המשך מסע מענג בנופים מהאגדות

13.6.18.

בוקר יום חמישי לרכיבה. התעוררנו ב – hotel Am Reschensee לארוחת בוקר קלילה. הגשם יורד, ואנחנו כבר מתורגלים ומריצים את הבוקר בהתארגנות מהירה ויעילה. אבל הפעם יש שינוי קל. דפנה מתחילה להרגיש לא משהו. ברשעותי כי רבה, חלקתי איתה את חיידקיי, והיא נדבקה בשפעת קלה. היום עוד תאריך שיש לציין – יום נישואינו. אנו נחושים להמשיך ליהנות.
היעד להיום הוא אתר Zugspitze. ההר הגבוה ביותר בגרמניה, 2950 מטר מעל פני הים. אלא, שלאתר זה אין אפשרות להגיע ברכיבה. כן ניתן להגיע על למרגלות ההר, ומשם לעלות ברכבל, שמטיס אותך מגובה של 998 מטר ל 2950 בתוך כשתי דקות מהפנטות של הנדסה גרמנית משובחת, מעל נוף אלוהי מדהים. אבל בינתיים רק יצאנו לדרך.
ושוב, תכנונים לחוד, ומציאות לחוד. רכבנו כ 130 ק"מ בנסיעה שארכה כשלוש שעות. עוזבים את איטליה, בואכה אוסטריה. עם המעבר לאוסטריה, אנו עוצרים בבית קפה קטן אך איכותי ביותר. לצערי אני לא יודע לשחזר את המיקום המדויק או את שם המקום. העוגות האוסטריות המשובחות, ביחד עם קפה איכותי, זו הסטייה הפרטית שלי. כולם מכבדים את גחמותיי, ומסכימים לעצירה. דפנה שותה תה חם, הדבר מקל עליה במקצת, ועוטה כמה שכבות מתחת לחליפת הרכיבה כהכנה לגבהים הקרים.
לאחר שאני מספק את תאוותי לעוגה, וכולם נחים מעט, יוצאים שוב לדרך. הנסיעה באוסטריה עוברת דרך מעברי הרים מינוריים יחסית לדרמות של גרימזל וסטאלוויו. אבל, הנוף עדיין מרגש ומדהים. טובל בירוק., נחלים ונהרות מלווים אותנו בזרימה איתנה ומרעננת ופסגות מושלגות מציצות לעברינו לעיתים מקרוב, ולעיתים ממרחק. מדי פעם, אגמון מאיר את פניו אלינו. גשם מלווה אותנו בדרכנו.
עוזבים את אוסטריה וחוזרים לגרמניה, כעבור כשלוש שעות הגענו אל העיירה המקסימה Garmisch-Partenkirchen, , גרמניה. זו העיירה הידועה בה מתקיים הכנס שנתי המסורתי של BMW. את האירוע שיתרחש בעוד כשבועיים אנחנו נפספס. וזה לטובה ולרעה. כלומר, אם היינו מגיעים בזמן האירוע, הסיכוי למצוא מקום לינה בעיירה היפיפייה הזו היה שואף לאפס וחבל. מצד שני היינו נהנים מהאירוע המיוחד הזה. אבל, לא תכננו להשתתף בכנס ממילא, ולכן זה לא באמת פספוס, אלא יותר התחמקות…

בגרמיש, דפנה מבקשת הפסקת תה, שהופכת לאחר מנוחה קצרה והתחממות מעל כוס התה המהביל, להחלטה על עצירה להמשך היום. גם מפאת מזג האוויר הגשום והמעונן, שלא יאפשר תצפית סבירה ב – Zugspitze. אנחנו לוקחים חדר במלון מקומי והיא גולשת למיטה לנוח, ואני יוצא למסע חיפוש אחרי תרופות גנריות שיעצרו את התפתחות השפעת.
בבית המרקחת, באנגלית ובתנועות ידיים מוזרות, אני מסביר לרוקחת מקומית חביבה, אך עם מעט מאוד הבנה בשפה המוזרה הזו (English ?!! nine, nine ), את המצב של דפנה. והיא מצידה מחקה סוגי שיעול שונים, נראה שיש בינינו רגע של הבנה בו היא מציידת אותי בכמה סוגי סוכריות דבש, משהו להורדת חום ועוד תרופת הרגעה לכאבים. אני חוזר לכיוון המלון וביידיי שלל רב,. בדרך אני מאתר מאפייה עם ריח אלוהי, ומביא איתי כעך (פרצל) טרי לזוגתי לפי בקשתה. כוס תה, מעט תרופות, כמה נגיסות מהכעך (והוא מצידו החליט הפעם לא לברוח, למי שלא מכיר, מומלץ בחום לקרוא את ספר המופת הכעך שברח…). בזמן הזה יוסי ואיריס, מתפנקים במלון עם SPA, ומנסים לפתות אותנו להצטרף בעודם משלימים גם הם מעט מנוחה לקראת ההמשך, אבל דפנה חוזרת להתרפק בינות הסדינים ומציעה לי לנצל את הזדמנות הפז לצאת לשוטט ולצלם מסביב בעיירה הציורית. מסתבר שמדובר בעיירת נופש לא קטנה, המוצפת בחנויות, בתי קפה ומסעדות ומה לא. בהמשכה זורם נחל יפההפה.
בערב, אני מחלץ את דפנה מהחדר, לארוחת ערב, במסעדת שף מומלצת (World Asia) שמצאו איריס ויוסי ב trip – advisor. אנחנו מטיילים ברגל אל המסעדה, נהנים ממראות המקום. המסעדה מתגלה כפנינה אמיתי! אוכל משובח המוגש בצורה מאוד אסטטית ומעוררת תיאבון, ובשורה התחתונה, גם לא יקרה מדי.
לאחר בירור אנחנו מבינים גם שנוכל לעשות מחר בבוקר את הדרך ל Zugspitze ברכבת היוצאת מגרמיש, מתחנה המרוחקת מאיתנו מרחק הליכה של כ 10 דקות. ומחליטים, כי זו הדרך לבקר שם. למעוניינים אפשר להגיע לרכבל גם בנסיעה. המחיר הוא אותו מחיר לעלייה להר, עם או בלי רכבת.
למחרת בבוקר, משכימים קום ליום שימשי ויבש ממש בהזמנה, (ב 9 לפנות בוקר!), אוכלים ארוחת בוקר, דפנה מתפקדת מעולה על תרופות, מרגישה מאוששת, ומוכנה להמשך. אנו מטיילים מהמלון אל תחנת הרכבת, עולים על הרכבת הייעודית, הנראית כמו רכבת מהאגדות, כולל צפירות ושקשוקי גלגלים. אנו שמים פעמינו ל Zugspitze. הרכבת עוברת בין שדות ירוקים, בתים בודדים, ישובים קטנים, נחלים והרים, אבל שום דבר מזה לא מכין אותנו לדרמה של Zugspitze. בתוך כחצי שעה הרכבת עוצרת למרגלות הר, המכוסה ענן. מתוך הענן, מתגלים שני זוגות כבלים, אדירים. המתחברים לתחנת עגינה של רכבל. אנו שמים פעמינו מהרכבת, לרכבל. הכרטיס שקנינו מכסה את הנסיעה ברכבת וברכבל, וכולל את הכניסה לאתר עצמו (עלות של 15 אירו לאדם). לפתע מתוך הערפל, מגיח קרון רכבל, שחור וענק (לקרון תכולה של עד 129 אנשים בכל נסיעה).

עולים על הקרון, והוא מטפס באלגנטיות, אך בהחלטיות אל תוך הענן ומעבר לו. הנוף, עד הכניסה לענן פשוט מהמם ביופיו. לעינינו מתגלה למטה אגם גדול דמוי צ'לו ענק, בגווני ירוק, כחול ותכלת, מוקף בעצים ירוקי עד, ובצדדיו מתנשאות גבעות הולכות ומתגבהות עד להרים הנמצאים מעבר להן. הכניסה לענן, דומה להמראה של מטוס, ותוך כמה שניות, אנחנו בנוף של טיסה נמוכה. מרבד עננים מכסה את הנוף מקצה לקצה. ומתוך הענן מפציעים סלכי גרניט ענקיים, מכוסים חלקית בקרח. המראה כל כך דרמטי, שאני לא חושב שעוצמת הייחוד של המראה הזה כולה לעבור בתמונות, אבל עשיתי כמיטב יכולתי לצלם מבעד לחלון הרכבל. אני יכול רק להניח שביום בהיר, המראה שנשקף מלמעלה הוא מדהים ועוצמתי בצורה אחרת לגמרי. אגב, יש לקחת בחשבון, שמזג האוויר למעלה שונה בתכלית מזה שלמטה. ראש ההר קר בכחמש עשרה מעלות מלמטה. במקרה שלנו השמש זרחה למעלה במלא עוצמתה, ולמרות שהיה קר למדי, הקרחת שלי נשרפה לגמרי, והפכה בזמן קצר מאוד לאדומה (ובהמשך גם למתקלפת…). כדאי מאוד להצטייד בכובע ובלבוש חם. במרום ההר המתוייר היטב יש חנות מזכרות ומקום לקניית בירה, קפה ושאר מיני מזונות. חשוב יותר שיש מרפסות שונות המאפשרות לצפות למרחקים. ביום בהיר ולא מעונן ניתן לראות את נופיהן של כמה מדינות, אוסטריה, גרמניה, שוויץ ואפילו איטליה.. אנו זוכים לראות פסגות מושלגות ומצוקים מציצים מבעד לעננים והמראה בהחלט מרשים ומהנה.
אחרי שסיירנו בכל המתחם, צילמנו, הצטלמנו ושתינו (תה כמובן…) חזרנו לקרון הרכבל בדרכנו מטה. שניות לפני שיצא הרכבל לדרכו (יוצא כל רבע שעה) , גילינו שאיבדנו כפפה איפשהו במתחם. יציאה מהירה להר חזרה, בדיקה מהירה בחנויות, מעבר על המסלול בו הלכנו (בכל אופן מדובר בזוג כפפות בשווי של כ 180 יורו ומילא 180 יורו, איך לעזאזל רוכבים בקור ללא כפפה?), ודפנה מאתרת את האבדה, מונחת בנונשלאנטיות על ידית דלת כלשהי. כנראה שמישהו נחמד מצא אותה זרוקה, והניח במקום בולט. תודה לשומרוני הטוב, שכנראה לעולם לא נדע מי הוא. ריצה חזרה לקרון (הבא בתור כמובן) ויורדים שוב בפיסת ההנדסה הנדירה הזו, גומעים בשקיקה את מראה האגם המתגלה בשנית מגובה רב ועד לירידה מטה.

אנחנו על רכבת חזרה לגרמיש, ומחליטים להמשיך בדרך. המחשבה היא לצאת לרכיבה בכיוון הכללי של פרנקפורט, נעצור כשנחליט לסיים את היום, מתוך מגמה להגיע ביום המחרת לפרנקפורט. סוף הטיול והרכיבה כבר נראה באופק. התארגנות קצרה על האופנועים, ויוצאים לדרך.
מכאן אנחנו ברכיבה די מנהלתית, עדיין בנוף משגע, מעבדים את המראות שראינו היום. ותוך כדי נסיעה על כביש 179 צפונית לעיר Heitereang, אנחנו בכביש רחב בין שני הרים גבוהים מזהים טירה יפהפיה על מצוק אחד מהם. בין שתי הפסגות הללו נמתח גשר ארוך בגובה עצום ו…אנשים צועדים עליו, ולא די בכך. התחתית שקופה ורגליהן נראות מבעד לרצפת הגשר. אפשר לעלות לשם! אנו עצמנו רוכבים ועוברים מתחת לגשר ומתרגשים מהתגלית. גם יוסי וגם אני מחליטים ללא תקשורת בינינו, שזה לא יכול לעבור סתם כך. עצירה, פרסה ואנחנו חוזרים לכניסה לאתר. המדובר במקום שנקרא Burgenwelt Ehrenberg. בירור קצר מעלה שעל מנת לעלות על הגשר יש לשלם כ-8 אירו, ולעשות מסע רגלי לא קצר לראש ההר (כחצי שעת טיפוס). למרות ההתלהבות רבתי של זוגתי, מצב הרגל שלי בעיקר מכריע על דחייה לטיול הבא. אנו נוחלים אכזבה, מתגברים בקלות בעודנו מחליטים שעל הגשר הזה נהלך בעתיד. מנציחים את שם המקום במצלמה, על מנת שנדע לחזור אליו וממשיכים בנסיעה. הדרך מתמשכת, השעון לא עוצר, והפור נופל על לינה בממניגן, עיר קטנה, מסעדה וייטנאמית (הפעם הרבה פחות מוצלחת…) מלון Riko (בעלות של 120 אירו לחדר לזוג, כולל ארוחת בוקר נחמדה ואפילו מעלית בחלק האחורי של המלון). ומסיימים יום נוסף רווי חוויות, גם אם החוויות ביומיים האחרונים, הן יותר חוויות תיירותיות בתוך מסע האופנועים.
מחר הוא היום האחרון לרכיבה. אנחנו מתכננים להגיע אל פרנקפורט לפני השעה שבע בערב ולהיפרד מהאופנועים …. אני מתכנן נאום מרגש וסוחט דמעות מהדוקאטי, אבל הוא במבט של חתיך לטיני ומאהב איטלקי, קולט אותי וקורץ לי בפנס הקדמי, כאומר "תרגיע גבר…" מחכה לנו עוד רכיבה לפרנקפורט ומשם גם רכבת לברלין.
את הפוסט הבא והאחרון, אקדיש לסיכומים, חוות דעת על הציוד, האופנוע, ולחוויה כולה.