12 בפברואר 2009 למה?
בתום המסע שעשיתי בשנת 2009 כתבתי פוסט המסביר מה עבר לי בראש (ועדיין עובר) בכל הקשור להרפתקה לחצו כאן
קצת ישן ויחד עם זאת רלוונטי בעיני – בקטע הבא מנוסחים דברים שנכתבו טרם היציאה לדרך בשנת 2009:
לאופנועים הגעתי יום שמש אחד בתקופת לימודי בבית הספר החקלאי מקוה-ישראל האהוב. מקום שהוא נקודת ציון בייסוד המדינה שבדרך ובשבילי, הסדנה בה נוצקו תבניות ערכי ואישיותי כאדם.
החלום לעשות מסע אפי שכזה מקנן בי הרבה שנים. אמנם כבר יצאתי למסעות אופנועים עם חברים למקומות רחוקים ומדהימים. פגשתי רוכבים מקצות תבל והפכתי עצמי לכתובת למידע ועזרה בפורומים שונים, בהם הצעתי את האינפורמציה האחרונה על איך שורדים את הביורוקרטיה העברית. איך נכנסים או יוצאים מהארץ עם אופנוע, איפה לנים, ומה רואים. בכמה מקרים אירחנו בביתנו רוכבים, שכל שידענו עליהם זה שהם כאן על אופנוע ומחפשים קצת יחס חם. הם גמלו לי קודם כל בהעברת הידע שצברו, אך בעיקר עזרו לי לאסוף סוג של "מצוות אופנוען", שאני חושב שהן מסוג תת-התרבויות הנדיבות והחומלות, שתמצאו בעיקר בעולם השלישי. אנחנו האופנוענים, כסוג של עולם אחר בתוך התרבות בכלל וזו המוטורית בפרט, מחוייבים לאיזה קוד חמקמק אך עם זאת מאד מוחשי.
דברים הבשילו לאט לאט ומזה שש שנים אני רוקם בזהירות את התכנית. לאן, מתי, איך. הסובבים אותי ידעו על נטיותי. אך אפילו אני הופתעתי כשבוקר אחד הבנתי שזהו זה. אם אתם מכירים את התופעה בה ציפורים נודדות קמות בוקר אחד, וברגע אחד מסויים שהבשיל תחת חוק טבע לא ידוע, ממריאות בבת אחת לכיוון מסויים – זו התחושה. השלמות הפנימית שהרגשתי הביאה אותי לדעת: זהו. זה הזמן לברוא את החלום.
זה הזמן לצאת לדרך.
ב-12 בינואר 2008 כשבישרתי למשפחתי וידידי הקרובים על החלטתי. ראיתי על פניהם את אותו מבט חלול התקוע בתקרה לא קיימת. יכולתי לראות את מעי דריישפט-המחשבות מסתובבים בראשם בעצבנות. ראיתי איך מצחם הופך מקיר טיפוס מקומט, למדרון חלקלק ולח מזיעה. רוצים לומר לי שאני מטורף, אך משום מה יוצא להם ביטוי כנה, שדיבר כנראה מתוך הלא מודע שלהם…"איך שאני מקנא בך יה מנייאק!" כחכוך קל ו…"קח אותי!" … "יה מטורף! אני אוהב/ת אותך!" ורוב אלה שלא הגיבו על המקום, היו מנומסים דיים לחכות שאתרחק ואמרו לעצמם בקול רם, אחרי שבדקו שאין מצלמה נסתרת בסביבה: "איזה פסיכי, אללה יוסתור". איש לא נשאר אדיש.
אני בטוח שרבים תמהים לפחות בדבר אחד. איך אפשר בכלל לעזוב הכל ולצאת? אפרט על כך בהמשך בהרחבה, אך דבר אחד ברור. ללא בת זוגי למסע החיים, אשת חיקי, אהבת חיי, החבר/ה הכי מדהים/ה שאדם יכול לבקש, כלום לא היה קורה. יכולתי למלא ספר שירה שלם (וכך מן הסתם גם עשיתי), רק בביטויים אינפנטיליים של אהבה – וככל שהם נשמעים סכריניים יותר כך אני מרגיש שאהבתי לה שלמה.
אין זוג נורמאלי שאין לו כמה משפטים מכוננים שהוא אסף אות לפסיק לצליל ולאמונה. אצלנו אחד החשובים הוא "אין יום שבו לא נקום עם חלום להגשים" כמובן, יש בינינו אי הסכמות על פירוש המציאות, אבל אין לנו שום ווטו על החלומות.
מאת: יוני
