רכיבת ירח דבש באיזורים של פעם בחיים

נעם ומתן ממשיכים במסע הרכוב המקורי שלהם. אם זה היה קל, מה יספרו לילדים…

לבלוג של נעם ומתן כאן

פטגוניה אהובתנו

11 בנובמבר 2015

נעם: למחרת מזג האוויר התבהר. יצאנו מלונקימאי והתחלנו לרכב, למעשה רואים את צ׳ילה בפעם הראשונה. אם ארגנטינה היא מישורים עצומים, רוחות נושבות ודרכים פתוחות, צ׳ילה היא אלף גוונים של ירוק. הדרכים מתפתלות וסגורות יותר, מוקפות בעצים ובגבעות ירוקות. אני מרגישה כאילו אנחנו רוכבים דרך תיאור של יער מהאגדות. הגענו לפוקון אחר הצהריים ומצאנו עיירה תיירותית כמעט ריקה מאדם, שוכנת למרגלות הר געש מכוסה לבן. בילינו בה שלושה ימים, במהלכם טיילנו וחווינו את האזור היפהפה בו שוכנת פוקון, הר געש, פארקים לאומיים ומעיינות חמים.

פוקון

מתן: מלונקימאי המשכנו לפוקון ולהר הגעש הפעיל ויאריקה ששוכן למרגלות העיר. בשל התפרצות הר הגעש במרץ האחרון, ההר מעשן וכל העת רואים עשן לבן יוצא מפסגת ההר. מראה מרהיב וייחודי לראות ולהפנים שההר חי. שלושה ימים בילינו בפוקון המנומנמת. בעונה מדובר בעיירת נופש מלאת תיירים ושוקקת חיים. שכרנו קבניה (בית עץ) על שפת האגם, ונהנינו בערב מחום האש באח ובבקרים ארוחת בוקר מול האגם. הרכיבות בכבישים המתפתלים בין גווני הירוק השונים ותכלת השמיים, לויאריקה הלבן מהשלג שטרם נמס, יפהפה. מדי פעם וידאנו אחד מול השנייה שהמראות נצרבים לנו בזיכרון כדי שלא נשכח

נעם: חצינו את הגבול חזרה לארגנטינה והתחלנו בנסיעה לכיוון ברילוצ׳ה. בדרך עברנו בסן מרטין, והיופי של העיירה שכנע אותנו להישאר בה כמה ימים. בין סן מרטין לברילוצ׳ה שוכנת דרך ״שבעת האגמים״ המפורסמת, שציפינו שתהיה אחד השיאים של הטיול שלנו. הדרך מתפתלת בין שבעה אגמים גדולים, סן מרטין שוכנת על שפת הראשון וברילוצ׳ה על שפת האחרון. לצערנו, מזג אוויר פחות מוצלח, ואולי גם ציפיות גבוהות מדי, הובילו לכך שהדרך לא השאירה בנו רושם מיוחד

מתן: לברילוצ׳ה הגענו אחרי מספר ימים בסן מרטין דה לוס אנדס. בילינו בברילוצ׳ה מספר ימים, בבית מלון ששוכן על שפת האגם, עם בריכת אינסוף שחלקה מקורה וחלקה בחוץ, שהזכיר לנו שאנחנו בירח דבש. הבשר בארגנטינה בכלל, ובברילוצ׳ה בפרט, מעולה, מה שהוביל אותנו לאכול סטייק ערב אחר ערב, במשך שבוע ימים. בברילוצ׳ה מודדים את המרחק ממרכז העיר וכך מסמנים אתרים וכתובות. בקילומטר ה-17 יש עמדת תצפית אליה עלינו ברכבל ומלמעלה השקפנו על נוף האגמים המקיפים את בברילוצ׳ה. כל כך הרבה אגמים שכבר נדמה שיש החלפת תפקידים, איים כחולים שמוקפים על ידי יבשה ירוקה.נעם: מברילוצ׳ה נסענו לאל בולסון, הדרך לשם מתפתלת ויפהפייה, עוברת דרך הרים מלאי עצים. הגענו להוסטל קסום ששוכן מעט מחוץ לעיר. האווירה הנינוחה בעיר, הטבע מסביבה, האנשים והאווירה בהוסטל גרמו לנו לא לרצות לעזוב לעולם. אבל… הדרך קוראת לנו ומאל בולסון נמשיך לצ׳ילה כדי לרכוב בקרטרה אוסטרל, הדרך הדרומית במדינה. אחרי שבועיים בהם עשינו מרחקים קצרים יחסית, ״חנינו״ במקומות למשך תקופה ממושכת ונתנו לאופנוע לנוח, כעת נצטרך להתרגל שוב לעבור למקום חדש כל יום, ולשגרה שליוותה אותנו בתחילת הטיול.

הקרטרה אוסטרל

15 בנובמבר 2015

הקרטרה אוסטרל– המשמעות המילולית של השם היא ׳הכביש הדרומי׳. כביש שתחילתו בפורטו מונט וסיומו בוילה אוהיגינס. 1200 קילומטרים בדרום צ׳ילה של אזור פראי, כמעט ולא מיושב. כביש שנמצא שנים תחת עבודות תשתית בשלבים שונים, חלקו סלול וחלקו דרך עפר מלאת בורות ואבנים.

חלום הרכיבה על אופנוע בקרטרה אוסטרל הוא חלום שמתבשל אצלי בראש כבר כמה שנים. לפני חמש שנים עקבתי אחרי יומן המסע של יוני בן שלום, שהגדיל לעשות וחצה את האמריקות על אופנוע. הוא נתן לי את ההשראה, דרך הבלוג שלו ״הרפתקה״ (מומלץ לקריאה) נשביתי בתיאורים ובתמונות. בהמשך שמעתי וקראתי תיאורים של רוכבים אחרים על הקרטרה. חלקם תיארו אותה באוזני כדובדבן שבמסע הרכיבה שלהם. כך הפכה הקרטרה אוסטרל לאחת מהדרכים שסימנתי כרכיבת חובה ביום מן הימים.
הנוף בקרטרה אוסטרל הוא נוף מאוד מרוכז. הוא חזק, עוצמתי, בועט בפנים וחודר עמוק עמוק ללב, כמעט משתק. ההרים הם גבוהים ומחודדים ועוטים צורות שונות. האגמים צלולים לחלוטין ונשקפים מהם גוונים שונים של כחול, טורקיז וירוק. הפרות מדושנות, העשב ירוק מאוד ומלא בפריחה צהובה, והעצים פורחים באדום וצפופים על ההרים עד שנדמה כי הם עצמם ירוקים ואדומים. נוף מרוכז שלא מפסיק להפתיע ולהתחדש, אחרי כל עיקול בכביש מתגלה תמונה יותר יפה ועוצמתית מקודמתה.

לא רק הנוף משתנה, גם הדרך מרבה להשתנות ולהפתיע. בגלל העבודות שבכביש, יכול להיווצר מצב שבהפרשים של שעות, אפילו שעה בודדת, הכביש משתנה. כך קרה שבאחד הימים כשרכבנו, נעמד מולנו טרקטור, שהחל לעבד את האדמה הקשה והקלה לרכיבה, הופך אותה לתללים של חול. הזעקות שלנו שימתין דקה וייתן לנו לעבור, לא עזרו. לבחור הייתה תוכנית עבודה ובטח לא אופנוע יעצור אותו. כך עמדנו מול המפלצת הצהובה והאימתניות, שפופים ונפולי פנים וראינו מול עינינו איך ברגע אחד הוא הופך את האדמה לסיוט עבורנו. גם אופנוע שטח היה מתקשה לעבור את הקילומטר שלפנינו. למזלנו, באותם ימים רכבנו עם שני אמריקאים שפגשנו ויחד עזרנו אחד לשני לדחוף את האופנועים דרך הקילומטר המייגע. יום לאחר מכן, כשחזרנו באותה הדרך, גילינו שהאדמה המייאשת חזרה שוב לצורתה הקודמת, שוטחה והודקה.

היו עוד פעמים רבות שעמדנו בניסיונות קשים מול הדרך הפתלתלה והמשתנה. כמו בפעם ההיא שהגענו לקטע כביש שבדיוק שפכו בו 14 קילומטר של חלוקי נחל, שלב אחד לפני ששופכים חול ומהדקים. ניסיתי למצוא טכניקה לרכוב על האבנים האלה, אבל מה שלא עשיתי לא נתן לי או לנעם תחושת יציבות וביטחון. לו הייתי רוכב בודד, עם ציוד של רוכב בודד, אולי הייתי מצליח. ספק רב. אבל כידוע, אנחנו שניים על אופנוע אחד. עם ציוד מלא האופנוע כבד, כבד מאוד, 400 קילוגרם. לא הייתה לו שום אחיזה בדרך החתחתים הנוראה הזו, לא היה לצמיג במה להיאחז. פחדתי. הדרך היחידה לעבור את זה היא להתגבר על הפחד שגורם לאחיזה חזקה מדי של הכידון ולהתנגדות. כנגד האינסטינקטים להגביר את הקצב כדי להקטין את חיכוך הצמיג עם האבנים. להרפות את האחיזה מהכידון, ובעיקר לשכוח מהשימוש בבלמים. כדי להקטין את הלחץ על הכידון רכבתי בעמידה בזמן שנעם יושבת מאחורי, אני לא בטוח מי מאיתנו היה מבוהל יותר. מה יכולתי לעשות שבאמצע הדרך סימן לי עובד בכביש לעצור בגלל תנועת רכבים כבדים מהצד השני? אם הייתי בולם בלימה חזקה היינו עפים ללא ספק, לא נותר לי אלא לצעוק בספרדית עילגת, "No possible!" ולהמשיך לנסוע. לקח לי 40 מטר לעצור. אחרי כמעט שעה ארוכה ומורטת עצבים, סיימנו את קטע הכביש הזה. הרפתקה ביקשנו, לא? מי יודע, אולי יום אחר כך, לאופנוענים אחרים שבאו מדרום, קטע הכביש הזה כבר נראה אחרת לגמרי.

חלק מהרפתקה הגדולה מתבטא בשינויים המהירים בהחלטות שקיבלנו. התחלנו את היום במחשבה על מסלול אחד וסיימנו אותו בהעלאת האופנוע על מעבורת באורך של שעתיים. כל זה קרה במקריות גמורה, ביום שפגשנו שני רוכבים אמריקאים שסיפרו לנו על המעבורת שמקיפה אגם ומאפשרת להימנע מקטע דרך של כ-130 קילומטרים מאוד קשים שהוזהרנו מפניהם על ידי רוכבים אחרים.

רק שעה קודם היינו בכלל על סוסים, מביטים על הנוף ממנו נשקף הר הטירה, שצורתו מחודדת כמו צריחים. בכלל לא ידענו על מעבורת, בכלל לא חשבנו על אפשרות כזו. אני רציתי להישאר ולעשות עוד לילה, נעם רצתה להמשיך לרכוב. החלטנו להמשיך לרכוב. אחרי כמה קילומטרים גילינו שעקב העבודות בכביש הדרך חסומה עד השעה שש. ושם בנקודה זו, באמצע הדרך, פגשנו את גרי וג׳ים, שני חברי ילדות, שבראשית שנות השישים לחייהם עדיין ממשיכים לרכוב על אופנועים. הם אלו שסיפרו לנו על האפשרות של המעבורת, וביחד קיבלנו החלטה לנסוע 10 קילומטר עד לנמל, שם העלנו את האופנועים למעבורת לנסיעה של שעתיים עד לצ׳ילה צ׳יקו. מאותו הרגע, בימים הקרובים רכבנו ביחד עם גרי וג׳ים.

למחרת יצאנו בכיוון ההפוך, בחזרה אל עבר הקרטרה אוסטרל, דרך שנעשה הלוך חזור, כדי לעקוף את קטע העבודות בכביש. הרכיבה ביום הבא מצ׳ילה צ׳יקו לפוארטו ריו טרנקילו, הייתה מרהיבה. רכבנו לאורכו של האגם הכי גדול בצ׳ילה וזכינו שוב לנוף המרוכז כל כך של הקרטרה אוסטרל, המים הכחולים, שרשרת ההרים המושלגת, שמיים בהירים ושמש. כמה מזל היה לנו. זכינו לשבוע של הפוגה באזור לא יציב מבחינת מזג אוויר וכל השבוע רכבנו במזג אוויר נהדר. הגענו לריו טרנקילו ויצאנו לשיט בין מערות השיש שהמים חצבו באגם.

7 ימים בקרטרה, עיירות קטנות, נופים מרוכזים ועוצרי נשימה, הרפתקה גדולה.

——————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לנעם ומתן בללי

——————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי