תקלה מביכה – ואנשים טובים

לבלוג השופע אור של אחינעם כאן

ביום רביעי בבוקר הנזי ואני ביצענו את הבריחה הגדולה מקופי ביי. מכיוון שידענו שהכבישים ייחסמו על ידי הפגנות, יצאנו מוקדם בבוקר בשיירה של שני טנדרים ואנוכי בדרך עפר היקפית. הנוף היה מדהים – שמש נעימה, שמיים בהירים והגבעות הירוקות של החוף הפראי. ילדים בדרכם לבית הספר, פרות חוסמות את הכביש ובכל מקום שאליו אתה מסתכל בתים צבעוניים מנקדים את ההרים. לרוע מזלנו, קרוב מאוד לכביש הראשי, כשחשבנו שאנחנו כמעט עשינו את זה – מחסום נוסף. נשים רקדו ושרו, גברים חפרו תעלה בכביש עפר על מנת למנוע מרכבים לחצות ושרפו צמיגים ומכוניות חסומות עמדו משני הצדדים, נהגים מגדרים את ראשם ושואלים את עצמם מה לעשות. הנזי הכיווין את השיירה שלנו להתפרץ לאיגוף מימין סביב המחסום לפני המפגינים היו על אלינו. עשינו את זה, אם כי כל כלי רכב בשלב מסוים נתקע בבוץ. ואז היינו על הכביש הראשי. זפת חלקה, ואין הפתעות נוספות. או כך לפחות חשבתי.

זה היה אמור להיות יום קל. הרכיבה הייתה נהדרת. אזור קוואזולו נטאל מזכיר לי את ארה”ב – גדול, פתוח וירוק עם פרות רועות בשלווה ועצים שהחלו לשנות את צבעם לכתום וחום לקראת החורף.

היו לי רק 300 קילומטרים כדי להגיע לאנדרברג, עיירה קטנה על הגבול הדרומי של הרי הדרקנסברג ועל מרגלות מעלה סאני האגדי. אבל כפי שאתם בוודאי ניחשתם כבר, היום הזה לא הלך חלק. בכלל, מעכשיו אני אוסרת על עצמי אי פעם לחשוב שיהיה יום קל.
עשרה קילומטרים לפני אנדרברג הרגשתי שמשהו לא בסדר עם האופנוע. המנוע צורח אבל האופנוע פשוט לא מאיץ. שארית הדרך הייתה עינוי, בקושי 40 קמ”ש והמנוע על סף התמוטטות עצבים. סוף סוף הגעתי להוסטל שלי ללילה והתקשרתי להתייעץ עם יו. הוא נתן לי את המספר של שירותי חילוץ והצלה של ב.מ.וו וסידרתי שיבואו מוקדם למחרת לאסוף את האופנוע למוסך הקרוב מחוץ לעיר דורבאן. ייתכן, רק ייתכן, ששכחתי להזכיר את הפאניקה והבכי מצידי.
למחרת בבוקר הגיע הגרר, העמנסנו את האופנוע ונסענו לדורבאן. עכשיו, בבקשה לשבת. אנא ודאו שאין לכם כלום בפה ושהלכתם לא מזמן לשירותים. בגלל שאתם עומדים לצחוק ואני עומדת להסמיק מבושה. רק הורדנו את האופנוע מהגררת צץ בחור, הידק את הבורג של הקלאץ’ וזהו! האופנוע תוקן. נו, מילא…
בסוכנות של ב.מ.וו התלהבו מהמסע שלי ונתנו לי חולצה וכובע.

בסוכנות גם פגשתי את רובין, בחור נחמד שהזמין אותי להוסטל שלו בניוקאסל כאשר אעשה את דרכי חזרה מאתיופיה. ואז ג’ורג’, חבר משותף של יו, פגש אותי בסוכנות, רכבנו סביב דרבאן ולאחר מכן נסענו לבית חב”ד. היה זה יום חמישי, כאשר ערב פסח הוא ביום שישי למחרת. חשבתי לעצמי שאולי יהיה נחמד לחגוג את הסדר, אבל לאחר בירור הסתבר שהארוחה והשהות בבית חב”ד עולים לא מעט כסף, ובנוסף אאלץ להישאר שם עד ראשון בבוקר. כלומר, שלושה ימים של עוצר וחור בכיס. בחרתי במקום זה לחגוג את החג עם צרחות בקסדה של “עבדים היינות הייינננווווו.” בכלל, אולי זה היה יותר הומאני מאשר להכריח את כל אנשי בית חב”ד להקשיב לשירה שלי.
ג’ורג נתן לי לישון בביתו ועזר לי לתקן את המזוודות אלומיניום אשר מתעוותות מכל שקשוק על דרכי העפר. זה מדהים – אדם שמעולם לא פגשתי או דיברתי איתו לפני הראה לי את העיר שלו, הזמין אותי לארוחת צהריים, תיקן את האופנוע שלי, נתן לי לאכול ארוחת ערב עם המשפחה שלו ולישון בביתו. כשאנשים שואלים אותי אם אני לא בודדה כאשר אני מטיילת לבד – לא, אני לא. פגשתי כל כך הרבה אנשים טובים לאורך הדרך – כל יום מלאך אחר שמציל אותי. אני מרגישה כל כך אסירת תודה, הלב שלי מרגיש פתוח ומלא באושר. תודה, תודה, תודה.

היום אני נוסעת בחזרה לאנדרברג ומחר אנסה לטפס את מעבר סאני המהולל, אשר ידוע בזוויות תלולות, סיבובים חדים ותנאי מזג אוויר קשים. אחלו לי בהצלחה!

———————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

——————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי