כשהחווייה גוברת על הקושי

11/06/2018
אנחנו מתעוררים לבוקר היום השלישי לרכיבה, ופוגשים את איריס ויוסי, שכמדי בוקר מקדימים לקום ונמצאים כבר במהלך ארוחת הבוקר. אנו מתפנים ממלון Sorenberg hotel שהיה אמנם בסיסי אך נקי ונעים (100 יורו לחדר זוגי – מחיר דומה לרוב המקומות בהם אנו שוהים).
יום חמישי לטיול, יום שלישי לרכיבה. שפעת שהתרגשה עלי החל מאתמול אחר הצהריים, הכתה היום בכל הכוח. כאבי שרירים, סתימות בצנרת העליונה וראש כבד… אבל – לפנינו עליה למעבר גרימזל Grimsel pass, כיעד ראשי להיום, ועוד כמה מעברים "על הדרך". על מנת להשלים את החגיגה, יש לציין שכשלושה שבועות לפני צאתי מהארץ, קרעתי שריר בשוק רגל ימין, כך שהמצב הפיזי הכללי שלי לא מעורר קינאה. ו… עוד משהו קטן, אני חוגג יומולדת היום. החגיגות בעיצומן.

היציאה מ Sorenberg היא נסיעה אל תוך גלויה מתמשכת של נוף מהמם. הרים עטורי שלג בפסגות, נחלים, מפלים, יובלים, וזרזיפי מים מלווים את הכביש המתפתל, מימין ומשמאל. אגמים, מרכזים את כל המים האלו, ומשובצים כאבני אופל זוהרות בתחתיות הגאיות ונדירים כמותן. הכול טובל בירוק רענן ועמוק. הכבישים – חגיגה. מתפתלים כנחש עצום בין ההרים, סיבוב רודף סיבוב, ומאחורי כל סיבוב, עוד גלויה נפרשת מול העיניים ודרכנו מטפסת אל בין מעברי הרים.

אנו עוצרים, כמעט לא במודע, בכל פעם ששוויץ חושפת מולנו עוד טפח מיופייה, ואני יורד מהדוקאטי שוב ושוב לצלם. בכלל, אחרי זוגתי ומעבר לאופנועים, צילום הוא האהבה האחרת שלי. אני אוהב לצלם, ואתם יכולים לראות מדגם קטן של התוצאות שאני מרוצה מהן, מקווה שגם אתם. אני מצלם במצלמת Fujifilm X-T2 שהיא מצלמת Mirror-less עם עדשות מתחלפות. אני מאוד אוהב את המצלמה הזו, מאחר והיא מעניקה חווית צילום, מאוד ישירה ומאוד קרובה למצלמות ידניות של פעם (ביחד עם כל האופציות המתוחכמות של היום..). כל הפרמטרים יכולים להיקבע בעזרת פקדים פיזיים, וניתן לראות את התמונה כפי שתצא, עוד לפני הלחיצה על הקליק לצילום.

כבר עברנו שני מעברי הרים יפיפיים, אך המנה העיקרית עוד לפנינו. הרכיבה, לא פשוטה. הגשם מלווה אותנו לאורך רוב היום, ומתעצם ומתחזק ככל שאנחנו מטפסים גבוה יותר אל תוך המעברים. אני לא במיטבי, וההתמודדות עם עשרות הפיתולים, הצפופים וההדוקים, במעלה ההרים, לא באה לי בקלות. אני עדיין לא מרגיש 'טבעי' על האופנוע. ובכל זאת אני נהנה מהדרך והרכיבה.
לקראת ההגעה לשיא המעבר בגרימזל, ממש כמה דקות לפני השיא, נפתחת תצפית יפהפייה ואנו לא מתאפקים ועוצרים שוב לצפות בנוף ולצילומים. אבל "עליה" וקוץ בה, או שמה ירידה (זו לא טעות). אנחנו יורדים מהאופנוע, ואני מעמיד אותו על הרגלית. הכביש החלק, ושיפוע המשטח תלול וחזק. ביחד עם בחירת זווית אומללה מצידי, אני מרגיש איך הדוקאטי מתחיל להחליק. אני מנסה לייצב אותו, אך אני חלש מכדי להצליח ולעצור את הנפילה. אני קופץ הצידה בזמן, על מנת להתחמק מפגיעה, והאופנוע – צונח בגאון לרצפה, לא בלי תיעוד וידאו וצווחה של זוגתי. בקרת נזקים: מגן היד השמאלי (פלסטיק כולו) וידית הקלאצ' נשברים שניהם. יוסי שכבר צופה אל הנוף, מגיע ונחלץ לעזרתי, ויחד אנו מרימים את האופנוע. כוסית השמן ההידראולי, יושבת על מגן היד הפלסטי, ויש צורך לייצב את כל המכלול, על מנת להמשיך בדרך. אנו מאלתרים קשירה לידית בזווית שמאפשרת זרימה של שמן, ובמקביל פנס האיתות (וינקר) היושב גם הוא על מכלול הפלסטיק שנשבר, עדיין פונה לכיוון הנכון. כאן המקום לציין שציוד למצבים כאלה חשוב: ליוסי יש רצועת קשירה. דאקטייפ היה עובד אפילו טוב יותר ולפעם הבאה הוא ברשימת הציוד. הרכיבה הפכה עוד פחות נוחה מקודם, כאשר יד שמאל לא מוגנת כלל מהקור בגבהים (אלא על ידי הכפפה) ומכלול הפלסטיק השבור ממוקם בצורה שמחייבת את היד לעבוד בזווית מוזרה. מרגיז?? כן, אבל הנוף פראי, גרימזל לפנינו וכמובן שלא ניתן לשום דבר לקלקל לנו את החגיגה. היום יומולדת, והיום חלומות מתגשמים.
ממשיכים בדרך, והנוף מסביב מפצה על כל אי הנוחות. ההרים כאן כבר חשופים לגמרי, כתמי קרח ושלג הופכים דומיננטיים יותר ככל שעולים בגובה. סכר עצום מתגלה לעינינו, יוצר אגם שצבעיו לא הגיוניים. ירקרק יפהפה. ביציאה מן הכביש המתפתל יש שביל גישה אל רחבה גדולה ובה תצפית על הסכר, בית מלון, רכבל ומבנה נוסף. הגשם ממשיך לרדת ללא הרף ואנו פונים אל שביל הגישה אל נקודת התצפית, בין המלון לסכר. השביל עשוי כולו אבנים מסותתות. הגשם והרטיבות לא תורמים לאחיזה, והמעלה תלול ביותר. אנחנו לא מוותרים, ועולים בכל זאת, בזהירות מרבית. המראה מלמעלה, הוא לא פחות ממדהים. ובטח ששווה את הטיפוס!! במבנה הריק אך הפתוח שבו הרכבל בקומה תחתונה, יש שירותים נוחים, ומעין "גלריה" ובה צילומים מרהיבים של האזור בעונות השנה השונות. זוגתי לא מוותרת ועוברת בין כל החדרים להתפעל ויש הרבה ממה. (מקבץ תמונות 3)
באחת העצירות, אני מספר לכולם, שעל אף כל ענייני הגוף, הבריאות, ושאר הנזקים, אין דבר בעולם אחר שהייתי מעדיף לעשות, וכי אני פשוט מאושר. כנראה שכולם מרגישים כמוני, כי כולם מתרגשים ומאושרים.
יורדים בזהירות חזרה לכביש, הירידה מפחידה יותר מהעלייה. משלבים לראשון ונותנים למנוע לבלום אותנו בדרך למטה. עולים חזרה לכביש, עוד כשלושה ק"מ ואנחנו על המעבר הנחשק. והגענו לרחבת החניה. יורדים מהאופנועים. השעה שתים וחצי.
המקום מהמם, אבל מכוסה כולו בעננים ובערפל סמיך. לנו זה לא מפריע כהוא זה. הכביש אליו יש להמשיך כדי לרדת אחר כך מההר – לוטה בערפל כבד אף הוא וזוגתי טוענת באדישות שלא נוכל להמשיך כך בדרך. המעבר ריק לגמרי מאנשים (אנו מניחים שזה כנראה בגלל מזג האוויר), והתחושה היא של הגעה לקצה העולם, לנוף ואוירה עוצרי נשימה. קשה לתאר את ההתרגשות וההנאה. יוסי הכריז מבעוד מועד שהוא בגרימזל רוצה לשהות שעה שלמה. נשארנו הרבה יותר. בראש המעבר ניצב מלון/מסעדה, Alpenrosli grimselpass hotel restaurant, , במבנה מסורתי יפהפה ומולו רחבת חנייה ריקה ממכוניות ואדם.

דבר ראשון שאנחנו עושים הוא להיכנס פנימה למרק גולש (מ ע ו ל ה !!) עליו בנינו מראש. המקום מחומם, המארחים מקסימים ואנחנו מתחממים, מייבשים ומחממים את הפריטים הרטובים (מבחוץ) ונחים שם צופים להרים המושלגים ולאגמונים הטורקיזיים. מדי פעם חולפים כמה אופנוענים בודדים וממשיכם בדרכם.

