יצאנו מתחנת הדלק, רק מאה מטרים חלפו ושלט מאיר עיניים מורה לראשונה על היעד, Nordkapp 240. בלימת חרום ועצירת פתאום על נתיב הנסיעה ליד השלט ומתחילים הצילומים, כמובן. מיותר לציין את ההתרגשות בלראות לראשונה את היעד כתוב כך על הדרך, שקית הדמעות שחררה כמה טיפות (אצל חלק מאיתנו אפילו יותר מקצת טיפות…), שזלגו בשמחה ובאושר על הלחי – אוטוטו זה קורה ואנחנו שם וממש נוגעים על באמת בחלום, שהולך ומתגשם.
כביש E6 האגדי שליווה אותנו 4 ימים נגמר לו, וכביש E69 מתחיל, זהו הכביש האחרון בנורבגיה, שיוביל אותנו אל היעד.

נדמה, שהדרך מתארכת, הציפייה והדקות שעוברות נמדדות במשורה ונראות כמו נצח… רק שיעבור כבר נשמעות הזעקות מתוך הקסדה…
הטמ"פ הולכת ויורדת ככל שאנו מטפסים במעלה ההרים. הרוחות מנשבות במהירות ובחוזקה ומאיימות לשלוח אותנו אל השוליים ומעקה הבטיחות. הישבן יוצא לעיתים מהמושב בכדי לאזן את האופנוע אל מול כוחות הטבע.
2 מעלות נמדדו באחת מתחנות הדלק ועם הרוח הנושבת, אנו מרגישים מתחת למינוס ובריבוע (כבר עדיף לרכוב בתוך המנהרות…).

98 ק"מ ליעד ובחוץ שורר "קור כלבים" רק אנחנו על הכביש (שלושת השועלים בדרך להגשמת חלומם…) ובתוך השממה ההררית בגווני הדלמטי. נוף עוצר נשימה, מרחבים ואופק שלא נגמר, תפאורה וגוונים מיוחדים המשתלבים עם אופק הרקיע ורעש מיוחד וייחודי של הטבע טעון בשלווה ורוגע אינסופיים. התחושה היא, שהעננים נושקים לקסדה ואנחנו מרחפים על שטיח פרסי והוא רק שלנו, הקור חודר לעצמות ומקפיא כול חלקה טובה… קצות האצבעות בידיים וברגליים כבר ללא תחושה (ובטח כבר כחולים…) והכפפות לא ממש מגינות, מבצעים תרגילי חימום לידיים והרגלים תוך כדי רכיבה בכדי לשמור על שפיות ויכולת לתפעל יעיל ובתזמון נכון את האופנוע.
בדרך אנו פוגשים בלהקות ובבודדים של כל אותם בעלי חיים שהשלטים הזהירו אותנו מפניהם, חלקם ממש בסמוך לכביש וחלקם בסבכי השיחים במרחק נגיעה מאתנו.
שלטי הדרך ליעד, מלווים אותנו בכפולות של 10 ק"מ פחות בכול פעם. 88, 78  68 וכך הלאה… והנה אנחנו מגיעים…
23:53 , 14 שעות רכיבה, 6,104 ק"מ עד כה, 293 מטר מעל פני המים, 0 מעלות בחוץ, 13 ק"מ מהיעד ואנחנו מותשים, עייפים וסחוטים בטירוף. החלטנו למצוא מקום לינה, לדומם מנועים, להוריד רגלית צד וללכת לישון. את נורדקאפ נראה בבוקר על קיבה מלאה ורעננה.
הגענו לקמפינג ובקבלה מחכה לנו בחור בן 82 שאינו דובר שום שפה מלבד נורבגית. נכון, שככה צריך לסיים עוד יום רכיבה? צחוקים ובלבלות בלי סוף (פתאום חזר הכוח וחוש ההומור…) הבחור לא מבין וגם לא אנחנו… תנועות ידיים, שפת סימנים, ציורים, תמונות ולבסוף קיבלנו את חדר I .

הזמנו ארוחת בוקר ועלינו לחדר עם האופנועים כמובן.
כמובן, שקיבלנו משהו אחר משהתכוונו (וגם בלי מקלחת ושירותים צמודים…) אבל, למי יש כוח לחזור ולשנות.
הדלקנו מיד את תנור החימום, הורדנו את הבגדים נדבקנו כולם לתנור לחימום ראשוני וישר למיטות (כן, בלי להתקלח…זה מסע … לא ???)
ואיך אמר אורי – "אפילו עם אקדח לראש אני לא יוצא בקור הזה להתקלח…"
שמונה שעות של שינה מתוקה וחזקה, ולומר את האמת, אפילו שקטה יחסית.
התעוררנו (וכבר היינו כמעט ולבושים…) לארוחת הבוקר הפרטית עם הבחור. העמסנו את האופנועים ויצאנו לכבוש את הפסגה. 13 ק"מ של רכיבה מרגשת מאין כמוה, לא יכול לתאר במילים את הרגשת ההתעלות ותחושת האושר הפנימי, עמוק בתוך הלב שקיננה בכל אחד מאתנו, במעלה הדרך אנו פוגשים עוד כמה אופנועים וגם כמה רוכבי אופניים שעשו את כל הדרך להגשמת אותו חלום משותף, איש איש בדרכו הוא ועם המטען האישי שלו .

