לרכוב לאורך הים הפתוח והדרך החסומה

לבלוג הזורם בכיף של אחינעם כאן

זה היה אמור להיות יום קל. היו לי רק 350 קילומטרים מאיסט לונדון לקופי ביי, שיכולתי לטוס אותם על כבישים סלולים. אפילו ציפיתי בהתלהבות לרבע האחרון של הדרך אשר הוזהרתי שהוא במצב גרוע ומלא בורות. היה נראה לי שזאת תהיה שבירת שגרה נחמדה מהכביש הראשי.

נסעתי לאט ולקחתי את הזמן להנות מהנוף, של גבעות ירוקות מנוקדות בתים צבעוניים עם גגות קש. בתחנת דלק בדרך פגשתי בחור בשם האנזי, שבמקרה הוא הבעלים של בקפאקרס קופי ביי. פטפטנו קצת ואז נפרדנו לשלום. רכבתי הלאה, עזבתי את ה-N2, הכביש המהיר הלאומי ופניתי לכיוון החוף. לאחר כ -50 קילומטרים מיד בקצה עיקול, הגעתי למספר רב של כלי רכב משטרתיים שעצרו את התנועה. על הגבעה מולנו, במרחק של כ -600 מטרים, הייתה הפגנה גדולה של מקומיים. כהם מחו על כך שאין מים זורמים או חשמל בבתיהם. בעודי עונשת שם מבולבלת, כמה שוטרים עלו על רכב ונסעו לעבר ההמון ואז והחלו לירות באוויר עד שכל האנשים התפזרו ורצו לצדדים. לאחר מכן הם החלו במו”מ ונאמר לנו לחכות.

למזלי האנזי היה במחסום גם כן והחלטנו לנסות תדרך היקפית. אבל גם הדרך הזאת הייתה חסומה בידי מקומיים. לא הייתה לנו ברירה אלא לפנות לאחור ולחזור לצומת הראשית. עדיין לא היה מאוד מאוחר, רק שתיים בצהריים, אבל חששתי שאם אצטרך להסתובב חזרה הדרך עד הכפר הבא בו אוכל לישון רחוקה מאוד. כל אזור ה”חוף הפרוע” נחשב מסוכן מאוד. ובכלל, אי אפשר להסתמך על מפה, לראות שם של עיר ולהחליט לישון שם. צריך להתייעץ לפני עם מקומיים על נקודות בטוחות לעשות את הלילה לאורך המסלול.
לבסוף, לאחר מספר שעות, הודיעה לנו המשטרה שאנחנו יכולים לעבור דרך המחסום מכיוון שראש העיר הגיע על מנת לנהל משא ומתן עם המפגינים. עקבנו אחרי רכב המשורה דרך פיסות זכוכית, שרידי צמיגים בוערים, צינורות בטון וגזעי עצים ענקיים אשר הונחו באמצע הכביש. חשתי מאוימת בשלבים מסוימים, במיוחד מכיוון שאנ יכל כך פגיעה על האופנוע. ילד אחד זרק עליי אבן בי אבל למזלי היא הייתה קטנה ולא נגרם נזק.

כשהגעתי סופסוף לבאקפאקרס הופתעתי לראות שני בחורים יהודים שעשו את כל הדרך המוטורפת הזאת בשביל לחלק מצות לפסח! הם אפילו נתנו לי נרות שבת להדליק. לא יאומן כי באמצע שומקום זה קורה! היינו סך הכל ארבעה ישראלים (בחור שמתנדב במקום כבר חצי שנה, שתי מטיילות ואני) אז הכנו מצה-ברייט חגיגי עם שום, בצל וחמאצ גנג’ה. וכך, אחרי יום ארוך ומוזר, הגעתי למסקנה שאסור לך להיות יותר מדי בטוח כיצד יומכם יסתיים, במיוחד כאשר אתה באפריקה.

היום לקחתי הפסקה מהרכיבה בשביל ליהנות מקופי ביי, אשר נקרא כך בגלל המספר העצום של עצי הקפה שצמחו כאן מזרעים מספינה טרופה או על ידי בוזזים. האזור הוא יפה, אם כי הנהיגה יכולה להיות קשה. בכל רגע כבשים, עזים, פרות, סוסים וילדים יכולים לקפוץ ממש לתוך הגלגלים שלך, וזה אפילו בלי להזכיר את הבורות בכביש שגורמים לך לזגזג כמו מטורף.

שוטטתי לאורך החוף, קראתי ספר והטענתי סוללות (שלי ושל המכשירים האלקטרוניים השונים). לארוחת צהריים אכלנו צדפות טריות ומצה עם דבש. אני מתכננת לעזוב מוקדם מאוד מחר יחד עם האנזי על שביל היקפי בתקווה שהוא לא ייחסם. בוא נראה מה מחר מביא!

—————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי