הרפתקה דוט קום

אני רוצה לצטט קטע של משורר אהוב עלי במיוחד:

–

" קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה גיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שיש מקום כזה שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו וגם, כמובן, באותו רגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום."

ריימונד קארבר (בתרגומו של עוזי ווייל)

–

כבר שנים רבות אני כותב שירה, יענו פואטרי. לא ממש למגירה. אני צנצנת אם בין הקוראים כאן לפחות שמונים אחוז לא כתבו אי פעם משהו שהוא בעיניהם שיר. יש וגם מכתב רגיל שבא ממחסן פנימי של צורך ועוצמה, הוא שיר. וככל שהמילים מפשיטות את הכותב – לעיתים לעצמו בלבד – ככה הן מתקרבות יותר למושג שיר.

לפני כמה חודשים יצרתי סוף סוף קשר עם ד"ר אורית מיטל, איתה ועם עוד 12 משוררים חלקתי לפני עשר שנים סדנת כתיבת שירה, שערכה עמותת "הליקון" בירושלים. היינו נפגשים ליומיים אינטנסיביים בסופי שבוע במקום ליד משכנות שאננים, וטוחנים כתיבה והבנה, עם מיטב המנחים והמשוררים. אמיר אור. ליאת קפלן. אירית סלע. אריאל הירשפלד. ויויאן אדן. רמי סערי. אגי משעול, נורית זרחי ואחרים. אלה היו ימים מזוקקים של התעלות. אורית מיטל היא משוררת נפלאה, ביקשתי ממנה לעזור לי למיין את מאות השירים שכתבתי לאורך שנים ולערוך מהם כמה עשרות לספר. רציתי מאד להוציאו לאור לפני המסע. אולם לא עמדתי במשימה. לכן אעשה זאת כשאחזור. בכל אופן אני אשחרר מדי פעם איזה שיר מהספר המיועד, לתוך הבלוג הזה לטעימה ציבורית. אז דיר בלקום זה חלק מהמסע… הפנימי.