כבר כמה ימים אני חושב איזה משפט מחץ אשים בראש הפוסט הראשון שידבר על הרכיבה הראשונה. כל מיני ציטוטים. אולי אמציא מילה? או משהו עם קאובוי וזריחות, בקיצור, שטויות. הנה אני עולה בלב משקשק על אופנוע ויודע שאסור לי מרגע זה לעשות טעויות. זו ממש פתיחה לא מקורית, אבל מה זה נכונה.

כשקמתי בבקר, הכל כבר היה מוכן מאמש ליד הכניסה:

• שני שקים חסיני מים. באחד, ציוד האוהל והמזרן ובשני שק"ש, כלי רחצה ומגבת.
• המעיל הוכן מראש עם סידור כיסים שלא ישתנה לאורך כל המסע:
  • בכיס הגב: ניירת האופנוע.
  • בכיס ימין עליון לפנים: ארנק יום-יומי ומפתחות רזרביים בתוך כיס פנימי חבוי.
  • בכיס שמאל למעלה לפנים: משקפי קריאה וטלפון סלולרי.
  • בכיס תחתון משמאל לפנים:, מכשיר משואה לויינית SPOT.
  • בכיס ימין תחתון לפנים: כיס ריק לדברים מתחלפים, כמו קבלות, מדבקות שאני מחלק בדרך, חטיף אנרגיה וכו'.
  • בכיס מכנס ימין: ריק, ישמש את המפתחות הראשיים לשמירה בעת ירידה מהאופנוע, נתפסים בקליפס פנימי.
  • בכיס מכנס שמאל: קצת מזומן בתוך קפל חסוי.
• בחגורת המכנס: כלום.
• בארגזי האופנוע יאוכסנו:
  • בצד ימין: ציוד תיקונים וכמה חלפים, עזרה ראשונה, מכשיר קורא מחשב אופנוע לאיתור תקלות. שתי קופסאות עם פיצ'יפקעס לתחזוקה כוללת ליום יום.
  • בארגז שמאל: גזיה. מבער רב תכליתי עם מיכל אלומיניום. כלי בישול ואכילה, ספל וסכו"ם. מזון יבש ליום אחד,פאסטה, מלח פלפל. חטיפי אנרגיה. אנרגי ג'ל.
  • בארגז האחורי: ציוד אלקטרוני : לפטופ, משטח ציור, מטענים וכבלים שונים, סלולר חירום נוסף, הרד דיסק חיצוני, אייפוד. משקפי שמש נוספים, משקפי קריאה נוספים
• התעודות דרכון וכאלה מאוחסנים כל כך בסודיות שאני לא יכול לגלות אפילו לעצמי.
• על הצוואר מצלמה תלויה בכבל רפוי.
• מצלמת וידאו מיני תוצמד מדי פעם לקסדה, לתעוד קטעי נסיעה באיכות אינטרנט. להכנסה לבלוג.
• בתוך הקסדה: מכשיר האזנה בלו טות' לתקשורת עם מכשיר הג'י.פי.אס. המעביר גם תקשורת מהסלולר וגם מוסיקת אם.פי.3 המאוחסנת בג'י. פי. אס… ובעתיד, מערכת השמע תתקשר עם מכשיר אחר שנמצא בקסדה של גלי שתצטרף אלי באקוודור ונוכל לשוחח בעת רכיבה.

זהו, האסטרונאוט – תרתי משמע, מוכן.

כמו שכבר דיווחתי כאן ההתארגנות הסופית כללה הפטרות מעודף חפצים. וגם השלמת ציודים פה ושם. אחד החפיצים החשובים שהוספתי לרשימה הוא מכשיר איכון לוייני. משואת איתור. המשתמשת בתשתית הלוויינים המשרתים את מכשירי הג'י פי אס למיניהם. המכשיר בגודל סלולר רגיל כולל שני כפתורים עיקריים: הירוק מודיע ליקירי כי אני בסדר לנייד ולמייל והם יכולים להכנס גם לגוגל מפות ולהיות מעודכנים בדיוק במיקומי. הכפתור השני הוא כפתור מצוקה שמפעיל צוות חילוץ הניזון ממוקד בינלאומי. במידה ואני בבעיה בעיר רגילה, המוקד פונה למשטרת העיר שמפעילה מייד את התשתית השוטפת שלה. ובמידה ואני בקיביני. יחידת חילוץ של אותה מדינה אמורה להגיע אלי רכוב או מוסק לחילוץ. המכשיר נקרא SPOT עלה 150$ והשירות, הביטוח וזמן האויר עוד 171$ לשנה. המכשיר השני הוא מכשיר הקורא נתוני מחשב אופנוע בגודל קופסת סיגריות הנקרא: GS911 מתחבר לשקע המחשב מתחת למושב בדיוק כמו שזה מתחבר בזמן טיפול במוסך. המכשיר מעביר בבלוטוט' או יו.אס.בי. ללפטופ או לסלולר נתונים על התקלה ומאפשר לפתור אותה גם בהתייעצות ארוכת טווח עם מכונאי שלי בבית ועל פי הנחיותיו כשהוא יודע בשלט רחוק בדיוק מה הבעיה אני יכול לפתור אותה ברוב המקרים.

מכשיר איתור לווייני spot

מכשיר קורא נתוני מחשב אופנוע.

עד כאן. הגיבריש האחרון בנושאים טכנולוגיים. מכאן, מסע.

לדרך. היציאה מברקלי היתה קלילה. גם אם לוותה בהתרגשות שהביאה אותי להדממת מנוע מביכה אחרי מאה מטרים. אין כמו הג'י.פי.אס להוציא אותי במהירות התנועה של 5 נתיבים שמיהרו סביבי בלי שום יחס לאירוע החשוב ומבלי להבין את גודל השעה. ועליתי על גשר סן-רפאל תמורת 4 דולר. אבל בעצירה שעשיתי מול איש הביקורת עד ששלפתי את הארנק מעומק כיסי, כבר למדתי ששמו הוא אנחל מפנמה ושהוא בארה"ב בזכות אחותו שהגיעה לכאן אחרי מפלתו של נורייגה. לא רע לכמה דקות כשמאחור נהגים עצבניים. אבל מנומסים נו. (חיברתי למגן הרוח בקליפס, פיסת נייר עליה אני רושם דברים חשובים בכל עצירה. למשל מה שמו של האדם שפגשתי ועוד משפט עליו וכו', כדי שאוכל להכניס לבלוג בסוף היום) מסן-רפאל עליתי לכיוון סנטה-רוזה ומשם חתכתי שמאלה מערבה כמה שיותר מהר לנתיב הנחשק כביש מספר 1 הכביש המערבי ביותר בארה"ב ואולי אחד הרומנטיים שקיימים כאן.

המעבר אליו הצריך עליה וטיפוס על רכס הרים המפריד בין הים לפנים היבשת. כביש צר מאד החולף בתוך יער עבה גבוה ואפל בקטעים מסויימים. ואילו פיתולים, סונטה שלמה לא תספיק. כביש מספר אחד נגלה בבת אחת. כשיצאתי מערבה מתוך היער. בצומת הנקראת סטיוארט פויינט. אור של אחה"צ סינוור. והאוקיינוס הגדול בעולם געש מולי מבעד למסך נתזי מים שעלו לגובה רב. השמש החלה לצלול וצבעה הכל בגוון חם. לא יעזור כלום חשבתי באותו רגע רק על גלי שלי. שפת הים הפרטית שלנו, שפה שמדברת געגוע. הסרתי את הקסדה דוממתי המנוע והקשבתי. הכביש מתפתל צפונה מכאן על רכס/מצוק הנישא כשלושים מטרים מעל קו המים ובמקביל לקו החוף, וכשאני אומר מקביל זה כולל קטעים שנסחפו לים רק השבוע. בקטעים מסויימים עברתי על פי תהום כשצוותי מע"צ מקומי עסוקים בתיקון. מולי העוצמה של האוקינוס. שברי סלעי הענק אשר גודלם כגודל בניין מגורים בן חמש קומות, מושלכים כאבני משחק עשרות מטרים ממורדות הרכס המשקיף, מפרצונים קטנים בהם צפים גזעי ענק שנפלטו באחת הסופות ובתים על בתים לאורך עשרות ק"מ, משקיפים מבעד לערפילים תמידיים, אל אוקיינוס של מצבי רוח וסופות. הנוף מהיפים בעולם לדעתי.

שורות הבתים והחלקות הפרטיות כל כך צפופות שלזר רגיל שכמותי אין סיכוי להתקרב לחוף. אז אני מצטער. עשיתי זאת בעדינות והתחשבות. בין שני בתים נטושים (בסמוך להם שלטים "להשכרה" מצאתי רווח והתקרבתי למצוק ולמפרץ שם אכלתי את ארוחת הצהריים הכי נעימה עד עתה. לאחר עשרים דקות של הנשמה לנפש. חזרתי לאופנוע שם פגשתי בחור צעיר ממוצא אסיאתי שהגיע במכוניתו בחריקת בלמים. מסתבר שהוא הבעלים וכנראה השקיף על חלקתו ממרחק ובא לראות מי הפולש. בתוך דקות הפכנו להיות ידידים. סיפרתי לו כל מה שהו יודע על הנוף והשחפים והמיקום של הבתים ופירגנתי לו על ההשקעה המדהימה הזו. מילאתי אותו סקרנות כששאל מי אני ולאן מועדות פני. בסוף השיחה לאחר שהוא צילם אותי ואני צילמתי אותו לבלוג הזה. הוא חזר לפתע ואמר: יו הב בין אין דה ארמי? רק מי שעשה קומנדו מסוגל לכך ואני מצדיע לך. הסברתי לו שאצלנו כולם עושים צבא. זה לא כזה ביג דיל. לחצתי את ידו של טום שוב ונפרדנו.

השמש הנמיכה עוד ובשעה ארבע וחצי לערך התחלתי לחפש מקום לינה. קמפינג. בסמוך לעיירה מאנצ'סטר גילית שני מחנות קמפינג, אחד פרטי. שעשיתי בתוכו סיבוב היכרות וגיליתי מאות אנשים וילדים שאיני מבין למען מה הם יצאו מהבית. קרוונים צמודים זה לזה. בתוך הקרוונים טלויזיות בקולי קולות. ומסביב ילדים צורחים ובוכים וכולם נסעים במכוניות קרטינג מעשנות בין החלקות. לא רואים פיסת נוף או ים או שמים. הזוי. קילומטר משם לכיוון הים שכן פארק ציבורי בו היה שפע מקום ומרחב. שילמתי 6 דולר לתוך מעטפה ושלשלתי אותה לתיבה בכניסה. ושמרתי את הספח. ועשיתי סיבוב לבחירת חלקת דשא נעימה עם שלחן קק"ל וברז. השירותים הציבוריים היו נקיים ומתוחזקים. הקמתי את האוהל שלי והלכתי לחרופ. אך באמצע הלילה החלה לנשב רוח חקה מאד שבעיקר הקפיאה אותי. לא עזר כלום התכסיתי בכל מה שהצלחתי לשים עליו יד. המעיל, המגבת, אפילו קופסת הטישו הסכו"ם והכפכפים. הכל. בסוף נאלצתי לצאת מהכוך ולהעביר את האוהל כמה מטרים הצידה מאחורי בניין השירותים. ואז פשוט נרדמתי כמו אבן. הבוקר סימן שהולך להיות יום חלום. והפעם כבר המראתי בשעה שש וחצי. הכל היה אביבי ונינוח. המנוע זימר מלמטה. הציפורים שרו מלמעלה אני טינרתי בתוך הקסדה אריות של דוניצטי והכביש. הוא שתק. המשכתי צפונה לעוד ערוגות של סלעים שניצבו מתוך המים. באחד המפרצים ראיתי המולה של צוללנים שיצאו מהים. החלטתי לבדוק מה החג. פגשתי שני גברים צעירים שאחד היה לבוש בחליפת צלילה ושניהם מצטלמים עם שלל אותו שלפו זה עתה מעומק המפרץ. ירדתי מהאופנוע. הסרתי הקסדה ושאלתי אותם מה גורם להם כזה אושר. אז ביל הסביר לי שהצדפות כל אחת בגודל כומתה תקנית, נחשבות למאכל תאווה והם הגיעו לכאן מסקרמנטו שזה 4 שעות נסיעה. מותר להם על פי רשיון לשלוף עד 3 צדפות כאלה מהים ביום. כי יש פיקוח הדוק ומי שנתפס עם יותר משלם על המקום אלף דולר קנס על כל צדפה מעל למותר. הם באמת היו גאים בעצמם. לפני שהתרחקתי מהם ניגש אלי אלן ואמר לאוזני בלחש: "תדע לך שאני אוהב את ישראל" שאלתי אותו לפשר השושו הזה. אז הוא אמר לי משהו כמו. זה לא פופולרי לומר את זה… הבנתם. זה סוד. מוזר.

לקראת אחה"צ הגעתי ליוריקה (Eurica) עיירה די גדולה. היום היה יום הזיכרון לחללי מלחמות ארה"ב. "ממוריאל דיי". מה לעשות כאן זה כנראה יום למבצעי מכירות. נראה לי קצת איך לומר. בעייתי. נכנסתי ביוריקה לסופרמרקט וקניתי בתוכו טופו מבושל על אורז מיץ ולחמניה (5.6$) ניגש אלי בחור צעיר שראה את המדבקה על האופנוע והציג את עצמו כחוויאר. שבמקור הוא מוונצואלה ומנהל כאן את הסופר. הוא התרגש לדעת שאני מישראל וטרח להראות לי צמיד של מכבי תל אביב כרוך על זרועו. אחיו משרת בצה"ל והוא מת לעשות את זה גם. לפני לכתי הוא שלף עוד שני עובדים בחנות והצטלמנו למזכרת. והתרחקתי לצלילי "שלום עליכם" בלחן אשכנז.

החוף המשיך להפנט ומצאתי עצמי נמשך כל הזמן שמאלה וכמעט עובר לנתיב הנגדי. אך הכביש היה ריק יחסית כך שהכל היחה רגוע. השתדלתי לא לעבור את ה- 40 מייל לשעה. לקראת ערב נחתתי בעיירה מנומנמת נוספת בשם גולד ביץ'. לא הכלבה. החוף. בכניסה למגרש חניה ראיתי איש גדול יושב בתוך טנדר ענק. יש כאן תרבות של טנדרים ענקיים. בעצם משאית שנראית כמו טנדר. עם דבל קבינה וארגז ריק מאחור אבל כדי להגיע למושב הנהג צריך מעלית או מסוק. איך חיים ככה. הבחור קרא לעברי אחרי שקרא את תוכן המדבקה, קריאת התפעלות. אז ניגשתי אליו ושאלתי אם זה בסדר לשאול שאלה. "כן בבקשה.." "אני מקווה שזו אינה חוצפה, אבל אני תייר כאן ואני באמת סקרן לדעת, למה אתה צריך אוטו כזה גדול?." מהמושב האחורי קפץ לו בוב הלברדור השחור שהחל ללקק את פניו. טדי נראה משועשע והסביר לי שהוא התגרש השבוע מאישתו היא לקחה את הבית והוא את בוב ואת הפיקאפ. כי אלה שני הדברים היחידים שהוא קורא להם חברים. אחר כך הוא הפנה אותי לקמפינג הנחבא בתוך ההרים כ 9 מייל מזרחה לאורך הנהר. ושם תמורת 10 דולר לחלקת דשא על שפת הנהר ועוד שני דולר במטבעות שילשלתי למקלחת האוטומטית. עיסקת חיים תאמינו לי כי אני במקומם הייתי גובה כפול רק על הנוף ועל רחש הנהר שהרדים אותי בסוג של שיר ערש שזוכים לו לעיתים נדירות.

בפוסט הבא אספר על הדרך בין גולד ביץ' לעיר יוג'ין. מפגש הזוי עם איש ורובה, תיקון ראשון לאופנוע. ואירוח מדהים בו זכיתי בביתם של סינטיה וערן בלב גן העדן של מדינת וושינגטון.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 33 תגובות, הוסף תגובה    

בוקר ליד Gold Beach, Oregon

ישנו פוסט שלם מוכן. מידע על היציאה והמסלול עד עתה. הלילה אני ביוג'ין אורגון. לצערי אפשרויות התקשורת בעיתייות וצולעות ולכן הכל יעלה בקרוב. בינתיים אפשר להכנס למפה כאן משמאל בלחיצה על הקישור בתחתיתה (yonis map), תגיעו למפה גדולה יותר וניתן לעשות זום על המסלול והתחנות עד לרגע זה, אפשר לבחור אם רוצים לראות זאת כמפה רגילה, כצילום לווין או כמפה טופוגראפית. ת'ראות.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 23 תגובות, הוסף תגובה    

ההכנות מתכנסות לרגע היציאה

תראו מה מצאתי ברחוב בברקלי………………………………………………..יוני בנשלום ורמי גלבוע צילום: דורית פלד

"חופש הוא רק מילה אחרת לכך שאין לך מה להפסיד" (כריס כריסטופרסון) מזה שלושה ימים שאני משוטט לי בלב ליבו של הליבידו האינטלקטואלי של צפון סן-פרנסיסקו, או אם  ארצה לדייק. מקדש הסטייל המשומר, מימי זוהרה של תהילת שנות השישים שנסוכה על העיירה רחבת הרחובות והטבולה בעצי אדר עתיקים, אשר אוירה רווי כל הזמן בהורמונים הנידפים מקריית האוניברסטה הידוע שלה במעלה ההר. לדעתי הריכוז הגדול בעולם של וולוו סטיישן. סאאב. חיפושיות. אאוטבק, סטארבאק וסחבק בעולם. נדמה כאילו הכל מוכן כאן להפגנה הגדולה נגד המלחמה בויאטנם. רק מה? הסטודנטים הפכו פרופסורים, הפרופסורים הפכו לשמות של בתי קפה ובתי הקפה הפכו לאולמות הקלדה על לפטופים. אבל זה עדיין ערב ההפגנה ההיא, רק עם שיער שיבה והליכונים. זה כנראה מקום שבו נועדת לפגוש את גורלך, ואם לא אותו, אז לפחות להתקל במישהו שכל  החיים חי מאה מטר מביתך בארץ ואתם צריכים לכתת עצמותיכם עד לכאן, כדי סוף סוף להפגש ולגלות שאתם קרובי משפחה בדרגות ראשוניות בתת המין הקרוי "שרוטים". ומתוך מסגרת חלונו של קראוון פורד הציץ לעברי פרצופו של אחד רמי גלבוע. רמי ודורית יצאו שבועיים לפני לארה"ב של אמריקה לקנות קרוון ולגלות יחד איתו את אותם

עשרים ושתיים המטרים המרובעים הכי נחשקים בחוף המערבי. או כמו שדורית מסבירה: "לשוטט עם מסגרת חלון ולהכניס דרכה את הנוף הכי מדהים שניתן למצוא לתוך סלון הבית שלנו". רמי, האיש והמותג (עיתונאי רכבי השטח הבכיר בישראל, עורך מגזין "הגה בשטח" מחבר הספר "מלח הארץ", הנחיות מלומדות על בישול איכותי בשטח, לגברים מסוקסים שבדרך כלל לא יודעים להכין אפילו ביצה קשה) ואני שמענו בחצי השנה האחרונה אחד על תכניתו של השני ותיאמנו לפחות שש פעמים להפגש בארץ לצורך העברת מידע ותובנות. ולא צלח. אז קבענו בניכר. והיום אחה"צ נפגשנו כאן למפגש פסגה הזוי ברמות. על כוס קפה ב"פרנץ' הוטל קפה" ברחוב שאטוק בברקלי. לא הפסקנו לדבר לרגע ואני מקווה שהבנתי לפחות את הקומבינה שרמי הצליח לארגן כדי להשיג שיחות הכי זולות לארץ. כי עד עתה טרם הצלחתי לפענח את נוסחאות הלוגריתמים של משווקי הסלולר המקומי שהטריפו אותי בעודף מידע שבסופו פשוט ויתרתי ויצאתי מחנויותיהם. אוקצור. רמי ודורית מסתובבים במוטור-הום עם כל הפינוקים החל במקלחת חמה. מטבח מלא, שתי פינות שינה ואפילו עציץ צינרריה בחלון. חדר מבורדק וכל כך ביתי, שבקושי הסכמתי לצאת ממנו. בבחינת תנו לנשום את הבית קיבינימט.

אחר הצהריים קפצתי עם שלמה גיסי האנרגטי, לקחת מהאיש שמכר לי את האופנוע שני משדרי (שלטים) אזעקת האופנוע שנשארו אצלו. שלמה בא עם ההארלי ספורטסטר שלו ויחד נסענו לכיוון העיירה לה-פאייט, כולל החלפת אופנועים בינינו (כן יורם ידידי, עליתי על הרלי ואפילו היה כיף) דרך כביש מתפתל כמו שרואים בלוחות שנה הכי סכריניים שאתם מכירים. גבעות עגלגלות וכרבולות חורש בגובה בינוני, שימשו מעין פיילונים ענקיים לכביש סלול ורחב, עם סיבובי ורטיגו משכרים. ככה הסתובבנו חצי שעה מענגת עד שחזרנו דרום מערבה לברקלי, להסתופף עם חבורה נחמדה של ישראלים לפרלמנט היומי בקפה אחר. ותתפלאו, לא היתה שם אפילו מילה אחת על המצב בארץ.

על פי בקשת הרבה שכתבו למייל הפרטי שלי, אני מצרף שיר שכתבתי ושהוקרא בתכניתו של אבי אתגר ביום שבת האחרון. (אגב, תכניתו עולה בכל שבת ברשת ב', בין 12:00 ל-14.00 כשאני אמור לעלות לשידור ישיר מהמסלול בשעה 13:30 כשאצלי 03:30 לפנות בוקר,,,)

מתנצל על אי הדיוק בניקוד. ותתכוננו, הפוסט הבא יהיה רווי ציורים.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 13 תגובות, הוסף תגובה    

הכנות חשובות והתרגשות שלא מפסיקה לרגע

הרבה כסף, אבל בטח לא כמו בארץ : ) למי שרוצה כבר בהתחלה את הדבר שהכי מעניין את הרוב.

טוב, אז יש אופנוע. בשעות אחה"צ הסתיים קרב המוחות ביני לבין מר ס. ואופנוע אדום עבר לבעלותי. אחרי שנפרדתי מכמה אלפי$. ועוד כמה מאות ירוקים, לטובת מס רכישה המחייב את הקונה בכל עיסקת העברת בעלות על רכב בקליפורניה. (תודה לך שוורצנגר. לפני כחודש החלטת להכפיל בארבע את סכום המס. למה אתה קורא לעצמך ידיד ישראל? למה?)

מאחר וקיבלתי הרבה פניות להסביר את השיקולים ותהליך הקניה אז להלן: שיקולים, היו הרבה. ראשית, אופנוע שיהיה חזק דיו לשאת משקל רב למרחקים, כזה שמוכר לי שימושית ומכאנית. שנית, יש לי תקציב מוגבל ועלי לדחוס לתוכו כמה שיותר דברים רלוונטיים. כגון מיגונים, אמצעי איחסון ונשיאת מטען, מערכת שיכוך/בולמים איכותית ועוד. האמת, אם היו מוכרים בארה"ב את ה"הונדה וארדרו" 1000, הייתי הולך עליו, אבל אין. שלישית כבר מהארץ נכנסתי ללוחות מכירה באיזור סן-פרנסיסקו. איזור הנחשב לשבע יחסית ובו ריכוז ענק של רוכבי אופנועים בחוף המערבי. יש בארה"ב אתר הנקרא CraigsLIsts שהוא מעין יד2 ,המתחרה הראשי של אי ביי., אך פשוט וענייני יותר. כבר לפני כחודש התבייתתי על ארבעה מוכרים ושלחתי להם מיילים, בהם שאלתי שאלות ספציפיות על כל אופנוע ואופנוע כדי לקבל מושג על משחק המחירים כאן. מה הבסיס, מה התוספות, מה הקילומטרז' הממוצע וכו'. יום לפני היציאה מהארץ נסגרתי על שניים שהאופנועים שלהם היו מדגמי 05 עם עד 13,000 מייל ועמוסים בתוספות ,ארגזים מיגונים ושיפורים. שמחירם 12500$ פלוס מינוס. וקבעתי עם שניהם פגישה באותו יום. (היום יום ב' 18.5). התחלתי אצל זה שנראה מבטיח יותר, דרש 12,750 וכלל במחיר זוג בולמים תוצרת חברת "אוהלינס" שמחירם בשוק כאן הוא 2,200$ ועוד 250$ עלות התקנה. (חשיבות הבולמים באיכות רכיבה, יציבות, עמידה בתנאי דרך קשים ונשיאת משקל גבוה. וכמובן אפשרויות התאמה מהירה לדרגות שיכוך נדרשות.) הגענו (יחד עם גיסי שלמה שגם צילם את כל הצילומים בפוסט הזה) לשכונה הספונה בתוך יער דליל ומטופח, שבה גרים אנשים עם ג'יפי ענק בחניה, יאכטות נגררות חונות בכביש ממול כאלה שמודדים את ביתם בקמ"ר לא במ"ר. פגשנו בחור שכבר קנה לעצמו אופנוע חדש תוצרת ק.ט.מ. העברתי בדיקה על האופנוע כמיטב

ההדרכה שקיבלתי מבועז ארוך המכונאי שלי בארץ. כולל השמעת קונצרט של נקישות במברג על השפיצים כדי לעשות רושם (ענק) לגלות מי מהם נדפק, לנסות ולקבל רמז אם האופנוע חרש שטח קשה. כמו כן ביקשתי מבעוד מועד מהמוכר, להכין לי פלט מחשב מהמוסך שלו, על כל הטיפולים שהאופנוע עבר. וכמובן לקחתי נסיעת מבחן. השתכנעתי מייד שזה האופנוע שלי. נשאר המיקוח. עזבו אתכם מסיפורי גבורה על הורדות ידיים. פשוט שמתי הצעה מטורפת, כי היה ברור לי שכבר נמאס לו, השוק כאן די חלש ואופנוע חדש כבר זורח בחנייה. אז לחצנו ידיים, רצנו לבנק להעביר לו כסף ומשם נסעתי לDMV (משרד הרישוי) לעשות העברת בעלות ולשלם מס בשיעור 9.7% . מחר אטפל בביטוח. עוד כמה התאמות קלות לאופנוע ולמעשה אני מוכן לתת בגז. וכן, כמובן לפני זה אצטרך להוריד ממנו את הסמל, לחרבש את היות האופנוע שמור כחדש ולתת לו לוק של סמרטוט חלוד ומלא בוץ כדי "לא למשוך אש". וגם להרגיש טוב. כי דברים נוצצים מדי פשוט מעצבנים אותי. יללה, לטס קול איט א דיי.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and כללי   ·   יש 17 תגובות, הוסף תגובה    

הולך לישון

פוסט קצרצר. לאחר טיסת סרדינים בת 20 שעות מהארץ, כולל עצירה באטלנטה ג'ורג'יה להחלפת מטוס. נחתתי בסן פרנסיסקו.

הגעתי לבית מחסה שארגנתי כאן כדי לצאת ממנו לצייד. אופנוע וציוד משלים. (במשפט קצר, השוק כאן כמו בארץ, הוא שוק של קונים – המצב הכלכלי שלח הרבה אופנוענים למכור דברים שעומדים סתם בגראז', ההיצע גדול והמחירים יורדים)  ועל הדרך כבר פתחתי לפטופ ונכנסתי ל Ynet מה אומר… נו.

כמה תשובות- התייחסות קבוצתית לFAQ (שאלות נפוצות) לא אתעלם מאנשים שחושבים על המסע שלי מחשבות הפוכות לשלי ולא אחטא בחטאם שלהם. אני מעריך, מכבד ובהחלט חושב שמנקודת מבטם, יש הרבה תבונה בדברים שאמרו. גם אם זה לא מתיישר עם תפיסת עולמי ואורח חיי.

בכל מקרה נכונה אינטואיציית יסוד אחת המשותפת למי שאוהד ולמי שלא –  בסופו של דבר כלום לא היה קורה ללא האישה שאיתי. (ואני נהנה לכתוב את זה כל רגע מחדש).

לגופו. תודה לאנשים שפירגנו! כולכם כבר אצלי בתיק המיכל לאורך המסע. גם מי שהעירו הערות על נסיונם שלהם בצירים שבהם אעבור. תודה רבה. אקרא מחר הכל שוב בתשומת לב ואבדוק רלבנטיות (מה שהיה לפני עשר שנים כבר שונה היום לעיתים לרע, אבל ברוב המקרים לטוב) לטייל בדרום אמריקה זה כמו לומר למה דומה פיל – תלוי באיזה חלק שלו נגעת וכו' ויחד עם זאת, מרגיש עשיתי עבודת הכנה מדוקדקת, מקווה שתעזור לשכל הישר.

אני מתכוון לפרט כאן את השיקולים לבחירת דגם האופנוע. וללוות את תהליך הרכישה לפרטי פרטים. וכן להתייחס אישית לכל מי שכתב אלי באופן פרטי אחרי השידור ברשת ב' והחשיפה ב Ynet.  אבל השעון הביולוגי שלי מפיל אותי לרצפה אחרי ארבעים ומשהו שעות של ערות ובלאגנים. אז אמשיך בעוד 12 שעות. לילה טוב. אכן כן, יצאתי לדרך!

מאת: יוני   ·   קטגוריות: יוני בן שלום   ·   יש 25 תגובות, הוסף תגובה