גם מירוץ של צעד אחד מתחיל במליון פרטים

אל דאגה 1) זה עדיין הכנות למסע האופנוע, ושלב הבטא מאפשר לי ללטש את מיומנות השימוש בבלוג. אם תשימו לב, כל יום כמעט מתווסף צעצוע חדש לאתר. ובודאי דברים מפתיעים נוספים 🙂

אל דאגה 2) אני לא הולך להסתבך עם משפטים סינים עתיקים. כולה רציתי להתוודות בכך שהאהבה השניה שלי בחיי הפנאי היא הריצה. כן, לא די במירוץ השוטף בחיינו יש כאלה שקמים כל בוקר ופשוט חוזרים לריצה מהדברים שעשו מאתמול. כלומר, הריצה זה החיים ושאר הדברים זו ההפסקה. למי  שטרח וקרא את דף "מי אני" כבר הבין עם מי יש לו עסק. ולמי שלא, אין דבר, עם טיפה מעקב הוא כבר יקלוט.

בעשרים וארבעה באפריל חוזר מרתון תל-אביב לרחובותיה.

אני זוכר יום אחד באופן חד וברור -יום ה' ה-19 במרץ1981 , השתתפתי במרתון תל-אביב הראשון, היה זה חג פורים, ואת העיר המאופרת, שצמחה מחולות מוכי שרב, בא לבקר חום שנולד כנראה בחלומות של השטן. אני מעריך משהו מעל אלף מעלות (בצל, כמובן בצל). לרצי המרתון הראשון חיכו תושבי תל-אביב שחיפשו את ילדיהם לקו'בואים ומלכות'סתר ונתקעו בפקקים שנגרמו מרצונם של כמה עשרות קוקואים לרוץ ולהוכיח דבר מה. ומישהו חשב שתל אביב היא באמת שדה פתוח בלי שגרת חיים. בצמתים החסומים חיכו אזרחים עצבניים שנגמרו להם הפורים, ההומור, הסבלנות והבושה ליד ילדיהם. קללות, ראסיות לפקחים ואבנים על רצים היו מסממני המירוץ. באיזור שיכון-דן עפה לעברי אבן. ובכביש בשכון-למד אחד שרץ לידי, חטף דלת של מכונית שנפתחה בכוונה להפילו. ומים? הצחקתם אותנו. בימים ההם עוד לא היה בכלל המושג מים מינראליים. רצית לשתות? תעצור בחצר של מישהו ותשתה מצינור גומי או ממטרה . איכשהו סיימתי חצי מת. החצי החי היו ח"י מדורי גיהנום לחזור הביתה דרך הפקקים. אפילו לא היה את מי לקלל. פשוט חפ לפ אחד גדול. אני זוכר שנשבעתי לא לרוץ יותר בחיים את מרתון תל אביב. אם רק היו מתייעצים איתי, אסון גשר המכביה לא היה קורה.

את מרתון תל-אביב ^[1] השנה מרימה קבוצה חדשה ומקצועית של אנשים. אני מכיר אותם עוד משלבי ההתאגרנות הראשונים. ידידי עופר פדן מרכז את הפרוייקט הזה וביקש ממני כוותיק מסלולים וכבעל נסיון במרכיבי תקשורת מסויימים. לבוא ולקחת חלק בפורומים שליוו את הכנת המירוץ. לכבוד הוא לי. השבוע נכחתי בכינוס האחרון לפני הסגירה. אני מרגיש שהפעם זה יקרה נכון. אינשאללה. יש גם מסלולים קצרים יותר וזו יכולה להיות תחילתה של התמדה נפלאה. בואו!