המעבר מפנמה לקולומביה

המאירה פנים לרוכבי אופנוע

הנה זה חוזר- לירן ממשיך להפליא בצילומים וסיפור דרך נהדר – הקטע לקוח מהבלוג השוקק מידע שלו – כאן – תיהנו!

הערה:הפוסט על קולומביה יחולק לשני פרקים לפחות,היות וצילמתי וחוויתי כל כך הרבה וברצוני לשתפכם במקסימום מהחוויה ולכן פשוט קשה להכניס הכל בפרק אחד אז סליחה מראש.

לאחר שסיימנו להעמיס את האופנועים חזרנו אל הטרמינל החתמנו דרכונים ועלינו למעבורת הענקית הזאת קפצתי לראות שהקרנף קשור ועגון לרצפה כמו שצריך,מיגל ואני ניגשנו לקבלה שנראית כמו קבלה במלון איכותי,קיבלנו מפתחות לחדר ובשעה 19:30 יצאנו אל הדרך,ביי ביי צפון ומרכז אמריקה אני מפליג ליבשת חדשה בה עדיין לא ביקרתי וגם לך פנמה שלום ולא להתראות ארץ הניירת והביורוקרטיה המיותרת.
הלכתי אל החדר יחד עם מיגל(ספרדי)החדר כל כך קטנטן שאפילו אי אפשר להסתובב,הלכת למקלחת- תחזור ברוורס,ההפלגה ארוכה ותימשך כ 20 שעות ולכן החלטתי לשטוף את המגפיים בעיקר בחלק הפנימי שלהם כך שעד מחר שנגיע לקולומביה הן תתייבשנה,המעבורת שייכת לחברה איטלקית ולכן הצוות על המעבורת מאיטליה וכך גם המסעדה ושמעתי עליה דברים טובים אז הגיע הזמן להעמיד במבחן הטעימות את הפיצה האיטלקית מול הפיצה מבליז,כן אותה הפיצה שנתנה לי סטירה והחזירה אותי אחורה בזמן לפחות ב 25 שנה אל עבר ילדותי,הלכתי למסעדה עם מיגל ובמסעדה פגשתי שוב את מישל(צרפתי) ישבנו ופטפטנו והזמנו כל אחד פיצה,הביס הראשון שהוא הביס המשמעותי בעיניי והוא זה שקובע האם הפיצה מנצחת או לא היות והנגיסה הראשונה בפיצה בבליז היא זו שנתנה לי את הסטירה,לאחר כרבע שעה הגיעה הפיצה הריח שעולה ממנה נהדר וגם צורתה מראה שהכינו אותה באופן ידני,חתכתי חתיכה והתכוננתי למבחן הטעימה,נגסתי נגיסה ממשולש הפיצה שהחזקתי בידי וואוו פשוט טעים,חיכיתי לסטירה שתחזיר אותי אחורה בזמן וגם אם לא 25 שנה אז לפחות כמה חודשים אל אותה הפיצה בבליז,אך משום מה לא חזרתי בזמן לשום מקום אלא נשארתי כאן בהווה במסעדה איטלקית על "מעבורת הרפאים",אחזור ואומר שהפיצה הייתה טעימה אך לא נפלתי מהכיסא,לאחר שסיימנו לאכול מישל שאל אותי עם מי אני רוכב אמרתי לו שעד עכשיו הייתי לבד כל הדרך ושלשום רכבתי עם מיגל כל היום(אמנם רק בפנמה סיטי) ואפילו לקחנו חדר ביחד אז אולי אמשיך עם מיגל דרומה עדיין לא דיברנו על זה,ישבתי עוד קצת במסעדה ופגשתי עוד ועוד תיירים, אחד מהם תייר מהולנד עם פנס בעין,שאלתי אותו מה קרה לפנים שלך?והוא סיפר לי שהוא הותקף ונשדד בעיירת החוף סן חואן דל סור שבניקרגואה,לאחר שחזר ממסיבה בה הוא שתה קצת הוא החליט ללכת אל הכספומט ושלושה שודדים כנראה עקבו אחריו ותקפו אותו,הם הכריחו אותו להוציא סכום גדול ממה שהוא התכוון למשוך מהכספומט,בדיעבד הוא מודה בטעות ואמר "נהגתי בטיפשות ולכן זה מגיע לי",אמרתי לו ששמעתי על עוד המון מקרים שכאלו ספציפית בעיר הנ"ל ושלא אהבתי את המקומיים בניקרגואה,לאחר כשעתיים חזרתי אל החדר עייף מיום ארוך של ביורוקרטיה,מיגל כבר הלך לישון ולכן השתדלתי לשמור על שקט,התקלחתי והלכתי לישון.

בבוקר לאחר שהתעוררתי חזרתי למסעדה ושתיתי קפה,לאחר מכן לקחתי איתי את המגפיים שעדיין לא התייבשו ויצאתי לסיפון ליהנות מהשמש והרוח,במהלך היום שאלתי את מיגל מה התכניות שלו להמשך הדרך?האם יש לו המלצה על מלון בקרטחנה אליה אנחנו נגיע בערב? וכו' על כל השאלות הוא ענה "נראה" או "לא יודע" או "אני מעדיף לצאת כל יום ב 5 לפנות בוקר ולנסוע עד הצהריים" וכו' ולכן הבנתי ממנו שהוא לא כל כך מעוניין לרכב ביחד,לא רוצה לא צריך,אחה"צ הגענו לקרטחנה שבקולומביה נאמר לנו להמתין במסעדה עד שנקבל אישור מהרשויות,כעבור כ 40 דקות דלת המעבורת נפתחה ומיד נכנס בחור מרשויות ההגירה ואמר לכולם לצאת ולחנות לצד המעבורת,יצאנו מהמעבורת וגלגלי הקרנף נגעו לראשונה באדמת יבשת דרום אמריקה האושר נראה על פני כולם וכך גם אני כל כך שמחתי שסוף סוף הגעתי לדרום אמריקה עליה שמעתי כל כך הרבה סיפורים,לאחר שכל האופנועים עזבו את המעבורת אותו הבחור מרשויות ההגירה ליווה את כולנו בתהליך החתמת הדרכונים ותהליך הכנסת האופנועים במכס,לא נדרשנו להציג צילומים של הרישיונות והדרכונים היות והבחור צילם בעצמו,לאחר שכולם סיימו את התהליך חזרנו אל האופנועים,פקידת מכס הגיעה ואימתה את הנתונים שברשותה,מספרי שילדה ומספרי רישוי וחתמה על הטופס,כמו כן כאשר הגענו תעודת ביטוח צד ג' שהיא חובה בקולומביה הייתה מוכנה עם כל פרטי האופנועים,נדרשנו לשלם 19 דולר עבור התעודה ושוחררנו לדרכינו,סה"כ כל התהליך לקח קצת יותר משעה,מיד הרגשתי את ההבדל בין פנמה לקולומביה הכל מסודר הכל מתוקתק פשוט חוויה,אני כבר אוהב את קולומביה,היות והבנתי שמיגל הספרדי אינו מעוניין להמשיך יחד שאלתי את מישל הצרפתי שהראה נכונות להמשיך יחד האם הוא רוצה שנרכב ביחד והוא אמר כמובן,הנענו את האופנועים ויצאנו מהנמל אל עבר העיר קרטחנה,כעבור כ 20 דקות מצאנו מלון נחמד במחיר סביר וחנינו בלובי של המלון,החלפנו בגדים ויצאנו להסתובב בעיר.

האופנוע של מיגל – המשיך סולו

קרטחנה(Cartagena) או בשמה המלא קרטחנה דה אינדיאס היא עיר עתיקה ומיוחדת ביופייה שידעה מלחמות רבות עקב מיקומה האסטרטגי,אהבתי במיוחד את העיר העתיקה ורחובותיה הצרים,מבנים קולוניאליים צבועים במבחר צבעים,הרחובות די נקיים והאנשים פשוט יפים ונחמדים,כל רחובות העיר מקושטים בנורות צבעוניות היות וחג המולד מתקרב ובא,מישל ואני התיישבנו במסעדה מקומית והיינו התיירים היחידים במקום,לאחר שסיימנו לאכול המשכנו להסתובב בעיר ופתאום אני שומע שוב "לירן!!"אני מסתובב ואת מי אני רואה מולי?כן,מי אם לא את כריס ולורי,תוך כדי שאנחנו מתחבקים אני אומר להם "ראיתם מה זה?אמרתי לכם שניפגש שוב" הכרתי להם את מישל דיברנו כחצי שעה בה הם סיפרו לנו על הפלגתם באוניית המפרש שהגיע לקרטחנה באותו היום והאופנועים עדיין על האוניה ורק מחר ישוחררו מהמכס,נפרדנו במשפט הרגיל הם אמרו "אנחנו ממהרים דרומה ולכן אולי לא נפגש שוב" ואני אמרתי להם"נפגש בהמשך הדרך",מישל ואני המשכנו להסתובב בעיר ושוב אני שומע "לירן!!"נו מי זה הפעם?אה סילביאנה ופיליפה הזוג הצ'יליאני שחי בארה"ב ופגשתי בתחנת הדלק בבוקטה שבפנמה,"מנשמע חברים?"ישר פיליפה אמר לי ולמישל "בואו שבו ותשתו איתנו בירה", אמרתי "יאלה סבבה" סביב השולחן הענק ישבו כ 10 רוכבים מתוכם 3 זוגות ושתו בירה כולם הגיעו היום באוניית המפרש,על האוניה היו 17 אופנועים כולם בדרך דרומה,הם סיפרו לי על ההפלגה,5 ימים בים כאשר הם עצרו וביקרו בכמה איים בים הקריבי בצד הפנמי,הם אכלו ושתו כיד המלך על האוניה,"וואוו נשמע מגניב נשמע שעשיתם חיים משוגעים"אני אומר ואז התחילו הסיפורים על מחלות הים בהם הם הקיאו את נשמתם,הצריבה מהשמש היות והם שהו רב הזמן על הסיפון וכו'.
מצד אחד קינאתי בהם קצת היות והם ביקרו באיים מצד שני ראיתי קצת יותר מהם במרכז אמריקה במיוחד בחלקה הדרומי,היות והם מיהרו להגיע לאוניה בזמן כי הם קנו כרטיסים 6 חודשים מראש,התנחמתי בכך שזמן ההפלגה לקח להם פי 5 מאשר לי וגם עלתה פי 3 ואת האופנועים הם העמיסו בעזרת חבלים ומנוף, כאשר לחלק מהם נגרם נזק מינורי בעת ההרמה,אז כמו בכל דבר יש פלוסים ויש מינוסים,לאחר שסיימנו לשתות כמה בירות חזרנו למלון,ישבנו במרפסת ובעל המלון אמר "הקפה על חשבון הבית,תרגישו חופשי לשתות כמה שאתם רוצים" אז שתינו כמה כוסות של קפה קולומביאני משובח ולאחר כשעה קבענו לשעה 8:30 בבוקר והלכנו לישון.
בבוקר בשעה שקבענו מישל ואני יצאנו לאכול ארוחת בוקר,משם המשכנו לראות את אחד מהאתרים ההיסטוריים בעיר שהוא מבצר סן פיליפה,המבצר הוקם בשנת 1639 ובנייתו הושלמה לאחר 150 שנה בשנת 1789 כצורך הגנה על תושבי העיר ונתיבי התחבורה וכמו כל מבצר אחר הוא מוקם בנקודה אסטרטגית גבוהה שחולשת על העיר והכניסות אליה,שילמנו כניסה והסתובבנו כשעתיים במבצר המרשים הזה,בתוך המבצר יכולנו לראות רשת מעברים נסתרים העוברים בעומקו של המבצר,כמו כן עשרות תותחים עתיקים שנפרשו בראש המבצר,פשוט נפלא.

בהמשך כל אותו היום המשכנו להסתובב בעיר היפה הזאת,בחלק מהרחובות ראינו קירות שמעוטרים בגרפיטי מקצועי ממש אומנות רחוב עם ציורים מרשימים באיכות מעולה ולא הגרפיטי המכוער שאנחנו מכירים,לקראת ערב חזרנו אל המלון עייפים ותשושים אך עם מקבץ ענק של תמונות נפלאות,שתינו שוב קפה במרפסת והלכנו לישון מחר אנחנו ממשיכים דרומה.למחרת בבוקר בשעה 8:30 בדיוק לאחר שאכלנו כל אחד 2 אמפנדות ושתינו קפה יצאנו לדרך,הכביש עבר בין הרים וכפרים קטנים לפעמים כל כך קטנים שפשוט אי אפשר לקרוא לזה כפר,הנוף הירוק המשיך להרהיב ביופיו הטרופי,טיפסנו בהרים,ירדנו אל הגיאיות,לאחר מכן טיפסנו שוב הפעם העליה הייתה ארוכה ונמשכה לאורך זמן המשאיות נעות לאט מאוד ובקושי מצליחות לעלות את העליות האלו,כל משאית שכזו מוציאה עננים של פיח שנראים מרחוק,המשכנו לטפס עד לגובה 2,827 מטרים כן קצת יותר מגובהו של הר החרמון,הדרך מפותלת עם קצת ערפל ואפילו קריר,נחמד אני מת על זה,הכבישים בקולומביה בנויים ככה שרב הזמן אתה מוצא את עצמך עולה עליות בהרים או יורד בירידות ולאורך רב היום הכבישים מפותלים וסלולים ברובם ברמה טובה פלוס,לקראת צהריים עצרנו לאכול במסעדת דרכים,שוב הרבצתי מנת בשרית ואפילו גבינות מקומיות שמכינים במחלבה שליד המסעדה,בעל הבית הציע לנו לטעום מהן ואח"כ גם חייב אותנו בחשבון על הטעימות,נו לכו תבינו את זה,את האמת הפעם לא היה לי כוח להתווכח וגם ככה הארוחה הייתה זולה אז שילמנו והמשכנו דרומה,שוב בדרך נראים מכל עבר מפלי מים לכל כיוון שאפנה את ראשי אראה מפל מים כלשהו לפעמים מפלים קטנים ולפעמים מפלים גבוהים ושוצפים,המקומיים מנצלים את המים הרבים כדי לשטוף את רכבם,לאורך הכביש נראו זרנוקי מים המתיזים את מימיהם גבוה לשמים,המקומיים פשוט ניתבו את זרם הנחלים אל תוך צינורות השקיה והמים ניתזים באוויר ללא צורך במשאבה כלשהי,ממשיכים בדרך וריחות מגוונים נישאים אל עבר אפי,ריח הצמחיה הרטובה מגשם או לחות,ריח הפרות,ריח העצים,ריח הסוסים,ריח הקפה וריח המסעדות פשוט נפלא,היו גם ריחות כמו משאיות מעשנות עשן דיזל שחור,קטנועים מעשנים עשן של דלק מעורבב בשמן(ריח אותו דווקא אני אוהב),חשוב לציין שבכבישי האגרה בקולומביה אופנועים פטורים מתשלום ובכל נקודת תשלום שכזו יש נתיב מיוחד לאופנועים בו אנו עוברים חופשי,ויוה קולומביה,מדי פעם אנחנו מגיעים לקטעי כביש שבשיפוץ והתנועה נעצרת,לפעמים לזמן ארוך של כ 45 דקות,

לקראת ערב הגענו למדג'ין(Medellín) ומצאנו במקרה גסטהאוס שבעליו יהודי גאה והוא אפילו יודע כמה מילים בעברית,החדר היחיד שפנוי הוא חדר בעל 3 מיטות ולכן מישל ואני החלטנו לקחת את החדר ביחד,אנחנו נשאר כאן כמה ימים אז ככה שזה יקל קצת על ההוצאות,החלפנו בגדים ויצאנו לחפש משהו לאכול,לאחר שאכלנו חזרנו למלון והתיישבנו לתכנן את הנתיב למחר,כאשר אנחנו יושבים לתכנן את הנתיב ליום שלמחרת אני שב וחוזר ואומר למישל,"צריך לקחת בחשבון הפתעות שכאלו כגון,מזג אוויר,תקלות, שיפוצים בכביש וכו' ולא לחשב על יבש" לעומת זאת מישל כל הזמן אומר לדוגמה "יש לנו 600 ק"מ ואנחנו רוכבים במהירות ממוצעת של 90 קמ"ש אז זה יקח לנו 7 שעות" בתור אחד שלא אוהב להתווכח אומר "סבבה נחיה ונראה בכל מקרה נכין תכנית מגירה" ומניסיון תכנית המגירה בדר"כ הופכת לתכנית היומית.

אתחיל ואומר שלמדג'ין אפשר לקרוא גם מדיין,מדג'ין היא עיר ענקית שנמצאת בגובה 1,500 מטר מעל פני הים,עיר זו נחשבת לעיר השנייה בגודלה בקולומביה ומתגוררים בה למעלה מ 2.5 מיליון תושבים,העיר הזאת מפותחת כל כך שאפילו יש בה מטרו(רכבת קלה)חשמלית שמגיעה לרוב אזורי העיר ואפשר למצוא בעיר הזו כל מה שתרצו,מדג'ין הייתה העיר בה גדל פבלו אסקובר אחד מסוחרי הסמים העשירים והאכזריים בהיסטוריה ובתחילת דרכו כינו אותו כ"רובין הוד" של קולומביה,הוא היה כל כך אכזר שעד היום אנשים מקבלים עור של ברווז כאשר הם שומעים את שמו למרות שהוא נהרג ע"י המשטרה לפני למעלה מ20 שנה,בעבר העיר נחשבה לאחת מהמסוכנות בעולם,אך כיום היא די בטוחה ואני הרגשתי בה בטוח מאוד.
טוב נמשיך בבוקר הלכתי למוסך ימאהה שנמצא כ 50 מטרים מהגסטהאוס ושאלתי האם אני יכול לבצע את הטיפול בעצמי במידה וארכוש את החלקים אצלם,נציג המכירות אמר לי כמובן אין בעיה צעדתי חזרה לגסטהאוס להביא את הקרנף,קניתי את כל החלקים הנחוצים לטיפול,היות והחלקים בקולומביה זולים ביחסית לשאר המדינות קניתי עוד כמה חלקים להמשך הדרך,לאחר מכן ביצעתי את הטיפול בחניית המוסך,כשסיימתי אמרתי תודה רבה,כמה תמונות עם החברה הנחמדים ,החזרתי את הקרנף אל החנייה בגסטהאוס,התקלחתי זריז ויצאנו להסתובב בעיר.
מישל חולם לראות את פסליו וציוריו של אמן קולומביאני מפורסם בשם פרננדו בוטרו שאוהב לצייר ולפסל את דמויותיו שמנות,לכן היעד הראשון שהלכנו לראות בעיר הוא כיכר בוטרו,כדי להגיע לשם נסענו במטרו,קנינו כרטיס כיוון אחד כי פה לא מוכרים כרטיסיות בעלות של קצת פחות מדולר,עם כרטיס אחד אפשר לנסוע הלוך וחזור בכל רחבי העיר בתנאי שנשארים בתחנה ולא יוצאים ממנה החוצה,הרכבת הגיעה בדיוק בזמן ונסענו בה כ 10 דקות עד שהגענו לתחנה שקרובה לכיכר,הייתם צריכים לראות את ההתרגשות שאחזה במישל,למרות השפם הענקי שלו אפשר היה לראות את חיוכו הזורח,דרך אגב מישל מקבל המון מחמאות על השפם שלו במיוחד בדרום אמריקה,הסתובבנו וצילמנו,מישל התמקד בפסלים המרובים שפזורים בכיכר וצילם כל פסל מכל זווית אפשרית,אני בינתיים צילמתי חוץ מאת הפסלים כמובן צילמתי גם את האנשים המסתובבים ברחוב,הקולומביאנים מסביב פשוט נחמדים כולם מחייכים והאווירה כל כך שלווה ורגועה ברחובות,לא שמעתי אפילו צעקה אחת במהלך כל היום,אפילו השוטרים שמסתובבים ברחובות נהנים בחיוב לשאלה "אתה יכול לצלם אותי" כן ראיתי יותר מפעם אחת שמישהו או אפילו משפחה שרצתה להצטלם כולם ביחד ופשוט ביקשו מהשוטר שיצלם אותם,התבדחתי ואמרתי "אולי מהסיבה שהוא היחיד שלא יברח עם המצלמה",

הסתובבנו ברחובות העיר כל אותו היום,אכלנו שתינו ולקראת ערב הלכנו לפגוש בחור צרפתי שאחותו עבדה עם מישל במקום עבודתו בצרפת,ישבנו לאכול והזמנתי לי ספגטי בולונז שהיה נחמד ולא יותר מזה,שוב רכבת מטרו עמוסה ואחרי יום ארוך שכזה כל מה שנותר הוא מקלחת,פיפי ולישון,לילה טוב.
למחרת בבוקר לאחר שאכלנו את "ארוחת הבוקר" שכלולה במחיר ואני אסביר מדוע שמתי מרכאות,אתמול בבוקר שאלנו את הבחור שיושב בקבלה של הגסטהאוס איפה מקבלים את ארוחת הבוקר שכלולה במחיר?הוא ענה גשו לחנות שצמודה לכניסה ושייכת לבעל הגסטהאוס והוא יתן לכם את ארוחת הבוקר" אמרתי למישל "סבבה בוא נלך לחנות ונראה מי מה מו" לאחר כעשרים שניות הגענו לדלפק החנות שאלנו "איפה ארוחת הבוקר" והבחורה שהייתה במקום שמה בידינו ואמרה "בבקשה 2 ביצים ו 2 פרוסות לחם לכל אחד,המטבח ליד החדר שלכם והקפה פה בפינה תרגישו חופשי" אני מסתכל על מישל והוא עלי והתחלנו לצחוק, אמרנו "מה אלו ביצים טריות בוא נלך לטגן אותן"לאחר שטיגנו את הביצים ישבנו לאכול,זמן הטיגון היה ארוך יותר מהארוחה עצמה,לאחר מכן החלטנו שגם היום נצא להסתובב במדג'ין,היות וחלק מהשכונות בנויות על מדרונות ההרים שמסביב המטרו לא יכולה להגיע לשם ולכן כחלק מהתחבורה הציבורית יש רכבלים,החלטנו לקחת אחד מהם כדי לראות את נוף העיר מהגובה,מתברר שאין צורך בתשלום נוסף והכרטיס שרכשנו עבור המטרו תקף גם לרכבל(כל עוד לא יוצאים מהתחנה לרחוב),הנוף הנשקף מעל יפה מאוד ובמדג'ין רב הבניינים והבתים צבועים בצבע חום אדמה מה שמתאים על פי דעתי לצבע הטבעי(ירוק וחום)ומשתלב יפה בנוף,שוב עלינו למטרו רק שהפעם היה כל כך עמוס שנאלצנו להידחס כמו סרדינים בקופסת שימורים,יד אחת בכיס עם הארנק והיד השנייה אוחזת ברצועת אחיזה שתלויה מהתקרה,לא שאפשר ליפול לאנשהו אבל בכל זאת,לאחר מכן הסתובבנו עוד קצת בשווקים ובמדרחוב ולקראת ערב הלכנו לפסטיבל האורות שמתקיים בדצמבר ונמצא לאורך הנהר,בפסטיבל הנ"ל כל דבר אפשרי מקושט בנורות לד,אפילו מעל הנהר פרוסה רשת עם נורות לד שמשנות את צבעם כל רגע,בובות ענקיות,במות מקושטות בדמויות של חיות ואנשים וכו' וכמובן מוזיקה ואנשים שמחים הולכים לאורך הנהר ופשוט שרים ונהנים,פשוט נהדר.

כעבור כמה שעות חזרנו לאזור של הגסטהאוס וחיפשנו מקום לאכול ארוחת ערב,היות וכל המקומות שנמצאים בסמוך לגסטהאוס מגישים אוכל מהיר ישבנו לאכול פיצה באחת המסעדות,כל אחד הזמין "משולש" פיצה ענק בגודל של מגש אוכל צבאי,כשסיימנו לאכול חזרנו לחדר ומחר נרכב לעיר סנטה פה דה אנטיוקויה לביקור לכמה שעות ולקראת ערב נחזור למדג'ין.העיר סנטה פה דה אנטיוקויה(Santa Fe de Antioquia) נמצאת כ 60 ק"מ מהעיר מדג'ין,לאחר ששוב כל אחד טיגן לעצמו את "ארוחת הבוקר" שהוא קיבל בגסטהאוס ישבנו ואכלנו ושתינו קפה קולומביאני משובח הנענו ויצאנו אל הדרך,הכבישים במדג'ין ומחוצה לה משובחים והנהגים מכבדים את חוקי הנהיגה,כעבור כ 20 דקות יצאנו מהעיר,שוב נופים ירוקים בהרים שמסביב והכבישים מפותלים,היות והעיר סנטה פה נמצאת נמוך ביחס למדג'ין רב הדרך הייתה בירידה ארוכה והטמפ' הנוחה התחילה לעלות,לפתע אני רואה שלט מוזר ולפני שאני מבין מהו הגענו למנהרה ארוכה שחוצה את ההר ואורכה כ 4 ק"מ,מצידה השני של המנהרה הנוף המשיך להדהים הרים גבוהים,מטעי בננות,נחלים,ואדיות,גשרים,פשוט נפלא,לאחר כ 40 דקות מאז שיצאנו את ממדג'ין הגענו אל היעד,סנטה פה היא עיר קולוניאלית עתיקה שנמצאת גאוגרפית נמוך יותר ממדג'ן ולכן גם חם מאוד כ 40 מעלות בצל והירוק הזוהר מסביב הפך ירוק כהה וחום,קשרתי את המעיל והקסדה ויצאנו להסתובב ולאכול משהו על הדרך,מרבית ממבני העיר נשתמרו בצורה טובה,רחובות העיר מסותתים והאווירה שקטה ופסטורלית,באחד מהרחובות יש מוזיאון המציג מוצגים שנמצאו באזור והכניסה אליו חופשית אז נכנסנו להעיף מבט קצרצר,לאחר שהסתובבנו כשעתיים בעיר הקטנה הזו ישבנו לאכול במסעדה מקומית ביכר המרכזית ומשם חזרנו אל האופנועים נסענו אל הגשר התלוי שהוא בעצם הסיבה שרציתי לבוא אל העיר הזאת,שמו של הגשר הוא פונטה דה אוקסידנטה(Puente de Occidente)בתרגום חופשי גשר המערב, הגשר עתיק ועבר לאחרונה שיפוץ,בנייתו החלה בשנת 1887 והוא היה נחשב לאחד מהגשרים התלויים הארוכים בזמנו,כמובן שהיום יש כבר גשרים ארוכים ממנו,הגשר צר ומאפשר נסיעה בכיוון אחד כל פעם,על הגשר יש שלושה נתיבים המרכזי לרכבים קטנים ובצדדים להולכי הרגל,הגשר עשוי מעץ ועשרות כבלי מתכת השזורים מאלפי גידים,פשוט גשר מרשים ביופיו,חצינו את הגשר פעמיים צילמנו,שתינו משהו קר ומשם קדימה חזרה למדג'ין,