16 ביוני 2009 יוני ממשיך לאלסקה בדרך הארוכה
קנדה מפתיעה ביופי והנאת רכיבה
צילום שצולם על ידי ז'בניק, רוכב אופניים צ'כי. הפקדתי את המצלמה שלי בידיו. וביקשתי שיצלם אותי. כי אין לי שום צילום כזה – אז זה מה שיצא.
העיירה ווטסון לייק היא עיירה הכרוכה סביב כביש אחד ויחיד ה"אלקאן היי-ווי". והכביש הזה הוא גם הרחוב הראשי שלה. התפתח ויכוח בין שני נהגים בתחנת הדלק המאובקת אם יש בה 800 או 2000 תושבים. אני נוטה למספר הנמוך. המקום הזה קיים רק בזכות הכביש החוצה אותו. גרים בו מספקי שירותי דרך כגון איכסון. תיקונים מכאניים. דלק. כמה בעלי משרות ממלכתיות ואנשי צבא. המקום משמש גם כ"עיר הראשית" כעוגן, לעוד כמה מאות המתגוררים בערבות האין סופיות מסביב. כאן השכמתי משינה מפתיעה בעומקה. הדרך אתמול סחטה אותי היטב. וארוחת הפאסטה שהכנתי לעצמי – מתכון שאני מכיר מההכנות למרתונים השונים בחיי, החזירה לי אנרגיה לא רעה.
ארוחת פאסטה אין כמוה לאנרגיות חיוביות
צעדתי לאגם המרוחק להביא מעט מים, לצורך רחצה והכנת תה. ובתרגול הידוע כבר, הייתי על האופנוע בדרך הראשית לכיוון עיר הבירה של פרובינציית יוקון. וויט הורס (White Horse) מרחק של כ- 450 קילומטר לצפון מערב. ה"אלקאן",דרך המלך בין ארה"ב העיקרית לבין אלסקה, היא מה שנקרא בעגה הצבאית "מעבר הכרחי" ולכן מתוחזקת ברמה מעל לנהוג ביוקון. נראה שריחוקה של המדינה הזו ממרכזי הכלכלה החזקים של קנדה במזרח ובדרום הנושק בארה"ב. וגם דלילות התושבים בה, מסבירים את העליבות התשתיתית של כל מקום אליו הגעתי. רוב המקומות נראים מוזנחים. וככל ששלטי הפרסום בהתקרבי לעיירות או תחנות שירות גדולים יותר ומנוסחים בטעם רע, כך ידעתי שהם במצוקה.
תדלוק עם המיכל הרזרבי עד שאגיע לתחנה מסודרת
בדרך פגשתי את פול. בחור בן 34 מאוטאווה שבמזרח קנדה במרחק אלפי קילומטר מכאן. איש תחזוקה בחברת טלפונים קוויים שלקח את עצמו והחליט לראות איפה זה הסוף של קנדה. הוא היה בדרך לאינווק. ביקשתי שימסור ד"ש לקווין האנגלי שפגשתי בכביש 37 והיה גם הוא בדרך לשם. פול סיפר לי שקנדים רבים "בורחים" בחורף לדרום לארה"ב, אבל כשמדובר בטיולי אופנועים הם פטריוטים. אלסקה פחות מעניינת את רובם. הם חורשים את ארצם. האמנתי לו. יש אצלהם הרבה מה לחרוש… הרבה מאד.
פול מאוטווה
פרט לכך שהדרך היתה מבותרת בקטעים של דרכי עפר סלולות או בשלבי תיקון. לא חשתי הבדל של ממש בנוף. עדיין שופע ראשוני וחי למרחקים.
במרחק מימין שוב איש על אופני תיור. זהו ז'בניק . שאני מצטער אבל לא הצלחתי למצוא הפתק בו רשמתי את שמו המלא. מהרפובליקה הצ'כית, בן 26 שמדווש סביב העולם באופניים, עושה הפסקות להתפרנס וממשיך. הוא כבר שמונה חודשים בדרכים והגיע ממזרח קנדה. לפני כן חצה את אירופה. ממשיך לאלסקה ואז יירד לארה"ב. הוא התנדב לצלם אותי במצלמה שלי.
ז'בניק רוכב האופניים הצ'כי
הגעתי לוויט-הורס בשעה מוקדמת יחסית. עיר קצת יותר מתוחכמת: רמזורים. כבישים מתוחזקים באיכות גבוהה, מבני מסחר וציבור. תחנות דלק עם כל דרגות האוקטן. מסעדה סינית. הודית. צמחונית. מבנים היסטוריים משוקמים צבועים בצבע רענן, שלטי פרסום מנוסחים באיפוק המדבר לאנשים שבעים. מכוניות חדישות ורחוב עם שורת בתי קפה מדוגמים וסמי פלצניים.
וייט הורס
סיבוב שאלות לעוברי אורח במשקפיים עגולים ומצח גבוה, הביא אותי לבית קפה ללא שם, סמוך לתחנת הרכבת הישנה שניצבת כמונומנט היסטורי, מאחר ואין רכבת שמגיעה לכאן יותר. בבית הקפה הזה ביליתי כמה שעות בעבודת אינטנרנט (חינם) ושתיה איטית של כוס קפה אחת. כי צריך להזמין דבר מה. האופנוע שחנה בחוץ משך הרבה תשומת לב. חשבתי שאלה מורגלים בכל מיני קוקואים שעוברים בעירם. אבל לא. נכנסו אנשים להכיר וללחוץ את ידי.
מול בית הקפה בווייט הורס
החניון בסמוך להיינס ג'אנקשן
לקראת אחה"צ העברתי דרך קופה של סופרמרקט בינוני, אך מלא בכל טוב, שקית עם מצרכי מזון להמשך ועליתי על הדרך לכיוון צומת היינס (Hines Junction) מקום ישוב קטן המתפרנס איך לא, ממיקומו האסטרטגי החולש על צומת הדרכים: ה"אלקאן" וזו המגיעה מהעיירה היינס בדרום. זו שוכנת בקצה אחד הפיורדים בחוף המערבי של דרום אלסקה. השעה היתה כבר שבע בערב. תחנת דלק מוזנחת למדי כמה קילומטרים לפני הצומת נשאה שלט "מקלחות" זה מה שאני צריך. העמדתי את האופנוע מחוץ למבנה מיושן ונכנסתי לתוך מסעדת המקום. אם אתם מכירים את הסיטואציה בה אתם נכנסים לחדר בו יש שני אנשים שברור לכם כי הפרעתם להם באמצע מריבה קשה. אז זה היה המצב. בחור צעיר בשם ג'ון נשאר קפוא באמצע משפט ומולו מהעבר השני בחורה שפניה היו סמוקות, נעצו בי מבט מופתע. כאילו "מה זה פה מסעדה שאתה נכנס בלי לדפוק בדלת?" החדר היה עמוס בפוחלצי חיות בר. מזוויע לטעמי וריח של פורמלין נישא בחלל הדחוס. "ראיתי שלט מקלחות בחוץ, זה אכן אפשרי?" קיבלתי מקום להעמיד את האוהל והאופנוע ומקלחת חמה עבור 17$ וזחלתי לתוך השק"ש, מה לעשות טעון גם הוא מקלחת משלו…
קמתי מוקדם מאד לקול מצהלות סוסים. בסמוך רעה עדר סוסי בר. מוסטנגים. שכבר הוזהרתי על נוכחותו על הציר מפי נהג שפגשתי באחד התדלוקים. אריזה מהירה והמשכתי צפון מערבה. לאחר כמה קילומטרים עוד פעם רוכב אופניים בשוליים. הפעם רוכבת זו ג'ולי, אשה לא צעירה שקמה בוקר אחד בביתה בלונדון והחליטה שהיא רוצה לחצות את כל ה"אלקאן" על אופניים ואני פוגש אותה כבר בתוך החודש השני שלה בדרכים. עוברת לא יותר מכמה עשרות ק"מ ביום. מצויידת באוהל קטנטן ואומץ גדול.
ג'ולי מבריטניה
החלטתי שהיום אני לוחץ עד לתוככי אלסקה מעל 850 ק"מ. בהתחשב במהירות הרגועה שלי סביב 86 קמ"ש, יקח לי כל היום ואולי יותר. הייתי חייב לעצור מדי פעם רכב שבא מולי כדי להתעדכן כמה מרחק יש עד לתחנת התדלוק הבאה. בשתים מהן אזל הדלק כשהגעתי. לכן בהזדמנות הראשונה מילאתי את המיכל הרזרבי שלי – 5 ליטר- שיהיה בטוח. חלפתי על פני כמה אתרי נופש זנוחים. שניכר שלא הצליח להם ופשוט ננטשו. או כאלה שעדיין לא פתחו את העונה.
דורבן שזיהיתי כבר ממרחק. התקרבתי אליו במנוע דומם והצלחתי לצפות בו זמן רב
עיט קרח (מלשון קרחת) הסמל הלאומי של ארה"ב שומר מעל לקן הנסתר למטה בשולי האגם לידו עברתי
מצאתי עצמי מחכה כבר להגיע לאלסקה. במעבר הגבול קיבל את פני שוטר גבולות חייכן, שללא דרישתי, לקח הדרכון פנימה והחתים לי חותמת חגיגית "שרדתי את האלסקה היי-וויי" יענו שיחקתי אותה. כל הכבוד לחבר'ה האלה. מטר אחרי שעברתי את הגבול, הכביש הפך להיות חלק, מתוחזק, צבוע בשוליו. פשוט תענוג. העושר האמריקני מדבר. המשכתי לכיוון העיירה טוק (Tok) היושבת על צומת ממנה יורד דרומה כביש לכיוון וואלדז. ואנגקוראג'. ומשם עליתי לכיוון דלתא ג'אנקשן (Delta Junction) עוד עיר צומת דרכים חשובה שהפכה לעיר עם חיים משלה. הדבר ניכר מכך שהיא נמשכת הרחק מעבר לשורת המבנים הצמודים לאורך הכביש הראשי. מכאן יוצאים כבישים לכיוון אנגקוראג' בדרום אלסקה ולכיוון העיר וואלדז. וואלדז היא עיר נמל ממנו משיטות מיכליות ענק את הנפט הזורם לכאן מאיזור הקידוחים בצפון אלסקה – דד-הורס (Dead Horse) שהיא הנקודה אותה קבעתי כנקודת התחלת המסע ולשם מועדות פני כרגע.
האבק, לחם חוקו של אופנוען ב"אלקאן". מגיע בסערה.
תחנת התדלוק ב"דיסטרקשן לייק". לא תתדלק כאן? סבבה, התחנה הבאה עוד 186 ק"מ.
הכבישים באיזור הזה כל כך ארוכים וכל כך ישרים שכביש הסרגל שלנו בארץ נראה לא יותר מהקטע בו אתה מאט לפני צומת כאן. כבישים ארוכיייייייייייייייייייייים. לא תיארתי לעצמי שאצטרך אי פעם להלחם בצורך להרדם תוך רכיבה על אופנוע.
ישר כמו סרגל. בסמוך לעיר טוק באלסקה, כבישים שאינם נגמרים
לקראת תשע בערב כשהשמש עדיין עמדה נעוצה באמצע רקיע, הגעתי לפיירבנקס. שוב, עיר תכליתית. שעד שלא היה מצויין בשלט שאני במרכז העיר, חשבתי שאני עדיין באיזור של מחסנים. ניכר שהמקום חווה חורפים לא קלים. לכל מבנה יש כניסה כפולה- בשיטת צוללת. והרגשתי
ברוך הבא לפיירבנקס
שאין כאן ממש תרבות של בתי קפה פתוחים או חיי רחוב. או שמא הקדמתי את העונה. בציר הכניסה המקיף את העיר מצאתי את החניון העירוני. ושם פגשתי את ג'ייק מנהל האתר שקיבל את פני בשמחה ועניין והקצה לי חלקה מוצלת במחיר 17$ כולל חיבור חופשי לרשת. ג'ייק קיבל אותי במטר שאלות ואזהרות (מיותרות) על הצפוי לי בדרך צפונה. הרגעתי אותו שאני יודע ומוכן לכל מה שתזרוק עלי הדרך המיתולוגית לאוקיינוס הארקטי. זהו. עד כאן הכל מנהלות. עכשיו אני מכין את עצמי ליישורת, אולי הדרמטית ביותר בכל המסע בחלק זה של העולם. הרכיבה בת ה -1600 ק"מ לדד-הורס (במפרץ פרודו) הנקודה הצפונית בעולם אליה מגיעה דרך ושניתן להגיע בנסיעה קרקעית ברכב אזרחי.
הקמפינג ב- Chena Park בפיירבנקס
הלילה היה לילה של עיניים שנפקחו פתאום בבעתה. של "אולי שחכתי משהו" ודברים מהסוג הזה. האדרנלין החל לטפטף ממני כמו ברז. והדבר הראשון ששמתי לב אליו זה שאיבדתי עניין או תיאבון לאוכל, שכחתי לאכול מאז אתמול בצהריים. הייתי מרוכז ומשימתי כמו שלא הייתי מעולם. זו לא רק שאלה של להגיע לנקודה מסויימת. אפשר להגדיר זאת כשאלה של ערב הצלחה או חלילה אסון.
מחר עם שחר אני יוצא לקטע הנחשק, המשכר והאתגרי שתכננתי כבר כמה שנים.
בפעם הבאה: ה-Dalton Hwy דרך שמלמדת אותך את גבולות האחריות ומימוש החלום דרך שאינה סולחת לאף אחד. מפגשים עם אנשים גדולים במקום קטן. וחיי הטבע בשממה הארקטית, מנקודת מבט שלא תראו בשום מקום אחר.
מאת: יוני ·
קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום
תגובה מאת הילה, סין ביום 16 יונ 2009 בשעה 3:49
…איזה אומץ! האדרנלין הגיע עד אלי ולמרות שאני בקצה השני של העולם (סין) וסתם יושבת מול המחשב, ממש הרגשתי שאני במרחבים של אלסקה! התרגשתי!
בהצלחה!
מאחלת לך רכיבה מהנה, זהירה ומלאת חוויות בדרך לנקודה הצפונית בעולם!
תגובה מאת דוד אגמון ביום 16 יונ 2009 בשעה 8:28
יוני אני עוקב אחריך בקנאות מעורר בי תאבון בשנה הבאה אני יוצא עם זוגתי למספר חודשים המשך להנות
דודי ואסתי
תגובה מאת אילאיל ביום 16 יונ 2009 בשעה 10:28
אבא שלי,
כל בוקר אני מתעוררת ומביטה אם יש נקודה כחולה חדשה על המפה, לאן התקדמת ואיפה אתה, ואני מספרת עליך לכל אדם שאני פוגשת, אפילו בלי לשים לב. אין בת גאה ממני בעולם.
אל תשכח לאכול, זה חשוב
כל אהבתי
אילאיל
תגובה מאת אלי אילן (לוין אפשטיין) ביום 16 יונ 2009 בשעה 14:04
הי יוני, אם אכן אני ראשון להגיב היום אז זו באמת הזדמנות לומר לך שאני עוקב אחרי המסע בעניין והנאה תמיד מחכה לפוסט הבא. תמשיך להנות ולצבור חוויות ומפגשים מרתקים.
תגובה מאת עומר ביום 16 יונ 2009 בשעה 14:17
איזה פוסט מדהים! הנשר הזה ממש נראה כמו פרסומת לאמריקה…
אולי תשתף אותנו במתכונים של של בישולי השטח שלך?
תגובה מאת נועם ביום 16 יונ 2009 בשעה 14:18
הערה בונה.
כשקוראים את הפוסטים שלך, קשה להבין איפה בדיוק אתה נמצא, יש איזושהיא דרך לקשר למפה של GOOGLE ? בכל מקרה נראה לי שכדאי לתת כמה מילים על המיקום הכללי.
המון הצלחה, אני קורא את הפוסטים שלך בשקיקה.
תגובה מאת Ami ביום 16 יונ 2009 בשעה 14:37
יוני, אני עוקב אחרי הבלוג שלך, אתה מאוד מענין עם הטיול הזה, ממש אמיץ, שאלה לי אליך, כמה עולה הדלק בגלון?
תגובה מאת יגאל ערמוני ביום 16 יונ 2009 בשעה 16:45
יוני יקירי,
מה אכתוב לך ולא אהיה נדוש…
קנאה, פירגון, הערצה… את זה כולם כבר כתבו.
הרבה אהבה וגעגועים מכולנו כאן ורפי באופן אישי.
פשוט תענוג לקרוא את מה שאתה כותב, ולא פחות מזה את הטוקבקים המרגשים.
כמה הרבה אהבה !
ו…ד"ש מהחברה בפלדטראק
יגאל
תגובה מאת יוסי ביום 16 יונ 2009 בשעה 21:03
יוני… לראות את הספגטי במסטינג הזה עם רוטב העגבניות הדלוח… זרק אותי לארוחות שלנו יחד וקיקל לי את התיאבון ליומיים. ועוד… שכחת לרחוץ ידיים… בהרבה אהבה. יוסי
תגובה מאת יוסי ביום 16 יונ 2009 בשעה 21:13
כרגע ראיתי שעומר מבקש את המכון לספגטי. כתוב לו את האמת. המתכון שלי. חבילת ספגטי שמבושל או פחות מדי ולרוב יותר מדי, (כך שאסור לערבב יותר מדי מהר אחרת זה הופך לעיסת בצק), על זה שופכים את תוכנה של קופסת שימורי עגבניות מבושלות, מערבבים לאט לאט, חוסמים את בלוטות הטעם ו… מנה אחת כזו ואתה שבע שבוע.
תגובה מאת danidin ביום 16 יונ 2009 בשעה 22:31
שלום יוני,כיף לקרוא אותך,אם אתה רוכב במהירות של 86 קמש 'וצא לך לצרוך יותר דלק או להפך?האופנוע אוכל שמן.?כל הכבוד על האומץ.
תגובה מאת אילן .מ. ביום 17 יונ 2009 בשעה 0:05
הפסטה נראת נהדר כמעט כמו שהיינו מכינים בשטח בצבא:P
חחח עם לא הייתה רושם שזה דורבן בחיים לא הייתי מנחש, הפוסט מעניין. ופשוט בא לגלות מה עוד הספקתה. מחכה בקוצר רוח לפוסט הבא. הרבה בהצלחה ונסיעה זהירה!
תגובה מאת שמוליק ביום 17 יונ 2009 בשעה 21:02
ליוני שוב שלום וברכות לך. ערב הגשמת החלום או שמה פשוט השלמת חלק 1 באתגר שהצבת לעצמך ואני עדיין מרגיש מכתיבתך שזה עושה לך את זה.וזה חשוב ביותר. כי לפעמים הלבד הוא ממש לא קל ומשהו משתנק בגרון ועלול להעיק מעט בהרגשה. אז באמת טוב שאתה עדיין בפול אנדרנלין וניתן להרגיש אותו עד לכאן. המשך לשמור על עצמך ולספוג את כל האפשר בבילתי אפשרי ויאמן שעובר עליך. ממשיכים לחבק ולהתרגש מכל שאתה מעביר. אביבה ושמוליק כפר תבור
תגובה מאת ילנה ביום 18 יונ 2009 בשעה 17:44
WOWW
רק עכשיו ראיתי את הבלוג שלך! אתה הכי מגניב בעולם! הלוואי ויכולתי לעשות משהו כזה.