תשלום ראשוני מוביל אותנו למנהרה באורך 7 ק"מ היורדת 210 מטרים מתחת לפני המים (נתון בדוק משולה… גם היא שותפה להגשמת החלום) בשיפוע של 9% לאורך של 1 ק"מ, המנהרה נחפרה מתחת לים לפני כעשר שנים ומובילה לעיר הצפונית ביותר Honningsvag הקיימת כבר 10,000 שנה.
והתשלום השני בכניסה לנקודה עצמה.
10:30 , 6217 ק"מ עד כה, 71.10.21 והשם Nordkapp מתנוסס מבחוץ,

ואנחנו מרחק צעדים ספורים מלגעת בחלום.
נכנסים בשערי המבנה ורק אז, נחשפת בפנינו הנקודה הצפונית ביותר עם הפסל הסביבתי המדובר והנוף הנשקף למרחקים. הראות טובה ומזג האוויר מצוין אך קר, העיקר שלא יהיה גשום ומושלג.
ממהרים לגעת, לראות מקרוב, להסניף את האוויר והרקיע המגוון בצבעי עננים ואופק שאיל לו סוף ואז…
התרגשות עצומה שלא תתואר, מלווה בפרץ של רגשות אדיר (שקית הדמעות נשפכה כמים…), הנשימה נעתקת והלב מחסיר פעימה אל מול המקום, ההישג והגשמת החלום. תעצומות נפש עם בכי דמעות של שלושתנו, מחבקים האחד את השני, ואת כולם ביחד, בוכים האחד על כתפו של השני במעין מעגל הורה (ואפילו, המקלדת שלי סופגת כעת דמעות תוך כדי הכתיבה…) ובתוך כך, מסכמים בבכי הנשפך מתוך לב שמח ומאושר את 16 הימים האחרונים במסע ואת הדרך הארוכה שעברנו החל בארץ ועד להגשמת החלום. המסע הארוך והמפרך והמייגע בפרק הזמן הקצר נותן את אותותיו בגוף, ובנפש.

הלב נפתח לרווחה, והחברות מפרגנת, תומכת ומתהדקת. אכן תקופה ארוכה של לחיות ביחד 24 שעות ביממה, ולשמור על "החבילה" לבל תתפרק.
לקח לנו כמה דקות ארוכות להירגע ולהחזיר נשימה ודופק למצב תפעול סביר ותקין. כל אחד השלים את משאלות ליבו בהגשמת החלום, אורי הצטלם עם חולצת קבוצת הכדורסל, פופקין הדביק את מדבקת השועלים על הפסל הסביבתי וצרח יייייש ואני הנפתי את דגל ישראל  מעל כולנו.
החלום התגשם, אחד מיני רבים שעוד בדרך להתגשם, בעזרת השם.
החלום המתגשם הבא כבר בקנה – לפחות אצלי… ומה אתכם …?

וזה המקום, לומר תודה ענקית לאיש היקר – פופקין, שהגה את הרעיון, תמך, טרח ודאג לכול הפרטים הקטנים והגשים לכולנו את החלום.
ולאורי – על חוש ההומור, על היותו שר האוצר, על החברות האמיתית והכנה והצבע המיוחד כל-כך שהוא מוסיף למסע.
ותודה מיוחדת למשפחה, חברים והקוראים שמלווים אותנו במסע מיוחד זה ל"אריה נגררים" הספונסר שלנו וגם ליוני ולאתר הרפתקה דוט קום.
כעת, יש להתחיל את המסע בחזור, אל הדרך הביתה.
אחרי שהתמלאו המצברים ותחושת ההישג, התחלנו לנוע לכיוון דרום למציאת מקום ללינת הלילה (שאף פעם אין פה…) עם אינטרנט מקומי, חובה!
הגענו לעיירה Skoganvarre לקמפינג מאובזר להפליא כולל מכונת כביסה ומייבש, הזדמנות פז להבריק את הבגדים במכונה ולא ביד…
מחר אנו מתכוונים לסיים את פרק נורבגיה ולחצות את הגבול לפינלנד ואח"כ לרוסיה.
חוויות חדשות, אתגרים וסיפורים יופיעו בפרקים הבאים.
ולמשפט, שמסכם את שעברנו עד כה :
"החיים אינם נמדדים לפי כמות הנשימות שנשמת, אלא, לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך"
ותחשבו על זה…