שלום מרכז אמריקה
למעלה, מסעדה קפה אל אוויון בקוסטה ריקה
מקסיקו
מעבר הגבול בין ארה"ב ב duglas [1]למקסיקו ב– [2]Agua Prieta [2] עבר חלק. שוטרי המכס בצד המקסיקני קצת חיטטו אבל היו מאוד נחמדים וגם דוברי אנגלית במקצת. גם ביקורת הדרכונים עברה בסדר, רק לקח יותר זמן למילוי כל הפרטים במחשב ובנוסף שילמתי 400 דולר ערבון שמבטיח שאוציא את האופנוע ממקסיקו ושאקבל אותם חזרה כשאצא את המדינה. במעבר הגבול פגשתי רוכב גרמני על 1200GS אבל יותר מכמה שאלות; מאיפה אני ואיך הגעתי לפה, הבחור לא הראה יותר מדי נכונות לפתח שיחה… לא רוצה לא צריך. נפרדתי לשלום משוטרי המכס הנחמדים וממש ביציאה החלפתי כסף ופניתי לישוב (יותר נכון כפר) הראשון: Esqueda [3]. הרכיבה היתה מלאה ברגשות ומחשבות על איך יהיה לי במקסיקו , צריך לשים לב יותר על כל דבר ולהתכונן לכל תרחיש, תשומת לב כפולה ומכופלת כל הזמן. נחמד היה לי בכפר הראשון אליו הגעתי, אישה מאוד נחמדה קיבלה את פניי במוטל היחידי שכלל אפילו wi fi, בערב אכלתי בדוכן רחוב אוכל מקומי, עם בירה מקומית חמה – לא רע.
אני מתכנן את כיוון הנסיעה דרום–מזרח ובוחר בכבישים לא ראשיים מדי. מתכנן בכל יום את המסלול שלמחרת מקסימום ליומיים. הכבישים די נוחים לנסיעה והכפרים בדרך מפתחים בי סקרנות, על איך האנשים חיים כאן ,שמחים ממה שיש להם. עצרתי הרבה בכפרים כאלה כדי לנוח בדוכני דרך למיניהם, כדי לשתות משהו קר ולספוג קצת את האוירה המקומית. בדיקה של תחזית מזג האויר מראה שיש סופה טרופית בחוף המערבי שעלולה להשפיע ביומיים הקרובים על האזור שבו אני נמצא. לקחתי בחשבון ואכן הסופה השפיעה במקצת, עם קצת גשם ורוחות – ממש לא נורא כשאתה לבוש כראוי.
אחד הכבישים שבחרתי כביש מס׳ 16 (האמת שלא היתה אפשרות אחרת) עובר בתוך שמורת טבע ונוף נהדר. כביש מפותל עולה ויורד כיף של רכיבה. כ-200 ק"מ לפני צ'יוואווה פגשתי באמצע הדרך ב-4 רוכבים אמריקאים שרוכבים לצ'יוואווה לכנס של רוכבי BMW. פה כבר התחילה שיחה ארוכה על המסע שלי, היו מאוד סקרנים ורצו לשמוע כמה שיותר ואני סיפרתי להם בשמחה כל מה שרצו לדעת. לנוכח הצעתם להצטרף אמרתי שאני לא אצטרף לכנס. הסברתי להם שזה המוני מדי בשבילי… יותר מ-600 רוכבים אמורים להגיע לשם כך אומרים. אחרי לחיצות יד וברכות לדרך צלחה המשכנו לדריכנו. ואכן באותו יום פגשתי בהמון אופנועי BMW שחלפנו על פניי (עקפו אותי) עם הנפת היד המוכרת.
הרכיבה נעימה מזג האויר טוב, רואים יותר כפרים קטנים בדרך שדות של גידולי תירס בעיקר והמון שטחי מרעה בקר.
באחת מהדרכים ממש לפי העיירה Saltillo [4] עצר אותי שוטר (בדיעבד רק לבדיקת מסמכים) כל הספורים על שוטרים מושחתים עלו לראשי. עצרתי, הורדתי את הקסדה מהראש והוא פנה אליי בצורה מאוד מנומסת וביקש רישיונות ואישורים (בספרדית הוא לא דובר אנגלית), הסבתי את תשומת ליבו למדבקת ההולוגרמה שמודבקת על מגן הרוח (אותה מקבלים במעבר הגבול וממליצים לך להדביק אותה בחזית) בדק שהכל תקין, שאל עוד כמה שאלות שלא הבנתי כל כך – אך עניתי תשובות על מה שחשבתי לנכון. ממש לפני שאני מתארגן להמשך הנסיעה, עצר רכב שממנו ירדו זוג מקסיקנים
שכנראה מכירים את השוטר. החליפו ביניהם כמה משפטים ואז פנה אליי הבחור באנגלית שוטפת ושאל שאלות מאיפה אני ולאן אני נוסע – ושוב התפעלות רבה כששמעו את התשובות וגם השוטר התפעל לאחר שתורגמו לו התשובות שלי. קיבלתי מהבחור המלצה על איזה דרכים כדאי לרכב ובאילו ערים כדאי לעצור – מבחינת ביטחון מפני חמדנים (אני קורא להם). ובאמת שיניתי את המסלול (אני התכוונתי לרכב לאורך החוף המזרחי דרומה – לא מומלץ) הצטלמנו, התחבקנו אפילו …לא עם השוטר 🙂 ונפרדנו לשלום. המסקנה שלי: רוב האנשים בעולם טובים הם. ככל שמדרימים, הכבישים יותר רחבים עם תנועה צפופה יותר וצריך להשקיע יותר תשומת לב. תחנות הדלק יותר גדולות עם חנויות שרות שרואים בהם יותר ויותר רשתות אמריקאיות. היום בפעם הראשונה נכנסתי לכביש אגרה. יקר אך לא נורא. הכיוון הכללי אזור צ'יאפס/קמפצ'ה/יוקטן שם אפגוש את שחף בני עוד 4/5 ימים. כנראה שלא אפגוש את "אלה" הבחורה שרכבה איתי את כל אלסקה – היא טסה לאיטליה לביקור מולדת.
אחרי כמה שיחות עם שחף על איפה נפגשים ומה עושים ולכמה זמן, הוחלט שניפגש ב– Cancun בשפיץ המזרחי של מקסיקו ומשם נטוס יחד לקובה (שעה טיסה) ל-5 ימים אאכסן את האופנוע ואצא לפסק זמן איכותי עם שחף וניצן. על זה הוחלט עוד כשהייתי כבר ב–Villahermosa [5] ומשם רכבתי לאורך חוף מפרץ מקסיקו צפונה. פה כבר הייתי צריך להשתמש בכבישי אגרה וזה ממש לא נורא (אגב, אופנוע משלם חצי מחיר ממכונית) האזור הזה של מקסיקו מקסים. תשתית הכבישים מצוינת, הנופים לאורך החוף נפלאים, מזג האויר טוב – למעט הלחות בשעות הצהריים, היה כיף אדיר. אני מגלה כי הערים שאני עובר בהן יותר ויותר שקטות, מטופחות יותר ופחות עמוסות בכלי רכב. האנשים גם נראים יותר תרבותיים ויש יותר דוברי אנגלית , כאילו מקסיקו אחרת.
הפגישה עם שחף וניצן היתה מרגשת עד מאוד, איך לא !!! את השעות הראשונות העברנו בעיקר בהחלפת חוויות כל אחד וסיפורי. בערב יצאנו לארוחת ערב חגיגית ולמחרת כבר איחסנו את האופנוע אצל בחור ישראלי בשם דרור שחי פה בקאנקון הרבה שנים. טיפלנו בסידורים אחרונים לקראת הטיסה לקובה.
קובה
זו מדינה מאוד ענייה וזה ניכר בסגננון החיים של האנשים שחיים פה, אך כפי שהתרשמתי מכל המקומות שהייתי בהם, ככל שיש עוני קשה יותר האנשים יותר שמחים ורחבי לב וזה הרושם שקיבלתי גם פה בקובה. ביקרנו בשלוש ערים; La Habana [6] עיר הבירה,
מאוד סואנת וצפופה ולא נקייה בלשון המעטה, למעט אזורי התיירות שיש בהם מלונות מפוארים המוקפים מסעדות ובתי קפה. ביקרנו בכל האטרקציות והסתובבנו בסמטאות העיר, כדי לספוג את האוירה המיוחדת שיש פה. הוקסמתי מהמכוניות הענקיות והעתיקות (תוצרת ארה"ב) נראות בכל מקום והן בני 50/60 שנה מצוחצחות ומטופחות ועדיין נוסעות . Trinidad [7] עיירה קטנה בת מאות שנים,
מאוד ציורית ושקטה. הרחובות מרוצפים באבן. בתים קטנים וצפופים- אך נקיים עם גינה קטנה ומטופחת. מסעדות קטנות ברחוב הראשי ומוסיקה קובנית נשמעת בכל מקום. יצאנו לטיול רכיבה על סוסים למפל נסתר, היה די מייגע – אך המפל וטבילה במים פיצו על הדרך. פה גם חגגתי יום הולדת 64… Vinales [8] עיירה קצת יותר מודרנית מאוד שלווה ותחושה שהאנשים שגרים פה מאוד אוהבים את המקום, הצטרפנו לאוטובוס תיירים וביקרנו בכל האטרקציות בסביבה – היה קצר וקולע. ביקרנו עצמאית בחווה משפחתית לגידול טבק וקיבלנו הסבר על כל תהליך הייצור התכבדנ בסיגר לעישון ובקוקטייל מקומי בקוקוס טרי. בקובה לנו בבתים מארחים (בתשלום) היה כיף להרגיש כמה האנשים אירחו אותנו מכל הלב באמת.
זהו קובה. חזרנו למקסיקו היישר לביתו של דרור שם חיכה לי האופנוע, ישנו בקרבת מקום ולמחרת נפרדנו, שוב. ושוב ברגשות מעורבים, כיף על מה שהיה וכיף על מה שיהיה. 7 ימים קסומים שעברו כהרף עין.
בליז [9]
רכבתי דרומה לכיוון מדינת בליז, בלי יעד מוגדר. ישנתי עדיין במקסיקו בעיירה סמוך לגבול ולמחרת חציתי את הגבול, המעבר היה חלק ומהיר משני צדדיו של הגבול. השפה המדוברת פה אנגלית קל יותר למטייל שלא דובר ספרדית, התושבים פה מזכירים קצת את ג'מייקה למרות שרואים פה ושם גם אסייתים והודים כמובן.
סביר להניח שאהיה פה 3-4 ימים ואמשיך לגואטמלה. בעלת המוטל שבו שהיתי היתה בשנות ה-70 לחייה היא נולדה פה, "סופי" שמה, היה לה מבטא חצי ג'מייקני מדליק והיא סיפרה אלי בקצרה על ההיסטוריה של בליז. דקות ארוכות שוחחנו ובכל הזדמנות אחרת, הקסימה אותי האישה הזאת. עקב יום גשום במיוחד התעכבתי ליום נוסף, בליז היא מדינה קטנה, לא מפותחת במיוחד. הכל כאן שקט ונינוח אנשים נחמדים ומקבלי פנים, נהנתי מהשהייה והרכיבה .
גואטמלה
הכניסה לגואטמלה לקחה יותר זמן, ביורוקרטיה מהסוג הישן: המתנה בתור לצילומי מסמכים וכו' אך לא נורא. פה פגשתי 2 רוכבים מקסיקנים שמטיילים בגואטמלה והתוכנית שלנו היו זהות ליומיים הקרובים. אז רכבנו יחד ל-מקדשי המאיה באתר היחיד מסוגו במרכז אמריקה ב- Tikal [10]
שם תיירנו כמה שעות והמשכנו לעיירה– Flores [11] הסמוכה שם בילינו את הלילה.
את ארוחת הערב העברנו בסיפורי מסע שלהם ושלי בעיקר. (לשמחתי הם היו דוברי אנגלית) היה כיף לארח אחד לשני חברה. למחרת בבוקר הם המשיכו בדרכם לכיוון מקסיקו ואני נשארתי ליום נוסף ב-Flores לתייר את העיר ולנוח קצת. מכיוון שנכנסתי לגואטמלה מבליז, ידעתי מראש שאוותר על אגם אטיטלן הנמצ הרבה צפונה מהכיוון אליו התקדמתי (לא נורא ממש – יהיו אחרים) וגם ויתרתי על ביקור בעיר הבירה Guatemala City שבה תכננתי לבצע טיפול לאופנוע, גם על זה איני מצטער, אבצע את הטיפול לאופנוע בסן-חוזה שבקוסטה ריקה. העיירה האחרונה בגואטמלה היתה Rio Dulce עיירה קטנה רועשת ותוססת. למחרת בבוקר על הדרך סטיתי קצת מהמסלול כדי לצפות ב–Lake Izabal [12] והמשכתי למעבר הגבול עם הונדורס. שהייתי בגואטמלה 5 ימים ואני יכול להגיד שבערים היותר גדולות, רואים התפתחות והשפעה מערבית. הרכיבה היתה כיפית, בתוך כל הנוף הטרופי הירוק מסביב. בתחילת החודש הבא חוגגים פה את "חג המתים [13]" או בשם אחר "יום הנשמות" חג מאוד ססגוני ושמח למרות הנושא הרבה אוכל וצבעוניות, לא יכול להתעכב עד אז.
הונדורס
מעבר הגבול לקח זמן; כשעה וחצי. אך ללא בעיות, רכיבה של כמה שעות בתוך נוף ירוק, כל הזמן עולים ויורדים בדרכים מפותלות והנה הגעתי לעיירה Copan [14] (משמעות השם "אבן פינה") עיירה עתיקה שהוקמה לפני מאות שנים ע"י שבטי המאיה ואכן על פי המבנים והרחובות רואים שזו עיירה עתיקה. נהניתי פה, מה גם שהאירוח במוטל היה יוצא מהכלל. את הונדורס עברתי ב-5 ימים לא רכבתי הרבה ביום והתעכבתי במקומות שעברתי כמו עיר הבירה טגוסיגאלפה כמו רוב הערים הלטיניות היא עיר מחולקת – מרכז העיר מערבי לכל דבר ומסביבו על מורדות ההרים שכונות העוני הבתים הקטנים הצפופים והצבעונים. מדהים איך שזה ניראה. הרכיבה גם פה כיפית בכל הירוק שמסביב ומזג האויר מאוד נוח. מחר שוב מעבר גבול למדינה הבאה בשרשרת המרכז אמריקאית; לניקרגואה.
ניקרגואה
כמו בכל מעברי הגבול במרכז אמריקה, גם פה נצמדים אלייך כמה בחורים ״פיקסרים״ המתפרנסים מעזרה בהליכים הביורוקרטיים לאנשים שעוברים את הגבול עם כלי רכב – מהם אתה בוחר אחד שמלווה אותך לכל אורך תהליך מעבר הגבול, לאן ללכת? מה לצלם ואיפה? הפיקסר עם הקשרים שלו אפילו מביא את הקצין לבדיקת האופנוע. יש לציין כי זה עוזר, במיוחד לאלה שלא דוברי ספרדית והכל תמורת תשלום כמובן עניין של כמה עשרות ₪. כבר ביום הראשון בניקרגואה, הרגשתי שהאנשים פה מאוד נחמדים, יש יותר דוברי אנגלית ובכל הזדמנות אני מפתח שיחה עם המקומיים. מסתובב רגלית במקומות שאני נמצא ויש להגיד שעד כה כל ארצות מרכז אמריקה נראות די דומה; הערים, הנוף, סיגנון החיים וגם האוכל. ב–Tipitapa [15] לנתי במוטל משפחתי שקיים כבר 30 שנים ושם קבלתי אירוח VIP , אחד הבנים שמנהל את העסק, דיבר אנגלית שוטפת והיה סקרן לשמוע מימני סיפורים מן המסע. ישבנו ודיברו ארוכות. היה כיף גם לשמוע ממנו על חייו ועל ניקרגואה. למחרת עם הקפה של הבוקר, הוא שוב הצטרף אליי וכשסיפרתי לו שהיום אני רוכב לאי Ometepe [16] שבימת ניקרגואה המליץ בחום (הוא היה שם בקיץ האחרון) על רכיבה ל– San Jorge (שם עולים למעבורת לאי) ואכן הרכיבה היתה נהדרת ורגועה, אין מה למהר. עברתי בין כפרים קטנים שממש נראים אותו דבר. המתנה של כמעט שעה ועליתי למעבורת.
משך ההפלגה היה כשעה. הים היה שקט ומולנו נגלה האי כשבמרכזו מתנשא הר געש Concecpcion [17] – מרשים ביותר. הכוונה היתה להישאר באי יומיים, אך הספקתי לתור בה ביום שהגעתי וקצת למחרת עד הצהריים, אז קיצרתי ועליתי למעבורת חזרה ליבשת. המשכתי לעיר תיירותית במיוחד San Juan del Sur [18] ואכן עיר קטנה מלאה בתי מלון מכל הסוגים. חוף ים נהדר ולכל אורכה – בתי קפה ומסעדות מכל הרמות והטעמים. הרחובות היו גדושים תיירים מרחבי העולם. נהניתי מהשקיעה היפה. אחלה בירה וארוחה טובה.
אפילו ביקרתי ללא תכנון מוקדם בבית חב"ד המקומי שנתקלתי בו במקרה בזמן ששוטטתי בעיר. זהו מחר עובר לקוסטה ריקה.
קוסטה ריקה
מעבר הגבול לקוסטה ריקה, כמו בכל המדינות פה מתנהל בעצלתיים, לוקח זמן אך בעזרת הבחור שעוזר לך (פיקסר) זה יותר פשוט. Liberia [19] היתה העיר הראשונה בקוסטה ריקה. הדרך לשם היתה נהדרת הנוף הירוק יופי של רכיבה. העיר עצמה מאוד מפותחת וכבר רואים שקוסטה ריקה יותר מתקדמת, נקייה ומסודרת מהמדינות שעברתי עד כה. אפילו בכפרים הקטנים בדרך רואים פחות עוני אם זה באיכות הבתים, החנויות הקטנות אפילו בלבוש של המקומיים, ויש גם יותר דוברי אנגלית. למחרת המשכתי ל–La Fortuna [20], הדרך היתה מהממת, הכבישים המפותלים לצידו של Lake Arenal [21], העיירה קטנה ותיירותית במיוחד יש פה המון אטרקציות שני הרי געש: "ארנל" ו– "צ'אטו" שבראות טובה המראה פשוט מרגש. תכננתי על טיולים רגליים לכיוון המעיינות החמים, אך הגשם החזק שירד ללא הפסקה שינה לי את התוכניות. (למרות שאומרים שזה הכי כיף כשיורד גשם) קבעתי תור טיפול לאופנוע בבירה סן-חוזה לעוד יומיים ומקווה שהכל יסתדר.
עוד לילה אחד באלחואלה (פרבר קרוב לסן-חוזה) שכונה קטנה ושקטה ושוב, האנשים מאירי פנים בכל מקום. למחרת בבוקר יצאתי למוסך שם קיבלו אותי בכבוד. כולם דוברי אנגלית כך שהיה קל לתקשר, אנשי המוסך החליפו באופנוע מה שצריך וטיפלו גם בי וגם באופנוע באופן מעורר הערכה. למרות שידעתי מראש שבקוסטה ריקה יקר יותר… יצאתי מרוצה. הגעתי לפארק– Manuel Antonio [22] הידוע אחה"צ ונשארתי בקרבתו יומיים. די זמן לטייל בפארק הלאומי הנפלא הזה ולספוג קצת מהייחוד של הטבע של קוסטה ריקה ומהאוירה המקומית. קוסטה ריקה היא מדינה בה התיירות היא משאב מרכזי, מלאה בתיירים מכל רחבי העולם. בשל כך המחירים פה גבוהים משאר המדינות במרכז אמריקה, עצרתי ליד אל אוויון [23] מסעדת קפה בה יושב מטוס שהוחרם עי השלטונות בימי תור הזב של הברחות הסמים בסביבה והיושבת על המתלול אל מול האוקיינוס השקט. פגשתי פה ושם במסעדות ישראליות – עצרתי לקפה ולמעין דרישת שלום מהארץ וכיף היה לדבר קצת עברית. מחר עובר לפנמה וכבר כמה ימים חושב על המעבר לקולומביה… מקווה שהכל יסתדר.
מפנמה לקולוביה
מעבר הגבול לפנמה [24] עבר בקלות יחסית, אך פנמה קיבלה אותי בגשם סוחף. נאלצתי להמתין במעבר הגבול שעה ארוכה עד שירגע. מזה כמה ימים איני רואה שמש. השמים אפורים ומדי פעם יורד גשם. התוכנית הייתה לשהות בפנמה כשבוע, אך מזג האויר הגשום וגם התחזית שלא בישרה שינוי לטובה, שלחה אותי לשנות את התוכנית ותוך 3 ימים ימים מההגעה לפנמה כבר הייתי בחברת השילוח האוירי (מפנמה לקולומביה אין דרך קרקעית וכדי לעבור לקולומביה אפשר לבחור בדרך הים או בדרך האויר – אני בחרתי בהובלה אווירית.) להטיס את האופנוע לקולומביה. פה קיבלה אותי פקידה מקצוענית נחמדה דוברת אנגלית טובה והסתבר שאוכל לבחור בטיסת מטען למחרת או לזו שתצא בעוד 4 ימים. החלטתי לבחור בקרובה יותר כך שלקראת המחר טיפלנו בכל הניירת ארגנתי את האופנוע.
ותוך 3 שעות הכל היה מוכן, זהו נפרדתי מהאופנוע ועכשיו צריך לדאוג לי לטיסה, בחור שעבד במשרד השינוע הציע לי לנסוע לטרמינל הנוסעים הסמוך בשדה תעופה של פנמה סיטי שם יוצאת טיסה לבוגוטה [25] בירת קולומביה בתוך שעתיים, וכך עשיתי ותוך 3.5 שעות הייתי בבוגוטה. מחיר הטסת האופנוע עמד על 1100$ בחברת CIRAG ומחיר כרטיס הטיסה שלי לבוגוטה עמד על 210$.
התמקמתי במוטל קרוב לשדה (האופנוע צריך להגיע מחר אחה"צ) בעזרתו האדיבה של בעל המוטל שהסיע אותי למסוף המטענים ובא איתי לעזור לשחרר את האופנוע – כי ידע שאני לא דובר את השפה. לא הצלחנו לשחרר באותו יום, כי השעה היתה כבר מאוחרת – למחרת האיש הנחמד הזה בא איתי שוב ואחה"צ האופנוע שוחרר. משום מה קיבלתי ויזה לשהות של 15 יום בקולומביה, לא ידעו להסביר למה… ויחד עם זאת זה מספיק זמן עבורי.
אני חש עייפות. החומרים מראים סימני שחיקה. הדבר בא לידי ביטוי למשל כשלאחר שעתיים רכיבה, אני מרגיש את הגב, מדי פעם גם את הברכיים והעייפות צונחת עלי מהר ממה שהתרגלתי בצאתי לדרך. למרות זאת, אני עדיין נהנה מאוד מהרכיבה לחוות את המסע לראות מקומות חדשים ואנשים נהדרים. גם הגעגועים לארץ ולמשפחה הולכים וגוברים. מזג האויר כאן עכשיו האפרורי כל הזמן והגשם דוחף אותי למהר ולהדרים בעקבות הקיץ העובר בחודשים האלה לחצי הכדור הדרומי. למזג אויר נוח יותר. עוד 15/20 אלף ק"מ קטן עלי.
————————————————
כל הזכויות c לסיפור ולצילומים שמורות לשמואל שוקר – שמולה
————————————————————–