתי בחיי. מגיע למקומות ומתייחס לדברים שתייר רגיל חולף על פניהם או שהם נראים בעיניו מיותרים. אני מנסה בכל כוחי לקיים הבטחה שהבטחתי לעצמי לעשות מסע ולעשות אותו כמו שארגיש תוך כדי. כשארצה אעמיק. כשארצה אדלג. כשארגיש אעצור וכשלא, אטוס. ולכן גם לא צירפתי אלי איש… חוץ מקוראי – לפני כחודש גזרתי על עצמי קריאה והתייחסות רק לתגובות בבלוג שלי, בו אנשים מזדהים ומוכנים לעמוד מאחרי דבריהם– מישהו מחברי כתב לי מייל שיש תגובות איומות באתר וויי-נט. כאמור, החלטתי לא לקרוא את מדור התגובות בוויי-נט כלל. אני יודע שתגובות מעידות על המגיב יותר מאשר עלי. וזה בסדר גמור, זו גם סוג של שותפות סמויה במסע שלי.

בחזרה לדרך

בשלב זה המסע נכנס ללג מנהלתי כמעט. בעשרה בספטמבר אני אמור לפגוש את גלי האשה שאיתי בקיטו בירת אקוודור. משם נמשיך לרכוב ביחד למשך חמישה שבועות. את המסלול מכאן ועד לפנמה סיטי בניתי לכן, באופן שאסע בדרכים מרכזיות עם גיחות לנקודות עניין מצידי הציר. אני מתכוון לרכז זמן ואנרגיות בקוסטה-ריקה ופחות בפנמה. נכון, אני עומד להפסיד את הביקור המחייב בהוסטל עם שולחן הביליארד הידוע ואת הר הגעש שעל הלבה שלו מבשלים את שור הבר וגם את קורס שליית הפנינים בחופי התכלת. אבל אני במסע על אופנוע ויש מחיר ללוח זמנים הדוק. אל הסגנון העמוק והחוקר יותר, אני מקוה לחזור בקולומביה אליה אטיס את האופנוע בעוד כמה ימים מפנמה.
לפני בתור ביקורת הדרכונים במעבר הגבול בקוסטה-ריקה עמד ליאון. סטודנט בן עשרים וחמש מהונדוראס. הוא לומד הנדסה בקוסטה-ריקה. ביקשתי לברר אצלו מה בהונדוראס כלכך מיוחד לרעה, שאי אפשר לשכוח אותה. סיפרתי לו את שעברתי בארצו ועל התרשמויותי מהביקור. התשובה שלו היתה פשוטה. "גם אני מרגיש אורח בה". נכון, זה סקר של אדם אחד. אבל הרגשתי שהוא ביטא במשפט קצר אחד, את סך הרושם שלי מהתנהלות מרכז אמריקה שראיתי עד עתה. האם יתכן, שעדיין חושבים כאן שספרד תשלח ספינות להחזיר אותם הביתה ולכן כולם פה חיים כאילו אין מחר? והרושם שלי שהמעמד השולט יודע שהוא חי על זמן חברתי שאול? לפני שנים קראתי את יומניו של צ'ה גווארה שחצה על אופנוע את דרום אמריקה. תמצית הסיפור הובאה בסרט "דרום אמריקה על אופנוע", ואולי רק עכשיו, כשאני מבלה את רוב היום בתוך הקסדה – מעבדת המחשבות הקטנה הגדולה בעולם – ופוגש את הרוע שאנשים עושים כאן אחד לשני. אני מתחבר למהפכן שצמח מתוך האופנוען.

בשנת 1948 הוציאה קוסטה ריקה החלטה לבטל את הצבא. והיתה למדינה הראשונה בעולם שעשתה כך. והיום כשישים שנה מאז, נראה שהעסק עובד. כמו שנכנסים אליה, מבינים שמשהו בחופי העושר הללו מתנהג על פי קוד אחר. ישנה איזו נינוחות על פני האנשים. השוטרים במעבר הגבול חייכו. שמעתי מילים כמו "תודה" "בבקשה" "יום יפה" "מה שלומך?". כלומר אני, האלמוני בקסדה, הגרינגו, הארנק המשוטט – מעניין מישהו. שמתי לב שבאירגון ועיצוב מתחם הטרמינל, הושקעה מחשבה בה האורח הוא החשוב. כבר נמלאתי רוגע.
גם כאן, מנגנון המכס בכל הקשור לאופנוע עובד על פי המקובל בעולם. ביטול הרישוי הקודם והכנת החדש באופן מהיר, שקט וענייני. הדרך שירדה ממעבר הגבול דרום מזרחה, נשארה שטוחה ובתוך כשעה חציתי שמונה נהרות ונחלים בצבע מוקה שזרמו בעוצמה מערבה אל הים. באחד מהם ראיתי ילדים קופצים למי הבוץ הגועשים, נגררים איתם ובעיקול הנחל במרחק כשמונים מטר "נזרקים" מהזרם לגדה ממול. שעשועי מים. אחר הצהריים עצרתי במסעדה עממית בצד הדרך במבואותיה הצפוניים של העיר ליבריה (Liberia). האופנוע עמד בטווח עין וישבתי עם הגב לעיקר הסועדים, לפתע קיבלתי טפיחה מהסוג הכבד על השכם ומישהו במבטא לטיני עמוק אמר באנגלית; "תגיד זה האופנוע שלך שם?" פניתי לאחור, מעלי עמד איש גבוה ורחב. זה היה לורנצו. יש אנשים שאתה מבין שרוב הגוף שלהם זה לב, גם אם אתה חולף על פניהם לרגע במעבר חציה. ובודאי אם הם מניחים יד על כתפך ואומרים כמה מילים. כשעניתי לו שאני הוא הרוכב, הוא התיישב מולי בשלוחן, בלי הזמנה או גינונים מיותרים, לחץ בשתי ידיו את ידי בחום וכאילו זה מפגש חברים ותיקים, סיפר לי שהוא בן חמישים ושש, קבלן עבודות עפר שבעברו היה קצין משטרה. יש לו גם אופנוע, אבל קטן. כששמע מה המסלול שלי ושאני מישראל הוא הלך להביא את הילדים והאשה מהקצה השני של המסעדה. ישבנו וסיפרתי לו באופן כללי את התכנית. לורנצו ישב מולי בעיניים נוצצות וסיכם, "אני לעולם לא אצליח לממש חלום כזה". שם בידי את כרטיס הביקור שלו והשביע אותי להרים אליו טלפון אם מתעוררת איזו שהי בעיה. "זו קוסטה-ריקה ואתה האורח שלי אישית. עוד תראה שכל מי שתפגוש, יתייחס אליך כך". אהבתי את הצניעות שלו וגם את האופטימיות – כרגע הוא לא יודע, אבל הוא עוד יעשה את המסע שלו. אכן זו היתה חווייה מתקנת. רציתי לצאת אחריו ולהודות על כך, אבל הוא כבר חילק צ'פחות לתיירים חדשים.

לורנצו איש יקר

חופים הם כל הזמן

מליבריה יצאתי לכיוון דרום מערב אל חוף תמרינדו (Tamarindo) בחלק הצפון מערבי של חצי האי ניקויה (Nicoya). קוסטה ריקה היא ארץ מסודרת בערכים מערב אירופאים. מבואות הערים מטופחים. על פי נקיון המדרכות, שכונות המגורים נראות כמקום אהוב על תושביהן, איזורי תעשיה נראים מתוכננים ומאורגנים כמו הצצה לתוך מנגנון של שעון. משהו כאן מסונכרן, מדבר עם הסובב אותו, זורם. שמתי לב כי אופנועים כאן עומדים בתור. אף שאני בוגר תרבות הרכיבה בישראל, מנסה לשאוף בכל יום רכיבה יותר טבע ונוף ופחות עמידה חשופה מאחרי אגזוז של מכונית, אהבתי את זה. סבלנות, היא עוד סממן למקום מתוקן. החלטתי, כמו שאני נוהג ברוב המסע הזה, לא לחפש את האתר שכולם נוסעים אליו, ומבלי לפגוע באיש, אני ממש סובל ממקומות הומים או רוויי אנשים. אני מעדיף ללכת על פי האינטואיציה. ומעדיף המלצות של רוכבי אתגר כמוני, חוף תמרינדו נראה לי מקום שאוכל לשטוף מעלי את צחנת הונדוראס. לרשותי שישה ימים והחלטתי לפסוח על צפון מזרח המדינה, ועל עיר הבירה סן-חוזה (San Jose) רציתי להתחבר לדבר הכי מאפיין אותה. הטבע והחופים.

חוף תמרינדו

בדרך לתמרינדו, תיקוני כביש וגשר ששלחו אותי לראשונה במרכז אמריקה, לאיגוף של כשלושה קילומטר ולחצות נהר רדוד במים בעומק של כחצי מטר. נסעתי בעקבות נתיב שהוכן וסומן. וקינחתי בעליה בדרך חצצית, מתונה ורטובה בחזרה לציר המרכזי. הנוף היה מישורי, רחוק בצפון מזרח נראו רכסי הרים. הקרובים ניכרו ביערות שבהם והרחוקים יותר, כבר היו בגוון סגול והתמזגו לתוך השמים. האויר היה לח מאד. מאז נכנסתי לאיזור הטרופי מעיל הרכיבה הקסדה והמגפיים ספוגי זיעה. ועל אף התנאים, איני מרשה לעצמי לוותר על ההגנה שהם מספקים לי ובקוסטה-ריקה לחות האויר סביב, נראתה כמעט כוילון מלמלה שאני עובר דרכו כל הזמן, מה שחייב עצירות תכופות לניקוי משקף הקסדה. הנסיעה בסופי שבוע בכבישים צדדיים המובילים לאתרי תיירות. דומה למה שקורה בכל ארץ מתוקנת. כל העולם ואשתו ביחד על הכביש. עוד לפני שהגעתי לחוף תמרינדו היה טפטוף של תופעת "הכל למכירה" וככל שהתקרבתי לאיזור החוף ראיתי יותר שלטים של חברות השקעה, עם ניסוחים מסדרות טלויזיה, המציעים למכירה מבנים. חוות. חופים. איים. מפרצים. יערות. נחלים. או סתם את כל קוסטה-ריקה. אחרי כשעתיים, כשהגעתי לעיירה תמרינדו ממש נבהלתי. נראה שכאן לוקחים את התיירים הזרים כעדר מטומטם והמקום שידר לי בשניה "תברח". שורת המבנים הראשונה על החוף היתה ברובה מבנים יקרים, עם שמות שהמציאו קופירייטרים מניו יורק וחניות מלאות ג'יפי יוקרה. דוכני מזכרות תוצרת סין ורוכלים. בתי קפה מעוצבים ובקצה הרחוב ירידה ציבורית לשפת הים. לפני שאני קובע עמדה, אני חייב לעצור לדבר עם מישהו. ואכן בפינה חיכו לי זוג שוטרים סילבה ואלרדין עושים משמרות על אופנועים. שמדדו אותי במבט מחוייך וישר דיקלמו לי באנגלית "אם אתה יורד למים אל תשאיר כלום על האופנוע". "אני סומך עליכם". וקבענו שהם נשארים באיזור עד שאני חוזר.

מקו המים הכל נראה אחרת, דף מלוח-שנה של חברת תעופה או תיירות, מהתמונות שנועדו לתת לך תחושה אופטימית, בה החיים אמורים להיות שכיבה על חוף משלך וגלים שעובדים בשבילך. לפני היה פרוש מפרץ בצורת פרסה ברוחב כשלושה קילומטר, תחום בשני גושי סלע עצומים שנפלו לים ומכוסים בעצים וצמחיה סבוכה ממש על קו הגלים המתנפצים. מימין הגיח לתוך המפרץ נהר רחב, מנומנם ושקט, עטוף בצעיף עצי מנגרובים נמוכים והפריד מהחוף פיסת אי מיוער שטוח ומאורך. בתוך הים ישבו על גלשניהם כמה עשרות גולשים שחיכו לגל הגדול הבא, אך נראה שבשעה הזו הים רגוע יחסית. הרגשתי שצעיף של רוגע צונח עלי ושכחתי את עצמי, עד שהגיע ילד חמוד ואמר לי בספרדית מהירה שהשוטרים שהתנדבו לשמור לי על האופנוע רוצים לעזוב. רק על זה מגיע להם שאפו. חזרתי אליהם והודתי להם בכל ארבע מילות התודה בספרדית שאני יודע. מה קורה כאן? על המקום החלטתי שאני קונה כאן מגרש עם בית על החוף ואם לא יספיק לי הכסף, אז לפחות אקנה לילה מול החוף. וזה מה שקרה. בחלק הצפוני מצאתי מקום שאפשר לדחוף לתוכו את האופנוע – כן, הוא הכי חשוב – וגם מקום לעצמי. היתה שם חבורה צעירה של גולשים מקומיים שבאו להכין עצמם לתחרות גדולה שתהיה כאן בעוד שבוע. הנה עוד בונוס. אחרי שני לילות רטובים בהם יצאתי באמצע הלילה בגשם הכי סוער לשוטט על החוף ולראות את הברקים מבקעים את הים. שכבתי בין צדפים וספרתי מחזורים של שמונה גלים שטוחים ואחד גבוה. התידדתי עם שני סרטנים אדומים ומוכר גלידה מקסים בשם מקסים. הבנתי שחוף תמרינדו הוא רק הפרק הראשון ויש עוד.

הייתי ער לגודש השלטים המציעים הכל למכירה, מעין בהלת זהב נדלנית כזו וכששאלתי את מנהל האכסניה על הדבר הוא כבר ביכה את המצב. מה שנקרא פיתוח יתר. בבוקר החלטתי לחפש חוף נטוש ממש, יצאתי בהמשך הכביש המדהים באיכותו דרום מערבה. אחרי כשעה צדה עיני דרך עפר צדדית עם שלט ל"פלאייה" (לחוף) איזה שהוא. בלי לחשוב פעמיים ידעתי שמצאתי את מבוקשי. דרך העפר נמשכה ונמשכה ואחרי 11 ק"מ שכללו מעבר בכפר שטרם קולקל על ידי תיירים. כמה גשרונים חורשות יער עצומות, כמה שיפועים וירידות תלולות, מצאתי עצמי על חופו של מפרץ מדהים. רוחבו כשני ק"מ, עצי קוקוס לשפתו ציפורי ים רוחשות סביב ו.. כן אתר נופש שנשתל כאן מתוך איזה פרוספקט. האתר הוא "ריזורט" כלומר לכאן לא מגיעים במקרה על אופנוע ושואלים אם יש מקום. לכאן מגיעה תיירות משומנת של חברות שמוכרות חבילות בארה"ב. בתוך שתי דקות כבר נעמדו משני צדדי שני גברתנים שהגיעו על טרקטורון, לבושי מדי שומרים בשכר. ופשוט ליוו אותי בדממה בשיטוטי על החוף שמול הריזורט ההזוי הזה. בו ישבו אנשים בכורסאות שיזוף לבנות על מדשאות מעוצבות בעזרת קוצץ ציפורניים וביניהם התרוצצו מלצרים בעניבות פרפר. מגלה ארצות עאלק, ממש מצאתי את החוף האבוד. לפני שעזבתי ניגשו אלי שני אורחים נחמדים מהריזוטו, אחד אמריקני והשני איטלקי וכשהבינו מהמדבקה בצד האופנוע מה

עומד לידם, הודיעו לי בשתי שפות ואצבע אחת שאני משוגע. תודה. חזרתי לכביש הראשי והתקדמתי לכיוון חוף סאמארה (Samara) שם, משום שהוא נראה פחות קרוב לציר התיירות הראשי, חשבתי אמצא משהו אחר. ואכן כן, סאמארה כבר נראתה זרוקה יותר. מקורית הרבה יותר והגולשים שבה מהליבה הגלשנית האמיתית, מחוייבת יותר. הם ישבו במים גם בחשיכה מוחלטת וגם בגשם שוטף. בטח ששכרתי מקום ללילה, בטח שירד גשם ובטח ובטח שנכנסתי בלילה החם לשחות בים בגשם. וגם אם יש כבר ניצני התמסחרות זולה עדיין החוף הזה כבש אותי. אם רציתם לגעת ולו פעם אחת בצילום החלומי של חוף עטור דקלי קוקוס, לבן, רחב, ריק – אפילו שהוא מלא, סאמארה שווה את הכרטיס.

סאמארה

כחובב זאולוגיה מושבע הגעתי לפארק/שמורה "מנואל אנטוניו (Manuel Antonio) , שליד העיירה קוופוס (Quepos) והחלטתי שאני עוצם עיניים מול הסעות התיירים ששטפו את המקום ומתמקד בחיפוש אחרי דיירי השמורה. כאן הרגשתי כמה מאמצים עושים במדינה הזו כדי למצות את הערך התיירותי שלה. הכל מתוקתק ומתוחזק. פגשתי במקום שני ישראלים צעירים שסיפרו לי שזה הסיבוב השני שלהם בקוסטה ריקה והם שוקלים לעבור לגור כאן.

בהמשך הגעתי לאיזור העיירה דומיניקאל (Dominical) ולבית הקפה הידוע "האוירון" (La Avion) הבנוי סביב מטוס תובלה ענק שממוקם על הר הצופה למפרץ, במרכזו אי סלעי על זה בדיוק נאמר "המיקום עושה הכל". קשה להאמין שמישהו היה באיזור ולא נכנס למקום (נפתח משעה 14:00).

את שני הימים הבאים, עשיתי בסמוך לעיירה יוביטה (Uvita)  שם נכנסתי להוסטל "הטוקאן", עסק משפחתי, הוא מטנסי והיא בת המקום. המתחם בנוי סביב חצר ענקית המחופה בגג מאוורר וכוללת חדרים נוחים. מקום מעוצב בפשטות נעימה הלוקחת בחשבון את הצרכים האמיתיים של מי שעייף, רוצה קצת בידור, קצת אוכל, קצת תקשורת הביתה והרבה קוסטה-ריקה. מכאן יוצאים לצפות בליווייתנים. לטיולי אופניים, מסעות אומגה במרומי צמרות הג'ונגל, ולתוך מעבה היערות לשחות בבריכות חבויות בחלקן ניתן לקפוץ ממפלים. בחרתי ביערות. הצטרפתי לטיול יום רגלי למשפחה צעירה: טניה שעובדת בתחנת רדיו, רון, הולנדי במקור, מכונאי אופנועים וילדיהם קול וסינטיה, מוודסטוק במדינת ניו יורק שבאו לעשרה ימי כיף. הבנו שאנחנו חולקים את אותן דעות על מה זה טיול ומה זו קוסטה ריקה ובתום הליכה של שעה, הגענו למפל בגובה כשמונה מטרים, שהטבע סידר אותו כמו מגלשת מים ישר לתוך בריכה צוננת.

וסביב, הג'ונגל החי צורח, צועק, מצייץ ושואג וכמה שכבר חוויתי זאת, איני מרגיש שום שובע. פגשנו שני צעירים מקומיים שהובילו אותנו למעבה הצמחיה, לקטוף פרי ממשפחת הליצ'י הגדל פרא (והמותר לקטיפה) באשכולות אדומים. הפרי נראה כעכביש שמן ואדום עם מאות זרועות ופנימו בשרני ומתוק. קופים שהחלו להתרוצץ בצווחות ולחפש מסתור בחופת הצמרות מעלינו רמזו ששעת הגשם מגיעה. ברקים ורעמים נתנו לכך משנה תוקף וביחד החלטנו. נשארים. וכשהשמים החלו לזרום זה היה מושלם.

נפרדתי ממשפחת ואן דר הוק ומעיירת הדרכים הקטנה, בביקור בבית קפה קטנטן שהחזיר לי את האמון בקפה טוב והחלטתי לצאת לסיבוב בחצי האי דה אוסה (De Osa) בו נמצאת שמורת הטבע קורקובאדו (Corcovado) שקראתי עליה שהיא המרתקת בין השמורות בקוסטה-ריקה. ידעתי שאין לי ממש זמן להשקיע בה, אבל קיוויתי להגיע לשוליה לעיירה קארטה (Carate) ולנסות לבלות שם יום אחד לפחות. לחוות במשהו את מה שהגיע לאזני. חצי האי הוא בהמשך הכיוון שלי לפנמה אז קדימה.

השמים היו כחולים כאילו אין צבעים אחרים בעולם. כאלה המזמינים לחלוף מתחתם בשירי מולדת. הדרך הפכה מסבירה למטולאת, פה ושם וניכר שאינה בעלת ערך מרכזי בתחבורה באיזור וזה משך אותי יותר. חלפתי בסמוך למטעי דקלים שמפריים היפה מפיקים שמן אותו אנו פוגשים במוצרי טיפוח. ובסמוך למטעים מפעלים עשנים בהם סוחטים את השמן. כשהגעתי לצומת הבא בסמוך לעיירה פיידראס בלאנקא (Piedras Blancas) פניתי לכיוון דרום מערב. בצומת שמתי לב למבני בית החולים המודרני, שגגותיו המשופעים רחבים בהרבה מהקירות. מה שמאפשר לאנשים לצאת מהמבנים בגשם שוטף שזורם כאן כל הזמן. ובעונה היבשה הגג מצל על הקירות רוב היום. בית חולים מסוג ציוני הדרך שאני אוגר בתת-חרדה שלי, שהיה ואצטרך וכו'. נכנסתי לתוך כפר שנמתח וחבק את הכביש, מדי פעם עצרתי לשאול על כיוונים ושמות מקומות,

כל עצירה הביאה מייד להתקהלות ושאלות שלא הבנתי את רובן. הדרך החלה לטפס לגבהים של מעל 500 מ' ומדי פעם מבין לחומות הג'ונגל מצד שמאל, יכולתי לראות את המפרצים וההרים הנופלים אליהם באלגנטיות המזכירה להקת דולפינים שהצילום הקפיא את השנייה בה הם מדלגים מעל למים. ידעתי שאני חוזר בדיוק בנתיב הזה ולכן החלטתי לדחות עצירה לצילומי הנוף, שגיאה שעוד אבין אותה. כביש כביש, אבל גם בורות בקטרים של בין חצי מטר למטר בעומק עשרים סנטימטר.ללא כל התראה, מסתתרים מאחורי סיבוב ומעבר לעליה. אחרי החבטה הראשונה, הבנתי שאני צריך לשנות סגנון רכיבה והעלתי את רדאר המכשולים שלי לקוד אדום. לפתע, הם ההגעה לרינקון (Rincon) הכביש נגמר. באיבחה ממש. הדרך הפכה חצצית כבושה עם קוליסים של משאיות שכיוונתי עצמי לתוכם. ירדתי לגובה פני הים והמשכתי עוד ועוד, לכיוון פורט חימנז (Port Jimanez) בקצה החוף הצפוני של חצי האי. הבתים הנמוכים נראו יותר ויותר.. פשוטים, נקרא לזה, אנשים יצאו למרפסות העץ להביט וילדים נופפו לשלום. והדרך גם היא ניפנפה אותי מצד לצד. כל כך הייתי עסוק באדמה, שלא שמתי לב שהשמיים ההם מהבוקר, עברו למקום אחר. עננים שחורים נסעו במהירות מכיוון הים. למרות החום הכבד, שמתי לב גם שאנשים בגופיות ובגדי ים, מסתובבים עם מטריות בהיכון. מנת גשם הראשונה היתה כמו חבטת נבוט. בתוך שתי דקות לא ראיתי לאן אני מתקדם. והדרך לפני הוצפה והפכה צבעה מחום בהיר לחום אדמדם ושלוליות עליזות חברו זו לזו והפכו ליובלים קטנים בדרך לנהר הגדול. הי, אחרי כל המרחק הזה, מה קורה עם קורקובאדו? כל כך רציתי להגיע, אבל ידעתי באותו רגע כי יש לי שתי ברירות. לעצור במחסה כלשהו ולחכות עד שהכל ירגע, אבל אז יתכן והדרך חזרה תיחסם. או לסוב על עקבותי ולנסות לחצות את מה שכבר

קורה לפני שהעניין מחמיר. וזה מה שעשיתי. במאמץ רב, כדי לא להחליק, הפנתי את האופנוע הכבד לאחור. איש נושא מטריה רכוב על סוס, שאל אם אני צריך עזרה. ונהג משאית שבאה ממול עצר עד שאחלוף על פניו, כדי לתת לי את עיקר הדרך. באחד העיקולים ראיתי שמפולת בוץ משמאל כבר בדרך להשפך על הדרך. וחלפתי לידה במהירות. הגעתי לפיסת חוף עטופת עצי מנגרובים בכפר רינקון, ועצרתי לארגן את הציוד שחלקו לא היה ערוך לעוצמת מים שכזו. ומה כבר אפשר לעשות? כלום. אז ישבתי בגשם מול ים חלק, בטקסטורת זאמש מפגיעת טיפות הגשם, שם חיסלתי את שקית הפרי שקניתי באחד מדוכני הפרי בדרך. אחר  כך עליתי חזרה בגשם לכביש הסלול

ובהגיעי חזרה לאותן נקודות מהן חשבתי לצלם את הנוף. ראיתי רק וילון סמיך של גשם. ובנוסף, לא העזתי לשלוף את המצלמה בגשם שכזה, אחרי הנסיון שהיה לי איתה בגשמים של גואטמאלה. בכפר האחרון לפני הצומת הגדול עצרתי במסעדה קטנה להרגע ולצחוק יחד עם אלונסו ומשפחתו על החיים. וגם שלא הבנתי שני שליש ממה שנאמר סביבי, זה היה רגע מזכך, בעיקר הילדים הקטנים שרצו לגעת בכל דבר באופנוע ובציוד שנשאתי עלי. הראתי להם איך הכפר נראה בג'י.פי.אס. שלפתי את הלפטופ עם הצילומים מהמסע ודיברתי איתם על מקומות שהייתי בהם וכמובן השתדלתי לספר שהאופנוע עלה הרבה פחות ממחירו האמיתי… אני לא מסתדר ממש עם טורטיות, אבל כאן הן היו טעימות. בלי תוספות מבושלות. והפירות הטרופיים היו השלמה מלאה לתמונת הגשם הטרופי שהפך את צהרי היום לערב ולא חדל לזלוג בחוץ.
בפעם הבאה: לדלג לכיוון דרום אמריקה. זה סיפור.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 26 תגובות, הוסף תגובה