אגב, החליפות, הקסדות, הנעליים והכפפות מתפקדים למופת. אף טיפת גשם לא חודרת. יחד עם זאת נדרשות שכבות חימום (פליז, לבנים טרמיים וכיו"ב) על מנת לשמור על חום הגוף. הטמפרטורות נמוכות מאוד (ירדנו עד 2 מעלות צלזיוס) ולמרות שהחליפות אטומות, נדרשות כאן עוד שכבות לשמירה על החום. הערפל מתפזר וחוזר חליפות, ואנחנו מנצלים רגעי בהירות נדירים, לצילומים ולצפייה. המקום פשוט יפה ומיוחד מעבר למילים. מקווה שהתמונות הבאות מצליחות להעביר חלק מהיופי וההרגשה של המקום:
בשלב ההירגעות על כוס תה חם, לפתע שני אוטובוסים אדומים, נעצרים מול המסעדה. מדריכת תיירים יפנית, נכנסת בסערה למסעדה, באה בדברים עם המארח, ומבקשת להכניס את התיירים לעצירת שירותים בלבד. בזמן שהם מסכימים על המחיר, אנחנו שומעים, קולטים את המסה, ומזדרזים, בהיסטריה רבתי להיכנס לשירותים לפני הפשיטה. כעבור כשתי דקות, נכנסים עשרות יפנים ויפניות, מחויכים מאוזן לאוזן (וחלקם לחוצים) ועומדים בתור מופתי להיכנס לשני תאי השירותים במסעדה. כעבור כרבע שעה, הם נעלמים באותה פתאומיות שהגיעו. המארח מספר שזה ריטואל קבוע במקום. בהחלט חוויה משעשעת מבחינתנו.
אחרי מנוחה, מרק, תה חם וקצת צילומים אנחנו נינוחים ורגועים עולים על האופנועים כדי להתחיל בירידה מטה. אנחנו מרוצים כי הערפל התפזר לחלוטין ולא נפסיד נוף. ואכן, בתוך חמישים מטרים ושתי שניות, נפרשת לעינינו הדרך: הכביש שייקח אותנו בדרכו המפותלת והמדהימה, במורדות גרימזל. איך לא, ירדנו שוב מהאופנועים לסדרת צילומים. אי אפשר שלא. עכשיו אפשר להמשיך. בנופים הפראיים, הרים סלעיים מזדקרים, עצים ירוקים, חלקים מושלגים, יכולנו לדמיין את פרודו וגולום הלא הוא סמיגול נלחמים על 'my preciuos' בין הסלעים השחורים של מורדור.

אנחנו נוסעים על הכביש ונראה שרואים הכול, הנהר בצבע טורקיז חלבי של הפשרת שלגים, מלווה אותנו עד למורד מהמעבר, והכביש ממשיך משם להתפתל, ומצדדיו נופים משגעים. ובכל עצירה תמימה לכאורה, עוד כמה צעדים פנימה אל תוך השבילים, או אל פינות החמד – מתגלות עוד זוויות חדשות. כי נכון שהרכיבה, בניגוד לנהיגה, כמו שכתבו רבים וטובים לפני, היא הימצאות בתוך הטבע ולא ראיה שלו דרך החלון. זרימה עם הדרך, תוך נשימה של הריחות, הרוח בפנים והרגשה של הימצאות בתוך החוויה ולא צפייה בה. אבל הכביש, הוא הכביש, והמון פינות חמד, ומקומות מדהימים שוכנים מעבר לכביש, לידו ואינם ניתנים לזיהוי בעודך על הכביש. אנו מופתעים לגלות מפלים עצומים בינות לסלעים מעבר לסלע תמים, עוד נחלים, ומראות לעמקים שאותם לא ניתן לראות מהכביש, אפילו לא על האופנוע. אז טיפ – אנו ממליצים בחום (גם אם מאוד קר) לעצור, לשוטט, ולהלך לאן שאפשר ומותר לעצור, ולא להסתפק במראות מהכביש. כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

