היציאה האמיתית לדרך… צרות

לבלוג הממלא השראה של אחינעם כאן

11 במאי 2016

בשבת בבוקר מוקדם עזבנו יו ואני את מפרץ למברט ויצאנו לדרך מבעד לערפל סמיך ודרכי עפר. התחושה הייתה מיסטית – באור השמש שהסתנן מבעד לערפל, חשף בקושי שממה אפוקליפטית של עצים שרופים וחול.

בשעה -10 הבוקר האפור החל מתבהר וקשת הפציעה בשמיים. איבדנו את דרכנו קלות בדרכים צדדיות ונפלתי פעמיים במלכודות חול שהפתיעו אותי. לנוכח ההכרה הפתאומית שהבחנתי בקטע החול מאוחר מדי, לא יכולתי להחליט אם להאט עד כדי זחילה דרכו או לעמוד על תמוכות הרגליים ולתת בגז. חוסר ההחלטיות היה בעוכרי. בפעם השנייה הרגל שלי נתפסה תחת ארגזי האלומיניום. הכאב היה בלתי נסבל אבל בזמן שצפרתי בחוסר אונים התרוצצה במוחי המחשבה שאם יו לא היה איתי הייתי בצרה גדולה.

חצינו את גבול נמיביה דרך Vioolsdrift בשעות אחר הצהריים המאוחרות והגענו לחניון על גדות נהר אורנג' עם חשיכה, המראה למחרת בבוקר היה הטעימה הראשונה של כמה יפה נמיביה יכולה להיות.

תארו לעצמכם: מוקדם בבוקר. האוויר קריר להפליא, הרוח מלטפת את הלחיים. השמש העולה מתחילה לצבוע את האדמה ואתם רוכבים על אופנוע לתוך ארץ חדשה, מדהימה. זו הרגשה שקשה לבטא במילים. דרך החצץ התפתלה בצמוד לאורך נהר אורנג 'מ Noordower לראש פינה, וכשלא הטלטלתי כמו יויו הצלחתי לצלם כמה תמונות.

לאחר 100 קילומטרים דרך העפר הפכה לכביש סלול ושם, בדרכנו ל Aus, חגגתי 10,000 ק"מ עם האופנוע שלי! אבן דרך נוספת, ואלוהים זה מרגיש נהדר!

ישנו ב-Aus ולמחרת בבוקר, יום שני, יצאנו ברכיבה לכיוון הדיונות של Sossusvlei. ולא הצלחנו להגיע… כעבור כ -25 קילומטרים בקטע חולי, האופנוע נכנס לטלטלות זנב קשות בחול עמוק והתהפכתי עם האופנוע. אני זוכרת שרכבתי בעמידה, פותחת מצערת ומתפללת שאצליח. הדבר הבא שאני זוכרת הוא פקיחת עיניים בתוך קסדה מלאה עפר, כורעת על ברכי הכפופות מתחתי. מגן הרוח נשבר ואחד הארגזים נשבר ללא תקנה. הכידון התכופף וההיגוי על דרך החצץ הפך לבלתי אפשרי. הסתובבנו לאחור עם הזנב בין הרגליים ויצאנו לדרך בת היומיים לווינדהוק, בה אתקן את האופנוע.
זו הייתה מכה גדולה לביטחון העצמי שלי. אם אני לא יכולה לעשות את זה על דרכים כאלה, איך אוכל לעשות את זה בדרכי אפריקה שעוד מחכות לי? הרגשתי כמו כישלון. הרגשתי שאני לא רוכבת מספיק טוב. הרגשתי שהשיפוט שלי בבחירת האופנוע היה לקוי, הוא כבד מדי. אולי פשוט אני צריכה למנוע מעצמי עוד נזקים, להסתובב לאחור לקייפטאון ולמכור את האופנוע שלי לפני שיהיה מאוחר מדי. הקול השני בראשי אמר – "את לא כישלון! את מעזה לנסות, לרדוף אחרי החלומות שלך. את נמצאת כאן, את עושה את זה! גם אם את לא עושה את זה לאתיופיה – את תלמדי כל כך הרבה מהמסע הזה"… נועם, אמא שלי, יו, כולם עודדו ועזרו לי להרגיש הרבה יותר טוב. ואחרי שהכרתי כלכך הרבה רוכבי אופנוע שנפלו על אותה דרך וכמה שחוו תאונות קשות, הרגשתי שמצבי פחות קריטי בכל הקשור ליכולת הרכיבה שלי. זה יכול לקרות לכל אחד, ללא קשר ליכולת רכיבה. יצאתי משם במזל עם לא יותר מכמה שריטות.

הדרך עד ווינדהוק חשפה עוד ועוד מיופיה של נמיביה. עשב צהוב, עצים קוצניים ירוקים, שמיים כחולים. הגענו לוינדהוק לבית אחותו של יו. האופנוע נשלח למוסך לתיקונים. אני כבר לא יכולה לחכות כדי לצאת לדרך שוב.

——————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————–

---

תרגום מאנגלית, יוני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי