הרפתקה דוט קום

קודם כל, לידידי המודאגים מעודף עיסוקי בגראפומאניה וירטואלית. דעו שאני אכן יוצא לדרך בעוד כשלושה שבועות. הפוסטים האלה מתארים את ההכנות ומאפשרים תרגול ניהול הבלוג. למי ששואל מה זה הקישקוש הזה למעלה. אז זה סוג של הומאז', למורי ורבי סול סטיינברג המאייר האמריקני (כלומר שאול שטיינברג שהיגר לשם מרומניה, תגגלו קצת, עצלנים) שהיה זה שממנו למדתי, כי מאייר יכול להציב גם אג'נדה ואמירה חברתית ולא רק לקשט סיפורים של אחרים. אבל נעזוב, כי קטונתי. נזכרתי באיור שלו ב"ניו-יורקר" משנת 1976, בו צייר את העולם שמעבר לשדרה התשיעית במנהטן, בעיניהם של ניו יורקרים צרי אופקים. סטיינברג חידד את הגדרת הנכות המנטלית הנפוצה בכל מקום בעולם בעצם, שמהמקום בו אתה חי, העולם נראה לא יותר ממה שהאג'נדה האישית שלך מייצגת. ההבנה שלך, שגרת חייך, הפחדים, החלומות התרבות. זה חל עלינו כולנו ובטח עלי.

היום השקעתי כמה שעות בנסיון לתפוס קצת פרספקטיבה על מה שתכל'ס מחכה לי על הציר.

ישבתי שלוש וחצי שעות עם עומר כנעני. איש עם סבלנות שחבל לכם, עומר חזר לפני כשלושה שבועות ממסע מסאן-דייגו לאושואייה על אופנוע וביקשתי שיעביר אותי בתוך ים המידע והתובנות שלו אחרי כ 40 אלף ק"מ אותם רכב על חלק גדול מהציר המתוכנן שלי. ישבנו על מפות עם מרקר צהוב והערות שנכתבו בשולי הצירים (מזל שיש הרבה ים במפות, יש איפה לכתוב הערות). ניתן למצוא המון ספרים, בלוגים, אתרים ופורומים ברשת. אבל אין כמו לשבת עם אדם שעבר את הציר, ומסוגל לענות באופן נקודתי שוטף ומעמיק על מה שיכול לעניין אופנוען ישראלי בעל תרבות צרכים ויכולת דומה. וגם טרי טרי מהשטח. קיבלתי המון! תודה עומר.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: יוני בן שלום