ודווקא מהכביש בקטע מסוים לפתע אגם Oberalpsee מתגלה לעינינו, אבל כמעט מיד נכנס הכביש למנהרה, שמסתיימת לקראת סוף האגם. אני נותר עם מעט הרגשה של פספוס, אבל, אין מקום בטוח לעצירה. לכן אני גונב עוד מבט חטוף אחרון אל האגם, וממשיכים בדרך.
עיירות סקי משובצות בנוף הפסטוראלי, ואנחנו עוצרים באחת מהן – יפהפייה ונראית מתאימה לתיירים במיוחד (לא זוכר את השם). אנחנו נוסעים לאט ברחובותיה הציוריים, ומזהים….כן כן, חנות למוצרי קמפינג. זוכרים שאנחנו אוהבים הפסקות תה-קפה? אז יוסי לא מוותר ונחוש להשיג את חווית התה בטבע, האהובה על כולנו. הוא נכנס לחנות ו… "המחייה" !! יש להם מיכל גז מתברג כמו שאנחנו צריכים. סוף סוף. יוסי מעוניין ומתלהב לרכוש את המיכל, אבל, ההברגה אחרת ויש שוני, בין התקן הישראלי (שמבוסס על האמריקאי ולא על האירופי) לאירופי, המיכל מתרוקן בניסיון שלו לחברו לראש הכירה לעיניה של המוכרת הצעירה והמודאגת. יוסי מחליט שאסור לוותר, לוקח ראש אירופאי, מיכל חדש בידינו ומסורת עצירות התה מקבלת חיים מחודשים.
עוד מסלולי סקי מוריקים בדרכנו (השלג כבר לא שם), ועוד כמה מורדות ואנחנו באים בשערי העיירה Sedrun. העיירה, שקטה ציורית ויפה. כמו זו שלפניה ,גם היא שוקקת חיים בעונת הסקי, וכנראה גם בחופשת הקיץ, אז מתקיימות בה פעילויות קיט ונופש, טיולי אופני הרים, טיפוסים רגליים ועוד. אבל הימים הם ימי ראשית הקיץ והעיירה מתכוננת לחופשת הקיץ, נרגעת מעונת הסקי, ובעיקר רדומה.
החלטנו להעביר את הלילה כאן. העייפות, הרעב והשעה הכתיבו זאת. ברוב הימים אנחנו עוצרים את הרכיבה סביב השעה שבע בערב ויותר ולא מגיעים לחדר לפני תשע. אור היום 'מבלבל' והדרכים מפתות וקוראות לנו. אנחנו זורמים עם המצב בכל יום ויום.
ברחובה הראשי של Sedrun חיפשנו ומצאנו בית קפה-קונדיטוריה. יום הולדת היום – זוכרים? ואיריס מתעקשת שאקבל את העוגה האהובה עליי כאן. אך המקום לקראת סגירה וצריך אוכל לפני כן. עברנו הלאה ומצאנו את מסעדת Kruezli – המסעדה היחידה שפתוחה בשעה זו ושהומלצה לנו במלון בו מיקמנו את האופנועים. להפתעתנו מצאנו שמדובר במסעדת שף של בית מלון נוסף, אחד מיני רבים ברחוב. המנות מוגשות בצורה יפיפייה, מעוצבות ואפילו טעימות ביותר. המחירים לא נוראים, כפי שהוזהרנו משוויץ. ארבעה אנשים רעבים, מנות ראשונות, עיקריות ואפילו קינוח לכבוד יום ההולדת שלי עולים לנו 108 יורו בלבד לכולנו.

אנו מטיילים חזרה את דרכנו אל מלון postigliun החביב (והכמעט נטוש) באחזקה של משפחה מזדמנת לזמן ה –off season (בעלות של 100 יורו לחדר יפהפה לזוג). ואנחנו נערכים לפרוש לשנת לילה, אחרי יום מתיש אך מדהים במיוחד. הרגל שלי נפוחה וכואבת, השפעת מציקה ומשפיעה על כל מערכות הגוף, אבל הנפש שמחה ולא מאפשרת להשפעות ולשפעות החיצוניות להפריע. מצב הרוח מצוין, ואנחנו מצפים ליום המחרת בכיליון עניים. התכנון למחר הוא להגיע למעבר סטאלוויו האגדי (ומעבר לו). עוד יעד "לעלייה לרגל" לאופנוענים. אני מעלה חשש ליכולת שלי להתמודד עם עוד יום מאתגר בדומה לזה שעבר עלינו, אבל יוסי בדרך ההתמודדות האופיינית, אופטימית ומחויכת שלו, מודיע לי (ולא בפעם הראשונה) שהוא "חולק עלי" והוא מאמין שאני ארגיש מצוין. במרפסות הצמודות שלנו, למול הכנסייה על פעמוניה המצלצלים בתדירות קבועה, מתבשל תה על הכירה החדשה, והחושך יורד עלינו תוך לגימת תה על המרפסת (הפעם עם ואפלים וניל… איריס לא מצאה את טעם הלימון שהפך למסורת בטיולינו) וכל זה – מול נוף שוויצרי טיפוסי, פסטוראלי ומוריק.

מסלול היום השלישי

לילה טוב, להתראות מחר.
דפנה ואלי

————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלי ודפנה חפץ

—————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי