חצייה אתגרית עם מעט טעם מריר

הצד הגואטמאלי של הגבול – מעבר מהיר שירות מקצועי

 

אשה אחת לא חשוב מאיזה חשבון בנק, הרגישה באמצע הלילה שבעלה מתהפך במיטה בעצבנות ולא נרדם. היא הדליקה את האור ושאלה "משה, מה קורה?" משה השיב, כי הוא צריך להיות בבוקר בבנק עם צ'ק של שני מליון שאין לו ומרוב דאגה הוא אינו מצליח להרדם. האישה לא חשבה פעמיים: "תן לי ת'טלפון של מנהל הבנק" סיננה. וחייגה למרות השעה המאוחרת לביתו של מר כהן מנהל הבנק: "שלום מר כהן זו דינה אשתו של משה. אין לו שני מליון לתת לך בבוקר" וטרקה את הטלפון. משה בעלה הביט בה פעור עיניים ונחרד "מה עשית?!"  "זהו, אתה יכול להרגע. עכשיו שהוא לא ישן טוב בלילה!" וכיבתה את האור. למה העלתי מהאוב את הבדיחה החבוטה הזו? כי היא בעצם אחד הלקחים מהפוסט הזה. עכשיו בואו להכיר את הנמשל.

במעבר הגבול בצד של הונדוראס

הגעתי לגבול בין גואטמאלה להונדוראס, בשעה ארבע אחר הצהריים. השמש כבר נטתה מערבה מאחורי מסך
עננים כבד שהאפיר והתיישב מעל העיירה אגווה קליינטה (Agua Caliente) זה היה סיומו של יום רכיבה מתיש שהחל בחורבות המאיה בטיקאל. בצד הגואטמאלי שיחררו אותי די בזריזות. חותמת מהירה בדרכון, צילום של 4 מסמכים במכונת הצילום המפרנסת את המסעדה ממול (גם כן מסעדה) ביטול רשיון הרכב הגואטמאלי לאופנוע ואיזכור העניין בתוך הדרכון. כדי שתהיה עדות לכך שהוצאתי את האופנוע מהמדינה. לא הבנתי למה כל האנשים במשמרת בצד הגואטמאלי מנידים ראש ומחייכים בהחבא כשבירכתי אותם ב"אדיוס" ענק ולבבי. אך שמתי לב לכך ואיפה שהו הייתי מוטרד. השם "הונדוראס" ניתן לה על ידי כריסטופר קולומבוס כשעגן לחופיה  ב- 1502 במסעו הרביעי והאחרון, ומשמעותו "מים עמוקים". לא תיארתי לעצמי, כמה עמוק שקועה הונדוראס. נסיעה של כקילומטר – כבר בטריטוריה ההונדוראית, עקפתי שיירות של משאיות הובלה עמוסות מכולות, הפגישה אותי עם שורת בתים. או ליתר דיוק פחונים וחורבות בשולי כפר עלוב, כשתרנגולות פרות וגרוטאות רכב חוסמים את הכביש כל כמה מטרים. והופ. איש במדים קופץ מהצד ונותן הוראה לעצור. מהעבר השני מגיחים שמונה, אולי פחות – אנשים מרושלים ותופסים את האופנוע בציוד הקשור אליו ואותי במעיל. לא הבנתי מה לא בסדר. עד שאחד מהתופסים הסביר לי באנגלית רצוצה, כי הם כאן על מנת לעזור לי בפרוצדורות המעבר. וכל אחד נדחף וזועק לעברי שהוא היה ראשון. התעלמתי מהם ופניתי למישהו נוסף שנראה כשוטר ושאלתי אותו בפשטות. איפה ביקורת הדרכונים. הוא צחק והפנה אותי לחבורת האנשים ואמר "תשאל אותם, הם אמורים לדעת". לא אלאה אתכם, אבל נפלתי לתרבות ונוהל מעבר הגבול המושמץ; "הנוהל ההונדוראי"- יש פורומים באינטרנט שדנים בנושא – בו השלטונות עושים יד אחת עם בעלי שליטה בעלת מאפיינים פליליים וביחד הופכים את המנדט שיש להם להעניק אישורי מעבר בארצם, לתעשיה פורחת של גניבה. ושוד כספי האנשים הבאים להתארח בארצם. גם שיש מצבים נדירים בהם מי שמגיע למקום כזה עם רכב או אופנוע, מצליח לצאת משם מבלי לשלם את הנשך לאנשים האלה. ידעתי כי יש בפני שתי ברירות; אחת, לשים פס על כולם ולהתחיל לכתת רגלי בשישה אשנבים שונים שחלקם היו נטושים, ולחפש ברחבי הכפר מכונות צילום לשכפול מסמכים ולסמוך על חלפני כספים שמסתובבים בשטח בהשגחת הפקידים הרשמיים ולדעת שאני לא יוצא משם בשמונה השעות הבאות, כולל הפקרת האופנוע במקום שהשוטר נתן לי הוראה להעמידו. שאין לי עליו שום יכולת תצפית והסיכון ברור. אפשרות שניה, לקחת את אחד המאכרים שמעמיד את העוזר שלו לשמור על האופנוע, וביחד איתו לעבור מפקיד לפקיד וממשרד למשרד. כמובן שבלעתי את כבודי ובחרתי באפשרות השניה. בינתיים החשיך וגשם כבד החל לשטוף. המאכר הצעיר שבחרתי מבין החבורה, נראה הכי מקושר לפקידים סביב. והיה ברור שהם בתוך הדיל והקומבינה. קבעתי איתו שהוא מקבל 5 דולר. וככה בילינו חמש שעות של התרוצצויות, מפקיד שחתם על טופס ושלח אותי לצלם אותו בשני עותקים. כל תצלום במחיר מופקע של דולר וסה"כ 12 כאלה. , ואז מישהי מילאה משהו על פתק איתו רצתי לקצה השני של המתחם, לחכות למישהו וזה נמשך ונמשך ובסוף נדרשתי לשלשל לידיהם 135 דולר אמריקני. ידעתי מתוך קריאת מידע מוקדם והכנה לקטע הזה כי המחיר צריך להיות לא יותר מ- 40 דולר. כשהבנתי שפשוט שודדים אותי, ביקשתי לדבר עם המנהל של כל הקרקס הזה. במקום זאת. קיבלתי צעקות וקללות בספרדית בטון גבוה נבחני וגס. וטריקת אשנבים. והתרגום: "מצידנו תחזור לגואטמאלה. ככה זה כאן".

השעה כבר מאוחרת, המבול הלך והתחזק, אף שבסך הכל לקחתי את הכל בחיוך ורוח טובה.  כל התהליך בגבול אינו רק גניבה, אלא גם סוג של התאכזרות מאפיוזית לשמה. איזו מין מדינה זו לעזאזל, שהנציגים הרשמיים שלה מתנהגים כך? אני לכוד באמצע מבלי יכולת לחזור לאחור. בסופו של דבר קיבלתי את מסמכי הרכב המקומיים ולפני שעזבתי. ניגשתי לפקידה האחרונה ואמרתי לה שאני את הכסף הזה אוציא גם אוציא מההונדוראים, אם לא ממש לכיסי, אז אדאג להפיץ את הסיפור בכל מקום אפשרי. ואם בעקבות הסיפור ידלגו על הונדוראס עשרים תיירים שאמורים להכניס למדינה הזו כמה אלפי דולרים ולעזור לכלכלה המושחתת שלה. דייני. כנראה עדיין לא הבנתי, עד כמה הסצנה במעבר הגבול היא האילוסטרציה מדוייקת, לכאוס המוחלט השולט במדינה שבעקבותיו הצבא הדיח את הנשיא לפני כחודשיים. מדינה בבעיה. אבל הי, רציתי הרפתקה. אז קדימה להמשך.

מלון "אואזיס"

ושוב בגשם שוטף, בלילה חשוך, בכביש מתפתל. הגעתי כעבור כעשרים קילומטרים לשלט של מלון אהבה בשם "אואזיס". עד לשם, כבר ציננתי את מטען הכעסים והגעתי לפתחו בשירה וצחוק. מריו מנהל המשמרת קיבל את הלקוח המוזר בהפתעה והעמיד לרשותי חדר בחזיתו חניה מוסתרת בוילון. מלון אהבה, נותן מענה לצורך אמיתי באינטימיות, שקשה לקבלה בסגנון החיים החמולתי הצפוף המאפיין את רמת החיים הירודה במרכז אמריקה. ומשמעותו, זוגות המבקשים לעשות את זה, מגיעם לכאן ברכבם, אינקוגניטו. נכנסים לחניה המוסתרת ומשלמים מבעד לאשנב בו אינם נחשפים. בקיצור, מיטה, טלויזיה ומקלחת בפינה. מעל למיטה פעמון שאפשר להזמין משקאות או סיגריות. ממש בראש שלי. איזה יום. לילה טוב.

שני שוטרי משמר הגבול ההונדוראי. דווקא נחמדים – באחת העצירות

לא יעזור לספר בראשית. גן עדן זה כאן. כלומר, אם צריך להכין רשימת אתרים בהם יצולמו הפרקים הנבחרים בסדרה על אדם וחווה. אז מצאתי את המקום. הונדוראס!  יש הרבה ארצות יפות. ובאמת היופי הוא בעיני המביט. אבל כאן הפוטנציאל הגדול ביותר להתאהבות המונית ממש. כי הונדוראס, היא בעיקרה ארץ הררית. ארצות הרריות מעניקות נקודות תצפית וראיה של נופים מאין ספור כיוונים, גבהים וזויות. יש משהו מרחיב לב ואישונים, כשרואים עדרים של הרים וגבעות המסודרים בשורות ובקבצים לעשרות ולמאות עד מעבר לאופק. כל חמוקי הגיאיות ושיפולי השלוחות, צללי העננים וקרחות מהן מציצים ישובים ציוריים. וכשהכל מכוסה בשכבה זוהרת של גווני ירוק איזמרגדי עד תכול ממש. זו חווייה אסטטית ייחודית בעיני. כמו כל מדינות מרכז אמריקה גם כאן. המיקום בין שני אוקיינוסים מביא הרבה משקעים.

בבוקר יצאתי לכיוון עיר הבירה טגוסיגלפה (Tegucigalpa) הנוף כאמור, הוציא ממני קריאות התפעלות רמים "ייווו", "וואאו", "יה-אללה". לא יכולתי להתאפק, ארץ מדהימה. הכבישים בהונדוראס במצב מעולה, לא פחות. רחבים, חלקים, מתוחזקים, צבועים ומשולטים. תענוג. פרט לקטע של כעשרים קילומטר אותם עברתי בדרך עפר מהודקת, שחסכה לי כשלוש שעות ואיפשרה לי להגיע ל"טגוס" (זה כינוי עיר הבירה בפי המקומיים) לקראת אחר הצהריים.

כבר בכניסה ראיתי מימין את סוכנות רכבי שברולט מכוסה בלוחות דיקט עבים המגינים על שמשות אולם התצוגה מאבנים. וכתובות טריות מרוססות על בניינים ותחנות דלק. ניכר שהכל במתח. העיר היתה צפופה וגדושה ברכבים מיושנים. מוניות מחורבשות לחלוטין והרחוב די מטונף ומוזנח. עקבתי אחרי השילוט ל"סנטרו". כי הנחתי ששם, בגלל הערך התיירותי של המקום. אמצא איזה הוסטל סביר וגם מקום לאכול. ואכן, כמאה וחמישים מטר מהכיכר המרכזית מצאתי מלון קטן, שמעבר לקיר שכנה תחנת משטרה. לפחות אהיה קרוב להתרחשויות… משטרה אגב, לא תמיד מבשרת בטחון… בהמשך.

האופנוע הוכנס לחניה סגורה ואני עליתי על כפכפים ומכנס קל ויצאתי לחרוש את העיר ברגל. אף שניסיתי להיראות הכי לא אמריקני.  כבר ברחוב הראשון שמעתי צעקות "גרינגו" מכמה כיוונים. התעלמתי כי אני הרי איני גרינגו והמשכתי. בסימטה המחברת בין כיכר הכנסיה לרחוב ההליכה, ניגש אלי מישהו ואמר מקרוב משהו בטון מאד כועס ופסקני שלא הבנתי ממנו כלום – אבל הבנתי ועוד איך. החלטתי להתעלם והגעתי לפיצריה במדרחוב שכבר קיפל תריסים.

נכנסתי פנימה. "בואנאס טארדס". אין תשובה. שוב. "בואנאס נוצ'ס" התעלמות. ניגשתי לאיש שמאחורי הקופה. ושאלתי אם אפשר לקבל פיצה. הוא הסתכל לעברי. ופלט משהו שבסיומו הבנתי את המילים "גרינגו" ו"דולר". הופה. אני לא מתכוון לשלם כאן בשביל אובמה אפילו סנט אחד. יש בציבור בהונדוראס רבים, המאשימים את האמריקנים שהם עומדים מאחורי הדחת הנשיא שלהם על ידי הצבא. המושג "רפובליקת בננות" נגזר מתוך ההיסטוריה הפוליטית של הונדוראס, בה בראשית המאה העשרים, השתלטו חברות אמריקניות שסחרו בבננות, על המפלגות הפוליטיות בהונדוראס באמצעות שוחד ובעצם ניהלו את המדינה. כך שהמורשת האמריקנית לא ממש מלבבת בהונדוראס. "אמיגו, יו סוי ישראלי". הוא הרים ת'ראש לעברי וקצת על הצד. "טיירה סנטה?". "סי. טיירה סנטה… פיצה?!" הוא נתן הוראה לעוזרת וזו השליכה פגר פיצה קר לתנור מאחור. בדרך חזרה, כבר ירדה אפלולית הערב, הקפדתי ללכת ממש במרכז הכביש. ועשיתי זאת די במהירות. בבוקר יצאתי לעוד סיבוב בעיר, הפעם הרחקתי לכיכר הגדולה עם הקתדראלה הענקית, (על חומתה היתה מרוחה כתובת: יהודים פלסטינאים וערבים – החוצה!) פסלו של פרנסיסקו מוראסן אחד מגיבורי העצמאות של הונדוראס. וסככת קואופרטיב מצחצחי הנעליים. היה במקום משהו לחוץ, עצוב, מתוח ועצבני. אנשים נשאו עיניים לעברי ובהו. וכמה שאלו אם אני גרמני או שבדי. נראה שלא האמינו שבימים כאלה, מסתובב כאן מישהו אמריקני.

עברתי לחלק הדפוק של העיר. באיזור השוק, דוכנים קטנטנים וחנויות דמויות מחסן. רוכלים על כל סנטימטר. רכבים נדחפים לכל סמטה ופינה. עגלות יד וריקשות להסעת נוסעים.  הרגשתי שוב במתח כמו שהיה בחלק מגואטמאלה, אך ביתר שאת – את העליבות והיאוש בה חיים אנשים במרכז אמריקה. במשך היום, עשרות ילדים ניגשו אלי, משכו בבגדי וביקשו נדבה. נכים, קשישים, וסתם מסכנים רבצו בפינות רחוב כחבילות סמרטוטים. איזה מקום. מזעזע. נזכרתי שבאחד המקומות בדרך ראיתי כתבה בסי.אן.אן. בה הוצגו רחובות נוצצים ואנשים מפגינים. הסיפור האמיתי של הונדוראס הוא בעליבות. בפער הזועק. בין מי שכן – למי שלגמרי לא. קניתי כמה מצרכים למזווה שלי. ספגטי, רסק עגבניות, טונה. וחזרתי לארוז. וכשאני רואה בסי.אן.אן. כתבות עומק טרחניות לעייפה על המסכנים באפגניסטאן. אני שואל מה בדיוק הכתב שלהם במרכז אמריקה עושה?

לאחר היציאה מטגוס. זרמתי בכביש לא רחב שהתפתל בתוך סבך טרופי. מרחוק ראיתי שוטר מסמן לי לעצור. התקרבתי מימין לפיילונים האדומים שהיו במרכז הכביש ועצרתי לידו. וכאן עברתי לעולם הפנטומימה ההזוייה: הוא ניגש אלי בחיוך וענה לשלום שלי בתנועת ראש. הושיט יד לרוכסן המעיל שלי פתח אותו, שלף ללא קושי את הארנק הצהוב שהציץ ממנו. פתח אותו שלף מהתא הרחב שבו את כל הכסף המזומן ונתן לי את הארנק בחזרה. תוך שהוא מצדיע בגיחוך ומסמן לי להמשיך לנוע, כמו שחקן במחזה של מולייר. השודד האלגנטי. רכבתי משם המום. לא האמנתי שזה קורה. והתחלתי לצחוק כמו משוגע. וכאן חשוב לדעת ששנינו יצאנו מבסוטים מהאירוע. הוא כי הוא קיבל קצת כסף. שיהיה. ואני כי, כי שילמתי לו באמצעות "ארנק הגנבים" אותו הכנתי מבעוד מועד. עוד בבית: כלומר: ארנק צהוב ובולט. בו היו מאוחסנים תמיד משהו בסביבות 40 דולר בכסף מקומי ועוד כמה שטרות קטנים. שני כרטיסי אשראי שפג תוקפם. כרטיס חבר ישן ברשות-הגנים. רשיון נהיגה ישן. כל זה נועד לשודדים. שאר הכסף כמו שכבר למדתם, מאוחסן בכל מיני מסתורים. והנה זה עבד. אבל רגע, היום רק התחיל.

לאיזור הגבול בין הונדוראס לניקראגואה הגעתי בשעה מוקדמת. כמה קילומטרים לפני מעבר הגבול. עוד שוטר צעיר שנראה טיפש. דרש רשיונות. אחרי הבדיקה. הבנתי מדבריו שהוא מבקש 10 דולר. התעלמתי. הטיפש שוב ביקש את הכסף. הודעתי לו בעברית שאני שם קצוץ ומצידי אני יושב כאן שבוע או עד שהפרזידנטה החדש של הונדוראס מגיע. דוממתי את המנוע ושילבתי ידיים. אחרי כמה דקות הוא הבין שפרנסה ממני לא תצא לו וסימן לי להתחפף. הכנסתי את המסמכים לנרתיק חגורת המותן שלי והמשכתי לא בלי כעס. כעבור עוד כמה קילומטרים, שני שוטרים. והפעם עם ניידת. מסמנים לי לעצור בצד. "עברת את המהירות". בישר לי השמן מביניהם באנגלית. יה אללה. מה הולך פה? כאן כבר התאהבתי במוד השטותניקי ועניתי לו בעברית בלבד, מה שהוציא אותו מדעתו. הוא קרא לבן זוגו שעסק בלעצור עוד רכבים בכביש ושניהם ניסו להסביר ל בתנועות ידיים שהם דורשים כסף. שילבתי ידיים על החזה ושתקתי. עברו חמש עשרה דקות וגם הם התייאשו. המשכתי.

כשהגעתי לאיזור מעבר הגבול, החלטתי שאין לי שום חשק להתאמץ בכדי שלהם יהיה קל. זו גם ההזדמנות שלי להיפרע מהמשטרה ההונדוראית בנשק שלהם, נשק ההבנה. באמת חאלאס! הפעם תורם להיות מודאגים. מזג האויר נהדר וכל היום לפני.

מעבר הגבול בין הונדוראס לניקראגואה

כבר בכניסה למתחם מעבר הגבול, חבורת ה"מאכרים" שהתנפלה עלי, התקבלה אצלי בשטף של דיבור בעברית. הם הביטו אחד בשני ולא הבינו מה נפל עליהם. "אינגליש?". "אלמניה?"  החלו לשאול. "לא, עברית!" וחזרתי לברבר אליהם בעברית באינטונציה שכאילו הם מבינים אותי. שאלתי שאלות; "סליחה. אני צריך את ביקורת הדרכונים! הלו, ב י ק ו ר ת  ד ר כ ו נ י ם!" כעבור חמש דקות, החבורה סביבי קלטה שיש לה עסק עם מקרה. והתפזרה. אז הגיע אחד בלבוש אזרחי עם איזה תליון משטרתי מוזהב על צווארו. ופלט שטף של מילים בספרדית והורה לי להעמיד את האופנוע בצד. עניתי לו בשלווה בעברית. "סלח לי חבוב, אני נוסע לניקראגואה וצריך לשחרר את הרשיונות של הונדוראס. וגם על הדרך אח שלי, איפה ביקורת הדרכונים?" הוא הסתובב אלי בפסקנות "אספניול!" וראיתי איך המוח שלו עובד. "לא, אני מדבר רק עברית!" והעמדתי את האופנוע באמצע המחסום שהורם. חסמתי בכך את הדרך לשיירת הרכבים שמאחורי. ירדתי מהאופנוע והלכתי אחרי האיש כשאני מנג'ס לו בעברית. "צ'מע, אני צריך לדעת מה הנוהל להעביר את האופנוע… וכו'". מייד התגייסו עוד שניים מהצד, אחד מדבר צרפתית והשני עוד משהו. ואני? לא מבין כלום. "עברית! עברית! מישהו מדבר כאן עברית!!" קראתי לעבר תור של אנשים שהמתינו בצד אחד המבנים שהתחילו לצחוק לנוכח המחזה. האיש עם התליון, חזר  כלא מאמין לי שאיני מבין אנגלית. אבל מה לעשות, אני בפוסט טראומה, שכחתי את כל השפות פרט לעברית. אני מדבר ומבין רק עברית. אז התעלמתי. ונשארתי לחכות על האופנוע באמצע. מאחור צופרים ומנסים לעקוף. "סליחה, זה התור שלי!" לבסוף הגיעה מישהי. והסבירה לי בתנועות ידיים ומילים כמו "פספורטה" ו"מוטו" ו"לייסנס". בקיצור, החנתי את האופנוע במתחם החניה השמור של הפקידים. שלושה אנשים ליוו אותי למשרד, הושיבו אותי. הגשתי להם את כל המסמכים שהיו לי. בעודי מקשקש להם שטויות בעברית, הם מילאו בינתיים טפסים. חתמו בחותמות, ולדעתי הלכו לצלם מסמכים. וכשקמתי לצאת, הרגשתי אנחת רווחה בקרבם, אני מניח שהם לא טיפשים, אבל מישהו הבין שם, שגם להם היו שתי ברירות והם בחרו בזו שמיהרה להיפטר ממני. ועברתי לצד הניקארגואי מהלך שלושה מטרים. שם כבר ידעו שמגיע אחד שלא מבין כלום, חוץ משפת הקודש ונתנו לי שירות אילם ומקצועי. מסלול שסיימתי אותו בתוך עשרים דקות בעלות של  25 דולר עבור רשיונות האופנוע הניקרגואים, ועוד שלושה דולר עבור הויזה האישית. בשבילי זו היתה חווייה מתקנת משהו. כולל צילום מחוייך של המוכס הניקרגואי האחרון בשורה שבדק שהכל בסדר והרים את המחסום לתוך ניקראגואה.

לסיכום הפרק ההונדוראי שלי אני יכול רק להצטער. למדתי במסע הזה לא לעשות הכללות. הונדוראס היא ארץ יפה ואני בטוח שרוב רובם המוחלט של תושביה הם אנשים באמת נהדרים. אבל אני מקוה שלמישהו שם יהיה את השכל לעצור את המאמץ הלאומי הנחוש לפגוע בתיירים שבאים אליה עם כוונות טובות.

חורחה המוכס הניקראגואי מימין וחבר. אולה ניקאראגואה!

הדרך למנאגואה (Managua) בירת ניקראגואה, הלכה והשתופפה בשלבים מדורגים של סדרת הרים שהנמיכו לשורות של גבעות שנערמו לתלוליות ולבסוף נמתחו עד האופק כמישור עצום. ושוב השמיכה העבה של צמחיה הנראית כחיה ונושמת שנהרת אור קורנת ממנה. כמו גשם של זרחן ירוק שטרם נספג באדמה. זו חווייה שאני מנסה להגדיר בכל פעם מחדש מאז נחתתי בחופי מקסיקו וזה משגע אותי. מהנאה.

ניקראגואה מעבר להיותה מדינה למודת סבל בעקבות סדרה של מלחמות פנימיות ומאבקי שלטון או יותר נכון מאבקים בין סוגי דיקטטורות, היא מדינה שהיה ויש לה את כל הנתונים להפוך לפלא כלכלי. די אם מבינים שהיו תכניות בעבר לחצוב תעלה בין האוקינוסים שתתחרה בתעלת פנמה. אחד האגמים הגדולים הממלא את בטנה של ניקראגואה, הוא כבר מעבר ימי מוכן וחפור בין שתי תעלות קצרות יחסית שיש לחפור, אחת לאוקינוס השקט והשניה לאוקינוס האטלנטי. ההיסטוריה הכלכלית של ניקרגואה גם מלמדת שעל שגיאות משלמים. החוב הלאומי החיצוני שלה שוחק כל נסיון להתאושש מכמה מכות כמו רעידת האדמה ההרסנית משנת 1972 . העיר מנגואה די איכזבה. רחובות ארוכים ארוכים פה ושם בניינים גבוהים וכמה מתחמי מגורים מגודרים ושמורים לעשירים. לבסוף נחתתי במוטל חביב, בשכונת וילות רגועה, בו חדרים פשוטים ונקיים מסודרים סביב בריכה וארוחת בוקר טובה, החלטתי להדרים לכיוון העיר גראנדה (Granada) השוכנת לחופו של אגם ניקראגואה.

ברחובות מנגואה

גראנדה היא עיר יפהפיה. בעלת מאפיינים של אנטיגואה בגואטמאלה. מרכז סוקאלו עשיר בתכנים ארכיטקטוניים, בניינים המתוחזקים בקפדנות צבעונית וכיכר סואנת, המלאה בכל רגע בעשרות סוחרים, דוכנים, רוכלים, פסלים, תזמורות ומה לא ושורה של כרכרות כפולות סוסים חונות כצעצועים גדולים ברחוב הראשי. הבניינים ברחובות המרכזיים, מזכירים את תהילת הארכיטקטורה הקולוניאלית הספרדית מהמאה השש עשרה, בה קירות המבנים מגעים ממש עד הכביש בהשאירם כשבעים סנטימטר למדרכה. וחלקם  הפנימי בנוי כחצר פאטיו שגגות הרעפי הטרה קוטה, נוטים פנימה לתוך חצר הנטועה לרוב גן טרופי. שכרתי בפרוטות ממש חדר במוטל קטן שכלל גם בריכה פנימית. האופנוע הוכנס לתוך הקבלה מול דלפק ההרשמה. ויצאתי לשוטט בעיר המושכת  הזו. מדרום מערב לה  שוכן הר הגעש וולקאנו מומבאצ'ו (Volcano Mombacho), שעננה מעטרת את פסגתו רוב הזמן. חשבתי להצטרף ליום טיול לסביבות וולקאן מאסייה (Masaya) הנמצא ממערב לגראנדה. אבל ביטלתי זאת ברגע האחרון עקב סוג של נקע ברגל ימין שחשתי

בכל זאת יצאתי ליום רכיבה לכיוון החוף הפאסיפי וביליתי את רובו בדחיפת האופנוע ששקע בחול.
אחרי יומיים באיזור גרנדה הוצאתי את האופנוע בחזרה לכביש. רכבתי דרומה כמאה קילומטרים לעבר הגבול בין ניקראגואה לקוסטה ריקה. וקוסטה ריקה היא באמת סיפור אחר. לגמרי.

בפעם הבאה: קוסטה ריקה. פנמה וכבר בדרך לדרום אמריקה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה    

ארץ נופי הוד ואנשים טובים

אגם אטיטלאן

יוג'ין ואני החלטנו כאמור לרכוב ביחד לכפר סן-פדרו השוכן לחופו הצפון מערבי של אגם אטיטלאן, אחד משכיות היופי של מרכז אמריקה, שנוצר מקריסה של הר געש למרכזו. כשדיברנו בינינו על המסלול, לא ממש טרחנו להסתכל למפה בעיניים. הניווט באיזורים כאלה לא אמור להיות מסובך. יש סדרה מרכזית של כבישים שלא ניתן לטעות בהם וכמה ישובים גדולים שאי אפשר להחמיץ. כך שרכבנו צפון מזרחה ולא ממש רצינו שמישהו יטריד אותנו עם ידע מדוייק. והאמנו ש"יהיה בסדר".

מצאנו בקלות את הפניה ימינה. לא זו שהיינו צריכים. אבל כן, מלה פילאס (Las Pilas) הכביש ירד לכיוון אגם אטיטלאן. אנחנו בסדר.
הגענו לפאתי העיירה סולולה (Solola) ממנה הנמיך הכביש בעוד סדרת פיתולים וקטעי נוף מדהימים, שניבטו לכיוון האגם ורכסי ההרים המקיפים אותו במעגל. כל הסביבה היתה ירוקה ומלבלבת. זה איזור חקלאי פורה במיוחד. מגדלים כאן קפה וגידולים אופייניים כמו בננות, תירס וירקות בחלקות קטנות וציוריות. בתחתית הירידות הגענו לפנחאצ'ל (Panajachel) עיר יפה, סואנת, צפופה ובשעה בה כל מי שגר שם, גם יצא לרחוב. יוג'ין רכב לפנים ואני התנהלתי בעצלתיים בעורף, נהנה מכל אוטובוס צבעוני וחנות מקושקשת הצבועה באסטטיקה מחממת לב. בשלב מסויים בו התפתלתי בין אוטובוס למשאית, האופנוע נטה ימינה, נשענתי בשארית כוחי על רגל ימין ועוד רגע והאופנוע היה נופל, גבר אלמוני רץ מבין הקהל שצפה בי וסייע לי לייצב את האופנוע בשניה האחרונה. מפנאחצ'אל  יוצאות מעבורות לצידו השני של האגם ומובילות תיירים לסן-פדרו ולישובים נוספים על קו המים. עצרנו לשאול על הפניה לסן-פדרו ואז הסתבר לנו שטעינו בכארבעים קילומטרים.

כלומר, היינו אמורים לפנות הרבה קודם. וכרגע מה שנותר כדי להגיע לסן פדרו, הוא להקיף את האגם. מה רע? אנחנו בטיול, אז קדימה. יוג'ין לפנים, לפניו על אופנוע קטן, בחור מקומי שהתנדב להוביל אותנו לכיוון הנכון ואני במאסף. הנוף הלך ונפתח מימין לדרך, ככל שטיפסנו מעל לאגם, בכביש שנסלל על הצלע ההררית המזרחית. הנוף היה עוצר נשימה. בכפר סן-לוקאס נפרדנו מהנווט שלנו והמשכנו ליעדנו. כחמישה עשר קילומטר לפני סן-פדרו, הפך הכביש באחת לדרך עפר, עד כי חשבנו שטעינו. לא. נהגים אישרו שזו הדרך. וככל שהתקדמנו היא הפכה להיות קשה יותר.

בורות, סלעים בולטים ושכבת פודרה עמוקה שלא איפשרה להעריך את המתרחש מתחתיה. הדרך החלה לטפס בתלילות וכללה מספר פניות חדות. אצלי המצמד החל להחליק מעודף מאמץ וסירחון שריפתו עלה באפי. זהו. סטופ. אני מכאן לא ממשיך. הצמיגים שלי הם צמיגי כביש חלקים ומראש קבעתי לעצמי גבולות. אני חוזר לאחור. נפרדתי מיוג'ין וברכיבה איטית ומדודה חזרתי את שלושת הקילומטרים חזרה לדרך הסלולה. זהו. היום אני מגיע לאנטיגואה (Antigua). כל תוכנית היא בסיס לתוכנית אחרת. ולי יש מגירה מלאה. לא קרה כלום. מאוחר יותר, קיבלתי מיוג'ין מסר במייל שהוא נחת בסן-פדרו. הודעתי לו שגם אני בסדר ולאן אני ממשיך. אולי עוד ניפגש שוב בהמשך.

מאגם אטיטלאן חיפשתי דרך קיצור לאנטיגואה, ופניתי מזרחה בסן איגנציו (San Ignacio) ושוב הסתמכתי בעיקר על תחושה ולא על ניווט מדוייק, רוב היום היה עוד לפני ולא היה איכפת לי "ללכת לאיבוד" קצת. ואכן רכבתי לאיבוד באיזור מדהים, חרוץ בנקיקים שכאילו עוצבו באולפני דיסני. הכביש נראה כמו צוייר בידי צייר קומיקס שלא מתחשב בחוקי המשיכה. סיבובים בנטיה חדה הצידה ופניות עם נפילה פתאומית לשקע, שהלב נופל לתוך הבטן. רכבתי באיטיות ופרט לזוג תיירים בקרוון קטן ושלושה טנדרים מקומיים, לא פגשתי איש לאורך כמאה ועשרים קילומטרים, בסופם עליתי על הכביש הראשי המוביל לאנטיגואה. בשוליו היה שלט שאי אפשר לטעות בו "סולל-בונה". אנחנו על המפה.

הגעתי לאנטיגואה וחיפשתי הוסטל קטן שגם אוכל לאכסן בתוכו את האופנוע. מצאתי אחד כזה, ממש בכניסה. את האופנוע דחפתי לתוך משרד הקבלה, בין שולחן הפקידה לחדר ששכרתי. עליתי על מדי הולך רגל. ויצאתי לספוג את הרמזים המסקרנים שקיבלתי כבר בכניסה לכאן. אנטיגואה שימשה כעיר הבירה של גואטמאלה עד לרעש אדמה שהחריב אותה בשנת 1773 ובתוך כמה שנים איבדה את מקומה כבירה, לעיר הסמוכה גואטמאלה סיטי. אנטיגואה השוכנת בין שלושה הרי געש, המציצים מעבר לקו האופק השטוח שלה. שוקמה על ידי השליטים הספרדיים. היום היא אחת הערים המשומרות והיפות בעולם. רחובותיה מרוצפים אבנים בסיתות גס, ביניהם בורות/סדקים/רווחים. אמנם זה יפה, אבל להיות נהג מונית ריקשה עם גלגלי קטנוע כאן, זו לדעתי העבודה המקפיצה והמנערת בעולם.  לאנטיגואה יש קסם. הרחובות רחבים יחסית, הבניינים החד קומתיים, גבוהים וצבועים גוונים צהבהבים ואדומים, העיר מלאה אנשים צעירים, מכל מקום בעולם. בכל פינה מסעדות, בארים, חנויות עיצוב ואופנה, כנהוג במרכזי תיירות נחשבים בעולם. חרשתי את העיר הזו שתי וערב ולא הרגשתי שובע, בשוק הצבעוני קניתי לי פירות טרופיים טריים וביליתי רגעים של געגוע לקפה טוב בבית קפה איטלקי של ממש. פגשתי חבורת אופנוענים מגואטמאלה סיטי שהקיפה אותי בשאלות שהפשוטה בהן הייתה אם אני שפוי.

מצאתי באנטיגואה אוירה של שמחת חיים, מהסוג שלא ראיתי בשום מקום במרכז אמריקה עד עכשיו. אולי בגלל הקוסמופוליטיות, אולי בגלל שכדי ליהנות מהמקום הזה, יש סף כלכלי שאינו מאפשר לדפוקים להשתקע בה. או אולי בגלל שהחלטתי פתאום לשים לב לזה.
ביליתי כאן במשך יומיים, בסופם הייתי בדרכי לגואטמאלה סיטי, אליה הגעתי בשעת עומסי הבוקר. אבל כמי שמתורגל לעייפה בהתמודדות עם הפקקים התל-אביביים, פרצתי בצחוק וצלחתי אותם כמו סכין לוהטת בחמאה רכה ביום חמסין. שוב שכרתי את שירותיו של נהג מונית ססגוני, שהוביל אותי בסדרת צפירות, משל אני איזה אח"מ. כך שאפילו שוטרים מופתעים הושיטו יד ועצרו רכבים, כדי להניח לנו לחלוף והולכי רגל עצרו להביט. הגעתי לסוכנות הרשמית של יצרן האופנוע שלי ברובע 4. שם חיכתה לי קבלת פנים מקצועית. ג'ני שדיברה אנגלית ומרקו מנהל המוסך, הורידו ממני כל דאגה שהגעתי רווי בה. הציוד אוחסן בחדר סגור במשרדי החברה. ישבתי עם מרקו על פרטי הטיפול הנדרש ובצורך להחליף את הצמיג האחורי השחוק (הותקן בקאלגארי בקנדה לפני עשרת אלפים קילומטר). אחר כך הגיעה מונית מיוחדת שלקחה אותי לקצה השני של העיר לרובע 13, לבית קפה/מסעדה שהוא גם חנות למכירת אופנועים חדשים ויד שניה. כל הזמן נכנסו ויצאו אנשים. ועסקאות עמדו באויר. קונספט מעניין. אחרי ארוחת צהרים. הודיעו לי שהטיפול באופנוע הושלם ומונית ספיישל באה להחזיר אותי לאופנוע שלי. עברתי עם מרקו על כל פרטי הטיפול. בדקתי שכל הברגים מהודקים וכי החלקים אכן הוחלפו במפרט הנכון. על אף שביקשתי לא לנקות את האופנוע. הוא עבר ציחצוח יסודי שודאי עוד ימשוך אלי כל מיני נודניקים – אופנוע מבריק הופך אותי למטרה. מחיר הטיפול והחלפת הצמיג, היה נמוך באופן מדהים יחסית לארץ. מדהים. לא פחות! ג'ני הזמינה לי חדר במלון "ספרינג" בו כלולה גם חניה סגורה לאופנוע. ונפרדנו בחיבוקים וטיפ, שלא שכחתי לרגע את חשיבותו. מגיע להם.

מלון ספרינג

מלון ספרינג נמצא בשדרה השמינית ברובע 1 בבניין משופץ בסגנון קולוניאלי, עם כמה איזורי פאטיו וגינון טרופי, תקרה בגובה 4 מטר ודלתות בגובה שניים וחצי מטר. חדר מרווח הועמד לרשותי עבור 23 דולר ללילה. הרגשתי שאחרי שבועיים כמעט, של תנאי מחתרת בכל הקשור לאיכות השינה שלי. אוכל לפוצץ את הסכום הדמיוני הזה. פרנקלין, האיש החביב בקבלה, החל לצטט באזני בעל פה, פסוקים שלמים מהתנ"ך בעברית. מסתבר שמסתובב כאן תנ"ך הכתוב עברית באותיות לטיניות. וזה הספורט האינטלקטואלי של נוצרים המאמינים כי עליהם לשמור על היהודים וישראל וכל הסיפור ששמעתי בדיינר "הביזון" בדלתא ג'אנקשן אלסקה, חוזר כאן. רק הפעם בספרדית. נו טוב.

למחרת בבוקר, שמתי פני למסלול בן כמעט 500 קילומטר לכיוון טיקאל (Tikal) אתר מקדשי המאיה בחבל אל-פטן (El Peten) בצפון גואטמאלה המישורית הלחה והמג'ונגלת, מקדשים הנחשבים בעיני מבינים ממני, לאתרי הפוחלן היפים בכל מרכז אמריקה. תכננתי להגיע הכי קרוב למקדשים, לבלות שני לילות באוהל,  התגעגעתי לחיבור שהוא איפשר לי למקומות שהייתי בהם. כביש CA9 הראשי לכיוון צפון מזרח, סלול באיכות מעולה וכך גם כביש 5 המוביל צפונה וחולף מעל אגם איזאבל (Lago de Izabal) בחלקו הצר על גשר בראשו, כולם עוצרים לצלם – אז גם אני – והמשכתי לכיוון אל-פטן. הגואטמאלים מבינים יפה מאד כי מקדשי הטיקאל הם היהלום בכתר התיירות שלהם ולכן, כל הקשור אליו מתוחזק באיכות גבוהה, בכל פאראמטר. לקראת הצהרים, החל לרדת גשם. זה לה היה בדיוק גשם, כי אם סוג של בלון מים בגודל הכנרת שמישהו תקע בו סיכה מעל לראשי. שוב, כולי רטוב. כל הציוד נוזל. המצלמה הפסיקה לתפקד. האיי-פוד טבע ואני? פי מלא שירה. מה נשאר לי לעשות חוץ מלהנות מכל שניה, אנשים שהסתתרו מהגשם, בצידי הדרך בכפרים שחלפתי בהם, חשבו ודאי כי איזה לוקו ברח מאיפה שהו. הם לא טעו בהרבה.

הצילום האחרון לפני שהמצלמה הושבתה מעודף מים…

הגעתי למתחם הטיקאל לקראת חמש אחה"צ. שכרתי חלקת דשא לצידה של מסעדת/לודג' ה"יגואר". מתחתי את האוהל למרגלות עץ זקוף ונישא, בגובה בנין בן ארבע קומות לפחות. את המצלמה והאיי-פוד תליתי מעל למנוע האופנוע הלוהט והם התייבשו וחזרו לתפקד. ישבתי במסעדה עם הלפטופ וניהלתי קצת עניינים בבלוג ובכלל.

האור מעל התפורר לאבקת חושך אפרפר. בישלתי לי ארוחה קלה; ביצה קשה, סרדינים, וכמה ירקות וקינחתי בכוס תה מתוק. סביב החלו להשמע קולות הג'ונגל שבליבו שוכנת קרחת התיירות הזו. המוסיקה הכי טהורה שאפשר לדמיין. איזון מושלם בין צלילים שכל מטרתם היא תקשורת בין דיירי המקום; מי שמחפש, מי שמאיים, מי שמתגונן ומי שמכריז על קיומו.  קולות של מצוקה. של כמיהה. של געגוע. של צער. של שמחה. – נכון, אלה תארים שאני נותן – להם אין בלוג.   בשעה תשע, הופסקה פעולת הגנרטור והחושך הודלק. הספקתי עוד לשלוח מייל לאבי אתגר מרשת ב', שהיום לא תהיה שיחה בשידור ישיר, כי כאן אין עכשיו כלום. לא סקייפ, לא סלולר ולא מורס. נשכבתי על הגב בתוך האוהל הקטן שלי. והעולם דיבר אלי בשפתו של הטבע. וככל שהעמיק הלילה לכהות, גברה יכולת ההקשבה שלי. הצלחתי לשמוע רחשים מתקרבים ונסוגים מהשיחים הסמוכים. נשימת חיה רובצת. איוושת נפנוף כנפיים נמרץ של עוף לילי שחלף מעל. רחש ניעור וסידור נוצות של ציפור גדולה שישבה בסבך. ואפילו ציוץ קלוש של גוזלים. התאמצתי בכל כוחי לא להרדם. הרגשתי כי אם אעשה זאת, אחמיץ את ליחשוש טפיפת רגלי היגואר, את ציקצוק נקישת מקורו של הקאצל. עודי מהרהר והנה נחת על כיפת האוהל תוכי מסוג ארה אדום. נוצותיו בהקו באור פנס הראש שהדלקתי. ברגלו האחת הוא החזיק פיסת מנגו כתומה. הושטתי אליו יד ולהפתעתי הוא התיישב עליה, לרגע הרגשתי את מגע טפריו האוחזים בזרועי בעדינות מתחשבת. הציפור הגדולה קירקשה משהו בשפה לא מובנת וחזרה על דבריה בשנית. הבנתי רק את המילה "סניור". בפעם השלישית, נפתח רוכסן האוהל ופרדי מנהל המסעדה הציץ פנימה ואמר לי, "סניור רצית השכמה בחמש, אז הגיע חמש". הודתי לפרדי, אף שהוא קטע חלום נהדר, קפצתי לתוך בגדי הקלים. הנעתי את מנוע האופנוע וייבשתי את המצלמה עוד כחמש דקות בגזי המפלט החמים, מה שבטוח. מיהרתי ונעמדתי בכניסה למסלול מקדשי הטיקאל. מאד רציתי לצפות בזריחה מראש פירמידת מקדש מספר ארבע. אבל לא עזר כלום. בשער עמדו שומרים שלא מיהרו לשום מקום. 150 קצאל שהם כ-90 ש"ח הועברו בשניה לשש לידי הקופאי ופתחתי בריצה לכיוון הכיכר המרכזית. למדתי את מפת האתר בעל פה. רציתי להספיק לטפס במעלה הפירמידה כל עוד השמש ממש נמוכה. הייתי לבד. הכל סביבי היה ירוק, גבוה ולח.

הגעתי לפירמידה 4 והסתערתי על גרם מדרגות העץ האינסופיות. כשהגעתי לקצה, השמש כבר סינוורה ממזרח. אך בכל זאת, המראה היה מדהים. כל אמירי הג'ונגל הצפוף נשקפו אלי למרחק קילומטרים רבים כשמיכת טלאים מצמר צמרות ירוק וכבד. מבין קטעי קרחות יער ביצבצו מקדשים נוספים. חשתי שוב כמה בר מזל אני. רגע שבו רציתי יותר מכל לחלוק אותו עם מישהו שמחובר אלי, לקירות הפנימיים שלי, לחוטים שקושרים אותי לחבילה אחת. אלף מצלמות ומיליארד מגה פיקסלים לא יוכלו לתעד את שבריר השניה כשליבי עלה על גדותיו… אז צילמתי סביב עם מה שהיה לי ביד. לאתר החלו להגיע קבוצות מטיילים שבאו באוטובוסים והסעות מעיירות השינה באיזור. ובתוך כחצי שעה כבר אי אפשר היה לצלם משהו, מבלי שיהיו בפריים לפחות עשרה אנשים. החלטתי ללכת בעקבות הקולות ששמעתי מדרום. שאגות קופים וצווחות ציפרים. מצאתי שביל צר שהוביל ממש לתוך הסבך.

הילכתי בדממה בשביל רמוס. רחוק מהמולת המבקרים הרבים. אכן ראיתי בעלי חיים במספר עצום. קופי עכביש, טוקאנים (אולי הציפור האהובה עלי) שריחפו בדממה אצילית מענף לענף, נקרים שהקישו על גזעים חלולים במיומנות, תרנגולי בר צבעוניים, תהלוכות נמלים כתומות שנראו כמו תצלום אוירי של כביש מהיר, עכביש טרנטולה שחור כתום שהילך באיטיות בטוחה בעצמה. ואף הצלחתי לצלם קופים שאגנים.

הציפור שהפליאה לשיר לסיום

לקראת חשיכה, הבנתי שאמנם אני זוכר את המסלול היטב, כי שיננתי נקודות אחיזה ועצמים בולטים, אבל לא רציתי להקלע לאפילה במקום הזה. מה עוד שנחילי יתושים היו ב- Happy hour  שלהם ויצאו לסיבוב שתיה בשכונה. שבתי דקות לפני נעילת הפארק אל פונדק הסמרטוטים שלי. האופנוע, האוהל וכל הציוד שלי זכו להשגחה של עובדי ה"יגואר" ודבר לא נגרע. הכנתי לעצמי ארוחת פאסטה מהירה. ממש לפני חשיכה נעמדה על ענף מעלי ציפור קטנה, אפורה פשוטה ורגילה שפצחה במזמור ציוצים ושריקות, אולי היפה והמורכב ששמעתי מעודי. קונצרט פרידה שהזכיר לי משהו: גם כשאתה מוקף בכל יפעת ועושר הטבע המוחצן והצבעוני. גם אם הדבר מולך, נראה בתחילה כדבר הכי משעמם בעולם, תן לו צ'אנס. אולי כשיפתח את הפה תימס מרוב תדהמה. מוקדם בבוקר ארזתי את עצמי ויצאתי לכיוון העיירה אגווה-קליינטה (Agua Caliente) במרחק 360  ק"מ. שם, על אף כמה אזהרות שקיבלתי על הבלאגן במדינה הבאה במסלול שלי, עקב אי שקט פוליטי ועוצר לילי – עבור אעבור להונדוראס.

בדרך לגבול עם הונדוראס

בפעם הבאה: המעבר להונדוראס. לא כל מה שאומרים בסי.אן.אן. מדוייק ויש דברים שלא אומרים ואולי חשובים יותר. עיר בירה שנראית כמו כוס בירה ששכחו לסגור את הברז מעליו. ואיזו ארץ יפה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה    

יש מקומות בעולם בהם מעברי גבול באמת משקפים הבדלים תהומיים בין מדינות. לבוש, שפה, נוף, קצב, ומנקודת מבט של רוכב אופנוע; איכות הכבישים והתחבורה הנעה עליהם. המעבר לגואטמאלה לא היה דרמטי, אבל כן היה בו ניואנס. אינסייט. שבכדי להכירו צריך לשהות במקסיקו יותר משבוע. כבר בקילומטר הראשון נקלעתי לפקק תנועה שכלל שמונה אוטובוסים כל כך יפים שהשתנקתי.  מה שנקרא אוטובוס תרנגולות. שכאשר הוא עוצר, לפני שיורד הנוסע הראשון, נזרקות ממנו שלוש תרנגולות, שתי עיזים ושק עם קוקוסים או תירס (מה שעוד טרם ראיתי, אבל הבנתם). אם במקסיקו יש תחרות בין נותני שירותי הסעה ציבורית על אוטובוסים עם טכנולוגיה, נוחות ודיוק. כאן התחרות מפרנסת בעיקר גרפיקאים רומנטים, מכופפי לוחות ניקל ומדביקי פנסים ומאותתים. התחושה שלי היא כי בוחני הרכב במשרד התחבורה הגואטמאלי הם לא יותר מועדת שיפוט בתחרות יופי. ואולי ככל שהאוטובוס פולט יותר עשן ויותר שחור, ערכו עולה. וסליחה לשכבת האוזון. בתכל'ס רוב האוטובוסים האלה מיובאים מארה"ב כיד שניה, לאחר שסיימו קדנציה בהסעת תלמידים. כאן הם עוברים סדנאות שינויים והתאמות. מה שנחשב כאן לשיא היעילות הטכנית הוא ברוב העולם, עמידה במקום אם לא הליכה לאחור.

הדרך מהגבול עם מקסיקו לעיר שלא/קאצלטנאנגו

כבר כמה חודשים. אני מגלגל בראש את הרעיון להעביר את הספרדית המאד בסיסית שלמדתי בארץ, סוג של ליטוש. כשנכנסתי למקסיקו, הבנתי עד כמה העניין הזה קריטי. המפגש שלי עם אנשים מגומגם ולא מגיע לאינטימיות שיש לי עם עברית אנגלית ואפילו ערבית. ובלי שום קשר ליכולתי לדבר את השפה. אני פשוט לא מבין אותה. או במקרים קיצוניים מבין בדיוק את ההיפך. היו פעמים בהן פניתי ללכת בהשאירי סכום כסף גדול משנדרש, וחמור יותר; אחרי ששילמתי סכום קטן ממה שביקשו, מה שגרם לאי נעימויות שלא תמיד הסתיימו בחיוך סלחני לגרינגו.

חלק מהכיכר הראשית בעיר שלא

השלב הבא אחרי שעברתי את מקסיקו בקצב בינוני ורגוע, הוא פשוט לעמוד במקום, לעצור. לנעול את האופנוע איפהשהו. לאחסן את ציוד הרכיבה, הקמפינג והמפות, לתלות את הערסל בין שתי קורות ולתת לזמן לעבור מתחתי ועל הדרך לחפש ספרדי כפול, כלומר בית ספר לספרדית שהוא גם אכסניה. שמתי פעמי לעיר שלא (Xela) או בשמה הקצרצר, קצלטננגו (quetzaltenango). שניהם שמות באחת משפות המאיה. גואטמאלה היא בעצם ארצם של בני המאיה, המהווים יותר משישים אחוז מאוכלוסיית המדינה. כמו שכבר הוזכר, חבל צ'יאפאס המקסיקני המכיל את הריכוז הגדול ביותר של בני המאיה במקסיקו, היה בעבר בגבולות גואטמאלה והגבול בין שתי המדינות מפלג את העם הזה. עד לשנת 1996 עת נחתם בגואטמאלה הסכם פנימי חדש, לא הוכרה דתם ותרבותם של בני המאיה כלגיטימית ושווה לדתות אחרות. ולא די שנחילי מיסיונרים שטפו (ועדיין שוטפים) כל מקום בו הם חיים, ניהלו בני המאיה מלחמת מאסף בשמירה על מורשתם התרבותית הקשורה עמוקות בדתם ומנהגיהם. בעיר שלא, (כ-120 אלף תושבים) השניה בגודלה בגואטמאלה, קיים ריכוז בני מאיה ולבית ספר לספרדית בשם קאי בלאם, שמתי פעמי. בית הספר שייך למשפחה מורחבת שבה לכל אחד יש תפקיד. אחדים מורים, כמה בתחזוקה אחד על הניהול, ובמעגל הרחב יותר של המשפחה, מאכסנים ומארחים. מסיעים ומסעידים. כובסים ונותני שירותים שונים. דוגמא מייצגת להתנהלות השבטית חמולתית שפגשתי גם במקסיקו.

מהגבול לקח לי שעתיים וחצי להגיע. הכביש הראשי היה חלק ומטופח אך ברגע שהגעתי לפניה לכיוון שלא, הפך לדוגמא קלאסית של אי תיאום בין רשויות, אי הסכמה בין מהנדסי כבישים ומתכנני צמתים. "כאוסלנד" היא מחמאה. נראה שבמצב העניינים, הדבר שקובע כאן הוא כוח פשוטו כמשמעו. נהגים חותכים זה את זה. הולכי רגל אינם נחשבים. לא סופרים אותם משום מרחק נקודה. לא ראיתי תחנות אוטובוס, כל נהג אוטובוס מפעיל צופר חצוצרה אדיר המודיע על בואו ועוצר מתי ואיפה שמתחשק לו. מדלתו של כל אוטובוס תלוי מנהל הלקוחות. העומד וזועק בקולי קולות מה יעד הנסיעה ואחרי שהנוסעים מתיישבים במקומם עובר וגובה כסף. אם במקסיקו איכות רוב הרכבים הפרטיים שאני ראיתי גרועה, בעיר שלא, איכותם איומה. וכמו הפתיח הקליל המתאר את עשן האוטובוסים. כאן, העשן הלבן האפור והשחור שפולטים המנועים, ממסך את העיר היפה שהגעתי אליה בשעה בה השמש הנוטה לשקוע, אמורה לתת לנוף איכויות של גלויה צבעונית, צלולה ורומנטית. ואם כבישים ונהגים הם אנלוגיה לתרבות של מקום, הרי שחנויות ובתי עסק מביאים את האבחנה הזו לידי קיצוניות נוספת. כאן לכל חנות המכבדת את עצמה יש שומר חמוש בכניסה. ואם היא בנק או תחנת דלק. שומרים עומדים כל היום מול הכניסה, בידיהם שוט –גן בהיכון. לא תלוי על הצד. כי אם בהיכון! ממש בשישים מעלות הצידה, אצבע על ההדק. אלה שידם אינה משגת הצבת שומר, מנהלים את חיי המסחר מבעד לסורגים המכסים את דלת החנות. הקונים עומדים ברחוב מבקשים את המצרך ומעבירים את תמורתו מבעד לאשנב. זהו. אל הקופה, שום שודד לא יגיע. כמו שהגעתי, הרושם הראשון שקיבלתי היה כי במדינה הזו שולט טרור ומי שאינו מקורב לשלושת האחוז השליטים, שהם גם בעלי מאה ואחד אחוז מכל תשתיות המדינה, צריך לחטוף – או שישאר בלי כלום. נראה לי – די בעצב – שכפיצוי פסיכולוגי לחולשה הזו, יש במרכז אמריקה מודה של לבישת מדים, תפירת דגלים והטבעת סמלים לכל קבוצת בעלי עניין. זבנים, עובדי בנקים, תלמידים, נגנים, שומרים מטעם עצמם וכמובן שוטרים וחיילים לבושים במדים כמו יצאו מחוברת קומיקס, המסתובבים בטנדרים מקושטים בסמלים מגוחכים מתוך סדרות טלויזיה על משטרה בלוס-אנג'לס. וכל הנ"ל הוא רושם מהיום הראשון. יש כנראה איזה איזון עדין שמאפשר לכל המכונה הזו לעשות רעש של מדינה. ולתושביה לחיות חיים.

שמתי לב כי ברוב צילומי האנשים שצילמתי וציורים שציירתי, בשלא, נסוך על פניהם סוג של מתח. והנה אני כבר עובר על הכלל לגבי דעות קדומות שגזרתי על עצמי- מה לעשות, זה זועק. במיוחד כשפגשתי את רבקה (Rebeca) התיירת הצעירה מוושינגטון שנשדדה ברחוב סמוך הומה אדם. על כך בהמשך.

כאמור יופיה של העיר שלא הוא דוקא בפשטותה. מרכז העיר מכיל את הסוקאלו הלטינו אמריקני הקלאסי. כנסיית ענק, עירייה, בנקים, שוק. ובטבורו גינה וטיילת אליפטית. מסביב שכונות בנות קומה עד שתיים. בכל שכונה, כנסיה קטנה. ובמרחק סביב נראית מעבר לכתפי הבתים, שרשרת מעגלית של הרים געשיים, המזדקרים כחרוטים וראשם מאובך בכרבולות ענן. יש בשלא משהו שרוצה לשדר רוגע ונינוחות. ניכר כי המסר החברתי כאן הוא "חייה ותן לחיות". כל אחד עסוק בעניניו. בכל יום בו שהיתי כאן, הופקע הרחוב הראשי לטובת תרבות המצעדים. בדרך כלל בשעות אחר הצהרים, התקיימה איזו שהיא תהלוכה שכללה לפחות תזמורת מצעדים אחת, לעיתים שלוש ארבע. התזמורות כללו תופים כלי נשיפה נושאי דגלים וזועקי ססמאות. סובבו את הכירכר פעם אחת בפומפוזיות משעשעת.

בית הספר לספרדית שוכן במרכז אחת השכונות היותר פשוטות. מוקף חומה גבוהה ובראשה גדר תלתלית. שערים עצומים ומאחוריהם עוד מערך שערים מסורגים. חדרי כיתות קטנים. השיטה: אחד על אחד. לכל תלמיד מוצמד מורה והוא מקבל 4 או 5  שעות לימוד רצופות ביום. למורה שלי קוראים מריאלה, אשה נחמדה בת ארבעים וקצת אם לשלושה הנשואה לרוברטו, מנהל התחזוקה שהוא אחיה של מארלו, מנהלת בית הספר. את האופנוע החניתי באחד מחדרי הלימוד עמוק בפנים בפינה וכיסיתי אותו היטב.

בית הספר וחלק מצוות המורים מימין לשמאל, מריאלה המורה שלי, מורה נוספת, מארלו המנהלת, וואלרי תלמידה.

לאחר מכן שודכתי למשפחת טוסקאנו זאמורה, המנוהלת ביד רמה על ידי קטלינה, אם לארבעה. בביתה חיים גם חמתה דודתה גיסתה וכן, גם בעלה. ביתם שוכן במרחק שלושה בלוקים מבית הספר בתוך שכונה הפרוסה למשבצות בקטעים של חמישים על חמישים מטר ורחובותיה הצרים, מרוצפים אבנים טבעיות מסותתות בגסות, המנערות ומפרקות גם את הטובים בבולמי הרכב בעולם. הבית המסוייד בתכלת ואזוב אחוז בשוליו, מחופה בגג מפח גלי. חדרי מוקם כמעט באמצע הבית. חשתי כי החדר הוכן לכבודי באהבה. הוא היה נקי מאד, רצפת הבטון המוחלק הריחה טוב, נורת פלורסנט זעירה בתקרה הגבוהה, אילצה אותי בלילה להשתמש בפנס ראש כדי לקרוא. שלחן, כסא, שקע אחד בקיר ובמרכז החדר מיטה פשוטה. השירותים/מקלחת המשפחתיים– מעבר לקיר ועוד אחד בחצר. למעשה מצאתי עצמי שחקן בתוך סרט מבלי שקיבלתי שום טקסט מוכן. מה שנקרא תכנית לסדרת אימפרוביזציה הכי הזויה שאפשר לתסרט.

קטלינה ואנטוניו

אם  אינני ער לדברים שנאמרים סביבי, אני יכול להשאר בלי מים חמים או לקבל חביתה מטוגנת עם ממרח שעועית במקום עם גבינה. לאחר יומיים הגיע עוד תלמיד לגור בצד השני של הדירה וסוף סוף היה עם מי לנתח ליד שולחן ארוחת הבוקר, אם המשפחה מבקשת שנבוא איתה לכנסיה או שמא הם אמרו שהם אוהבים את חוליו איגלסיאס (איגלסיה= כנסיה). ואיזו משפחה נהדרת! בחיי, כמה נשמה וטוב לב, הכלה וקבלה שלי. בכל בוקר קמתי לחיוך מלא ולסקרנות אמיתית לשלומי. חשתי את רגישותה של קטלינה לכך שאני לא אוכל כמעט כלום, גם משום שבבסיס איני אכלן גדול, אך בעיקר, היא שמה לב שאני לא ממש מסתדר עם המטבח הלטיני, יצאתי להשלים ארוחות בחוץ, לא היה לי שום רצון להעיק על תקציבה בדרישות – מדובר בשלוש ארוחות ביום.

למחרת חיכו לי פאנקייקס. וסלט ירקות טריים ואפילו לחם קלוי וקורנפלקס. המשפחה המשיכה בחייה כרגיל, זה בית קטן ללא שום טכנולוגיות בידוד. שמעתי את הרעשים האינטימיים, את המריבות, הגערות והתוכחות, את הבכי בשיחות הטלפון, את צלצול המטבעות הנספרות על שלחן האוכל במטבח בסוף יום העבודה. יצאתי איתם לקניות, לתלות את הכביסה. ישבתי עם אנטוניו בן השמונה לעשות שעורים וצפיתי במטבח, שם ממוקמת הטלויזיה 16 אינצ', במשחק כדורגל בין בני קצלטננגו לכוח פנחצ'אל, רק כדי להפריע ולשאול כל הזמן מה אמר הקריין ומה אמרו הפרסומות. בחיי כמה סבלנות הם היו צרכים בשביל השלושים שקל שהם קיבלו ליום כזה (כלול במחיר בית הספר). אומרים שהבטחון של אדם ביחס מקום בו הוא גר, בא לידי ביטוי ברעשים שהוא מרשה לעצמו להשמיע מהשרותים. אחרי שלושה ימים בקרבם, סיגלתי לעצמי את התנהלותם, הרגשתי מאד בבית.

מזג האויר היה בהתאם לעונה. במשך היום אביבי, יבש ומעונן חלקית ועם רדת הלילה, גשמים סוחפים, ברקים חודרי חדרי חדרים ורעמים מטלטלי קצוות ארץ. בנוסף לכארבע רעידות אדמה קלות שחשתי בהן. כשסיפרתי למארחי אחרי כל פעם, הם פטרו את דברי בתנועת ביטול, כאילו סיפרתי להם שהבוקר השמש זרחה. שגרה.

מריאלה המורה שלי

השיעורים הפכו אותי ממי ששומע ספרדית למי שגם מקשיב. מריאלה לא עשתה לי שום הנחות. שעורים מסובכים שבתחילתם לעסתי את העיפרון כמו ילד. לקחתי ערימת פתקים ולכל דבר בבית הצמדתי פתק עם כינויו ותרגום המילה לעברית. לאט לאט זה בא. על יד שמאל כתבתי איסקויירדו ועל ימין דוראצ'ו. עכשיו אני מסתובב עם שלושה פתקים מתחת לפלסטיק השקוף על תיק המיכל של האופנוע. ומשנן עדיין מילים ומשפטים.

נואל, הגיע ללמוד ספרדית מניו יורק

בית-הספר דאג גם לתכנית העשרה. באחד הימים נסענו באוטובוס תרנגולות לכפר הסמוך בו יש בית מרחץ הניזון ממים חמים הנובעים ממעיין בשולי הכפר. בגואטמאלה מספר הרי געש פעילים. נביעות גיאוטרמיות ורעידות אדמה קלות הם דברים נפוצים. קיבלתי אמבט בגודל חדר בינוני ורבצתי במים המינראליים החמים למשך שעה ארוכה.

ערב אחד נערך בבית הספר מפגש מעניין עם מומחה בתורת המאיה שנתן הרצאה על טבלת האנרגיות של השבט, מעין מהדורה שבטית להורוסקופ המוכר לנו (על כך אכתוב פוסט נפרד). ביום אחר זומן כהן דת בן שבט המאיה, לברך את בית-הספר, לערוך טקס גם לזכר אבי מנהלת המקום. ועל הדרך גם לתת לכל התלמידים סוג של ברכה. ומי אינו אוהב ברכות? אני מאד אוהב.

בית המרחץ בכפר

כן, גם בגואטמאלה יש שימושים מעשיים לשמות גדולים

ומה יותר קולע ממכון כושר הנושא את השם המפורש, גם במשמעות חלק הגוף הנשי שיכול רק להשתפר כאן…

ביום סיום מחזור הלימודים, בישלנו כל התלמידים (8) והסגל (10) ארוחה משותפת, ממנה לקחתי את מתכון הקינוח של המאיה, (שהובא כאן כפוסט נפרד). בסיום הארוחה פנתה רבקה אחת התלמידות, לכיוון הבית בו התגוררה. היא הותקפה מאחור. איש חזק ממנה חסם את פיה הניח סכין על צווארה ונטל את התיק שלה שהכיל כמה פרוטות ואת דרכונה. סוג של הוכחה למציאות שחשתי בה מהרגע הראשון. רבקה לא נפגעה פיסית.

כחלק מהנסיון להשתלט על שודדים רכובים. מחוייב כל רוכב דו גלגלי לשאת את מספר האופנוע על הקסדה ועל ווסט מיוחד מחזיר אור. כך ניתן לזכור את המספר גם מבלי להתאמץ. במעבר הגבול ביררתי. החוק אינו מחייב תיירים רכובים כמוני.

ישבתי בעיר שלא 9 ימים. גם אם לא הפכתי לדובר ספרדית שוטפת, התחברתי להגיון השורד של בני המקום לחוכמת הרחוב שלהם. דיברתי עם כמה אנשים מעניינים, נבונים וחולמים. אף שלא הסכמתי עם רוב עקרונות דרך השרדותם, אני חושב שקלטתי את קצב השינוי שהם מנסים בכל כוח לחולל. הבנתי שהמשפט שאני שולף לעיתים "אורח לרגע רואה כל פגע", הוא איוולת גמורה במקום שכזה. יש בו סוג של שחצנות שיפוטית והתנשאות מצידי. באמת חוכמה גדולה לראות את ההבדל בין המקום ממנו אני מגיע למציאות כאן. ואני מצטער על כך.  אני מרגיש שגם אם איש ממארחי לא יקרא את הדברים כאן לעולם, אני חייב להם סליחה והתנצלות. כזו הנובעת מאהבה והערכה. נראה מן הסתם כי לכל מהפיכה יש סדר וקצב אחרים. גם לזו בגואטמאלה.

יחד איתי בשלא שהה גם י. כתלמיד לספרדית בבית ספר אחר בעיר. אחרי השירות הצבאי, הוא יצא לדרך מסן-דייגו רכוב על אופנוע קוואסאקי 650KLR  שרכש ואיבזר שם. והקציב לעצמו שנה להגיע עד לאושוואייה. לאחר היכרות דרך המייל, נפגשנו והחלטנו להמשיך לרכוב ביחד ליעד הבא; הכפר סן-פדרו(San Pedro)  שלחופי אגם אטיטלאן (Lago De Atitlan). השכמנו ביום שני ויצאנו לכיוון צפון מזרח. למותר לציין כי התגעגעתי לרכיבה לתנועה ולמרחבים. כמו ציפורי נדוד היוצאות לדרכן אחרי עמידה באיזו חלקת שדה להטענת אנרגיות, מתוך תזמון ודחף לא ברורים. המראנו עם כביש חלק שחור כהה שהעלה אותנו כמו טרמיקה בהקפה אצילית, במעלה רכס ההרים המעגלי המקיף את איזור העיר שלא-קצלטנאנגו. מגובה של עוד 1300 מטרים, היא נראתה לנו כמו שטיח ארוג המיטשטש, מתרחק ונעלם לתוך אובך.

שלא/קצלטנאנגו – שלום!

בפעם הבאה: אגם אטיטלן. כמעט סן-פדרו. אנטיגואה הסואנת והמתויירת. וגואטמאלה סיטי עם השירות הטוב בעולם. וחורבות הטיקאל בלב בג'ונגל.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

מטעם הרייניטוס RELLENITOS

למי שחיכה עד עכשיו למנת הקינוח מאז הפאסטה שהכנו ביחד לפני חודשיים בערך בערבות יוקון הקנדית. אפשר לחזור לשולחן. כידוע קינוח צריך שיהיה בו משהו מתוק. אומרים שזה סוגר את התיאבון. אז אומרים. אני חושב שכל רומן אפילו אם הוא עם סתם צלחת, צריך להסתיים עם טעם מתקתק. כדי לשמור על קשרים. הרי בעוד כמה שעות נהיה שוב רעבים.

במרכז אמריקה הגשומה והטרופית יש בננות בשפע, מכמה סוגים, גדלים, טעמים וצבעים. בערך כמו סוגי תירס, תפוחי האדמה או הפלפלים כאן. ומצאתי זה מכבר, כמו כל מטייל בעולם, שבננה היא ארוחה ארוזה, השומרת על עצמה נקיה גם בתנאים הכי דפוקים. יש בה אנרגיה לחצי יום רכיבה וכמובן היא פשוט סותמת. ולכן תמיד יש לי איזו בננה שם בתיק האוכל. כשהגעתי לעיר שלה (Xela) או בשמה הקצרצר קצאלטנאנגו. בחלקה המערבי של גואטמאלה, ביקשתי ממארלו מנהלת בית הספר בו ליטשתי את הספרדית שאין לי, ללמוד איזה מתכון מקורי אחד שבא ממעמקי הג'ונגל המקיף את האיזור. משהו שנולד כאן. אז פגשנו את אוגוסטה הבשלנית שהעבירה לנו שעור מזורז לחטיף קינוח מהיר הכנה המבוסס על הבננה הנ"ל.

מה צריך?
לקינוח ארוחה של שישה:
–    5-6 בננות באורך שפורפרת טלפון משרדי. בשלות – כלומר כאלה שכבר החלו להשחים או להשחיר בשוליים. (הי, גם לבננות שהשחירו לגמרי ובדרך כלל הן בדרך לפח, יש לי מתכון מדהים, אז לא להשליך בשום אופן. מבטיח שזה יהיה המתכון הבא)
–    1 כוס שעועית כהה. (ת'אמת, אפשר כל שעועית) אחרי שהשעועית הורתחה והפכה רכה. לא להוסיף כלום, לא מלח ולא בטיח.
–    1 כוס קמח. רגיל לבן.
–    1 כפית קינמון טחון.
–    קצת סוכר.– ישמש לפיזור מעל התוצאה.
–    שמן לטיגון.
כלים:
ממחה. מיקסר/בלנדר שיודע לעשות מחית/משחה.
מזלג שאת/ה יודע/ת לעשות איתו קוועץ' לבננות.
מחבת, אפשר מצופה טפלון, אך זה יפגע באופי ומשך הטיגון. כמו לעשות עוף צלוי במיקרו. קפיש?

מה עושים?
מפשיטים את הבננות, מניחים בצלחת שטוחה ועושים קוועץ' עם המזלג. למה לא בבלנדר? כדי שהמחית לא תהיה רכה מדי. היא צריכה לשאת אופי של בצק שניתן לעגל לכדור. לתוך העיסה מרוקנים את כפית הקינמון ומערבבים לאט את הכל ביחד.
את השעועית הרכה דוקא כן מכניסים לממחה ומביאים אותה למצב של משחה כמו שעושים עם חומוס. (לא להוסיף מים!)
הכנת המנה
–    לוקחים כמות של כף וחצי מ"בצק" הבננות, מניחים בכף היד עושים באמצע שקע. ושם מניחים חצי כפית ממשחת השעועית במרכז השקע. אם אני שומע את המילה "קובה" אז אני שומע טוב. כי עושים בעדינות מכל העסק הזה כדור שתוכו שעועית וברו בננה.
לוקחים את הכדור הזה ובעדינות מקמחים אותו על ידי פיזור ממעל של קמח. מניחים בצד בקערה. ונותנים לכדור טפיחה קלה שהופכת אותו למעין אליפסה כזו.
–    בינתיים יש להביא את השמן במחבת למצב רתיחה. בלהבה הגדולה של הכירה. לגבי הכמות. שוב תלוי בכם. הכי נכון זה שמן בעומק בינוני, שיכה את הרייניטוס בהלם. ולא יבלה איתם בנסיונות שכנוע ארוכים ומעצבנים. (מה עוד שהמנה צריכה להיות מוגשת חמה. ואנשים מחכים ליד השולחן)
מניחים את האליפסות אחת אחת לתוך המחבת ורואים איך הן הופכות לצבע זהוב עם שוליים בגוון קרמל מעצם התחממות הסוכר שבבננה. אחר כך הופכים בעדינות, כדי שלא יתפרק פסלון האוסקר הקטן, וכשכל הסחורה בצבע זהוב צ'יפסי כזה. מניחים על צלחת עם נייר סופג לכמה שניות. ומפזרים ממעל מהסוכר ששמנו בצד. הכי חשוב להגיש כשזה חם ולוהט. אם אתם באמת רוצים ללכת עד הסוף תמצאו עלה בננה והשתמשו בחלק ממנו כמגש הגשה לתוצרת החמה.
חשוב לזכור: כאמור, זו מנה שמגישים אותה חמה. ולכן אם אין לכם טבח צמוד. יש להכין את כל כדורי הרייניטוס הגולמיים, ליד המחבת לפני שמתיישבים לארוחה כולה. כך שכשגומרים לאכול את המנה העיקרית. פשוט זורקים את הרייניטוס למחבת (אפשר לזרות עוד סיבוב של קמח) ולא הולכים לבלות עכשיו שעה במטבח כשכולם מחכים למנה האחרונה.
אני לא חותם שזה מתכון של בני המאיה. אבל מי אני שאחלוק על מארחי כאן?

כן, גם אני שאלתי איך הטעמים מסתדרים ביחד. זו שאלה שאני שואל לא אחת, גם כשהונחה לפני לפני שנים מנת חמוץ מתוק סינית. מאז באמת איני מתווכח על טעם.  המנה הזו ערבה לחיכי.

בתיאבון!

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

מקסיקו, לא תבינו עד שתרכבו בה

הקטע הדרומי של קניון אל סומידרו. החולף במזרחה של טושלה גוטיירז (בהמשך)

אין כמו השכמה אחרי כמה ימי מנוחה. גם אם מאונס, עקב חוסר אחריות בנושא אוכל…
כבר אמש הכנתי את רוב הציוד ארוז. החלטתי לרכוב את כל המרחק כ- 500 ק"מ, ממסונטה לסן קריסטובל דה לאס קאסאס   (San Cristobal de Las Casas)שבמדינת צ'יאפס (Chiapas). חלק גדול מהדרך אני עשה בפעם השניה, כי בקטע ארוך מהכביש הזה, הגעתי למאסונטה מוואחאקה לפני ארבעה ימים. סן קריסטובל ממוקמת בחלק המערבי של צ'יאפס. התחנה האחרונה שלי לפני גואטמאלה. כשתכננתי עוד בבית, את הסיבוב המקסיקני נעזרתי בכמה אתרים וספרים, כדי לבדוק חלופות לשינה באוהל. לאמיתו של דבר מאז עזבתי את הבאחה. לא מתחתי את האוהל ולו פעם אחת. יש לכך כמה סיבות, בכל המקומות בהם חשבתי להקים אוהל. קיבלתי יותר מרמז אחד שאני באיזור שאוהל משמעותו סיכון בטחוני מיותר. ועוד טרם מצאתי מקום מוסדר לקמפינג במדינת הטבע והתיירות המופלאה הזו. בנוסף, ראיתי שעבור סכום השווה לשמונים שקלים בממוצע ללילה, אני מקבל חדר, מיטה עם מזרון קפיצים, מקלחת ושירותים  – לעתים צמודים. אז מדוע להתעקש? כיוונתי להוסטל "קאזה דה יגיל" בסן קריסטובל שאיני זוכר איפה שמעתי אודותיו. מה שחשוב הוא שהחלטתי אחרי חודשיים וחצי בדרכים, לפגוש את התופעה הנקראת הוסטל ישראלי באמריקה הלטינית. שהרי ידועה ומוכרת בעולם כולו העובדה, כי מאתיים ומשהו מליון תושבי ישראל. שולחים כל שנה כעשרים מליון צעירים לחרוש את העולם. אז יש גם תשתית.

הכביש התפתל מפורט-אנחל דרום מזרחה. אני מוכרח להודות כי התגעגעתי לרכיבה. בלי קשר למסע, רכיבה היא צורך מותנה אצלי לבקרים שטופי שמש. לא בכדי בחרתי באופנוע להרפתקאה הזו, הוא הכלי שלי להעביר את כל כולי בתוך הנוף ממש, לחוות את האויר, הרוחות, השמש, הגשם והריחות האופייניים לכל מזג אויר, לחרוף את החורף להתאבב עם האביב. בכל תקופה בשנה אני עוטה עור חדש. ובכל עונה חקלאית אני סופג את אדי הארומה הייחודית לה. כך אני יכול לפענח דברים שאם אסע באותה דרך במכונית – לעולם לא אדע כי רמזו על קיומם – רק כך אני מסוגל לחקור במלוא חושי את חמוקי הקרקע הנעה מתחתי, לחוש בקצות אצבעותי, את האדוות הקלילות ביותר בכביש, את הזויות הקלות בכל קטע דרך, שמיטת הגוף בירידה או הנפתו בכל עליה. ברכיבה אני חי כל פניה. כי כדי לפנות עם אופנוע, לא מסובבים גלגל הגה, כי אם "מפילים" את האופנוע לכיוון הרצוי ובשילוב ותזמון עוצמת מנוע ומהירות מתאימה, האופנוע נושא את הרוכב לכיוון הנבחר, ומייד כל הגוף כבר שותף לפנייה הבאה, לרוב המהלך מתוכנן ולכן זורם כמו גל נינוח, לעיתים יש להגיב לתנאים לא צפויים כמו מכשול, או תקלה וכאן האינטואיציה, הנסיון, התרגול והתבונה מדברים בכל רגע עם כל חלק בגוף. אין זה שילוב בין הידיים שעל ההגה והרגל שעל הגז והברקס, כי אם הדבר הקרוב ביותר למעוף ציפור. לריחוף נשלט. קואורדינציה של צוואר, כתפיים, מרפקים, מותניים, עכוז, ירכיים, קרסוליים ו…תמשיכו לבד ותוסיפו בסוף "לב". והרשימה הזו היא בנוסף לשליטה בו זמנית, על כמה מנופים וכפתורים המפעילים את מערכות האופנוע. בעת רכיבה לא ניתן לעשן, לחטט בתא הכפפות או באף, לצעוק על הילדים במושב האחורי או להתאפר ברמזור. כולך צריך/ה להיות שם. זה ממכר! כשעושים זאת בזוג, מגלים כי להרמוניה יש עוד קומה. עוד נפח להנאה, זו הנובעת מתיאום והשלמה הדדית בין שני רוכבים. חווייה ההופכת מריקוד יחיד, לריקוד מחבק, משתף, זורם. במקצב התואם את אופי הרוכבים, הקשר ביניהם או מצב רוחם. אם נסיעה זוגית במכונית היא כמו ריקוד הורה, בו לכל היותר ניתן לאחוז ידיים, כאן זה סלואו איטי או למבדה גועשת. מרגישים במשותף את התנועה המתבקשת. מטים את הגוף הצמוד בתזמון משותף, מעבירים אותו ביחד מצד לצד. כמו כלים שלובים, מרגישים כי זרימת הדם ועוצמת הדופק הפועמים על פי פקודה אחת. (כן, כן, זה מזכיר משהו. ואני מתגעגע לגלי שלי). יצאתי בבוקר לכביש רעב לרכיבה. הרכיבה היא האימון הטוב בעולם לתרגול זכרון ויזואלי ותחושתי. כי יש בה כל הזמן מתח למול רוגע, בהלה למול שלווה, פחד למול העזה, רגשנות למול שכלתנות. אני זוכר, מתעד ואוגר בתוך תוכי, כל גבשוש קטן בכביש, כל פיסת נוף, כל חבר לחווייה, לאורך אלפי קילומטרים מהיום שיצאתי לדרך… בשנת 1973 כשעליתי על אופנוע בפעם הראשונה.

ההרים בכניסה למדינת צ'יאפאס

שוב מחסומי צבא. שניים להיום. בשני החליטו לתחקר אותי למה לעזאזל אני רוצה להגיע למדינת צ'יאפאס. ראיתי בכך הד למחלוקת בין רשויות הצבא לבין תושבי צ'יאפאס. קראתי על הנושא בהכנות למסע – ארגון הזאפאטיסטאס השמאלני יצא בשנת 1994 למתקפה וכבש את העיר סן קריסטובל לזמן קצר, במחאה על קיפוח בני מאיה בחבל צ'יאפס, מהלך שהביא לסדרת ארועים אלימים. במשך השנים, ניסו להגיע להסכמות אך ככל הידוע לי, הקרקע עדיין רוחשת (וככל שאני שוהה כאן יותר, יש יותר מסימן אחד לכך שהטענות הקיפוח אינן משוללות בסיס). התחושה היא כי הממשל המרכזי במקסיקו לא ממש מפרגן להם, בלשון המעטה. (בתקופת שלטון ספרד, צ'יאפאס היתה חבל ארץ גואטמאלי.) אך אני הרי "טוריסטה", שלמד לתזמן ולומר בחיוך ענק "נו קומפרנדה" (לא מבין) ואני גם בוגר כמה וכמה מחסומי צבא ולכן השתיקה, מאור הפנים והמדבקה שאני נותן למפקד המחסום, עושים את שלהם. הכביש טיפס למזג אויר קריר יותר. הפעם לא אתפס ללא הגנה מהגשם. ובודאי לא אסע בלילה. כמו שעברתי את השלט ברוכים הבאים לצ'יאפאס. חשתי בסוג של שינוי. האיזורים המישוריים ברמה ההררית היו רגועים יותר, נקיים יותר. מסודרים. אם היו באמפרים בכביש הם היו באמת במקומות הכרחיים. נראה שכאן מישהו אחר מנהל את העניינים. הגעתי לעיר טושלה גוטיירס (Tuxtla Gutierrez) בשעה שש בערב. עיר ענקית, ממהרת. מאובקת. מרושלת ולא ממש מתוכננת. ואפילו שיש בה מרכז עתיק מרשים. הטון השולט הוא סוג של כאוס כוחני. וכדי לא לפגוע במארחי, לעיר כזו אני קורא "מעניינת". עשיתי סיבוב בן כמה שעות בתוך הרובע העתיק המקסים ביופיו. אך החלטתי לא לחפש את האכסניה הציורית שכולם כתבו עליה. אלא ללכת שוב לשוליים, על עיוור. אני רוצה לחוות את מקסיקו, לא את הממסד התיירותי שבה. ואין כמו הפתעות להפוך מסע שכזה למרתק. בלי הקדמות מיותרות, עצרתי את נהג המונית הראשון שפגשתי בכביש הראשי היוצא מהעיר וכתבתי על פתק "הוטל 150 פסו". וסימנתי לו שיוביל אותי ואני אשלם לו על כך. זהו. הוא טילטל אותי בשכונות עוני בדרום מערב העיר ועצר לבסוף ליד בניין עליו היה כתוב "הוטל הוסטאל".

האכסניה בטושלה

יצאה בעלת המקום קלאודיה והעובד הבכיר שלה חוזה. וביחד קיבלו אותי בשמחה גלויה. לפני שהבנתי מה ומי. פינו את המחסן בחזית, כדי שאוכל לנעול בתוכו את האופנוע. בדוכן הקבלה חיכה לי בקבוק מים קרים ומנגו פרוס. החדר היה רחב. מאוורר גדול הסתובב בתקרה. מקלחת ושירותים חדשים. וחיבור אלחוטי לאינטרנט. מה צריך יותר? חוזה התייצב אחרי עוד עשרים דקות עם תפריט. והלך להכין לי ארוחת ערב צמחונית אותה הביא על מגש לחדר. מה אומר. מלון של שני כוכבים עם יחס של עשרה. זה היה יום שישי, ומחר כשאצלי השעה תהיה שלוש בבוקר ובארץ השעה תהיה אחת אחה"צ, אני עולה לשידור השבועי אצל אבי אתגר ברשת ב'. כשהתעוררתי ברבע לשלוש גיליתי שהאינטרנט האלחוטי נותק. אני מעדיף לדבר לתכנית דרך מערכת ה"סקייפ" שהוכחה כצלולה, זולה ואמינה מכל שיטה אחרת (!). שוד ושבר. רצתי לקומת הכניסה. אין נפש חיה, חושך מוחלט. ראיתי את הראוטר הכבוי בפינת המשרד הרחוקה. "מצטער חברים אני באמצע" והרמתי את הכפתור. השידור עבר בהצלחה. בבוקר כשירדתי לארוז ולהפרד, דיווחתי שאני הוא זה שהדליק את הראוטר בלילה כי הייתי באמצע קשר חשוב. ליד האופנוע כשכבר באתי לזוז, נתנה לי קלאודיה בעלת המקום מתנה, קלע – מין רוגטקה כזו – שהיא יצרה במו ידיה בלילה ושמי חרוט עליו. באמת תחביב מעניין לאשה בת שבעים ושתים.

חוזה

מראות מהדרך העוקפת בין טושלה לסן קריסטובל דה לאס קאסאס

לסן קריסטובל דה לאס קאסאס הגעתי בצהרים, רכבתי 78 ק"מ בכביש עוקף ורזה שנשא אותי דרך כפרים חבויים בראשי הרים וגיאיות מדהימים ביופיים, מכורבלים בענני ערפל דליל. האיזור נראה עני במיוחד וניכר כי הסביבה מקשה עם דייריה בני שבטי המאיה. צריפים מטולאים בקרשים. גדרות משאריות פח. סככות קש עלובות בהן בישלו ארוחות. נשים נמוכות קומה, עטויות שכמיות צמר בגווני כחול, צעדו בצידי הדרכים ונשאו על ראשן ערימות של ענפים חטובים להבערה, לבישול ולחימום. מעט כלי רכב חלפו על פני ובשום מקום לא השיבו לנפנוף ידי לשלום. מסלול נטול שמחה או חיוך. לכפר האחרון הגעתי בשעה בה נערכה התכנסות של מאות מאיכרי הסביבה בני המאיה. עשרות טנדרים ומוניות ריקות גדשו את צידי הרחובות. כולם ישבו בשקט בכיכר המרכזית, מביטים לכיוון במה נמוכה. והנה אני נכנס באמצע. האנשים נראו לי צאצאי אותה משפחה ממש: נמוכים, חסונים, שחורי שיער חלק ומבריק, אף נשרי, עינים לחות עצובות מעט מלוכסנות, עצמות לחיים גבוהות, גון פניהם שחום וללא יוצא מהכלל – כולם זועפים. לרגע חשבתי לעצור ולהוציא מצלמה. ולאחר עוד מבט חפוז ושום תגובה ל"אולה" ו"בואנוס דיאס" שלי, הבנתי שאני צריך להתחפף משם בשקט ומהר וכך עשיתי.

המשך הדרך בין טושלה לסן קריסטובל

סן קריסטובל שוכנת בגובה 2200 מטר לערך, בתוך מעין עמק עצום בראש ההרים, מצאתי חיש קל את הכתובת של ההוסטל אליו כיוונתי. "קאזה דה יגיל". את המקום הקים לפני כשלוש שנים יגיל הנשוי לבת המקום. אף שסן קריסטובל גדושה במבחר אפשרויות לינה. ממלונות יוקרה ועד הוסטלים ציוריים כמעט בכל פינת רחוב, ההוסטל הזה הפך לנקודת ריכוז לתרמילאים ישראלים וגם לאחרים המגיעים לכאן. הוא ממוקם ממש בלב הרובע העתיק והמשומר של העיר.

קיבלתי מיטה בחדר של חמישה. (90 פסו שהם כ-30 ש"ח ללילה) והתארגנתי לשהות של כמה ימים. הקאזה כולל כעשרה חדרים בכל מיני וריאציות. לחמישה, לשלושה, לשניים וכו' שתי מקלחות ושירותים, מטבח משותף. בו כל אחד יכול לבשל לעצמו עם מצרכים שהוא קונה בחנויות בסביבה וסלון גדול עם טלויזיה ודי.וי.די. שלא הפסיק לשדר סדרות וסרטים ישראלים. בתוך כל התפאורה הזו רבצו בכל רגע מקרי, לפחות חמישה מטיילים ישראלים. וכמובן, אם אינך דובר עברית. כמעט ואין לך מה לחפש כאן. באמת הרגשה ישראלית ביתית, מין נאת מדבר. אתה בטוח שאם תצא מהדלת הראשית תיפול על רחוב יפת ביפו לפחות.

את האופנוע משכתי לתוך חלל הכניסה ליתר בטחון. למחרת התארגנה קבוצה לביקור במפלי השיפלון (El Chiflon) שפירושו "השורק" –  הנמצאים ליד העיירה טימול ((Timol – הצונחים לתוך נקיק מגובה של 70 מטר. יצאנו 14 במיניוואן. פרט לי, כולם צעירים בני עשרים ושתים בממוצע. עוד חווייה. יגיל הוביל את הטיול. בדרך עברנו בישובים שניכר כי כאן שולטת תעשיית האמונה. ולא משנה מה היא. תגיד באיזה צבע אתה רוצה את ישו והמסיון כבר ישלח לך מטיף עם נוסחה. לכן הסביבה מלאה באתרים הנושאים שמות הלקוחים ישר מהעברית הכי תנ"כית.

ואלה החלונות המסורגים של הכנסיה

וכך זה בפנים

כמה כנסיות בשם "אלוהים". דוכן טאקו בשם "בצלאל" (כולל שורת הסבר "בצילו של אלוהים"). דוכן מזון מהיר בשם "אדוני". כתוב גם באותיות לטיניות Adonai  וגם בעברית. או כנסיה משופצת שבמקום צלב גדול נושאת מעל חזיתה מגן-דוד מתכתי ענק והסורגים מעוצבים כחנוכיות שבעה קנים. מבולבלים? כן, גם אני. בשולי סן קריסטובל צמחו בשנים האחרונות שכונות של אלפי משפחות מכפרי המאיה המסורתיים שגורשו מכפריהם ואדמתם, בעקבות החלטתם להמיר את דתם לנצרות. הגענו לאיזור שופע מים. כפרים בהם ליד כל בית נחפרה בריכת שחיה ובאחד הכפרים סדרת בריכות חצי טבעיות, בהן שכשכנו בהנאה.

החבורה הישראלית למרגלות מפל השיפלון

אל מפלי השיפלון הגענו בצהריים. מקום יפה, מאורגן, אך לטעמי מתוייר בצפיפות מעיקה. לקראת הערב שבנו להוסטל.
סן-קריסטובל. עיר יפהפיה. רחובותיה המשופצים במרכז העיר, מלאים בחנויות אופנתיות. אך עדיין לא מהסוג שמגיע כערכה מועתקת ממרכזי תיירות בעולם, אלא מהדורה אותנטית של מעצבים מקומיים. הכל זול, נגיש, יפה, עשיר בתכנים ומכניס אורחים. ובאמת יש כאן הכל. מפיצות ופלאפל ועד למסעדה צרפתית מובחרת. ממרכז אלקטרוניקה עמוס כל טוב ועד לכיכר הסוקאלו ההומה מוכרי חטיפים, תבשילים ושוק נשות המאיה עם עבודות יד מקוריות בצמר. זאת בנוסף לכמה אתרי טבע מהמרשימים במקסיקו כולה, במרחק חצי יום נסיעה מכאן. כמו קניון דל סומידרו, (Canyon del Sumidero) בו ניתן לשוט בין צוקים הנישאים לגובה של קילומטר. וגם לפגוש בעלי חיים בטבע – שהיו חסרים לי במקסיקו רבתי. וגם אתר לאגוס דה מונטביו,  (Lagos de Montebello)איזור האגמים מצפון לעיר קומיטאן. לצערי לא הגעתי למקומות האחרונים כאן. שווה ביקור של כמה ימים.

מוזיאון נה בולום

בתום שלושה ימים. הלו"ז קבע שהגיעה העת להרים עוגן, לא לפני שיגיל לקח אותי לביקור במוזיאון נה בולום (Na Bolom)המקומי שהוא בעצם ביתם-מורשתם, של זוג האנתרופולוגים גרטרוד (שהיתה גם צלמת מוכשרת) ופראנק בלום (לא יהודים) שחקרו את האיזור בתחילת המאה הקודמת. הקימו ארגון ששם למטרה לשמור על מורשת בני המקום, אירגון שעדיין מתפקד. הזוג, היא שוויצרית והוא דני. השאירו מטען מרשים של פריטים וידע, המספרים ומכבדים את אנשי המקום ועברם. לדעתי מקום מרגש.
המפגש עם המטיילים הישראלים הצעירים, השאיר בי טעם נהדר. אחרי שהוזהרתי בדבר בוטות, צעקנות וונדליזם של ישראלים באתרים מהסוג הזה באמריקה הלטינית. אני חייב לציין כי כאן מצאתי את ההיפך הגמור. ללא יוצא מן הכלל. מיטל, טל, נטע, אלירן, מעיין, תמר, פז, צפריר, גיא, ואחרים, לא שאני איזה בקר איכות או משהו, אך לי היה נעים לראות את הפרגון ההדדי. את ההתארגנות הקבוצתית. את האחריות והעזרה בתחזוקת המקום ונקיונו. יצאתי עם הרגשה טובה. ולהורים המודאגים. תרגעו. באמת מקום מחבק.
כבר בשלבים המוקדמים של תכנון לו"ז הנסיעה, היה ברור לי כי אטצרך להתאכזר לעצמי ולוותר על הרבה "אתרי חובה" לביקור. הפעם האיזור עליו אדלג, הוא חבל יוקאטאן שבצפון מערב מקסיקו. חופי קנקון, איסלה-מוחרס, קוסומל וטולום. תודה מקרב לב, לקוראי דיווחי המסע שלי מאיזור יוקאטאן שהזמינו אותי בנדיבות מרגשת ומפרגנת להתארח בצל קורתם. לצערי לא אגיע.

התמונה הראשונה מגואטמאלה

השכמתי בחמש וחצי והתארגנתי בשקט – בכל זאת חדר משותף – דחפתי את האופנוע לרחוב. ארזתי ובשעה שבע וחמש דקות, משכתי את המצערת בעדינות, יצאתי לדרך בת מאתיים הק"מ לגבול עם גואטמאלה. שלום מחיקו, מקצה המדבר המנקה את הנשמה ועד ראשי ההרים הסוחפים את הרגש, התאהבתי!

בפעם הבאה: המעבר לגואטמאלה. ארץ של פשטות ויופי. חניה בעיר שלה (Xela)  ושבוע עם אנטוניו, קטלינה מרקו וכל משפחת טוסקנו זאמורה הצנועה והחמה, בחדר בסיסי, בבית פשוט, ברחוב צדדי,  כדי ללמוד משהו על המציאות והתרבות המקומית, ממקור ראשון.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 14 תגובות, הוסף תגובה