🙂
תגובה מאת דני ביום 18 יונ 2009 בשעה 23:15
יוני,
אני רואה את התמונות שלך וכ"כ כיף לראות אותך
מגלה עוד ועוד נופים, אנשים והרפתקאות.
איך ההרגשה לקראת הנק' הצפונית ביותר?
סוף הדרך,אה…? 😉
דני, חדרה.
תגובה מאת נטע ביום 19 יונ 2009 בשעה 10:03
יוני, אני נהנת כל פעם מחשד לקרוא את הפוסטים שלך.. התיאורים ש להדרך והנופים, התמונות כמובן ולשמוע על כל החוויות הקטנות שאתה עובר בדרך.
זאת פעם ראשונה שאני עוקבת אחרי בלוג כלשהו ונהנת כל פעם כשיש פוסט חדש.
תמשיך להנות, לצלם ולספוג את כל הנופים והמקומות שאתה עובר דרכם.
המון המון בהצלחה!!!
תגובה מאת אהרון ביום 19 יונ 2009 בשעה 16:42
לא מקובל עלי עידכון הבלוג כל 4 ימים. עולה כל יום בציפיה לחדש ונאלץ לחכות. אם כתוצאה מעידכון תכוף יותר תהיה בדרכים חודשים נוספים, לא נורא, הרווחנו.
בתור אופנוען חדש (בגיל 40) מעריץ את התעוזה והיכולת הטכנית. צופה בך מלונדון וחושב איך לספר לאישתי שבחופשה נוסעים ליומיים להולנד. מבין עכשיו איזה אומץ היה דרוש לספר לאישתך שאתה יוצא לחודשים לקצה העולם.
בהצלחה. KEEP SAFE!
תגובה מאת דוד אגמון ביום 20 יונ 2009 בשעה 7:20
יפה הדרך הנוף הסביבה הפוסטים מתארים נהדר את החוויות שאתה עובר עוקבים אחריך בשקיקה נעשה חיקוי המפקד בשנה הבאה אבל בקטן.
המשך נעים
אסתי ודודי
תגובה מאת שולה ביום 20 יונ 2009 בשעה 23:42
ליוני, לו הייתי בגילך ובכושרך הייתי עושה זאת. בחלק גדול מהמקומות של המסלול הייתי (בטיולים מאורגנים) לצערי לא הגעתי לאושואייה ,הורידו מהמסלול ברגע האחרון. לפי שיחתך ברדיו היום אתה ב מונטנה. למרות שעלית צפונה דרך כביש 1 אורגון שזו דרך מקסימה אני ממליצה שוב לחזור דרך אורגון ולהכנס לאגם קרייטר להקיף אותו באופנוע לרדת ברגל למטה לשוט בסירה לרדת באי wizard (יש סירה אחת ביום)לטפס עליו ללוע ההר. זו חוויה חד פעמית מקום קסום.
אל תשכח "הדרך היא היעד" רכוש את הדיסק שלWILLIE NELSON עם שיר הקאונטרי
on the road again . מאחלת לך נסיעה בטוחה הנאה מרובה ושתאגור חוויות לחיים.
20.06.09 שולה
תגובה מאת יוסי ביום 21 יונ 2009 בשעה 9:38
יוני… חבר שלי (שלוימה) שמע אותך בשבת והתרשם עמוקות. ממך ממה שאתה עושה ומהאך. עניתי לו שזה כלום לעומת האדם האמיתי.
בהרבה אהבה
יוסי