הרפתקה דוט קום

כבר כאן, התנצלות בפני מי שהגיע לבלוג שלי לקרוא על מסעותי על אופנוע. אני סוטה לרגע מהנתיב ונוגע בנושא שהוא חשוב לא פחות, או בעצם, הרבה יותר.

לפני כמה ימים, בשעת לילה, ליוויתי זוג חברים לביתם באחד הרחובות השקטים בעירי. כמה עשרות מטרים לפני שהגענו, ראיתי מכונית מפוארת מסוג לקסוס, חונה ולאחוריה צמוד לוח רישוי דיפלומטי ובו דגל קטן של צ'ילה. לרגע הרגשתי את העיקצוץ הנעים של מפגש עם חבר רחוק, או לפחות נגיעה בזכרון חי ממקום שהשאיר בי התרגשות. נזכרתי לשניה במסעי בדרום צ'ילה בקאראטרה אוסטראל ובאנשים הנעימים שפגשתי בסנטיאגו בירת צ'ילה. "הי" אמרתי לחברי. "לא ידעתי ששגריר צ'ילה גר מולכם…" "זה לא שגריר צ'ילה" ענה לי אריה, "זה ביתו ומכוניתו של יהורם גאון, הוא קונסול הכבוד של צ'ילה בישראל…"

לפני שנה בדיוק, ב-12 בדצמבר 2009 חזרתי לארץ לאחר מסע לאורך כל האמריקות, מרחק כ-42 אלף ק"מ שנמשך בדיוק 210 ימים – שבעה חודשים.

לאורך השנה מאז חזרתי, הבנתי משהו. הבנתי שאני יושב על רפסודה הנטועה למקומה בעוגן של אהבה וגעגועים ובניגוד לכל הגיון – האי שלי מתרחק ממני.

מחד, היה משהו במרחק בו הייתי, בניתוק, שמנע התעסקות יומיומית בחווייה הישראלית. מאידך, המסע היה גם סדנה אישית לבחון את האמיתות שלי ולהעמיק בהן. שלחתי הרבה מבטים מפוכחים על חיי כאן ועד כאן. בחנתי מחשבות ותובנות, שהעמידו אותי רענן מול הרבה הנחות ואמונות. אהבה וזכרונות. געגועים וכעסים. חרַטות והשלמות. התמלאתי מרץ, נכונות, כוונה פנימית ושמחת יצירה. ידעתי כי לאחר שעשיתי משהו מכונן כמו מסע בודד רצוף סיכונים, אני שלם ונכון לחזור לאהובַי . לביתי. לארצי. לנוף ילדותי. להתכרבל בערכי ובמשמעויותַי.

מאז אני נלחם כל בוקר לא לשוב על עקבי. לא. אין הכוונה למסע. הכוונה לאותו הרגע, לאותו הצומת בו החלטתי, שאני נלחם על דברים שאני מאמין בהם ולא נכנע במלחמה היומיומית המתנהלת כאן על מה, מי ולאן פני הארץ. הארץ, שאני אוהב כל כך ואיתה ובה אנשים יקרים לי. האמינו לי, זה קשה. לא אחת אני מתעורר בבוקר מדוכא מהיכרות חדשה ומקורית עם כלים יצירתיים, שממציאים אנשים שכל עניינם כפיית האידאולוגיה שלהם עלי. עיוותי מוסר סדרתיים. רוע וטפשות. רמיה ושחיתות. שנאה, שנאה, שנאה. חוסר סובלנות וגזענות. נהנתנות, ניצול וחוסר אכפתיות. קידוש ה"אני" בכל מחיר והעלאה באש – אם בזדון ואם בטפשות – ארבעים אלף דונם של ערכים שנטענו כאן דורות על דורות. עץ לעץ. שתיל לשתיל.

התנחלות בגדה המערבית

פתאום התחדד לי כי במשחק הדמוקרטי הישראלי, הפירוש המעשי של המילה "רוב", הוא: כי הרוב שוחט את המיעוט. או ליתר דיוק את ה"מנוצחים". בבחינת "יַּכּוּ אֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לְפִי חֶרֶב הַחֲרֵם לֹא נוֹתַר כָּל נְשָׁמָה וְאֶת חָצוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ:  וְאֶת כָּל עָרֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת כָּל מַלְכֵיהֶם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ וַיַּכֵּם לְפִי חֶרֶב הֶחֱרִים אוֹתָם" (יהושע י"א) מי שזכה בבחירות (שאינו בהכרח הרוב) אינו רואה עצמו מחוייב לשום אג'נדה משותפת, אלא רק לזו שלו. בתוך אותו "רוב", שהוא בעצם אוסף מיעוטים, יש אין ספור קבוצות משנה, מעין כנופיות סכינאים מוציאים לפועל, המובילות את רמיסת המיעוטים שהפסידו בבחירות,

ביתר שאת ואכזריות. שולחות קבוצות אלה את ידיהן אל כל חלקה טובה. רומסות ברגל גסה ובסגנון פונדומנטאליסטי, כל תהליך. כל דעה. כל דרך. כבר לא מדובר רק בהפקרת המיעוט הערבי כאזרחים סוג ב'. אלא בהובלת חוקים גזעניים ואפלים שאינם ניתנים לפירוש אחר. כבר אין מדובר בהזנחת החינוך – אלא בהעדפה תחת חוק – של קבוצת אוכלוסיה אחת על אחרת. אם זו הדמוקרטיה, כלומר הרוב מקודש, אז כנראה שגם גרמניה הנאצית היתה לגיטימית כדמוקרטיה. הרוב המוחלט בחרו בהיטלר.

הפיכת המושג "מוצא מזרחי" לתת תרבות נלעגת ופרימיטיבית, מקורו בניכוס התואר על ידי קבוצת עסקנים מושחתים ורב בראשם.  כבר אין מדובר בשאלה האם יש טעם להשקיע בקידום השלום – אלא מה יהיה הנשך לאותן קבוצות מושחתות, כאילו השלום רע להן. כבר לא מדובר בעתיד של כולם – כי אם כמה עמוק יש לנעוץ את שורשי מיעוט פולש לשטחים כבושים, כדי למנוע את השלום. כבר אין מדובר בחלוקת נטל ומשאבים – כי אם קביעה בחוק כי יש שמחוייבים לשלם ויש רבים שזכותם לקחת ללא תמורה או לזכות בזכויות יתר אם כאזרחים האוחזים כמונופול את המדינה בגרונה – כדוגמת חברת-חשמל ואם כחוג סגור של אנשי עסקים וטייקונים, המתנהלים ככלכלה בתוך כלכלה. כבר אין בושה בהעסקת מי שהיה בעל משרה ציבורית, בתפקיד בכיר בחברות פרטיות, שעיסוקן נוגע לתחום עליו היה מופקד עד לאחרונה כשליח ציבור ושותף לסודות. אין היום תחום, פשוט אין, שבו אם לא תקים לובי,  או תשכור לוביסט או סוללת עורכי-דין, תצליח לקדם משהו. אין מדובר על מלון קזינו בחוף או בשמורה, כי אם טיפול בזכויות בסיסיות של נכים, קשישים, נוער במצוקה, נפגעי תאונות דרכים, נשים מוכות, נפגעי פשע רגיל ויומיומי, נפגעי זיהום, בהגנה בפני תאוות בצע מצד מונופולים דורסניים.

ועכשיו דוחפים חוקים נגד מי שדתו אינה יהודי.

הכניסה ליהודים אסורה – אירופה 1939

פרט לוויכוחים היסטריים סביב מענה לפחדים ואסונות: מי יותקף? מי ירצח? מי תאנס? מתי תהיה רעידת אדמה? מי יפוטר? למי תהיה פצצה? מי יענש על ידי אלוהים? אין כאן היום אג'נדה לאומית. האידאולוגיות מתו ואיתן ביחד המדינה שלי. לא זו המוחצנת, היהירה, ההייטקיסטית, הצבאית, הזוכה בפרסי נובל, מדע או אֶמי. לא זו עם ארבעה בתי קפה אופנתיים בכל רחוב כמעט. וסדרות ריאלטי בינלאומיות. אלא המדינה, שבמח העצמות שלי שבמחזור הדם שבי, שייצגה עבורי תמיד את פסגת המוסר ואי הפחד מהשונה והאחר. זו שיצאתי איתה למסע רחוק, עטופה בזהירות בתרמיל מחשבותי. המדינה שלימדה אותי שירים כמו "אליפלט" ו"השמלה הסגולה" שהדהדו באוזני, דומע ומתגעגע כמו משוגע – כשרכבתי במרחבי המדבר הפרואני… הארץ שקלטה את סבי שברח מהנאצים באיטליה ואבי שהגיע מהודו. שנתנה יד לעולים חדשים. לדתיים, לחילוניים ולחלשים ב"מקוה ישראל". זו, שהנשיא שלה גר בצריף עץ ומנהיגים שסרחו לקחו אחריות. מדינה שהעמידה מולי אנשים כמו אליעזר מרכוס, עזרא כדורי, אברהם הרצפלד, הרב קוק, לובה אליאב, ואפילו מנחם בגין. שלימדו אותי לאהוב אותה ללא תנאי.

העדרותי הארוכה מהארץ דמתה להסרת העיניים ממחוגי שעון וכשחזרתי הבחנתי בתזוזתם האדירה. המדינה שלי פשוט גוססת. אפילו אופוזיציה אין. כלומר יש. סוג של קואליציה דרג ב'. אבל המדינה שלי כבר מוכנעת. ובכניעותה היא ויתרה. היא מחכה למכת החסד. החל באיש ברחוב המקבל את המצב כגזירה משמיים. וגומר בשליחַי בבית הנבחרים; חברי הכנסת המובטלים וחסרי השם. אלה המבלים ימיהם בציפייה "לכבוש" מידי המיעוטים השולטים את ההגה, איתו ידרסו אותם בחזרה. סוג של נקמה פונדומנטליסטית משלהם ובדרך הם מיישרים קו עם אותם כוחות אפלים המשתמשים בדמוקרטיה כדי לקעקע את עקרונותיה.

אז איך עלי להגדיר את אופיין הכללי של עמדותי? אם לא הבנתם, אני איש מרכז ושמאלה. לא שמאלני, אלא הומאנו-ריאליסט. אני מאמין כי דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא קודם כל שמירה על החלש. איני סוציאליסט, אלא נושא נטל המאמין כי קיומנו כאן כעם, עיקרו בחלוקה שוויונית של החובה והאחריות ושל פירותיהן. אידאולוגיה ומוסר הם נכסים בסיסיים – ולכל הצדדים יש מהם. אך ההבדל המהותי בין אידאולגיית השמאל לבין זו של אנשי הימין, הוא שבימין משתמשים בנשק יום הדין : הפחדה: תחזיק את העדר מפחד ורועד והכל כבר יזרום. ואיומים לא חסרים; החל בעולם המוסלמי וכלה בשכן שלך ממול. כולם רוצים את רעתך. כולם, ללא יוצא מהכלל חורשים מזימות. יעודנו בחיים הוא "להראות להם". מהצד השני השמאל הקיצוני חי בסרט על "פרחים בקנה" ו"יהיה בסדר". בואו נוותר על הכל, נאמין לכל ונראה מה יהיה. נכה על חטא כסוג של אורח חיים, נגיע לכל דיון מצטדקים, שפופים ואשמים. נרחם קודם כל על מצוקת האחרים ורק אז נדאג לעניי עירנו.

ההבדל המעשי הגדול בין הקצוות, הוא שאנשי הימין ביססו את הנכסים שלהם גם בערכים חומריים. מעין מדינה בתוך מדינה. מאחרי כל סיסמה, קם ישוב. מאחורי כל משפט אידאולוגי, נסלל כביש. מאחורי כל הכרזה, חוקק חוק, (כמו סיפוח הגולן). ול"מדינה" הזו יש גם צבא גלדיאטורים עם ברק בעיניים, הגדלים בתוך מערכת חינוך יעודי, המישרים קו עם אידאולוגיית אני ואפסי. לך תעקור ותשנה מציאות שיש לה דינמיקה משלה והשפעה מיידית על עוצמתה הכלכלית של המדינה. ומה עשה השמאל? כתב מאמרים המאוחסנים בפורמט אנלוגי במקרה הטוב, או כלוחות במסדרת אותיות עופרת בבית דפוס של עיתון "דבר". שנמחק זה מכבר. ומה עשה המרכז הפוליטי? התפשר עם כולם. ממש יחסי כוחות.

אני יודע. דברים לא יסתדרו מעצמם. צריך להאמין. גם בקטן. להיות מעורב. להשפיע. במעט שאני יכול, אני משתדל לתרום ולהוכיח שהשינוי אפשרי. קל מאד "לרדת" על הדור הצעיר. מצפים מאנשים בגילי "לכעוס" על צעירים שלכאורה נראים מרוחקים ועסוקים רק בעצמם. אך אצלי זה ממש הפוך.  איני מוצא שום צורך לרדת עליהם. אני מאמין גדול. ממש מאמין ענק ואופטימי במה שקורה היום בתעשיית ובשפת המדיה הצעירה והמתפתחת. רשתות חברתיות. תקשורת בזמן אמת, פתוחה ורצופה. חדשנות טכנולוגית ויצירתיות המקרבת בין אנשים. מעוף בו העתיד נראה נהיר יותר. אני מאמין שהחזרה לשפיות תגיע משם. היום המידע הגלוי ובר הדיון יביא למעורבות גדולה יותר של הרבה יותר אנשים. יש סיכוי עצום ליצירת לחץ ציבורי אמיתי לשינוי. כבר אין צורך לצאת בגשם להפגנה. עם שלטי נייר וססמאות. די להעמיד נושא לדיון פתוח ברשת חברתית תוך יצירת כלים כמו פורומים, או קבוצות עניין כדי לחולל שינוי. נכון הכלי הזה אמור לשרת את כל הדעות וכבר "זכיתי" לביקור הטוקבקיסטים שלוחי הרסן והנוסח, מגוייסי הימין הקיצוני.

אך אני מכיר יותר מאיש צעיר אחד/ת, שמודע לצורך לקחת אחריות כ"מבוגר אחראי". הרואה את כל התמונה וגם עושה זאת. אנשים צעירים שלא יחברו לגב רכבם מספר דיפלומטי של מדינה זרה – עם כל החשיבות שבקשרים עם העולם – לא יעזו להתהדר בזה שהם כאן. אבל בעצם כבר שם.

לסיום, סליחה. כבר אמרתי למישהו שהחיים הם מסע גם מבלי לצאת לעולם על אופנוע. מייד נשוב למסע. דיווחי מסעות בשפע, נמצאים בעריכה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום