מקסיקו שמחה ודמע

את הארוחה המהירה שזללתי בשוק של  אקאטלאן (Acatlan) נראה שאזכור עוד הרבה זמן. כבר בכניסה לעיר שמתי לב כי הדגל בראש בניין העירייה נמצא בחצי התורן. מהסימנים הקטנים שאני קולט כדי להבין לאיזו אוירה ומצב רוח אני מגיע. כנראה שהדגל הזה עמד שם, במצב של השתתפות בצער, רמז לחוויה שחיכתה לי. הכניסה לעיר הזו לוותה במבטים שאמרו לי שהופעה של אופנוען כמוני היא לא דבר יום יומי. וזה בדיוק מה ששלח אותי לעצור כאן. הרגשתי שאני מגיע למקום אמיתי, שלא משחק משחקים לתיירים. הגעתי לדוכן הכי עממי, הכי אותנטי והכי צבעוני שאפשר לפגוש במקסיקו. חוליו מנהל הדוכן הצעיר קיבל את פני באולה (שלום) גדול וחייכני. נכון שהבשלנית בעלת המראה האצטקי משהו בישלה נתחי חזיר, בקר ועוד משהו לא מזוהה. אבל למדתי כבר לומר "וג'יטריאן" גם במקסיקנית ולכן התיישבתי כמו איזה אפנדי בין אחי בני האדם ולעסתי בפה פתוח את הטאקו שקיבלתי, תוך התעלמות מופגנת ממבטי הסובבים שליוו כל תנועה שלי. לא שלא שמתי לב לשפת הגוף או ללחשושים ולעצירת הולכי רגל שעברו באיזור לראות איך הגרינגו הזה הולך לבכות. אבל אני הרי גדלתי בבית על אוכל הודי, כי אבא שלי התחתן עם החברה שלו מהודו, שניהלה קולינריה עם הרבה חריף. כך שהביס בטאקו השמנמן, שהביא לי את המפגש עם חומצות העיכול של השטן לא ממש עשה עלי רושם. או ככה חשבתי. כלומר בשניה הראשונה, כי אחרי עוד שלוש שניות הפרצוף שלי נתן הגדרות חדשות לסולם הצבעים האדום, תוך הושטת יד לבקבוקו של שכני לשלחן שפרץ בצחוק ידידותי וביקש מחוליו להביא עוד בקבוק מים. למען האמת, הייתי מוקף בקהל חנון ורחום. לא שמעתי שום לעג באינטונציה או בארבע מילים שאני כן מבין בספרדית. איש אחד שמן בסומבררו עם מחרוזת שיני זהב, ניגש אלי ולחץ את ידי.

העצירה באקאטלאן

הרגשתי את אדי הפלפל החריף שהוסתר בתוך הלאפה המקסיקנית התמימה, עולים במעלה תעלות הדמעות ישר מתוך האף ומעלים באש את תאי המוח. תמהלו וואסאבי במים, תטפטפו לעיניים ותבינו. לא הצלחתי לראות את הדרך בת שלושת המטרים עד לאופנוע מרוב זיעה שגופי דחף החוצה כדי לצנן את עצמו. ישבתי שם עוד עשרים דקות להרגע. ואז עם שובל עשן מהבעירה שאחזה במעי, פשוט חיפשתי את השלט וואחאקה (Oaxaca) ורדפתי אחריו. משני צדדי חלף יער, או ליתר דיוק חורשה אין סופית של עצים צפופים, ביניהם זינקו פה ושם קקטוסי ענק באצבעות עבות לכיווני כאומרים נו נו נו. ח'תכת טמבל, גיבור תהיה במקום אחר.

הדרך הצרה יחסית התפתלה בנינוחות בין איזורים חקלאיים. תירס-תירס-תירס-תירס-שעועית. זה היה המקצב. לכל משפחה חלקה משלה. ומה שהיא מגדלת, זה מה יש. שדות בעל. וכמה מטעי פרי. כפרים שגדלו ללא כל תשתית תכנונית מובחנת. מעין אוסף בניינים שבמבט ממעל ניתן לראות איך הם מקיפים את הכיכר המרכזית ה"סוקאלו" במעגלים הולכים ומתרחקים. ובישוב עם כמאה ועשרים בתים חד קומתיים, ספרתי שבע כנסיות שונות בין הבתים ועוד שלוש בגבעות סביב. אלוהים וחומרי בניין, זה עסק משתלם באיזורים האלה.

בצד הדרך קלטתי שלט מקושקש ועליו מגן-דוד המפנה לכנסיה עם אוריינטציה לסמלים ומילים מקוריות מהתנך והיהדות. מאז נכנסתי למקסיקו, כבר הפנמתי את העובדה שאמרגני הדת הנוצרית כאן מאפשרים גמישות, פרשנות וטקסים, המותאמים לכל קהילה בנפרד. אני יודע שכשאתקרב לסן קריסטובל במדינת צ'יאפאס, מחכות לי כמה פנינים מהתרבות הזו. הכפר סנטו דומינגו יאנהיטלאן (Santo Domingo Yanhitlan)  דרכו חלפתי בדרכי לעיר וואחאקה מייצג באופן מרוכז משהו ממעמדה של מדינת וואחאקה בהתהוות הפדרציה המקסיקנית. הכפר שנוסד כעשר שנים אחרי שהספרדים כבשו את האיזור, בחצי השני של המאה השש עשרה, שוכן בגובה כ-1200 מ' ושימש צומת סחר בעסקי המשי על הצירים הראשיים המובילים למקסיקו סיטי, ולערים וואחאקה ופואבלו. המונומנט המרשים במקום, היא הכנסיה הנקראת על שמו של הקדוש דומיניק. (מייסד המסדר הנוצרי הדוגל בחינוך והטפה) חזיתה מעוטרת בתבליטים המתארים את טקס ההטבלה הנוצרי ובתוכה ניצב אורגן שנבנה במאה השבעה עשר. כרגע נערכים במקום שיפוצים, כך שנמנעה כניסה לתוך המבנה עצמו.

באמצע רכיבה שלווה התעופף האייפוד מתיק המיכל. שמתי לב לכך רק אחרי כמה ק"מ. החלטתי לא לוותר. קיבלתיו בהשאלה, אין מצב. חזרתי בנסיעה איטית ואחרי שעה, גיליתי אותו רובץ בדשא מימין.

המשכתי ברכיבה בקצב ער בכביש המתפתל,  לאחר עוד כעשרים ק"מ, חזרתי לכביש האגרה המהיר, הרגשתי כי מיציתי את החווייה הכפרית להיום והכנתי עצמי לקראת הכניסה לעיר הגדולה. בכניסה לנקודות יישוב אני מכבה את האי-פוד, ומחדד את מלוא חושי. משתדל להיות קשוב ודרוך למכשולים. קולות או איומים.

מפגש ראשון עם וואחאקה

ידוע שאת גשר הזהב בסן-פרנסיסקו צובעים כל הזמן, במסגרת תחזוקה שוטפת. גם את וואחאקה צובעים כל הזמן, רק כאן עושים את זה בשלל צבעים וחשיבה יצירתית.

טבורה של וואחאקה אופייני לכל הערים במקסיקו עד עתה, מרכז עתיק נמוך קומה, שמתוכו מזנקים לשמים מבני דת,  ארמונות ממשל, היכלי משפט ותחנות שיטור. הרחובות מחולקים למשבצות ולכבישים צרים וחד סטריים המצטלבים בפינות שאינן מאפשרות לראות מי מגיע מעבר להן. סביבה שאי אפשר לשרוד בה בלי לתרגל ולהפנים כל הזמן את המושג "זכות קדימה". סביב בלטה הצבעוניות החגיגית של כל מבנה בעיר. צוותים עירוניים אשר עסקו בכיסוי כתובות גראפיטי, נתנו לי להבין כי מישהו כאן מבין שאי אפשר לעשות רושם ראשון פעמיים. וזו היתה כניסה מרשימה מבחינתי. עיר נפלאה! הייתי בדרך לפגוש את אילן וג'ראלדין, אשר קראו את הטור שלי ב-Ynet והזמינו אותי לשהות איתם. אחרי שלושה סיבובים מענגים ברחובות הצבעוניים. שכרתי את שירותיו של נהג מונית שליווני לכתובתם. ביתם של אילן וג'ראלדין, הוא ישראלי והיא צרפתיה שנפגשו כאן – שוכן בשכונה קרובה למרכז העיר. מהשכונות שאני אוהב לשהות בהן. אפשר לחוש את הדופק האמיתי של המקום, קולות, ריחות ומראות אותנטיים. בניה באוסף סגנונות וחומרים. הבית של ג'ראלדין ואילן בנוי בכמה מפלסים המשקיפים על נוף הררי מיוער הניבט גם מהחדר שקיבלתי. חדר אינטימי חם ונעים. כשאני מגיע לגור בבית זר, אני זוכר בכל רגע שזכיתי להחשף ולגעת במשהו נדיר וחושב שמארחים כאלה הם זן נדיר. שבנוסף לטוב ליבם, מצויידים בהרבה אומץ.

החדר והנוף הנשקף ממנו

למחרת בבוקר יצאתי להכיר את וואחקה ברגל. ראיתי מספרה שחצי ממנה תופס אופנוע הרלי דיוידסון. אז הבנתי שגם בתנועות ידיים הוא יבין מה אני רוצה. תספורת מכונה. במרכז העיר הרגשתי תכונה ברחובות. שמעתי מרחוק נגינת תזמורת וראיתי נהירה לכיוון הככר המרכזית. זרמתי עם כולם. שוב, הצבעוניות של קירות הבתים באור השמש החד. מכה ברחוב ומעניקה לו החזר אור קסום.

לפתע ראיתי בכיכר הסמוכה הגדולה יותר, התקהלות שבישרה סוג של אלימות מתגבשת. ועשרות חיילים חמושים באלות, רובי גז מדמיע ושכפ"צים, רצו לכיוון פינת הכיכר ואחרי כמה דקות יצאו משם גוררים מפגינים שקראו קריאות נואשות, כשבררתי עם תושב מקומי מה הסיבה, הוא אמר כי אלה רוכלים שמסולקים מנתיב מעבר הקרנבל העומד להתחיל עוד מעט. והם זועקים על קיפוח שבטי מתמשך. בקצה הרחוב החלה תהלוכת מחולות צבעונית. עשרות להקות ותזמורות שהגיעו מישובים במדינת וואחאקה, בתלבושות ועם קצב וסגנון ריקוד ייחודי נפלא.

בערב חזרתי לביתם של אילן וג'ראלדין. והבנתי כי אני חולה. קראתי לאילן ואמרתי לו שאני מצטער אבל נראה לי שהבאתי להם צרות. אילן הסתכל עלי בשלווה ראויה לציון, לא התרגש. והביא מד חום עם תה דבש ולימון. האיש המיוחד הזה, בוגר מחזור יותר מתקדם של היחידה בה גם אני שרתתי בצבא. הוא בנוסף על היותו מוסמך במשפטים, גם בעל הסמכה כפראמדיק. לקח את העניין בטבעיות ורוגע כיאה לכישוריו. למחרת אחרי כפיות אופטלגין טבול בסוכר, גרגרי אינפלוהיל וסדרת חלומות על חזירים. קמתי רענן ובריא.

ג'ראלדין ואילן. וואחאקה יולי 2009

ועם כל התרופות אני יודע שבסופו של דבר תחושת הבית והדאגה של שני מארחי, היו המזור האמיתי. הוצאתי את האופנוע שהיה סגור בחניה. ויצאתי למקום העבודה שלהם להפרד. לאילן עסק משגשג למדפסות וציוד דיו חליפי בעיר. נפרדתי בחיבוקים. מהאנשים הנפלאים. (כן בלי נשיקות הפעם, לא צריך להדביק).

ליווי צמוד עד ליציאה מווחאקה. אילן והלברדורית מאיה

ויצאתי דרום מזרחה, לפצות את עצמי על חסך בים וחופים, בעקבות אותו מחסום על כביש 200 שמנע זאת ממני לפני כשבוע וחצי. על פי המלצתו של אילן, בחרתי בדרך הכפולה באורכה אך הבטוחה יותר. לאחר תשע שעות שכללו רכיבה גם בקטעי כביש מפותלים ללא סוף, בפניות הדוקות של שלושים עד חמישים מטר. ומדובר על עשרות כאלה, ללא שום ישורת, (נאלצתי לעצור כמה פעמים רק כדי להתאפס מהוורטיגו שסיבובים כאלה גורמים.) הגעתי לכפר החוף מאסונטה (Mazunte) כמה קילומטרים מפורט-אנחל צפונה. חוף טבול בעצי קוקוס בצבע ירוק חי.

עצירה בשוק בעיירה הסמוכה למאסונטה, להצטיידות בירקות, פירות ובכסף מזומן מהכספומט.

אריק

לא הספקתי לקלוט את עומק החווייה וקיבלתי תשדורת מעומק מעי. ובמקום לרוץ על החול הזהוב, עברתי  לגור בשרותים. לקילקול קיבה כזה יש שם במקסיקו "קללת מונטזומה" נקמתו של מונטזומה האצטקי האחרון. שכבתי על המזרן בצריף אוחז בבטני וזימזמתי בשקט בראשי את:  אונה פורטיבה לגרימה (Una Furtiva Lagrima-(Donizetti- (בחטף אזיל דמעה. לא תרגום מדוייק, אך מאד במקום). צעדתי בברכיים כושלות למסעדתו של אריק (Eric) שהיתה ממש מעבר לקיר הצריף ששכרתי. אריק, בחור קנדי שבנה את המקום בשותפות עם אפיפאנס המקסיקני. קיבל אותי בשטף של עברית אותה למד תוך שהות בת שנה בארץ. שניהם הניחו לפני צלחת אורז לבן ומים מינרליים וגם וחיבור קלוש לנט. השתרעתי לי שם לשלושה ימים הזויים לחלוטין וזכרתי ברגשות מעורבים את ארוחת השוק הקטלנית שאכלתי באקאטלאן בדרך בין טפוזטלאן לוואחאקה, אשר מעבר לחריפותה השאירה לי כנראה עוד מזכרת. אחרי שהתאוששתי, דילגתי בשמחה לאוכף האופנוע והמשכתי לפרק הבא של מקסיקו. מדינת צ'יאפאס ההררית בואכה גבול גואטמלה. היה ברור לי שהיא כבר תהיה סרט אחר.

סימני דרך

1) למי ששם לב. לדף הראשי הצטרף ספונסר חדש. כלומר, אני הוספתי את סמל אירגון "בטרם" לבטיחות ילדים, אשר יצא לי להכיר מקרוב ולהעריך את פעילותם הייחודית, החשובה, המסורה והמקצועית. הכנסו לאתר שלהם (בהקלקה על הלוגו) ותוכלו להכיר אירגון העוסק במלאכה שמשנה את איכות חיי ילדינו. ועתיד החברה כולה. וכמובן תוכלו להעזר בכלים שהוא מעמיד לרשותכם. על מטרות האירגון יוזמיו ופעילותו תוכלו לקרוא כאן

2) הוספתי גם את סמל מועדון האופנועים הישראלי. עוד אירגון הפועל בהתנדבות וששם לעצמו מטרה, לתת מסגרת לפעילות הדו גלגלית בארץ. את הפעילות הברוכה מפעילה קבוצה איכותית וייחודית של אנשים שעושים מלאכתם יומם ולילה. לחבורה הזו יש חלק משמעותי ברווחת קהל הרוכבים, בטיחותם בכביש, היא מייצגת את האינטרסים מול רשויות המחוקק והחוק. ועוסקת בשיפור תדמיתם בעיני הקהל הישראלי בכללו.- כל הכבוד.

בפעם הבאה: צ'יאפאס משנה במשהו את תחושותי על מקסיקו. אבל זו אינה חוכמה גדולה זו באמת מדינה אחרת. פגישה עם טבע עוצמתי ושלושה ימים בחברת צעירים מישראל בהוסטל שיודע לחבק.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 9 תגובות, הוסף תגובה    

בחיק הטבע המקסיקני

מקסיקו ההררית 3000 מ' ועוד קצת

את הדרך עד לביתם של ירון ואסטריד, עשיתי בעליה מפני הים לגובה של 3000 מטרים. זו העונה בה רוב היום מזג האויר נעים אביבי ויבש ועד שאני מבין, כי הענן הזה ממול מתכוון אלי באיתותי הברקים שלו, כבר ניתך גשם עבה, צפוף, זוחל חריצים, מצמרר עורפים וחודר מבושים. הנה תרגיל ביתי קצר, פשוט וקל: שבו רגע לבושים, נעולים נעליים גבוהות, (יש לכם פטור מקסדה, אפשר שקית ניילון עם חורים) באמבטית מים קרים בעומק 15 ס"מ ופתחו את ברז הטוש ממעל. ודמיינו כי עכשיו מימין תהום, משמאל קיר סלע ומנגד מגיעה משאית – רגע- עכשיו, משכו את וילון האמבט החצי שקוף והביטו דרכו. ובתוך הסט-אפ הזה, תחשבו שיש לכם שתי שניות להחליט אם הפניה הבאה היא ימינה או שמאלה.(וגם תגרדו את האף, כדי למנוע עיטוש שמגיע בשניה הלא מתאימה).

וכך, בתוך זוג מגפיים מלאים כשני קומקומים. רבוד שלוש שכבות מחלחלות כמסננות… תוצרת מיטב המוחות בתחום האיטום. המשכתי בנסיעה איטית בין כפרים ועיירות שבחלקן עצרתי ובאחת גם ישנתי לילה במלון "לוס יו-יו" קר ומנוכר.

אחרי יומיים בדרכים צדדיות וחלקן אפילו צדדדדדדיות, הגעתי למבואות המערביים של מקסיקו  סיטי. אשר כדי להגיע לטפוזטלאן (Tepoztlan) אני חייב לעבור בתוכה. עצרתי שם כמי שעולה לשאוף אויר רגע לפני צלילה ארוכה. תתחילו לצחוק כבר עכשיו, שתוכלו להגיע רגועים לקטע החשוב. כי כדי לחצות לבד באופנוע בפעם הראשונה, גם ביום נאה, את מקסיקו סיטי, עיר בת 24 (עשרים וארבעה) מיליון בני אדם (מתוך כמאה ועשרים מליון מקסיקנים), נדרשים לטפשות, נאיביות, אומץ, חוצפה, מזל, או לכולם ביחד. ולי היה את חבייאר. מקסיקני צעיר שעצר לידי בתחנת הדלק כ- 20 ק"מ לפני יצירת המופת של דדלוס, הפלונטר הגדול בעולם. כמו שהוא נעמד עם האופנוע הנוצץ שלו, לבוש כמתוך פרסומת ל"איך צריך לצאת לכביש על אופנוע". הוא הושיט לי יד ואני בתגובה התחלתי לצחוק כמו איזה פסיכי. וישר פניתי אליו בעברית צחה "תגיד לי מי שלח אותך? אבל אח'שלו, באמאש'ך, ת'אמת". הסתכלתי למעלה וחיפשתי מצלמות נסתרות. אין מצב שזה מקרה. (כמובן, הסברתי לו מה אמרתי ולמה צחקתי) אך לא הייתי צריך להסביר לו יותר מדי, אחרי כמה מילות היכרות. חבייאר הציע שאסע אחריו והוא כבר יוביל אותי ליציאה לכיוון טפוזטלאן. הכבישים בעיבוריה ובטבורה של מקסיקו סיטי לא נועדו להססנים. חבייאר דהר לפני בתוך ים הרכבים ככריש במים. לאט לאט ירדה חשיכה. הנורה האחורית באופנוע שלו לא דלקה וגם לא אור הבלם. והייתי צריך לנחש לעיתים היכן הוא, אסור היה לי לאבד אותו. עברנו גשרונים, מחלפים, פקקים, רמזורים וצמתים המצליבים שישה כבישים, שוטרים עם משרוקיות. חיילים עם מגאפונים ופועלי כבישים עם דגלים ופנסים מהבהבים ופתאום עמדות תשלום עבור שימוש באיזה קטע כביש – חבייאר משלם עבורי. "סע" הוא אומר לי. חיכיתי מעבר לשורת הקופות ושוב אנחנו מתנדנדים בסבך הפיתולים הבלתי אפשרי. שכונות שלמות עוברות מתחתנו בעוברנו על גשרים ארוכים, שלא לדבר על כמה קיצורים הידועים רק לרוכבים ותיקים במקום, כמו מעבר בדרך עפר צרה בת חמישים מטרים שכנראה חוסכת הרבה. אחרי שעה ורבע של וורטיגו לונה-פארקי, הגענו לשורת עמדות התשלום בכניסה לכביש האגרה היורד ממקסיקו סיטי לכיוון טפוזטלאן. לא הספקתי להשיב את נשימתי. חבייאר שם בידי כרטיס ביקור ופשוט נעלם כמו איזו פייה טובה. נשבע לכם שחיפשתי איזו נוצה שאולי נפלה לו מהכנפים. קארמה.

חבייאר

אם אני מגלה שחבייאר הוא מישהו בשם חביב באר, היה שתול וההפקה (אשתי) עשתה לי תרגיל, אני חוזר לשם ועושה את כל המסלול בהליכה. כשני קילומטרים אחרי הכניסה לכביש החשוך שהתפתל בין ההרים ממקסיקו סיטי לעיירה טפוזטלאן, כבה לפתע האור הגבוה. ואחרי עוד כשלושה קילומטרים גם אור הדרך. זהו. לא רק שאני עובר על הדיבר הראשון שלי במסע "לא תרכוב בחושך, בוודאי בעולם השלישי" (עולם בו פוגשים לפחות שלוש פרות מסתובבות חופשי על הכביש, כל שלושה ק"מ), אני בעלטה מוחלטת בגשם שוטף, הדלקתי את ארבעת מהבהבי האופנוע ונצמדתי למכונית פרטית שנסעה לפני. נראה לי שנהגה הבין יפה מאד מה קורה סימן לי בנפנוף ידו – נסע לאט ואיפשר לי לראות את הדרך באור מכוניתו. הגענו לתחנת דלק, הודתי לה בחום.  ושם החלפתי את הנורה הראשית. הגעתי למבואות טפוזטלאן בסביבות עשר בלילה וללא יותר מדי הפגנת ידע שאין לי, פניתי לנהג המונית הראשון שפגשתי, נתתי בידיו את כתובתו של ירון והוא הובילני עדיו.

