הארץ העשירה באדם ואדמה טובים

כמה ההורים על המצב

על הכביש הראשי בדרך למעבר הגבול בין ניקראגואה לקוסטה-ריקה. עברו לי בראש מחשבות שאינן קשורות לרכיבה, לאופנוע או לנוף. שאלתי את עצמי, למה אני כותב את הבלוג שלי ומה טעם מצאתי בפרסום טור שבועי בוויי-נט. העברתי בראש את כל משפטי ההבל המדוקלמים בטקסי מלכות יופי. החל ב"אני רוצה לעשות טוב לאנשים" "אני חושב שמימוש החלום שלי יוכיח לאחרים שגם הם יכולים" "אני מרגיש שהגיע זמן לדיווח מסוג אחר" ועד המון משפטים כל כך טפשיים שאחסוך מכם את המבוכה. בסוף כשנגמרו לי משפטי התירוץ נשארתי עם משפט אחד, שכל הזמן נפנפתי הצידה כמו זבוב טורדני. כבר לא עזר לי, הוא נדבק לי לחלק הפנימי של המצח ולא הסכים להרפות: "אני כותב, כי אני צריך לכתוב". המסע והכתיבה עליו, הם שני חלקים של דבר אחד. עדיין אין בי את האומץ לכתוב הכל. ניקיתי את כל נושאי הסקס הכבוש והמוחצן שאני חושב רואה או חווה. את אותם ביטויים בהם אני יוצא מדעתי פשוטו כמשמעו, כשאני עד לעוול שנעשה ולאו דוקא לי. את רגע הבכי בתוך הקסדה או מחוץ לה, כשאני כבר מתגעגע לדברים שחסרים לי. מאנשים ועד לקטעים של חרטות ורחמים עצמיים. לעיתים אני מאפשר לקוראי לגעת בעדינות אמנם, בדברים הקשורים בחוויות צדדיות. מעברי הגבול למשל, הם קצה קרחון. אני לא בחור אחרי צבא שיוצא לבדוק את הקצוות שלו, לדפוק ת'ראש ולחזור עם סימני וי על מקומות. ואיני מומחה להדרכת מסלולי טיולים. אני כבר בצד השני של המשוואה, בתוך מסע פנימי, חווה לאור מה שעברתי בחיי. מגיע למקומות ומתייחס לדברים שתייר רגיל חולף על פניהם או שהם נראים בעיניו מיותרים. אני מנסה בכל כוחי לקיים הבטחה שהבטחתי לעצמי לעשות מסע ולעשות אותו כמו שארגיש תוך כדי. כשארצה אעמיק. כשארצה אדלג. כשארגיש אעצור וכשלא, אטוס. ולכן גם לא צירפתי אלי איש… חוץ מקוראי – לפני כחודש גזרתי על עצמי קריאה והתייחסות רק לתגובות בבלוג שלי, בו אנשים מזדהים ומוכנים לעמוד מאחרי דבריהם– מישהו מחברי כתב לי מייל שיש תגובות איומות באתר וויי-נט. כאמור, החלטתי לא לקרוא את מדור התגובות בוויי-נט כלל. אני יודע שתגובות מעידות על המגיב יותר מאשר עלי. וזה בסדר גמור, זו גם סוג של שותפות סמויה במסע שלי.

בחזרה לדרך

בשלב זה המסע נכנס ללג מנהלתי כמעט. בעשרה בספטמבר אני אמור לפגוש את גלי האשה שאיתי בקיטו בירת אקוודור. משם נמשיך לרכוב ביחד למשך חמישה שבועות. את המסלול מכאן ועד לפנמה סיטי בניתי לכן, באופן שאסע בדרכים מרכזיות עם גיחות לנקודות עניין מצידי הציר. אני מתכוון לרכז זמן ואנרגיות בקוסטה-ריקה ופחות בפנמה. נכון, אני עומד להפסיד את הביקור המחייב בהוסטל עם שולחן הביליארד הידוע ואת הר הגעש שעל הלבה שלו מבשלים את שור הבר וגם את קורס שליית הפנינים בחופי התכלת. אבל אני במסע על אופנוע ויש מחיר ללוח זמנים הדוק. אל הסגנון העמוק והחוקר יותר, אני מקוה לחזור בקולומביה אליה אטיס את האופנוע בעוד כמה ימים מפנמה.
לפני בתור ביקורת הדרכונים במעבר הגבול בקוסטה-ריקה עמד ליאון. סטודנט בן עשרים וחמש מהונדוראס. הוא לומד הנדסה בקוסטה-ריקה. ביקשתי לברר אצלו מה בהונדוראס כלכך מיוחד לרעה, שאי אפשר לשכוח אותה. סיפרתי לו את שעברתי בארצו ועל התרשמויותי מהביקור. התשובה שלו היתה פשוטה. "גם אני מרגיש אורח בה". נכון, זה סקר של אדם אחד. אבל הרגשתי שהוא ביטא במשפט קצר אחד, את סך הרושם שלי מהתנהלות מרכז אמריקה שראיתי עד עתה. האם יתכן, שעדיין חושבים כאן שספרד תשלח ספינות להחזיר אותם הביתה ולכן כולם פה חיים כאילו אין מחר? והרושם שלי שהמעמד השולט יודע שהוא חי על זמן חברתי שאול? לפני שנים קראתי את יומניו של צ'ה גווארה שחצה על אופנוע את דרום אמריקה. תמצית הסיפור הובאה בסרט "דרום אמריקה על אופנוע", ואולי רק עכשיו, כשאני מבלה את רוב היום בתוך הקסדה – מעבדת המחשבות הקטנה הגדולה בעולם – ופוגש את הרוע שאנשים עושים כאן אחד לשני. אני מתחבר למהפכן שצמח מתוך האופנוען.

בשנת 1948 הוציאה קוסטה ריקה החלטה לבטל את הצבא. והיתה למדינה הראשונה בעולם שעשתה כך. והיום כשישים שנה מאז, נראה שהעסק עובד. כמו שנכנסים אליה, מבינים שמשהו בחופי העושר הללו מתנהג על פי קוד אחר. ישנה איזו נינוחות על פני האנשים. השוטרים במעבר הגבול חייכו. שמעתי מילים כמו "תודה" "בבקשה" "יום יפה" "מה שלומך?". כלומר אני, האלמוני בקסדה, הגרינגו, הארנק המשוטט – מעניין מישהו. שמתי לב שבאירגון ועיצוב מתחם הטרמינל, הושקעה מחשבה בה האורח הוא החשוב. כבר נמלאתי רוגע.
גם כאן, מנגנון המכס בכל הקשור לאופנוע עובד על פי המקובל בעולם. ביטול הרישוי הקודם והכנת החדש באופן מהיר, שקט וענייני. הדרך שירדה ממעבר הגבול דרום מזרחה, נשארה שטוחה ובתוך כשעה חציתי שמונה נהרות ונחלים בצבע מוקה שזרמו בעוצמה מערבה אל הים. באחד מהם ראיתי ילדים קופצים למי הבוץ הגועשים, נגררים איתם ובעיקול הנחל במרחק כשמונים מטר "נזרקים" מהזרם לגדה ממול. שעשועי מים. אחר הצהריים עצרתי במסעדה עממית בצד הדרך במבואותיה הצפוניים של העיר ליבריה (Liberia). האופנוע עמד בטווח עין וישבתי עם הגב לעיקר הסועדים, לפתע קיבלתי טפיחה מהסוג הכבד על השכם ומישהו במבטא לטיני עמוק אמר באנגלית; "תגיד זה האופנוע שלך שם?" פניתי לאחור, מעלי עמד איש גבוה ורחב. זה היה לורנצו. יש אנשים שאתה מבין שרוב הגוף שלהם זה לב, גם אם אתה חולף על פניהם לרגע במעבר חציה. ובודאי אם הם מניחים יד על כתפך ואומרים כמה מילים. כשעניתי לו שאני הוא הרוכב, הוא התיישב מולי בשלוחן, בלי הזמנה או גינונים מיותרים, לחץ בשתי ידיו את ידי בחום וכאילו זה מפגש חברים ותיקים, סיפר לי שהוא בן חמישים ושש, קבלן עבודות עפר שבעברו היה קצין משטרה. יש לו גם אופנוע, אבל קטן. כששמע מה המסלול שלי ושאני מישראל הוא הלך להביא את הילדים והאשה מהקצה השני של המסעדה. ישבנו וסיפרתי לו באופן כללי את התכנית. לורנצו ישב מולי בעיניים נוצצות וסיכם, "אני לעולם לא אצליח לממש חלום כזה". שם בידי את כרטיס הביקור שלו והשביע אותי להרים אליו טלפון אם מתעוררת איזו שהי בעיה. "זו קוסטה-ריקה ואתה האורח שלי אישית. עוד תראה שכל מי שתפגוש, יתייחס אליך כך". אהבתי את הצניעות שלו וגם את האופטימיות – כרגע הוא לא יודע, אבל הוא עוד יעשה את המסע שלו. אכן זו היתה חווייה מתקנת. רציתי לצאת אחריו ולהודות על כך, אבל הוא כבר חילק צ'פחות לתיירים חדשים.

לורנצו איש יקר

חופים הם כל הזמן

מליבריה יצאתי לכיוון דרום מערב אל חוף תמרינדו (Tamarindo) בחלק הצפון מערבי של חצי האי ניקויה (Nicoya). קוסטה ריקה היא ארץ מסודרת בערכים מערב אירופאים. מבואות הערים מטופחים. על פי נקיון המדרכות, שכונות המגורים נראות כמקום אהוב על תושביהן, איזורי תעשיה נראים מתוכננים ומאורגנים כמו הצצה לתוך מנגנון של שעון. משהו כאן מסונכרן, מדבר עם הסובב אותו, זורם. שמתי לב כי אופנועים כאן עומדים בתור. אף שאני בוגר תרבות הרכיבה בישראל, מנסה לשאוף בכל יום רכיבה יותר טבע ונוף ופחות עמידה חשופה מאחרי אגזוז של מכונית, אהבתי את זה. סבלנות, היא עוד סממן למקום מתוקן. החלטתי, כמו שאני נוהג ברוב המסע הזה, לא לחפש את האתר שכולם נוסעים אליו, ומבלי לפגוע באיש, אני ממש סובל ממקומות הומים או רוויי אנשים. אני מעדיף ללכת על פי האינטואיציה. ומעדיף המלצות של רוכבי אתגר כמוני, חוף תמרינדו נראה לי מקום שאוכל לשטוף מעלי את צחנת הונדוראס. לרשותי שישה ימים והחלטתי לפסוח על צפון מזרח המדינה, ועל עיר הבירה סן-חוזה (San Jose) רציתי להתחבר לדבר הכי מאפיין אותה. הטבע והחופים.

חוף תמרינדו

בדרך לתמרינדו, תיקוני כביש וגשר ששלחו אותי לראשונה במרכז אמריקה, לאיגוף של כשלושה קילומטר ולחצות נהר רדוד במים בעומק של כחצי מטר. נסעתי בעקבות נתיב שהוכן וסומן. וקינחתי בעליה בדרך חצצית, מתונה ורטובה בחזרה לציר המרכזי. הנוף היה מישורי, רחוק בצפון מזרח נראו רכסי הרים. הקרובים ניכרו ביערות שבהם והרחוקים יותר, כבר היו בגוון סגול והתמזגו לתוך השמים. האויר היה לח מאד. מאז נכנסתי לאיזור הטרופי מעיל הרכיבה הקסדה והמגפיים ספוגי זיעה. ועל אף התנאים, איני מרשה לעצמי לוותר על ההגנה שהם מספקים לי ובקוסטה-ריקה לחות האויר סביב, נראתה כמעט כוילון מלמלה שאני עובר דרכו כל הזמן, מה שחייב עצירות תכופות לניקוי משקף הקסדה. הנסיעה בסופי שבוע בכבישים צדדיים המובילים לאתרי תיירות. דומה למה שקורה בכל ארץ מתוקנת. כל העולם ואשתו ביחד על הכביש. עוד לפני שהגעתי לחוף תמרינדו היה טפטוף של תופעת "הכל למכירה" וככל שהתקרבתי לאיזור החוף ראיתי יותר שלטים של חברות השקעה, עם ניסוחים מסדרות טלויזיה, המציעים למכירה מבנים. חוות. חופים. איים. מפרצים. יערות. נחלים. או סתם את כל קוסטה-ריקה. אחרי כשעתיים, כשהגעתי לעיירה תמרינדו ממש נבהלתי. נראה שכאן לוקחים את התיירים הזרים כעדר מטומטם והמקום שידר לי בשניה "תברח". שורת המבנים הראשונה על החוף היתה ברובה מבנים יקרים, עם שמות שהמציאו קופירייטרים מניו יורק וחניות מלאות ג'יפי יוקרה. דוכני מזכרות תוצרת סין ורוכלים. בתי קפה מעוצבים ובקצה הרחוב ירידה ציבורית לשפת הים. לפני שאני קובע עמדה, אני חייב לעצור לדבר עם מישהו. ואכן בפינה חיכו לי זוג שוטרים סילבה ואלרדין עושים משמרות על אופנועים. שמדדו אותי במבט מחוייך וישר דיקלמו לי באנגלית "אם אתה יורד למים אל תשאיר כלום על האופנוע". "אני סומך עליכם". וקבענו שהם נשארים באיזור עד שאני חוזר.

מקו המים הכל נראה אחרת, דף מלוח-שנה של חברת תעופה או תיירות, מהתמונות שנועדו לתת לך תחושה אופטימית, בה החיים אמורים להיות שכיבה על חוף משלך וגלים שעובדים בשבילך. לפני היה פרוש מפרץ בצורת פרסה ברוחב כשלושה קילומטר, תחום בשני גושי סלע עצומים שנפלו לים ומכוסים בעצים וצמחיה סבוכה ממש על קו הגלים המתנפצים. מימין הגיח לתוך המפרץ נהר רחב, מנומנם ושקט, עטוף בצעיף עצי מנגרובים נמוכים והפריד מהחוף פיסת אי מיוער שטוח ומאורך. בתוך הים ישבו על גלשניהם כמה עשרות גולשים שחיכו לגל הגדול הבא, אך נראה שבשעה הזו הים רגוע יחסית. הרגשתי שצעיף של רוגע צונח עלי ושכחתי את עצמי, עד שהגיע ילד חמוד ואמר לי בספרדית מהירה שהשוטרים שהתנדבו לשמור לי על האופנוע רוצים לעזוב. רק על זה מגיע להם שאפו. חזרתי אליהם והודתי להם בכל ארבע מילות התודה בספרדית שאני יודע. מה קורה כאן? על המקום החלטתי שאני קונה כאן מגרש עם בית על החוף ואם לא יספיק לי הכסף, אז לפחות אקנה לילה מול החוף. וזה מה שקרה. בחלק הצפוני מצאתי מקום שאפשר לדחוף לתוכו את האופנוע – כן, הוא הכי חשוב – וגם מקום לעצמי. היתה שם חבורה צעירה של גולשים מקומיים שבאו להכין עצמם לתחרות גדולה שתהיה כאן בעוד שבוע. הנה עוד בונוס. אחרי שני לילות רטובים בהם יצאתי באמצע הלילה בגשם הכי סוער לשוטט על החוף ולראות את הברקים מבקעים את הים. שכבתי בין צדפים וספרתי מחזורים של שמונה גלים שטוחים ואחד גבוה. התידדתי עם שני סרטנים אדומים ומוכר גלידה מקסים בשם מקסים. הבנתי שחוף תמרינדו הוא רק הפרק הראשון ויש עוד.

הייתי ער לגודש השלטים המציעים הכל למכירה, מעין בהלת זהב נדלנית כזו וכששאלתי את מנהל האכסניה על הדבר הוא כבר ביכה את המצב. מה שנקרא פיתוח יתר. בבוקר החלטתי לחפש חוף נטוש ממש, יצאתי בהמשך הכביש המדהים באיכותו דרום מערבה. אחרי כשעה צדה עיני דרך עפר צדדית עם שלט ל"פלאייה" (לחוף) איזה שהוא. בלי לחשוב פעמיים ידעתי שמצאתי את מבוקשי. דרך העפר נמשכה ונמשכה ואחרי 11 ק"מ שכללו מעבר בכפר שטרם קולקל על ידי תיירים. כמה גשרונים חורשות יער עצומות, כמה שיפועים וירידות תלולות, מצאתי עצמי על חופו של מפרץ מדהים. רוחבו כשני ק"מ, עצי קוקוס לשפתו ציפורי ים רוחשות סביב ו.. כן אתר נופש שנשתל כאן מתוך איזה פרוספקט. האתר הוא "ריזורט" כלומר לכאן לא מגיעים במקרה על אופנוע ושואלים אם יש מקום. לכאן מגיעה תיירות משומנת של חברות שמוכרות חבילות בארה"ב. בתוך שתי דקות כבר נעמדו משני צדדי שני גברתנים שהגיעו על טרקטורון, לבושי מדי שומרים בשכר. ופשוט ליוו אותי בדממה בשיטוטי על החוף שמול הריזורט ההזוי הזה. בו ישבו אנשים בכורסאות שיזוף לבנות על מדשאות מעוצבות בעזרת קוצץ ציפורניים וביניהם התרוצצו מלצרים בעניבות פרפר. מגלה ארצות עאלק, ממש מצאתי את החוף האבוד. לפני שעזבתי ניגשו אלי שני אורחים נחמדים מהריזוטו, אחד אמריקני והשני איטלקי וכשהבינו מהמדבקה בצד האופנוע מה

עומד לידם, הודיעו לי בשתי שפות ואצבע אחת שאני משוגע. תודה. חזרתי לכביש הראשי והתקדמתי לכיוון חוף סאמארה (Samara) שם, משום שהוא נראה פחות קרוב לציר התיירות הראשי, חשבתי אמצא משהו אחר. ואכן כן, סאמארה כבר נראתה זרוקה יותר. מקורית הרבה יותר והגולשים שבה מהליבה הגלשנית האמיתית, מחוייבת יותר. הם ישבו במים גם בחשיכה מוחלטת וגם בגשם שוטף. בטח ששכרתי מקום ללילה, בטח שירד גשם ובטח ובטח שנכנסתי בלילה החם לשחות בים בגשם. וגם אם יש כבר ניצני התמסחרות זולה עדיין החוף הזה כבש אותי. אם רציתם לגעת ולו פעם אחת בצילום החלומי של חוף עטור דקלי קוקוס, לבן, רחב, ריק – אפילו שהוא מלא, סאמארה שווה את הכרטיס.

סאמארה

כחובב זאולוגיה מושבע הגעתי לפארק/שמורה "מנואל אנטוניו (Manuel Antonio) , שליד העיירה קוופוס (Quepos) והחלטתי שאני עוצם עיניים מול הסעות התיירים ששטפו את המקום ומתמקד בחיפוש אחרי דיירי השמורה. כאן הרגשתי כמה מאמצים עושים במדינה הזו כדי למצות את הערך התיירותי שלה. הכל מתוקתק ומתוחזק. פגשתי במקום שני ישראלים צעירים שסיפרו לי שזה הסיבוב השני שלהם בקוסטה ריקה והם שוקלים לעבור לגור כאן.

בהמשך הגעתי לאיזור העיירה דומיניקאל (Dominical) ולבית הקפה הידוע "האוירון" (La Avion) הבנוי סביב מטוס תובלה ענק שממוקם על הר הצופה למפרץ, במרכזו אי סלעי על זה בדיוק נאמר "המיקום עושה הכל". קשה להאמין שמישהו היה באיזור ולא נכנס למקום (נפתח משעה 14:00).

את שני הימים הבאים, עשיתי בסמוך לעיירה יוביטה (Uvita)  שם נכנסתי להוסטל "הטוקאן", עסק משפחתי, הוא מטנסי והיא בת המקום. המתחם בנוי סביב חצר ענקית המחופה בגג מאוורר וכוללת חדרים נוחים. מקום מעוצב בפשטות נעימה הלוקחת בחשבון את הצרכים האמיתיים של מי שעייף, רוצה קצת בידור, קצת אוכל, קצת תקשורת הביתה והרבה קוסטה-ריקה. מכאן יוצאים לצפות בליווייתנים. לטיולי אופניים, מסעות אומגה במרומי צמרות הג'ונגל, ולתוך מעבה היערות לשחות בבריכות חבויות בחלקן ניתן לקפוץ ממפלים. בחרתי ביערות. הצטרפתי לטיול יום רגלי למשפחה צעירה: טניה שעובדת בתחנת רדיו, רון, הולנדי במקור, מכונאי אופנועים וילדיהם קול וסינטיה, מוודסטוק במדינת ניו יורק שבאו לעשרה ימי כיף. הבנו שאנחנו חולקים את אותן דעות על מה זה טיול ומה זו קוסטה ריקה ובתום הליכה של שעה, הגענו למפל בגובה כשמונה מטרים, שהטבע סידר אותו כמו מגלשת מים ישר לתוך בריכה צוננת.

וסביב, הג'ונגל החי צורח, צועק, מצייץ ושואג וכמה שכבר חוויתי זאת, איני מרגיש שום שובע. פגשנו שני צעירים מקומיים שהובילו אותנו למעבה הצמחיה, לקטוף פרי ממשפחת הליצ'י הגדל פרא (והמותר לקטיפה) באשכולות אדומים. הפרי נראה כעכביש שמן ואדום עם מאות זרועות ופנימו בשרני ומתוק. קופים שהחלו להתרוצץ בצווחות ולחפש מסתור בחופת הצמרות מעלינו רמזו ששעת הגשם מגיעה. ברקים ורעמים נתנו לכך משנה תוקף וביחד החלטנו. נשארים. וכשהשמים החלו לזרום זה היה מושלם.

נפרדתי ממשפחת ואן דר הוק ומעיירת הדרכים הקטנה, בביקור בבית קפה קטנטן שהחזיר לי את האמון בקפה טוב והחלטתי לצאת לסיבוב בחצי האי דה אוסה (De Osa) בו נמצאת שמורת הטבע קורקובאדו (Corcovado) שקראתי עליה שהיא המרתקת בין השמורות בקוסטה-ריקה. ידעתי שאין לי ממש זמן להשקיע בה, אבל קיוויתי להגיע לשוליה לעיירה קארטה (Carate) ולנסות לבלות שם יום אחד לפחות. לחוות במשהו את מה שהגיע לאזני. חצי האי הוא בהמשך הכיוון שלי לפנמה אז קדימה.

השמים היו כחולים כאילו אין צבעים אחרים בעולם. כאלה המזמינים לחלוף מתחתם בשירי מולדת. הדרך הפכה מסבירה למטולאת, פה ושם וניכר שאינה בעלת ערך מרכזי בתחבורה באיזור וזה משך אותי יותר. חלפתי בסמוך למטעי דקלים שמפריים היפה מפיקים שמן אותו אנו פוגשים במוצרי טיפוח. ובסמוך למטעים מפעלים עשנים בהם סוחטים את השמן. כשהגעתי לצומת הבא בסמוך לעיירה פיידראס בלאנקא (Piedras Blancas) פניתי לכיוון דרום מערב. בצומת שמתי לב למבני בית החולים המודרני, שגגותיו המשופעים רחבים בהרבה מהקירות. מה שמאפשר לאנשים לצאת מהמבנים בגשם שוטף שזורם כאן כל הזמן. ובעונה היבשה הגג מצל על הקירות רוב היום. בית חולים מסוג ציוני הדרך שאני אוגר בתת-חרדה שלי, שהיה ואצטרך וכו'. נכנסתי לתוך כפר שנמתח וחבק את הכביש, מדי פעם עצרתי לשאול על כיוונים ושמות מקומות,

כל עצירה הביאה מייד להתקהלות ושאלות שלא הבנתי את רובן. הדרך החלה לטפס לגבהים של מעל 500 מ' ומדי פעם מבין לחומות הג'ונגל מצד שמאל, יכולתי לראות את המפרצים וההרים הנופלים אליהם באלגנטיות המזכירה להקת דולפינים שהצילום הקפיא את השנייה בה הם מדלגים מעל למים. ידעתי שאני חוזר בדיוק בנתיב הזה ולכן החלטתי לדחות עצירה לצילומי הנוף, שגיאה שעוד אבין אותה. כביש כביש, אבל גם בורות בקטרים של בין חצי מטר למטר בעומק עשרים סנטימטר.ללא כל התראה, מסתתרים מאחורי סיבוב ומעבר לעליה. אחרי החבטה הראשונה, הבנתי שאני צריך לשנות סגנון רכיבה והעלתי את רדאר המכשולים שלי לקוד אדום. לפתע, הם ההגעה לרינקון (Rincon) הכביש נגמר. באיבחה ממש. הדרך הפכה חצצית כבושה עם קוליסים של משאיות שכיוונתי עצמי לתוכם. ירדתי לגובה פני הים והמשכתי עוד ועוד, לכיוון פורט חימנז (Port Jimanez) בקצה החוף הצפוני של חצי האי. הבתים הנמוכים נראו יותר ויותר.. פשוטים, נקרא לזה, אנשים יצאו למרפסות העץ להביט וילדים נופפו לשלום. והדרך גם היא ניפנפה אותי מצד לצד. כל כך הייתי עסוק באדמה, שלא שמתי לב שהשמיים ההם מהבוקר, עברו למקום אחר. עננים שחורים נסעו במהירות מכיוון הים. למרות החום הכבד, שמתי לב גם שאנשים בגופיות ובגדי ים, מסתובבים עם מטריות בהיכון. מנת גשם הראשונה היתה כמו חבטת נבוט. בתוך שתי דקות לא ראיתי לאן אני מתקדם. והדרך לפני הוצפה והפכה צבעה מחום בהיר לחום אדמדם ושלוליות עליזות חברו זו לזו והפכו ליובלים קטנים בדרך לנהר הגדול. הי, אחרי כל המרחק הזה, מה קורה עם קורקובאדו? כל כך רציתי להגיע, אבל ידעתי באותו רגע כי יש לי שתי ברירות. לעצור במחסה כלשהו ולחכות עד שהכל ירגע, אבל אז יתכן והדרך חזרה תיחסם. או לסוב על עקבותי ולנסות לחצות את מה שכבר

קורה לפני שהעניין מחמיר. וזה מה שעשיתי. במאמץ רב, כדי לא להחליק, הפנתי את האופנוע הכבד לאחור. איש נושא מטריה רכוב על סוס, שאל אם אני צריך עזרה. ונהג משאית שבאה ממול עצר עד שאחלוף על פניו, כדי לתת לי את עיקר הדרך. באחד העיקולים ראיתי שמפולת בוץ משמאל כבר בדרך להשפך על הדרך. וחלפתי לידה במהירות. הגעתי לפיסת חוף עטופת עצי מנגרובים בכפר רינקון, ועצרתי לארגן את הציוד שחלקו לא היה ערוך לעוצמת מים שכזו. ומה כבר אפשר לעשות? כלום. אז ישבתי בגשם מול ים חלק, בטקסטורת זאמש מפגיעת טיפות הגשם, שם חיסלתי את שקית הפרי שקניתי באחד מדוכני הפרי בדרך. אחר  כך עליתי חזרה בגשם לכביש הסלול

ובהגיעי חזרה לאותן נקודות מהן חשבתי לצלם את הנוף. ראיתי רק וילון סמיך של גשם. ובנוסף, לא העזתי לשלוף את המצלמה בגשם שכזה, אחרי הנסיון שהיה לי איתה בגשמים של גואטמאלה. בכפר האחרון לפני הצומת הגדול עצרתי במסעדה קטנה להרגע ולצחוק יחד עם אלונסו ומשפחתו על החיים. וגם שלא הבנתי שני שליש ממה שנאמר סביבי, זה היה רגע מזכך, בעיקר הילדים הקטנים שרצו לגעת בכל דבר באופנוע ובציוד שנשאתי עלי. הראתי להם איך הכפר נראה בג'י.פי.אס. שלפתי את הלפטופ עם הצילומים מהמסע ודיברתי איתם על מקומות שהייתי בהם וכמובן השתדלתי לספר שהאופנוע עלה הרבה פחות ממחירו האמיתי… אני לא מסתדר ממש עם טורטיות, אבל כאן הן היו טעימות. בלי תוספות מבושלות. והפירות הטרופיים היו השלמה מלאה לתמונת הגשם הטרופי שהפך את צהרי היום לערב ולא חדל לזלוג בחוץ.
בפעם הבאה: לדלג לכיוון דרום אמריקה. זה סיפור.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום