צ׳ילה מסע לאורך

כל היום דהרתי אל טלטל (Taltal) לאורך חופים אשר אצבעות ענק של סלעים וחולות, דיגדגו את קו המים והצחיקו את הים שלא התאפק והגיב בגלים מתנפצים. הכביש עבר לעיתים בתוך נתז הגלים. הרוח היתה חגיגית וערה וכך גם אני. לאורך הדרך היו עיירות בלות ומעולפות, בנויות צריפים או פחונים, פה ושם בקטעי חוף נידחים, בתים בודדים, או קבוצת מבני עץ שנחבאו במפרצונים ולחופם עגנו סירות. ומדי פעם, גושי סלעים שחורים שנפלו במאונך לתוך המים, לידם חנה טנדר או משאית או קראוון. כל כמה קילומטרים, צצו שלטים "למכירה". מבלי משים, הכנסתי כמה פעמים את היד לכיס עם הארנק, אבל הוא נשך אותי.

לדעתי, יחס של אנשים למקום מגוריהם, בא לידי ביטוי בתשובה לשאלה פשוטה: בעיירה טלטל קיבלתי 4 תשובות שונות לשאלה כמה תושבים גרים בה. בתחנת הדלק אמרו 15 אלף, במזח הדייגים אמרו שמונת אלפים, במסעדה לא ידעו ורק במוטל הנחמד אליו נכנסתי, אמרו שמה שמעניין אותם, זה לא כמה יש אלא כמה אורחים מגיעים לכאן. טלטל ידועה יותר בזכות מצפה הכוכבים פראנאל (Paranal) ^[1] החשוב, היושב על הר בגובה 2640 מטר הניצב בקרבתה. תושבי טלטל מתפרנסים מעבודה במכרות ממזרח ועל פי בתי העץ המתפוררים הפונים לכיוון הים, היא הפכה מעיירת דייגים, למקום רומנטי לנפוש בו. האכסניה אליה הגעתי, ניצבת בקרבת המצוק היורד לים. בחלק הדרומי של רחוב ארוך וריק מאדם המקביל לים, נמצאת מסעדת דגים, שעל איכותה קראתי באיזה פורום. אך את הדג שאני קיבלתי הרגו פעמיים, פעם אחת כשהוציאו אותו מהים ובפעם השניה כשכיבסו אותו בסיר. חבל. בדרך חזרה לאכסניה נטפלו אלי שלושה אנשים. ואחרי שהבנתי שחיוכים לא ירחיקו אותם, נכנסתי לחצר אחד הבתים כאילו אני אורח של הבעלים, נקשתי בדלת ולאישה שפתחה לי את הדלת פניתי בשאלה סתמית "אולי היא יודעת איפה מספר 280 ברחוב?". החבורה שליוותה אותי וכנראה היתה שתויה, ראתה שיש לי קשרים בעיירה והניחה לי.

מצאתי בדרום אמריקה כי כשאומרים לי "זה בסדר תחנה מאחור בחצר" אני עושה קודם סיור קטן, בדרך כלל מוצא הרבה מסמרים. גם כאן.

עזבתי את טלטל למחרת בבוקר בסביבות שמונה. כאן עכשיו תחילת האביב ושולי הכביש עמוסים צמחים בשיא הפריחה. ובמורדות ההרים החלו לבצבץ צמחי קקטוס זקופים שצבעו את הנוף בגוון ירקרק מנוקד. כן, סוף סוף כלורופיל. וככל שהדרמתי השטחים בין הקקטוסים מלאו דשא וכבר ניצבו על קו הרקיע שורות עצים. חורשות יער קטנות, נחבאו מעבר לגבעות עגלגלות. הייתי בדרכי לעיר לה-סרנה (La-Serena). שעם כל מפורסמותה בחופי הגלישה שבה, היא תהיה לי מקום לנוח ולנסות לטפל בצינון שתפסתי.

לה-סרנה פרושה על מדרון ארוך ומתון המשקיף לכיוון האוקיינוס. נכנסתי לאיזור העתיק, בתחילה פניתי להוסטל ידידותי לאנשים חולים, עליו קראתי באיזה פורום. שם פגשתי חבורת מטיילים מאוסטריה שמשוטטית בדרום אמריקה ברכב 4×4 ישבתי שם כחצי שעה וסיפרתי להם על קטעי מסלול בעייתיים שעברתי באטקמה. לא היתה אפשרות להכניס אופנוע לחצר. אז פניתי ישירות להוסטל "אל-פונטו". בו ידעתי, כי יש חצר לאופנוע והמחיר סביר. המקום מנוהל על ידי שני  גרמנים וגם נראה כך. כל גרגר חול בדיוק במקום והשפה השולטת- גרמנית. את פני קיבלו אליזבט וראוך, שני גרמנים מאיזור מינכן שתקועים כאן כבר שבועיים. הם יצאו מבואנוס-איירס לפני חודשיים על שני אופנועי KTM 640 ואיפה שהוא בבוליביה נשבר משהו מרכזי בתוך המנוע של ראוך וכאן בלה-סרנה מהלך 1400 ק"מ, הם מצאו את מוסך השירות הכי קרוב. אך גם הוא היה צריך להזמין את החלק מאוסטריה. אז הם כאן מטיילים ומטפסים על ההרים בסביבה. אנשים נחמדים

העיר לה סרנה היא עוד דוגמא לשילוב פרובנציאלי, בין מקום שתקוע בעבר, אותו מזכירים כל הזמן המבנים הקולוניאליים ברחובות המרכזיים, לבין חנויות הייטק מודרניות. בין שדירה בה מוצגים העתקים מופרכים ומגוחכים של פסלים קלאסיים מיוון העתיקה, למדרחוב ומרכז קניות סופר מודרני. יצאתי לשיטוט סתמי, לדדות לאיטי עייף וכואב משהו. הרגשתי שאני מסתכל על גלגלי השיניים במכונת זמן שהמפעילים שלה נלחמים על הכפתור.

יצאתי מלה-סרנה עטוף בשלוש שכבות, לתוך יום רכיבה קר. הרוח נשבה ממערב במשבים פתאומיים שהכניסו אותי לדריכות. אך שמש שקרנית וכביש ישר, העניקו לרכיבה את הכלים למצות את ההנאה. הדרך התרחקה מקו המים מעט מזרחה. וקיבלה 4 נתיבים. ולאחר כמה קילומטרים – תשלום אגרה ראשון מתוך השמונה שחיכו לי לאורך היום. המחיר זעום אך הטורח בעצירה, תשלום, קבלת עודף וסגירת רוכסנים כפפות וקסדה להמשך נסיעה, תורגם על ידי להיכרות ושאלות בספרדית עילגת לגברות שבקופות.

לאחר חצי שעת רכיבה ראיתי מאחור, אור אופנוע הולך ומתקרב. וכשהוא חלף על פני נופפתי לו לשלום. האופנוע הגדול נראה חדש והרוכב עליו מצוייד במיטב ציוד הרכיבה. בכניסה לקטע התשלום הבא בכביש האגרה, ניגשתי אליו ולחצתי את ידו. הוא אמר לי באנגלית טובה. שאולי כדאי לעצור לקפה עוד כמה קילומטרים. זה היה חוזה באררה. פנסיונר שעבד כמנהל שיווק בחברת תעופה צ'ליאנית. שיצא הבוקר מלה-סרנה  חזרה לסנטיאגו. זה סיבוב שהוא עושה פעמיים בחודש, לנקות את הראש ולהתרחק קצת. עד שירדתי מהאופנוע, כבר חיכה לי ספל קפוצ'ינו, בהתאם לנוהל הכי ישראלי. תדלקנו בתחנה הסמוכה והחלטנו לרכב לסנטיאגו ביחד. הוא מוביל. חוזה משמש כיו"ר מועדון רוכבי ימאהה בצ'ילה. ושמעתי ממנו את כל מה שאני זוכר והקשור להתנהגות חברים גם במועדון האופנועים בארץ. כנראה שרוכב אופנוע הוא קודם כל אינדיבידואליסט. לך תעשה מועדון. רכבתי בעקבותיו, רוכב טוב. חבר של כל השוטרים שפגשנו בדרך. בעיירה לוס בילוס (Los Vilos)  הוא סימן לי שיורדים לכיוון החוף. יש לו הפתעה. חצינו את הרחובות של הישוב החד קומתי סחוף הרוחות והחול. והגענו לאורך דרך עפר מקבילה לחוף סלעי וסוער ומשכנו עד לקצהו הדרומי, בו שוכנת מסעדת דגים. "זו המסעדה הכי טובה בין לימה לסנטיאגו". כך הודיע לי חוזה. לדעתי, מסעדת דגים טובה צריכה להיות פשוטה. בלי שלט שעשו בפוטושופ או מכונת קפה אוטומטית ומיקרוגל בדלפק. רק שלחנות, מפות, סכו"ם וצלחות. ובכניסה להקת שקנאים שברור כי היא ליוותה הבוקר את הדייגים שהגיעו עם הדייג הטרי. המסעדה היא צריף ענק מהסוג שאתה מאמין שהדגים עברו רק עשרה מטר מסירות הדייגים, שהיו מונחות על החול ממול – ועד למטבח. פרט לרשימת היינות שלא עניינה אותנו. התפריט היה כתוב בכתב יד. ברור כי הוא נכתב הבוקר, בהתאם למה שפוסיידון שלח. הזמנתי מרק פירות ים. בחוץ נשבה רוח וקולה חדר בציפצופים דרך הסדקים ועוצמתה הודגשה בצליל גג הפח שהתנדנד ממעל. צלילי חורף שהופכים מרק טוב למעולה. היה נהדר, משביע והמחיר סביר.

המשכנו. כביש האגרה הוקם ומופעל על ידי חברה מקסיקנית. ועל פי נסיוני במקסיקו, בה כבישי האגרה הם אולי היקרים בעולם. הם יודעים להרוויח. ולכן כדי לחסוך הרבה כסף, החליט חוזה שעוקפים את המנהרה המקצרת ונוסעים סביב. מהכ'פת לי אני בטיול. עלינו מעל לנוף המדהים ולראשונה ראיתי עד למרחוק, את צ'ילה הירוקה באמת. המזכירה במשהו נופים מדרום צרפת.

בעוד עצירה לדלק וקפה פגשנו זוג אופנוענים. שני טייסים בחברת התעופה הלאומית. שיצאו לסיבוב שבועי. סבסטיאן וכריסטיאן. הם נתנו לי כתובת של מכונאי עצמאי בסנטיאגו, המטפל גם באופנועי ב.מ.וו וחשבו שאולי כדאי לי לעבור דרכו. חוזה הוביל אותי למלון קטן במרכז העתיק של סנטיאגו. הענקתי לו את סמל המסע ואת זה של מועדון האופנועים הישראלי ונפרדנו בחיבוק.

האכסניה שלי בלב סנטאיגו

סנטיאגו. היא עיר מדהימה בעיני. במובנים חזותיים רבים, "שמה בכיס" כמה משכיות החמדה של אירופה. ובוודאי ארה"ב. עיר סואנת. מבנים מרשימים בבנייה קלאסית, אך גם ארכיטקטורה מודרנית חדשנית ויפהפיה. ואם מתעלמים מממוצע גיל המלצריות בפיצריות ובתי הקפה הנושק את הארבעים. זו גם עיר שהדור הצעיר מכתיב בה את הקצב. כיף ללכת סתם בשדירות, להתחכך. לחלוף בתוך רחובות הליכה עצומים ורחבים המצטלבים זה בזה. להוריד הילוך בכיכרות ובגנים בהם כל הזמן קורה משהו. חי, שר, משחק שח, כדורגל, מצייר, מוכר, קונה. ולא רק בסוף שבוע. כל הזמן. עם כל הרגל על הדוושה. אני עם בגדי העשויים בד סינטטי ופליס ולרגלי נעלי ריצה. הייתי זר ובולט באופנה שרובה מאמין עדיין בסוודרים ז'אקטים ונעלי לאק.

שיחה קצרה עם המכונאי העצמאי, הביאה אותי להבין שהוא חסר חלקים וזמן. פניתי לכן בהתאם לתכנון המוקדם, לסוכנות ב.מ.ו ואת פני קיבל איש צעיר. מנהל השירות – קלאודיו, מהנדס מכונות בן 28, שלקח תחת חסותו האישית את הטיפול באופנוע, בהבנה איזו דרך עוד מחכה לי וכי אהיה רחוק מכדי לבקש תיקון או טיפול חוזר. לאחר יום וחצי שבו קודמתי בתור הממתינים לטיפול, באתי לקחת את האופנוע , שהיה רחוץ ומנוגב וישב כבר על צמיגי "מצלר קארו" חדשים (המיוחד בהם שהם עם "קוביות", המאפשרות רכיבה קלה בדרכים לא סלולות. כאלה המחכות לי למכביר בהמשך). בדרכי בחזרה למלון, נדלקה נורית לחץ השמן וללא תהיות, עצרתי במקום. בעזרת טלפון של בעל באסטה לסיגריות בקרן רחוב, הזעקתי את קלאודיו שהגיע עם גרר והאופנוע הוחזר למוסך. בדיקה העלתה כי ההתלהבות של קלאודיו לשטוף את האופנוע בצינור לחץ, גרמה לשיבוש קל במערכת החיווי האלקטרוני ולכן דלקה הנורה. זהו. נפרדתי.

קלאודיו, מנהל השירות.

למחרת עברתי דרך סוכנות ביטוח, כדי להסדיר צד שלישי שיהיה תקף גם בארגנטינה ויצאתי חזרה ל"פאן אמריקנה" לכיוון העיר צ'יאן  (Chillan). משמאל גבהו האנדים המושלגים, אותם אני מתכוון לחצות לצד הארגנטינאי, באיזור העיירה פוקון בהמשך הדרך. הגשם הקל שליווה אותי כל היום גרם לי להחליף ביגוד לכזה האטום למים ואת קצב הרכיבה לחורפי.