ירון בן דודי צעיר ממני בהרבה, אך הספיק לעשות הרבה מאד. הוא מצא את אהבתו במקסיקו לפני ארבע שנים ומאז הוא פה. עוד טרם יצאתי לדרך ידעתי, לא יעזור שום כלום אני עובר דרכו. האיש המוכשר הזה התחיל כאן בתעשיית התכשיטים וחזר לאהבתו הגדול, אילוף ברזל ועיצובו לאין ספור רעיונות מקוריים. נסיונו, הידע הרחב שלו בתחומים טכנולוגיים רבים ויכולתו הביצועית המופלגת, הם באמת רק רקע לכשרונו העצום. תכונות שהפכו אותו למוכר וידוע בעיירה הציורית השוכנת כשישים ק"מ מדרום למקסיקו סיטי ואף מעבר לה. בנוסף לכל הגעגועים, ההלל והאהבה שלי אליו, ידעתי שלירון ולי הכי הרבה גנים משותפים במשפחה. והלוואי ואוכל לקבל דרכו, את הקשר הכי מהיר והכי יסודי למה שמקסיקו האותנטית מחזיקה מאחורי המסיכה לתיירים.

הבוקר אצל ירון אסטריד ובנם המתוק שמיים, הוא חווייה. ביתם נישא על גבעה הצופה למרחוק. סביב, שמורת טבע לאומית, מעגל הרים ירוקים הנותנים תחושת מכתש ועד אליהם, ג'ונגל טרופי אשר מבין ענפיו מבצבצת עיירה צבעונית. פה ושם בניין פה ושם כנסיה או מלון קטן. קולות נעירת חמורים מתערבבת בצליל ציפורים טרופיות ומוסיקה לטינית סוחפת, העולה יורדת מקצה החורשה – זה מגבר הקול על משאית הזבל שזו דרכה להודיע לאנשים להוציא את האשפה. עשן עולה מבית רחוק, מונית גונחת בעליה מטולאת ב"באמפרים". רוכל עובר עם משרוקית, שכן מכסה קיר בטיח, מקום חי!

לירון יש מתכון קפה משלו. תערובת פולי קפה, פולי קקאו וכמה תבליני טעם שהוא מלקט בשוק. הכל נשפך לתוך מטחנה ידנית הממוקמת בחצר. את כל הסיפור הזה הופכים לכוס קפה מ ד ה י מ ה.

הכנת הקפה הכי ביתי שאני מכיר

אורח החיים כאן הוא מה שנקרא במזומן. צריכים משהו יורדים לכיכר הכפר. שם יש שוק קבוע של כל מטעמי ומנעמי התרבות המקסיקנית. גם המקומית וגם זו שגולשת לכיכר מהכפרים סביב, ארוזה בשמיכות צמר קשורות ונשטחת על המדרכות. לא שאין כאן מאפיית לחמניות אופנתית וגלריה עם עבודות מקסיקניות מקוריות שמיוצרות בסין. אבל אין שום ספק, המקום אותנטי לחלוטין ומושך אליו הרבה אנשים שקצו בחיי העיר הצפופה ונקשרים אליו ואחד לשני.

המנה שלי. נראית כמו דג, אך אלה שני ענפים במרכזם גבינה חמה

ישבנו שם יחד עם שמיים בן השנתיים (בעוד יומיים) ישן בזרועותי, רוטב מטפטף לנו מבין האצבעות ומרפקינו בצלחתו של שכננו האלמוני. וואללה איזה טוב זה היה. הלכנו לחפש משהו לשמיים שהתעורר בינתיים. הי הנה שם דוכן חטיפי סברס, אבל לא מה שאני רגיל. אלא עלי סברס צעירים מאד, הנקראים נופאל Nopel הפרוסים לאצבעות דקות. וזה ה"ביסלי" של ילד הטבע הזה. לאחר סדרה ארוכה של צ'פחות ו"קה טל" מכל מי שרק פגשנו. חזרנו לג'יפ וטיפסנו בחריקות ואנחות של כל חלק ברכב, בדרך האבנים האפורות הלא מסותתות והמקפיצות, בחזרה לבית האחוז בהר.

החלקה הפרטית במעלה ההר, אוטוטו אכסניה לאירוח. כדאי לזכור.

לאסטריד וירון יש חלקת אדמה במעלה הרכס. שם הם בשלבי הקמה של בית אירוח שישקיף על הנוף למרחק עשרות קילומטרים. ירון כבר החל בבניה. אך כדרכו, ראשית התחבר לחומרים. והחומרים הם קודם כל הצומח והחי בסביבה הקרובה. ירון גילה לי ברדיוס מקרי של חמישים מטר, כמעט עשרה מיני צמחים שחידשו לי רבות. למשל אגבה מאדימה בשם טאבצ'ין Tabechin שתכונת פריה היא יכולתו לאכל בשר. ניתן להשתמש במיץ הפרי לרכך בשר, אך אסור להגזים אחרת מוצאים קערת ג'לי. ואם טועמים ממנו זה מתחיל במתוק ונגמר בצעקות.

הקאסוואטה (עם העלים המשוננים)

והיה שם צמח חד שנתי אנדמי לאיזור טפוזטלאן, בעל עלים רחבים המזכיר במעט את צמח החמניה רק ללא הפרח הגדול, בשם קאסוואטה Cassuate שטיפה מהנוזל שבעליו מאחה כל פציעה בכמה דקות (טוב, בכמה שעות). ועץ שתכנתו העיקרית לשחק את המת המוחלט, גם אם הוא שבור ומרוסק. גשם אחד והוא קופץ להיות עץ לכל דבר בשם סאטה Sate ועליו צומחת פטריה בשם אוקוטה Ocote הנחשבת למעדן מלכים.

סאטה- העץ שיודע לשים עצמו כמת

למחרת קפצנו כולם לבקר בעיר הסמוכה קווארנאבקה Cuernavaca הנחשבת לאחת הערים המדליקות בעולם. יש בה אתרי נופש, עתיקות, שווקים וקניות מדהימים. הלכנו ליום קניות והצטיידות שגרתי לחלוטין. עשינו סיבוב בשוק האמיתי. ועצרנו לארוחה במסעדה עממית בה התפריט כתוב על הקיר הרחוק, אתה מזמין ומקבל מה שיש. וגם כוס ענקית של משקה אלפאלפא קר כקרח וזה היה טעים.

ביקור בשוק של קווארנבקה

שוק האנרגיה במקסיקו נשלט על ידי הממשלה באופן מוחלט. זה כולל גם את הסחר בגז לבישול וחימום ואולי זו הסיבה שלא ראיתי אפילו מתקן חימום מים סולארי אחד, משהו שעל פי ירון ואסטריד היה יכול לחסוך כסף רב. השאלה למי? אולי זה סוג של סטאטוס-קוו המקדש את האינטרס על התועלת שגם הוא כלכך מוכר לי ממקומות אחרים.

באחד הימים נסעתי עם ירון לבקר בעיר הגדולה מקסיקו סיטי. יש קטעים בקולנוע בהם מראים הרצה מהירה של תנועה עירונית. בה דוחסים לעשר שניות יום שלם. אז במקסיקו סיטי זה הקצב הרגיל- כל היום! עיר אחוזה תזזית שאם אינך מכין את עצמך לצפיפות האנשים ולגודש הגרויים סביב, סביר להניח שאחרי מאה מטרים תיגש למישהי ברחוב שדומה לדיילת (כי כאן לכל בעל תפקיד, כגון אחראי על תחנת מוניות או ניקוי מדרכות, יש מדים של גנראל לפחות) ותשאל מתי נוחתים. כי זו חווייה מאד מרגשת בעיני. במבט אחד חטוף, העין קולטת כל כך הרבה דברים שיכולת העיבוד, ההתמקדות וההבנה, דורשים סוג של הסתגלות. כמות האנשים עצומה. החנויות מאוגדות ברחובות על פי נושאים, אלקטרוניקה, ביגוד, צעצועים וכו' השיטה מאד פשוטה. רוב החנות היא קירות פנימיים כחלונות ראווה בהם מוצגות דוגמאות מכל הסחורה ללא יוצא מן הכלל. ליד כל פריט מחיר ומספר סידורי. יועצים/מוכרנים מסתובבים בין הקונים, ברגע שאתה רוצה פריט מסויים אתה מקבל פתק עם מספר הפריט משלם בקופה מאובטחת היטב וניגש לחלון אפסנאות כזה, לקבל את מה שקנית. זהו. מה שנקרא כאן "חוויית קניה".

עשינו סיור מחוייב גם בכיכר העיר הידועה והמתויירת, לראות את הארכיטקטורה הקולוניאלית המפוארת שיש בה חלקים הנוטים על צידם, תזכרות לכך שהקרקע מתחת לעיר הזו אינה יציבה. ולכל מיני תיאוריות מיסטיות על נקמת בני המקום אצטקי שהוכרעו בשנת 1521 על ידי הספרדים. מתחת לכל המרכז העירוני של מקסיקו סיטי מתקיימות חפירות ארכיאולוגיות, המאפשרות גישה למבנים ההיסטוריים שקדמו לנחיתת הספרדים במקום, מבני טקס ופרמידות שעליהם הקימו הכובשים את "משיקו" (מחיקו-מקסיקו היא עיוות השם הזה). מאחר ולא הגעתי לחקור את ההיסטוריה של מקסיקו סיטי, אלא לחוות את דופק העיר. לא אעמיק בכך. תוכלו לגגל בנושא לבד ללא סוף.

מקסיקו היא רפובליקה פדראלית, עם חוקי בחירות מעניינים, שאינם מאפשרים לנשיא או לחברי קונגרס, להבחר יותר מפעם אחת למשל. בחמישה ביולי התקיימו כאן בחירות. עם כל מי שדיברתי הרגשתי שיש גבול לדיבור הדמוקרטי. יש מעמדות. יש חלוקה ברורה בין מי שיכול להגיע, לבין מי שנולד עם תקרת זכוכית מעל ראשו. והשלטון יודע טוב טוב להחזיק את המפתחות ולשמור על העדר שבע, גם בטוב וכנראה גם בפחות. פגשתי זוג אינטלקטואלים שיושב ומחכה לקבל רשיון לתחנת רדיו מקומית בנושאים חברתיים שתמומן מתרומות, השידורים כבר באויר. הדברים לא נאמרו במפורש, אבל ברור היה לי כי הדרך לאמירת דעה פומבית, עוברת בקשרים טובים גם במקרה הזה. פשוט ופשטני ככל שזה נשמע.

ראול בנט, מנהל תחנת רדיו טפוזטלאן 92.3 FM  – שבדרך

הביקור בטפוזטלאן נמשך ארבעה ימים קצרים מדי. פגשתי מרקם חיים מרתק. גם אם במבט ראשון הכל נראה אידילי, כמו בכל מקום ישוב נורמאלי בעולם, יש כאן גם מתח, צריך לדעת להלך בין הטיפות. לכל אבן זרוקה בצד הדרך, לכל חוט ברזל סתמי, יש מישהו שרוצה שהם יהיו שם. הכל נראה פה פשוט ועממי, אך זו אינה העממיות הישראלית, יש כאן כללי טקס, שפת גוף ואופן פניה כלפי כל אחד ואחד. לכל רובע יש תת שכונה או רחוב עם כנסיה קטנה שדרכה הכל מתנהל. יש כאן הרבה תחומים אפורים עליהם משתלטים בעלי עמדה, כוח וכמובן קשרים במקומות הנכונים. וכמו במקום אחר ומוכר כלכך, הסבלנות היא הנשק העיקרי להגיע.

בוקר של פרידה – צילומים: אסטריד

לפני הפרידה – שירון ואסטריד ניסו לדחות כמה שרק יכלו, גילה לי ירון את הכספת שלו. כלומר את הפריזר, שם – עם כל מיליארד סוגי הצמחים המדהימים סביבו -הוא שומר שקית איזוב מצוי, יענו זעתר ישראלי. וגם הציג לי את תערובת התבלינים האולטימטיבית ה"קארי" המקסיקני. הנקרא מולה Mole . יש בשוק דוכנים מתמחים בהכנתו. הוא ניתן לקניה כמשחה או כאבקה והמומחים יודעים במישוש והרחה מהירה את איכויותיו. אגב, המולה של העיר וואחאקה Oaxaca נחשב לטוב שבהם. מכניסים כפית של התערובת לתבשיל, דגים, בשר או ירקות וכל השאר עונג.

הרגשתי כי הגיע הזמן לנוע שוב, מחר אני יוצא לכיוון וואחקה מרחק כ 400 קילומטרים בכבישים הרריים צדדיים. אני צריך לקחת בחשבון שבנוסף למשקל שהגעתי איתו, אני יוצא עמוס בהתרגשויות מהביקור אצל שמיים אסטריד וירון.

סימני דרך:

1) ברכות והצלחה, לחברי הקרובים, יורם, יוסי, אודי ודני שיצאו (אתמול) למסע של שלושה שבועות על אופנועי "אוראל" רוסיים בקירגיסטאן, בשיפולים הצפוניים של רכסי ההימאליה. תודו שזה מקורי 🙂

2) בינתיים נודע לי מתוך פורום שאני נכנס אליו לפעמים, כי סטאן איתו (ועם יורי) רכבתי בבאחה. נאלץ לשוב לארה"ב אחרי שכנראה התהפך בשטח והמצנן (הרדיאטור) של האופנוע שלו התרסק. הוא, בריא ושלם.

3) קיבלתי מייל מרגש מרועי סדן האיש והאגדה, שחצה את האמריקות על אופניים מצפון לדרום וכרגע ממשיך ונמצא בלסוטו שבדרום אפריקה בדרכו צפונה. הוכנסתי למייל שלו. תודה רועי. זכיתי!

4) ברכות לדורון וקובי שני חברים שלי במועדון רוכבי הג'י.אס בארץ, שחזרו השבוע ממסע רכוב מהארץ ועד לחוג הקוטב הצפוני דרך רוסיה. שאפו על המסלול ושמח על שובכם בשלום. הנה האתר שלהם וגם ברכות לדבורה ואבי כרמון על המסע על אופנוע לאותו יעד.

5) וחיבוק לדורית ורמי גלבוע שהתיישבו באמצע הטבע של אלסקה בבית הגלגלים שלהם כמו שני חלזונות שיכורים.

בפעם הבאה: וואחאקה עיר פשוט מדהימה ביופיה – פרטים קטנים המרכיבים תכשיט ענק. וגם פסטיבל ריקודים וג'ראלדין ואילן שהשאירו לי טעם מתוק של חברות ודאגה מהלב.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 15 תגובות, הוסף תגובה    

וואו! כמה גווני ירוק יש כאן?

התחלתי לקפוץ במקום מחוסר סבלנות כשחיכיתי למרגלות כבש המעבורת. רציתי כבר לעבור לגדה השניה של מקסיקו. להבטחה הירוקה. למקום בו אוכל להניח את גופי בצל על חול רך להקשיב לגלים, לחזור לעצמי.

ד"ר ישוע איש חייכן וסקרן, הוא רופא פנימי בבית החולים בלה-פאז בבאחה. לפני העליה עם האופנוע למעבורת שבבטנה הפעור נבלעות משאיות ענק. דיברנו לרגע על המסע שלי. הוא סיפר לי שלפני למעלה משנה הוא טיפל באופנוען גרמני שנפל עם האופנוע מאיזה צוק.

ד"ר ישוע

האופנוע טיפס בקלילות לבטן המעבורת הריקה ברובה ונקשר לאחת הדפנות כך שלא יוכל לנוע לשום כיוון גם בטלטלות קיצוניות. למדתי את טכניקת הקשירה במעבורות שבין איי יוון. לקחתי את הלפטופ והמטען ועליתי למושבי המרווח בקומת הנוסעים להפלגה לילית של כ-16 שעות. סביבי היו עוד כמאתיים נוסעים, שזו הדרך הזולה בשבילהם לנוח קצת מהבאחה, בחיק מקסיקו המאוזנת יותר אקלימית בעונה הזו של השנה.

האופנוע בבטן המעבורת

הנמל במאזאטלאן (Mazatlan) קלט את האניה ואותי בלי הרבה עניין. זרמתי החוצה מהנמל בחיפוש אחרי אותו חול לבן וכמה אגוזי קוקוס בתנוחה של "תשבור אותנו כבר". ומשכתי לאורך כביש מספר 200 לכיוון כללי דרום מערב.

הבום, היה ממש טראח! כמו ברק ירוק ומכושף. כי כמו שיצאתי דרומה ממאזאטלאן נעטפתי סבך ג'ונגל . כזה ירוק, שהבנתי ברגע אחד, כי קופסת צבעי הקרנדש שלי שעליה גדלתי. היא יצירה מזוייפת של תחמנים שמעולם לא היו במקסיקו. אני רוצה להודיע כאן, שספרתי אחד אחד מעל שבעת אלפים ירוקים שונים. חלקם בכלל כחולים, סגולים או צהובים אבל הם ירוקים, כי זה מה שהחלטתי אחרי שדהיתי טוב טוב בבאחה.

מטעי מנגו

הוקפתי מייד בעצים סובטרופיים מכל סוג הזכור לי מימי כתלמיד במקוה-ישראל: מנגו ואבוקדו, בננות ומטעי קוקוס. ונמוך יותר שדות אננס. אז לידיעת חובבי הוידויים, אני שייך לאנונימוס מנגוס. כלומר מכור למנגו. בכל בית שגרתי בו מעולם, המנגו היה העץ הראשון שניטע. ואם תבדקו בדוחות החקלאיים של מקוה ישראל בין השנים 1965 ל- 1969 תנובת המנגו הייתה בשפל שלא ניתן לה הסבר – … אני. והנה קבלת פנים ראויה. לפני שורות על שורות של עצי מנגו מחכים לקטיף ועל הכביש לידי, משאיות וטנדרים עמוסי מנגו בדרך לשווקים. לצידי הכביש דוכני פרי כל כמה קילומטרים. עצרתי. אלא מה? יש כאן זנים זריעים שאיני מכיר, לקחתי שניים מכל סוג סה"כ 12, אז הסתבר שאין מקום על האופנוע. וכמו במסע מופלא בכדור פורח של וורן, נאלצתי להוריד משקל. אז חיסלתי שלושה על המקום ועוד שנים דחפתי בכיסי המעיל, ממש הפחתת משקל… וכל  הדרך חשבתי איך אני יורד על השאר.

האויר היה לח ודחוס, רוח קלילה ועמוסת רסיסים ניתזה מדי כמה קילומטרים מכיוון הים. הכביש הדו מסלולי שחלף בנקודות יישוב קטנות, בהן כל החיים מתקיימים מחוץ לבית. כלומר בסוכה או על משטח בטון בינם לבין הכביש. מבשלים, סועדים, מכבסים ומתקנים את המכוניות. מין שקשוקה שוקקת, מעורבבת, עמוסת חיים, ערה, בוחנת, מתנהלת בקצב ובצבעוניות. כל כניסה לאיזור שכזה העיר בי מחדש את "חוש הבאמפר" ולמדתי כי איפה שאני רואה רוכל לפני, מסתתרת הגבהת האטה בכביש. כי החבר'ה כאן מנצלים את ההאטה של הנהגים, כדי לדחוף להם את מרכולתם לתוך השמשה. ולא תאמינו באיזו מהירות נסגרות כאן קניות של פרי, במחנה-יהודה בזמן הזה אתה אפילו לא מספיק לתלוש שקית ניילון מהוו.

טיילת החוף בפוארטו וייארטה

בכניסה לעיר פוארטו וייארטה (Puerto Vallarta) הבנתי בשניה אחת שכאן משחק הרבה כסף. יש באויר חשמל במזומן, מבנים חדשים יחסית, רחובות מתוחזקים היטב ובתי מלון שלא יביישו את שארם. מועדוני גולף עם שמות באמריקאית. נראה שאני באחד ממגרשי השעשועים של התיירות השבעה. מכוניות חדישות יותר. מסעדות עם מפות לבנות. חניות עם מדחנים וסניפי בנקים קטנים עם חזיתות נירוסטה. מחר יום ההולדת של גלי אהבתי ואשת חיי וכל הדרך אני מאקרבט כל מיני טריקים לשכנע את הסלולר שהבאתי מהארץ ליצור קשר. כאן עיר גדולה, אין מצב שאין זמינות סלולרית. השעה בארץ קרובה לחצות, אני אהיה הראשון לברך. ואכן הטלפון צלצל אבל – שתיקה. ושוב. שתיקה ושוב ואז עליתי על המשיבון של גלי. עמדתי באמצע הרחוב, פרוע שיער, לא מגולח וצרוב. סביב עיני שני עיגולים לבנים שנוצרו ממשקפי השמש. עטוף בתלבושת רכיבה מטונפת – וכמו איזה אהבל שרתי בקולי קולות בעברית "יומולדת שמח לגלי". עוברים ושבים החלו לעשות איגופים גדולים סביבי. הבנתי שבמחזמר הרומנטי הזה, כבר לא אגיע לבית השלישי, כי ודאי מישהו בסביבה צילצל והאמבולנס יצא לדרך. וכמו מפעיל משחקי מזל לא חוקיים, קיפלתי עצמי בכמה שניות, קפצתי על האופנוע ויצאתי לכיוון הטיילת לחפש מנוח ליום המנגו, הצבע הירוק והסרנדות.

פוארטה וייארטה

שוב הסתכלו עלי כמו על איזה טמבל. ידוע לי כי יש קמפינג, אך הבנתי כי עד אמצע הלילה אגיע רק למסביר הרביעי שיתן לי כיוונים שגויים. אפילו נהגי המוניות משכו בכתפיהם, אף שיכלו לעשות עלי מכה. כך שבסוף עצרתי במלון פשוט מול הים. עבור 300 פזו שזה כ-90 ש"ח, קיבלתי מקום סגור לחניית האופנוע ונעילתו. וחדר עם מקלחת וחתיכת ים מול החלון. יצאתי לסיבוב רגלי בטיילת המאד תיירותית ודי נהניתי מתחושת הקיץ הקליל שהיתה באויר.

הפיתולים לאורך המצוק המשקיף לים מדרום לפוארטה וייארטה משובצים וילות ובתי חשק פרטיים לרוב. קיבלתי טיפ מעומר כנעני שעשה את הקטע הזה לפני שנה בערך, ויצאתי לסביבות עיירת החוף בארה דה נאבידאד (Barra De Navidad) שם אמר לי עומר, ראוי להזרק כמה ימים. הגעתי שוב דרך מעבה ג'ונגלים בוריאציות מרתקות של מרקם, צפיפות, הרכב וגובה. כולל מעבר במנהרות בהן נפגשו צמרות עצים משני עברי הכביש לחופה ארוכה בה מכוניות הדליקו אורות.  עננים נמוכים, ספק ערפילים כיסו את צמרות העצים במעלה ההרים במזרח הכביש, ותחושה מסתורית היתה בכל. הגעתי לכפר/עיירה שבמבט ראשון נראתה מוזנחת למדי.

אך שני סיבובים בה הבהירו לי שזו אינה הזנחה, כי אם מפגש עמוק יותר עם המושג "פשטות", אשר עומד ללוות אותי כנראה, בתוך מקסיקו והלאה מכאן. בפינה הדרומית של הישוב, מצאתי את החוף, הדקלים ואפילו אגוז קוקוס אחד. וגיליתי שם גם איש במדי שוטר שאמר באנגלית צחה, כי אין לישון על החוף. כך שמצאתי עצמי שוב בתוך חדר קטן ובסיסי בקומת קרקע, עם מקלחת, מטבחון ואפילו חיבור קלוש לנט. חמישים מטר מהים. אין לי טענות. 300 פזו פור פאבור. וכך רבצתי שם יומיים וחצי, בלי להסתכל לאופנוע אפילו פעם אחת מתחת לכיסוי.

הפינה שלי בבארה דה נאבידאד

מנת היום העצמית שלי

שוטטתי על החוף ובשבילי הכפר. קניתי מצרכים במכולת. ביצים, אבוקדו, ירקות, יוגורט, לחם ופשוט נחתי כמו שלא עשיתי מאז צאתי לדרך. באחד הערבים התיישבה חבורה שחגגה במסעדה סמוכה ואיתם הגיעה להקת מנגנים ששפכה לחלל האויר מוסיקה נהדרת. אך איזה מקום.

כדי לקבל קליטת רשת טובה יותר למחשב, התיישבתי בסמוך למשרד של מלון שכן. ומייד הפכתי לאטרקציה. אין לי מושג איך. אבל מצאתי מאחורי כמה אנשים והבנתי שמתקיים ויכוח באיזו שפה אני כותב. "אני מטיירה-סאנטה וזו שפת הקודש". זו שעמדה הכי קרוב הצטלבה ושאלה רק אם אני פרוטסטנטי או קתולי. הסברתי לה בעזרת מתורגמן שנדחק בינתיים, שאני יהודי. ישראלי. וגר בארץ שיש בה את חרוסלן (ירושלים) בית-לחם ואפילו נצרת. ואז נעמד לי תור של ילדים עם פתקים ועט שאני אכתוב את שמותיהם בשפת הקודש.

בסמוך לחוף וכחמישים מטר מזרחה מהמקום בו נזרקתי, היתה שמורת טבע בתוך שפך נהר רדוד. גדות סבך בגווני ירוק חדשים. מעין אגם ביצתי ששפע ציפורים וצמחי מים.

אחרי שלושה לילות הרגשתי טרי כצנון שלוף מוכן לתזוזה. עסקתי באריזה כשגיליתי שמגן הבוץ האחורי של האופנוע נשאר תלוי על בורג אחד מתוך שלושה. אז הסרתי אותו וקשרתיו לאחד הארגזים. שם הוא יהיה עד סוף המסע. כיוונתי להמשך כביש מספר 200 לפחות לעוד 400 ק"מ שהמפות הבטיחו לי, בהם כמה חופים חלומיים ומפרצונים מחבקים.

מחסום גבייה. מנגנון גביית כספים גם בקטעי כביש קצרצרים משומן ויקר להחריד

לפני הגיעי לטקומאן  (Tecoman) , שורת קופות של כביש אגרה. הי. מה זה? אני על כביש חופשי. לא אדוני אתה לא, 80 פזו מזומן עכשיו. כן אבל אני בין כה עולה עוד שני ק"מ על המשך ה-200 . אדוני 80 פזו! יללה, אתה מעכב את המכוניות אחריך. מה נשאר לי לעשות. עוד גרינגו. ברוך הבא לשיטת אגרות הכבישים אולי היקרה בעולם. חציתי את העיר טקומאן חזרה לכביש 200 ועברתי מחסום צבא. ולאורה הצלול של שמש הצהריים, חלפתי על פני מטעים מפרצים וחופים רחבים ומזמינים.

הפלגתי על הכביש החלק והנעים. והנה מרחוק מתוח מעל הכביש איזה שלט בד ומחסום עם אנשים שמתחבאים בשיחים. לא הספקתי ממש לקלוט וכבר הייתי מוקף בחבורת צעירים שהחלו לשאול שאלות בספרדית מהירה שאני בטוח שגם הם אינם מסוגלים להבין. לשניים מהם היו מאשטות מתדלדלות מידיהם ואז הגיע אחד עם אקדח ומשקפת שדה על צווארו. הוא דיבר אנגלית והסביר לי בקיצור שהכביש חסום ואין מעבר נקודה. ואם אחליט שבכל זאת אני פותח בגז, החבר'ה מסביב פותחים גם הם. "תשמע, אני תייר, לא מבין ולא מעורב. עזוב אותך. בוא תן לי אתה ליווי ונעבור ביחד" הוא הלך להתייעץ בצד וחזר עם תשובה שלילית. "אנחנו נאבקים על זכויותינו באדמה הזו. אנחנו האינדיאנים המקוריים כאן ורומסים אותנו" הבחור נשמע כנואם והתנהג כמנהיג. והיה חד משמעי גם בשפת הגוף שלו מול שאר ה"חיילים" שלו וגם מולי. היה ברור לי שאני צריך להסתובב לאחור. הוא נתן הוראה לשניים שהחזיקו באופנוע מאחור להניח. ביקשתי רשות לצלם אותם, אפילו מוסתרים. אך הם סירבו. הסתובבתי ותוך הרמת אצבעות בסימן וי מטופש, חזרתי על עקבותי.

המחסום ושלטי המחאה לרוחבו. כמה שניות טרם נעצרתי בו

הגעתי שוב למחסום הצבא בו חלפתי קודם. קצין צעיר עצר אותי. הסברתי לו מה עברתי והוא עוד רגע היה מפהק. "כן, כן, אנחנו יודעים, הם חוסמים את הכביש כבר שבוע וירו לפני כמה ימים לעבר תייר מארה"ב. אנחנו מחכים להוראות מהמפקדה. וחוץ מזה אם כבר אתה כאן, יללה פתח ת'תיקים בוא נראה מה אתה מבריח" שלושה חיילים התחילו לעבור לי על האוהל והשק"ש. משחת השיניים והאייפוד שהיו בתיק המיכל. עוד רגע היו מגיעים לאחד הסליקים של המזומן אלה המוחבאים בפינות נסתרות של הציוד והאופנוע. שמתי לב לדיסטאנס ולכל מיני הצדעות שהחיילים והסמלים מצדיעים זה לזה על כל שטות. אז ניגשתי לקצין הצעיר והודעתי לו שאני קולונל חשוב במיליטר של ישראל. ואני מסרב שימשיכו בבדיקה. אצלנו זה סוג של עלבון שחייל רגיל בודק קולונל. אני רוצה לדבר עם אופיסר גבוה יותר. בתחילה שם עצמו כלא מבין. אבל אחרי שלוש פעמים עם תנועות ידיים ועמידה בין החיילים לאופנוע, הוא דיבר כמה מילים למוטורולה שהייתה צמודה לכתפו, נתרצה וסימן לחייליו להניח לי. זהו, עכשיו נגמר לי ציר החוף. ואת החול עם הדקל והגלים אחפש בהמשך רחוק יותר. כי כדי לשוב אל המשכו של כביש 200 שמאחורי המחסום, אני נדרש לסיבוב של מינימום 500 ק"מ. וגם אותם אצטרך לעבור בתוך ההרים בכבישים משניים.

קטע נידח בהרים לכיוון שלא הייתי בטוח לגמרי מה מחכה לי בקצהו. אחורה פנה!

התחלתי לטפס בהרים וכשהגעתי לכפר השני ירד לי האסימון. המקום כל כך נידח והאנשים שמהם ביקשתי הכוונה, שידרו הכל חוץ מתחושת בטחון. חזרתי לכביש העיקרי ושמתי פני לעיר קולימה (Colima) על ציר 110 אליה הגעתי עם חשיכה. כן ושוב לתוך חניה סגורה במלון פשוט.

להיום, זה הספיק וכדי לטרוק באופן משכנע את פרק החוף, ניצתו בשמים ברקים ורעמים השמיעו פס קול מעורב מהתחיה של מהלר ושל גרירת שער ברזל. גשם החל לרדת ונתן יותר מרמז על הצפוי לי בימים הקרובים במקסיקו ההררית והגשומה, אליה כיוונתי בבוקר למחרת.

בפרק הבא: צפונה לתוך מקסיקו הגבוהה. יומיים של פיתולים וסוף סוף אצל ירון ואסטריד לכמה ימים של חיבור אמיתי לקרקע המקסיקנית, לאנשים, למראות, לקצב, לטעמים וליום יום.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 17 תגובות, הוסף תגובה    

מבאך ועד קצה הבאחה.

הלילה הראשון במקסיקו מאחור, השכמתי בחניון בסאנטו תומאס ובשש כבר הייתי ארוז להמשך. בתחנת הדלק מול הפארק היה רק דלק "רגולאר". הזרקת הדלק באופנוע תצטרך להסתדר עם מה שיש. (ואני כנראה אצטרך להתרגל לכך שבמקסיקו אין תחרות בתחום הדלק. יש את "פמקס" והיא החברה היחידה שראיתי עד עתה, שמוכרת דלק.)

המשכתי דרומה. האייפוד שתמר אירגנה לי, התחיל בקטע מעובד של יצירות באך שהוקלטו בשיתוף אנשי השבט שאירחו את ד"ר אלברט שוויצר בלמברנה בגבון שבאפריקה. ביצוע שהתאים לדופק הלב שהלם כתוף טם-טם בקצב פראי שרץ ליד מוסיקה בעלת מבנה קלאסי סדור. זה לא היה חשש או פחד, אבל כן, היה בי סוג של מתח. ולאחר כחמישים ק"מ ראיתי בצד הדרך שני אופנועים חונים לצד באסטה. עצרתי שם ופגשתי בסטאן, מעצב אינטרנט בן 23 ויורי, אלקטרונאי בן 26 שני בלגים צעירים מעיירה בסביבות בריסל, אשר רכשו שני אופנועי קאווסאקי 650  KLR בלוס-אנג'לס ונמצאים בדרך למרכז אמריקה דרך הבאחה כמוני. סטאן ירכב עד לקנקון במקסיקו לפגוש את חברתו ויורי עד לפנמה. החלטנו להמשיך היום לרכוב יחד.

קבענו שלא עוברים את השישים מייל לשעה ומי שרוצה לעצור משתדל להודיע קודם. פנינו היו מועדות לחוף הנופש באהייה-דה-לוס-אנחלס במרכז הצד המערבי של חצי האי באחה. נפגשנו ממש על סיפו של המדבר המקסיקאני הכי אופייני. עצי קקטוס ענקיים כיסו את צידי הדרך עד האופק. הנוף היה יבש ובצבעי חום צהוב. פרט לעמודי חשמל הכל היה ראשוני ופראי. כאן גם נפגשתי בתחביב הגראפיטי המקסיקאני. כנראה שכולם מסתובבים עם צבעי ספריי בכליהם וברגע שמתגלה סלע יפה וחלק בשולי דרך כלשהי, מייד מרססים אותו במשהו. קיבלתי עוד מימד על התרבות אליה באתי.

בהסתמך על הנחיותיו של דן טופ, שהדריך אותי בפרוטרוט על המצפה לי בבאחה ידעתי שיש תחנה בהמשך בצומת ממנה פונה הדרך לבהיאה דה-לוס אנחלס, ולא טרחתי למלא דלק בזמן. וכשהגענו לצומת הזה, מצאנו כי תחנת הדלק נטושה זה מכבר ואין שום סיכוי למצוא אפילו טיפת "רגולאר". ואז משום מקום הגיע טנדר (איזה שום מקום, הבנאדם ישב בצל בצד וחיכה) עליו שתי חביות ומשאבה ידנית ומוכר בכובע סומבררו מנפנף בשלט "גאסולינה". לא נותר לנו אלא להצטייד בחמישה ליטרים שקיווינו שאינם מטונפים או מהולים ולהמשיך.

לפתע בתוך המדבר הרותח הזה ראינו בצד הדרך שקנאי אפור עומד ומנפנף בכנפיו. היה ברור לי שהוא נפלט מאיזו להקה שחלפה והמרחק מהים הוא כ- 60 ק"מ. אם ישרוד את הטורפים. יתכן ובצינת הערב יצליח להתרומם ולהמשיך. שקנאים עפים גם בלילה.

החום המעיק בו רכבנו כל היום החל להצטנן מעט ככל שהתקרבנו לאיזור החוף. ואז בת אחת מגובה של כמאתיים מטרים, נתגלה לנו הים. לשני שותפי אין את הזכרון הקולקטיבי הישראלי. אבל אני, לרגע הרגשתי מול חופי סיני. הרי סלע חשופים שחורים אדומים, יורדים כמעט עד קו המים וממול מעבר למפרץ, צלליות של רכסי הרים מעורפלים משהו. בתווך ים בצבע טורקיז ולחופו עיירה הבנויה מעין חושות, סוכות ומבנים בבניה עצמית כאלה עם שאריות "קוצי" ברזל בולטים מתוך היציקות, קירות המחכים לטיח או צבע ומוכנים לרגע להמשך הבניה כשהמשפחה תגדל. מוכר גם כן.

סטאן מימין ויורי

נכנסנו למסעדה הכי קרובה לקו המים ממש מול המזח. תמורת 100פזו (ביחד), צללנו לתוך צלחות בוריטוס, אורז, דגים, בקבוקי מים קרים ובירות קפואות. ותמורת עוד שלושים פזו לראש, הורשינו להקים אוהלים על חוף המסעדה שיתרונה הגדול כמו שהציג בעל המקום – נוכחותו של חייל חמוש כל הלילה במקום. בחיי נועייבה. אבל שני שותפי לקטע הנסיעה היום לא ממש הבינו על מה אני מדבר.

הם החליטו שלמחרת הם רוצים להמשיך דרומה ברכיבת שטח של כמאה וחמישים ק"מ על הציר של מירוץ הבאחה המיתולוגי. (ג'וי בירן ידידי, יש לך ד"ש מהמסלול) אני לעומתם נאמן לתכניות ולמגבלות ששמתי לעצמי. תכננתי לחזור לכביש הראשי מהלך שמונים ק"מ ולהמשיך עליו דרומה. נפרדנו בלחיצת יד בידיעה שעוד ניפגש בהמשך.

ככה בדיוק אנחנו רוצים להתעורר כל בוקר בשארית חיינו

בוקר ופרידה, לא לפני שהחלפנו ליורי צמיג באופנוע

חום המדבר ורוחות שחגו כל הזמן מצד לצד, הדגימו לי את הצד הפחות סימפאטי של המדבר. רציתי שהיום הזה כבר יגמר. עברתי דרך איזור בו מתרחש נס חקלאי, ממש בתוך המדורה היבשה הזו פתאום שדות ירוקים וחממות כמו בבקעת הירדן ובכניסה לאיזור שלט שאי אפשר לטעות בו "NETAFIM"  כן החברים טיפטפו עצמם לכאן כמו גדולים.

נטפים, כל הכבוד חברים! כבר פעם שניה במסע הזה שאני פוגש מדבריות שעזרתם להפריח.

בעיירה גואררו נגרו(Guerrero Negro) מצאתי סככה בה מכרו חיבור לאינטרנט ועצרתי כדי להתעדכן ולעדכן את גלי על מיקומי. והמשכתי הלאה בכיוון כללי מערבה לעבר העיירה סנטה רוזלייה ׂ(Santa Rozalia) וחלפתי על פני שלושה מחסומי צבא. בכולם הרמתי את מכסה הקסדה חייכתי, ברכתי לשלום ושולחתי לדרכי שלא כמו הרבה רכבים אחרים שנעצרו וחלקם פורקו לבדיקה. אין מה לדאוג ,זה עוד יגיע גם אלי. אבל בינתיים "בואנו דיאס" וקדימה. (נכון, לא העזתי לצלם… עדיין)

זה אינו עץ, זה סוג של קקטוס

לקראת הערב הגעתי לסנטה רוזלייה. וגיליתי שקמפינג לא קיים בה אבל מוטל סביר עולה 28 דולר והרגשתי שאחרי שלושה ימים של תנור מגיע לי מזגן, מקלחת ומזרן. הלכתי לסיבוב רגלי בעיירה. חלק מהרחובות מרוצפים אבן אותנטית. מעגן דייגים קטן, ועוד מעגן מעבורות גדול יותר וחנויות בסגנון של פעם. אין רשתות או מותגים, הכל קטן ועשוי באהבה ומאופיין בסוג של דלות.

המצלמה על הקיר מימין שולטת על הכניסה לתא הכספומט בו משכתי כסף בסנטה רוזליה

גיליתי שבמקסיקו יש פרנסה בשפע לציירי קירות. (אולי החבר'ה עם הספריי והגרפיטי על הסלעים, הם המילואימניקים של אלה) אין שלטי חוצות מפח או דיקט עם הדפסת משי והזרקת דיו, לפחות לא באיזורים האלה. מציירים וכותבים ישר על הקיר. וזה כל כך יפה בעיני שמצאתי עצמי עומד מול שלטים כאלה לא אחת מתפעל מהצבעוניות, המיומנות והכשרון וכמי שבא מהענף. זה אחלה בסיס למשהו.

כשחזרתי למוטל פגשתי את אנטוניו בן העשרים וחמש, הבן של בעלת המקום, מנהל משמרת הלילה שביחד בשילוב ספרדית רצוצה שלי, עם אנגלית קצוצה שלו, הבנתי שהוא גדל במקום. מאחוריו 12 שנות לימוד ולפניו חתונה קרובה למריה בחירת ליבו, אותה מצא בביקור באתר נופש באיזור העיר מזאטלאן. הוא מתכוון להגדיל את המקום וכן, להכניס אינטרנט כסטנדרט לכל אורח שיחפוץ בכך. דרומה משם במרחק כשמונים ק"מ גיליתי למחרת חופי חול זהוב ואתרי קמפינג לרוב. אך לא הצטערתי. כי הנסיעה בחושך עדיהם היתה גוררת אותי לעבור על אחד מכללי הברזל של הנסיעה – אין נסיעות בלילה ובודאי לא במקומות כאלה. אלא במקרה חירום. יצאתי בבוקר לא לפני שעשיתי עוד סיור קליל בעיירה הקטנה וראיתי איך קהילה שבה כולם מכירים טוב טוב את כולם, מתחילה להתעורר בצעקות בוקר טוב מקצה הרחוב ועד קצהו.

הכביש דרומה העובר על המצוקים מעל קו המים, משקיף לעבר מפרצונים פיורדים ואיים ציוריים, ביניהם עגנו יאכטות מפרש בינוניות  ומבני קש היו פזורים בין דקלים ותמרים. עצרתי באחד החופים להתרענן וללעוס ארוחת בוקר איטית. חשבתי להשאר שם, אך בעלי המקום הסבירו לי שהם מצפים לקהל שהזמין מקום מראש. המשכתי פנימה לתוך היבשה.

איזו עקשנות צריך כדי להצמיח משהו מהאדמה הזו

עברתי באיזורים יבשים ממש. אך ראיתי שוב ושוב שהמקסיקנים הם חבר'ה קשוחים. מחזירים מלחמה. ובמקומות הכי בלתי צפויים הם נאחזים במעט שיש לקרקע לתת. חוות ושטחי מרעה. שדות שמחכים לגשם שכנראה לא יגיע לעולם.

לאורך הדרכים, במקום שילוט של קמפיין זהירות בדרכים יש מאות מצבות מטופחות יותר ומטופחות פחות לזכר נספים. זה בדרך כלל סימן לסיבוב קרוב ולצורך להוריד רגל מהגז.

תחזוקת הכבישים בבאחה ראויה לציון גבוה. היו רק שני מקרים בהם הכביש רעד מעט מתחת לגלגלי האופנוע. שמתי לב שעם כל המוזנחות של רוב כלי הרכב. נהגים נהגו בהתחשבות והבנת הנקרא בכביש ולא ניסו להיות צודקים גדולים אלא המשיכו בנסיעה תוך סוג של חוכמת דרך. דבר נוסף שקיבל את פני עם הכניסה למקסיקו הם פסי ההאטה. הו, זו תופעה שאפשר לכתוב עליה פוסט ארוך ושלם. וגם מכתב תודה לחברת "אוהלינס" יצרנית הבולמים המעולה שעליהם אני מתנדנד בבטחה. לפני כל עיירה או באסטה או סיבוב, יש פתאום שורת פסים לרוחב הכביש במרחקים של כ 3  מטר זה מזה. ולכל פס צמודה הגבהת אספלט קטנה של סנטימטר בערך משהו שאפשר לסבול, אך אם לא הבנת את הרמז מחכה לך גבעה של ממש בקצה שורת הפסים שם אתה עובר לראשון ונוסע כמו על חוט בקרקס. וזה קורה כל הזמן ואני שאיני רגיל בכך לקח לי כשמונה פעמים להפנים את המציאות הזו. אך יש הרבה מקרים שללא כל התראה מגיע אליך פס הגבהה שכזה וזה באמת מצחיק, אבל כשזה קורה למישהו אחר. ולפי מה שידוע לי הפטנט הזה יחכה לי עד לקצה התחתון של דרום אמריקה.

כבר הצהרתי שאני אוהב מדבריות. כאן, המדבר נתן לי טעימה מהצד הפחות נעים שלו, שגם זו – ככל שזה נשמע מוזר – חווייה חיובית בעיני. המונוטוניות. החום הבלתי נתפס והרוחות הצולבות שתעתעו בי בהפתעה כל היום, בהטילם לכביש ענני אבק וחול שהיה עלי לחצותם לעיתים תוך סיבוב על פי תהום, או בקטע כביש שלא ידעתי מי יגיח מתוך אבק סמיך כצמר גפן חום. הגעתי להבנה עם עצמי שאני צריך קצת הפסקה מהצהוב הלוהט.

זה ברנרדו ממנו קניתי מחבת קטנה (14 פזו) במקום זו שאיבדתי בפיירבנקס. ואחיו הקטן ראפאל

ולכן כמו מי שמריץ סרט קדימה במכה אחת. החלטתי לסיים את קטע הבאחה עד סוף היום. מהלך עוד 300 ק"מ עד לעיר הגדולה לה-פאז שבדרום חצי האי.

לה פאז – באחה קליפורניה, מקסיקו.

הגעתי ללה-פאז, עיר סימפאטית ותוססת עם חוף ארוך ומטופח, בשעה שש בערב. עצרתי, ישבתי לנוח לשתות משהו ולהבין מה הלאה, נהג מונית הסביר לי איך להגיע לחוף טוקלוטה (Tocalote) במפרץ ממזרח לעיר, בו יש אפשרות להקים אוהל בחינם. הגעתי לחוף רחצה נעים וחולי שבין המתרחצים במים השקטים, השתכשכו כמה להקות שקנאים שעסקו בדייג אינטנסיבי. של ריחוף, המראות, נסיקות וצלילות ממש בין המתרחצים.ישבתי בהנאה והקאנון עבדה על אוטומט של 6 תמונות ברצף.

לאורך החוף עמדה סדרת סככות קש ובהן מסעדות-דוכנים פשוטות, שתיה קרה וחטיפים בסיסיים. פגשתי באיש נחמד בשם ארתורו, ששמו הראשון "ישראל", הוא המליץ לי לבחור בצד הימיני של החוף להקמת האוהל, כי זה הצד השקט יותר בלילה. חיכיתי עד לנפול החשיכה, כדי להבין טוב יותר איפה המקום הכי טוב להקים בו אוהל. נופשים החלו לעזוב את המקום, הדוכנים נסגרו, סירות הנופש נעלמו לאופק ונשארתי כמעט לבד. הקמתי האוהל כיסיתי האופנוע וצללתי לשינה. בשעה שתים לערך התעוררתי לנוכח סופת חול שהכתה בכל העוצמה באוהל. הטיחה את האופנוע לחול והיה ברור לי שהמיקום שלי חייב שינוי מיידי.

הבטתי סביבי ראיתי צלליות של מכוניות חונות על קו המים ובכל אחת זוג. סליחה, אבל מישהו צריך להרים ת'אופנוע, הלכתי לטנדר שחנה הכי קרוב, קראתי מרחוק וביקשתי עזרה יצא בחור צעיר וחסון עם חיוך לבבי על פניו, נחלץ ללא שום גינונים לעזור לי להרים את האופנוע. העברתי את המחנה אל מאחורי שקע קרקע עמוק ועד הבוקר השקט חזר.

מחר אעלה למעבורת שתישא אותי  מעבר למפרץ קליפורניה לעיר מאזאטלן, למקסיקו העיקרית. זו הפרושה מגבול ארה"ב בצפון ועד לגואטמלה בדרום.

בפרק הבא: ירוק עמוק, לחות, עצי קוקוס – מקסיקו הסובטרופית. וחוש טעם המנגו חוזר אלי לאט. פוארטו וייארטה ודרומה לאורך כביש 200 המענג . עושה איחוי על חוף כמעט פרטי משלי. וגם התקלות ראשונה – קבוצת חמושים חסמה את דרכי ושלחה אותי לאיגוף של 500 ק"מ…

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 15 תגובות, הוסף תגובה    

דרומה דרומה ללטינו שבי

על הכביש ללאס-ווגאס

מי לא שמע על לאס ווגאס. אני מניח שרבים לא ביקרו בה אבל המושג, האיקון הויזואלי הזה מוכר לכל אחד, כמו פסל-החירות. מגדל-דוד או הביג-בן בלונדון. גם ווגאס היא מושג, אורות מרצדים, אנשים מהמרים, רולטות, ז'יטונים, קרופייה, בניינים מוארים. עיר החיה את החלום. הכסף זורם ברחובות.

המדבר של נבדה קיבל אותי כשדלת התנור פתוחה והמאוורר עובד. בלי הנחות לאופנועים, בלי חוקי משחק ובלי מצפון. הרגשתי מה זו צלייה מהירה, וכל שהייתי צריך זה טנדר קטן עם אורז בצד שמאל ואחד עם ירקות מצד שני כדי להקרא "מנת היום". וטראח, ישר מתוך הכביש הנידח באמצע שום מקום.

נדחפתי מבלי להבין איך, לפלטפורמת מחלף בת 5 מסלולים מבטון בהיר וחלק בו דוהרות מכוניות חדישות וגם פחות במהירות שאסור להסס בה. ולחשוב טוב טוב, אם כתבתם צוואה לפני שאתם עוברים נתיב. הוקפתי משאיות עם קבינה מכרום, לימוזינות מואורכות עם שמשות אפלות, רכבי מוסטנג נטולי גג, ומרכבות האמרים נישאים על צמיגי חתך נמוך וחישוקי נחושת קלל. לא הצלחתי לגמרי להבין מה מסנוור אותי, כשנשקפתי לפתע מתוך קיר בגובה עשרות קומות שכולו מכוסה שמשות הנוגהות כמראות זהובות. ועוד בניין זהוב מימינו ועוד אחד מאחור ושניים שוכבים באלכסון. והי! מגדל אייפל. ופסל פרומתיאוס שנלקח ישירות מוורסאי תלוי מעל דשא פלסטיק מלאכותי מוול-מארט. ובניין בסגנון מוזיאון גוגנהיים בבילבאו נשען על צילו של מבנה בצורת בקבוק קוקה קולה. בחיי, הו! הנה גיטרה ענקית ויש גם גונדולה. ועל כל הסצנה הרידלי סקוטית הזו משגיחים מסכי ענק עם מיטב נציגיו של אורוול בהנחיות צבעוניות מה לקנות, על מה לחשוב, את מי לאהוב. עשיתי שני סיבובים על הרחוב הראשי. ולא הצלחתי להבין מה זה הפאתטי-מורגאנה הזו. אז כן כן, הבנתני שאני בלאס וגאס. אני לא אידיוט וגם כתוב בכניסה. אבל הגעתי אליה בשעה הכי דפוקה להתאהב במישהי. בשעות האור הכי אכזרי. צהריים. בלי צל. בלי חמוקים. בלי מסתורין, בלי הסתרות ועם הרבה מדי קמטים, גוף נובל ופיגורה של תפאורה – זו שהלילה יודע להעלים. תפסתי את ווגאס לא מוכנה.

רק רגע, לפני שמישהו נפגע לי, נכון גם שהגעתי לוגאס עם דעות קדומות. זה לא שאני לא אוהב להרוויח במשחקי מזל. אני אוהב את זה בטירוף. אני מאלה שממש אוהב להרוויח מהימורים, הבעיה היחידה שלי זה שאני לא מהמר. (כן כמו בבדיחה), אבל שוב. מפרגן מכל הלב למי שנהנה מכך, מי אני שאשפוט. לבריאות ובהצלחה. אני מדבר על ווגאס.

חיפשתי את האדם ברחוב. הייתי סקרן לעמוד מהצד ולהבין מה אני רואה. עוד סיבוב בשכונות היותר שפופות של לאס ווגאס, מנת פיצה אצל מהגר מרוסיה ובירור מחירי חדר במוטל מתפורר, שנוהל על ידי בחור שבקושי דיבר אנגלית, עוד שלוש עצירות לדבר עם אנשים ונהג מונית שנתן כיוונים. ומלצר קשיש לבוש טוקסידו שיצא לצהרי היום ברחוב מאפלולית של איזה בר וברחתי משם מהר. נכון, אני יודע אין זה הוגן לשפוט מקום כזה מושקע ברגע, אבל לי יצא כבר החשק להכיר את הגברת הזו בלילה.

היידי ורפי

מעבר לגורדי השחקים המדבר נשאר אותו מדבר. עם אותה רוח חמה המעלה תמרות אבק המתערבל ונוסע לתוך ההרים הכהים בצד הדרך. חום מעיק ממש. אף  שהקפדתי לשתות כמו דג, הגעתי חצי יבש וצרוב לעיירה ויקטורויל ושם, מוטל שעלה 56 דולר ולדעתי נרדמתי באמבטיה

אני מקבל הרבה מיילים לכתובתי הפרטית. אחד מהם היה מרפי המתגורר באיזור לוס אנג'לס שהזמין אותי למנוחה בביתו. החלטתי להענות. ממש התאימה לי תחושת בית לעשרים וארבע שעות. ומקולו הצברי של רפי בטלפון כבר ידעתי שאני בכיוון הנכון. היידי ורפי מתגוררים בעיירה אמאריו מצפון ללוס אנג'לס. רפי אסף אותי מהכניסה ונסעתי בעקבותיו לבית באמת חלומי. כמו שהגעתי הביאה לי היידי מהגינה הפרטית שלה עגבניות טריות. איתות ברור ששני החבר'ה האלה קוראים את הבלוג שלי בשקדנות. כי איפהשהו ציינתי שאני בלי עגבניות לא זז. שאפו חברים. החדר הכי יפה/נוח/פרטי בבית הועמד לרשותי. היידי ורפי שני שייטים עם נסיון ותאווה להרפתקנות. רפי הנמצא בארה"ב כבר מעל שלושים שנה, מתכנן ובונה יאכטות, הציג בפני את הקטאמרן המתקפל שתכנן ובנה בהזמנה מיוחדת במספנה בניו-זילנד. לדעתי לא פחות מגאוני. אתה מסיים את השייט. והיאכטה הזו המתאפיינת בדרך כלל ברוחב גדול במיוחד, מתקפלת לרוחב של שני שוחלנות צמודים בערך, וכך אפשר להעלותה על נגרר והביתה. אחרי שסעדנו ליבנו במסעדה צמחונית. ישבתי את שאר הערב לסגור חובות דואר למשפחה, לחברים ותשובות לכמה עשרות מיילים נוספים שקיבלתי במהלך המסע. למחרת בבוקר רפי והיידי כבר ריקדו סביבי מארוחת בוקר נהדרת ועד לכל מיני רעיונות לטיפול באופנוע ועצות מחכימות על ההמשך וניהול הג'י.פי.אס שלי. כולל טיפים על מקסיקו, שכבר מהבהבת לי בראדר כמה וכמה ימים. נפרדנו. תודה יקרים. אני לא מאמין שהיינו נפגשים בשום שילוב אחר. זכיתי!

יצאתי לדרכי בשעת בוקר מאוחרת. רפי המליץ שאעבור באיזה קפה נחמד בו מתרכזים אופנוענים בכל יום ראשון. אולי אצליח לקבל קצת מידע או לפרסם שאני מחפש פרטנר לכניסה לצפון מקסיקו. זאת בעקבות כמה וכמה מיילים מאנשים שטענו שאני בדרך למוות בטוח. ובעיקר כדי להרגיע את משפחתי הדואגת, החלטתי שאשתדל לא לעשות את הקטע הזה ברכיבת בדד.

בית הקפה עמד במקום. ואופנוענים כמו כל אדם. באים לאכול, לשתות, להשוויץ ולתת בגז. שניים שלושה שדיברתי איתם על הנושא אמרו בקיצור : "בולשיט, סע. זה סתם ניפוח". לא ממש שוכנעתי. ואז יצאתי משם לאורך פיתולי כביש המתאימים לאופנועי ספורט משופשפי מפלט. וגלשתי לכביש החוף היורד דרומה ותוחם את אל.איי. ממערב. מה אומר? כביש גרוע.

בית קפה/אופנועים

וכמו כל הכבישים מהרגע שהתקרבתי לאיזור: קאסח אחד גדול. תעצור. תמות. נסחפתי בעקבות הג'י. פי. אס. שאני מפעיל אותו רק באיזורים עירוניים כשאני מחפש כתובת. ולא מצאתי את הדרך להשתחרר. בסוף עצרתי בצד ושאלתי. כן, אני מנוגה ואין לי שום בעיה, רק צריך לדעת את מי לשאול. וכך לאחר עוד שאלה פה ושם, מצאתי עצמי בנתיב הכי איטי  במהירות של 124 קמ"ש, בחום כבד, על כביש בן 5 נתיבים דרומה לסן-דייגו.

וכמו רמזור ירוק שאנחנו מנסים לשכנע במבט מרוכז, שיחזיק עד שנעבור, ניסיתי בכל כוחי לגרום לשמש לאחר קצת בשקיעתה. אבל זהו, חושך ירד ואיתו ירדתי ליד המוטל הראשון מימין (טוב לא צריך להגזים, כי עשיתי בדיקה עם שלושה מוטלים צמודים וסגרתי על הכי זול). כל שרציתי זה להתקלח ולישון במזגן. חמישים ושבע ג'ובות כולל מס. קבעתי למחר בבוקר בתשע עם המוסך בסן-דייגו. יצרתי איתם קשר עוד כשהייתי בקאלגרי. מנהל השירות היה אדיב, והסכים שכתובתם תשמש אותי לקבלת הטפסים הרשמיים וחידוש הרישוי, שהגיעו בינתיים לכתובתה של שירלי אחותי בסן-פרנסיסקו. הגעתי למוסך בשעה היעודה. ביקשתי בדיקה יסודית של כל המערכות, החלפת צמיג קדמי ותיקון מפסק האור הגבוה. כמו כן הלכתי וקניתי בחנות סמוכה מצבר חדש תוצרת "יואסה", כדי להחליף את המצבר המקורי באופנוע. מצבר עליו שמעתי דברים איומים. וגם לי הוא כבר עשה כמה גמגומים בדרך. צריך להבין אם המצבר הולך באמצע הדרך, האופנוע מגיע בגרר למוסך. (או שמביאים לו מצבר. – דמיוני לחלוטין באמצע נו-ווייר אי שם בבאחה במקסיקו למשל) כשהגעתי למוסך דבר ראשון עליתי לנט והכנסתי הודעה באתר מועדון הרוכבים של העיר, כי אני מחפש פרטנר לרכיבה ללג הראשון במקסיקו.

דן טופ

מציג לי את מגב משקף הקסדה שהמציא. (וגם נתן לי במתנה). חתיכה ממגב שמשות ביתי מחובר בכבל קפיצי לדש המעיל, כשצריך מושכים ומנגבים – נהגי מכוניות לא יבינו לעולם את האובססיה הזו של אופנוענים להמציא את המגב האולטימטיבי.

בתוך עשר דקות חזר אלי דן טופ. ואחרי עוד עשר דקות הוא התייצב לפני, העמיד עצמו לרשותי לכל היום לכל משימה שאחפוץ לקראת המסע. ראשית מאחר והבחור נשוי לאשה ילידת גואטמלה הוא על הקו עם מרכז אמריקה כבר הרבה שנים, עם האופנוע הזהה לשלי. דן בן 69 פנסיונר של צי הצוללות האמריקני, מהנדס ימי בהכשרתו. גר בלב סן-דייגו. הוא חזר לא מכבר מעוד סיבוב במקסיקו ויודע הכל על כמעט הכל. איפה לנים, אוכלים, מתדלקים. יחס השוטרים, האוכלוסיה. הכבישים. מה שלא זרקתי לו הוא ענה בגוף ראשון הווה. זה מאד הרגיע אותי. התחלתי לקבל פרספקטיבה אמיתית על הצפוי לי. תוך כדי סיור בשכונותיה של סן-דייגו היפהפיה, קפצתי להתקין אצלו במוסך בבית, יציאה קבועה לחיבור ישיר לתקע משאבת האויר החשמלית שקניתי. לארגן תיק מיכל מחנות שעשתה מבצע ועוד סט קטן של מפתחות טורק.

דן טופ מסדר לי את החיבורים למשאבת האויר

לקראת הערב יצר איתי קשר עוד חבר במועדון, ישראלי בשם עמיר פורת. השוהה כאן לרגל עבודתו בחברה המייצרת מוצרים בתחום הביו טכנולוגיה. הוא הזמין אותי לישון בדירה שהוא שכר עם שותפה על הספה בסלון. וכמובן, גם עמיר העביר לי כל פיסת ידע שרק יכול היה, כולל תרגול על רטוב של החלפת רפידות בלם. אחרי שגם קיבלתי סיור של סוף ערב של שכונות, פארקים, חופים ושקיעות מעל מצוקי העיר היפה לה-הויה שנושקת לים.

עמיר פורת וחוף לה הוייה

קמתי בבוקר מאוחר יחסית ועליתי על הכביש המוביל לגבול המקסיקני. זהו, צריך להחליף דיסקט בראש. לפחות את זה של השפה. כמה קילומטרים לפני הגבול עצרתי למלא את מיכל הדלק וגם את ארגז האוכל באיזה מינימרקט קטן. ושם כבר כולם דיברו ביניהם רק ספרדית. לאחר עוד כמה קילומטרים של כביש מהיר ורב מסלולי ללא כל שילוט מכוון, פתאום הייתי בחניה ענקית ומקורה, מחסומי בדיקות מוקף דגלי מקסיקו. אני בצד המקסיקני של הגבול כשפקיד משופם וחייכן הסביר לי שעלי לנסוע לתוך טיחואנה העיר ולחפש את משרד המכס. רגע? מה עם ביקורת דרכונים. הוא ניפנף באצבעו קדימה קדימה. וכבר הייתי בתוך כאוס תחבורתי שהזכיר לי את ג'נין או איסטנבול או קהיר. עשן, רכבים מצ'וקמקים, אלפי אנשים ברחובות, רוכלים עם עגלות עץ משדלים אנשים לקנות שתיה ממיכלים בהם גוש קרח צף במים צבעוניים. לא נסעתי מאה מטר וכבר ניגשו אלי שלושה אנשים לא מגולחים שניסו למכור לי שעונים, סט מברגים, בובה שעושה פיפי וטרנזיסטור עם אוזניות. חיפשתי עמוד עם הסמל של מקדונלד, זה הסימן שהפקיד ההוא נתן. למרגלות הסמל הזה מצאתי מגרש מגודר בחומה ועליו שלט חלוד שכתוב בו משהו שדומה ל- Transport אז נכנסתי. הפקיד הבא כבר הסביר לי ששכחתי להסיר את אישור השהות האמריקני בדרכון שלי. אבל איפה הייתי אמור לעשות זאת? הרי הכביש שואב אותך ישר לתוך הצד המקסיקני אין שום משרד או הנחיה לאנשים כמוני. טוב ניחא. האמריקנים כבר יתחשבנו איתי בעתיד. לאחר טרטור לא גדול מדי,

היציאה מטיחואנה דרומה לאורך החוף

אבל בסגנון שהזכיר לי את המעבר עם רכב לסיני דרך טאבה, שילמתי 45 דולר לויזה לי ורישוי לאופנוע, קיבלתי מדבקה יפה ויצאתי משם בלוויית כמה נודניקים שביקשו למכור לי דברים או לשאול אותי לשלומי. בטח. ראיתי מרחוק שלט Ensenada ולשם כיוונתי עצמי. והכביש, איזה בלאגן, באמת שמח. הרגשתי נהדר.

הכניסה לאינסינאדה

אני בא מהלבנט ומייד מצאתי שפה משותפת עם חוכמת הרחוב בכל הקשור בהשתלבות עקיפה וזרימה. ויללה עליתי על הכביש הנוסע ישר מערבה, ממש צמוד לחומת הגבול עם ארה"ב. כביש העוקף בעצם את טיחואנה. לאחר כמה קילומטרים, הכביש מגיע לים ושובר בתשעים מעלות דרומה לאורך החוף. כבר בראשיתו – מין שער כזה עם קופאים. תשלום לכביש אגרה. שני דולר (כן, כסף אמריקני הולך כאן חופשי, רק צריך לשים לב לשער) אחרי עוד עשרים קילומטר שוב שני דולר במעבר נוסף עם קופות. אחרי עוד שלושים ק"מ שוב שני דולר. זה בסדר. אני לא מתרגש הכינו אותי לזה, אבל משום מה הרגשתי בתוך סצנה מסרט על טראס-בולבה וכנופיות השודדים שכל אחד גובה סכום על המעבר בשטחו. וקצת היה קשה לי להסביר לקופאי בכביש למה אני צוחק. זהו, הגעתי לאינסינדה ושוב רק כדי לצאת ממנה דרומה. כל ההמלצות שקיבלתי דיברו על התרחקות של לפחות מאה ק"מ מהגבול. והערב מתחיל לרדת. לקראת השעה שבע הגעתי לנקודת ישוב שדן טופ המליץ עליה, כי יש בה חניון קמפינג צמוד לכביש.

החניון בסנטו תומאס

ב- Santo Tomas נכנסתי למכולת בפינה, שבעליה הם גם בעלי אתר הקמפינג. שילמתי עשרה פזו שזה בערך 80 סנט. ופתחו לי את השער. אז באמת כל מה שאנחנו כולנו יודעים על קמפינג, גם המקסיקנים יודעים. העניין הוא באיכות יישום הדברים. וזה באמת סרט אחר. זה סוג של אינסייט על קפיצת המדרגה בין המערב לשאר העולם. הגעתי למין פארק פרטי, שהיה פעם מטע זיתים. שולחנות קק"ל מעץ עקום אבל מתפקדים יופי. ברזים מעלי ירוקת אך עובדים, שירותים נקיים גם אם סדוקים ומתפוררים. חוטי חשמל גלויים אבל עם הרבה שילוט אזהרה סביבם, כמה כלבים משוטטים ומחטטים בפחים, כל השטח מגורף ונקי מאד. אני חושב שהסתגלתי מהר, כי עם כל הפשטות, זה היה מקום שמישהו השקיע בו את הנשמה וזה אולי המסר הכי בולט שאני מקבל עם הכניסה למקסיקו. יש פה נשמה. יש פה חיים. סוף סוף סביבה שמסתכלת לסטנדרט הלינה שלי בגובה העיניים. אי שם בין העצים מצאתי פיסת דשא. את האוהל הקמתי בחושך. הייתי לבד אך קריאת השטח והאינטואיציות שלי אמרו לי להרגע. קשרתי את האופנוע לאיזה עמוד ונרדמתי בצ'יק. מחר אני נכנס למדבריות הבאחה.

בהמשך: אכן הבאחה חיכה לי בצהוב מתעתע ורותח. פגשתי את סטאן ויורי הבלגים הרוכבים גם הם על אופנועים בדרך למרכז אמריקה. חופים נהדרים אוכל נפלא. וכן, פגשתי גם מקסיקנים נחמדים, ברובם.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה