הרפתקה דוט קום

מאבק אזרחי ישראל בגזירת העלאת מחיר ביטוח חובה לרוכבי דו גלגלי נכנס לשלב של אחרי הפעלתה. גם כאן מסוף העולם ממש, בדרום ארץ האש אליה הגעתי רכוב על דו-גלגי, אני שומע את הזעקה. שותף לה ומשמיע את קולי. באזני קוראי לפחות.
גם שאני יודע כי יקח זמן עד שאעלה שוב על אופנוע בשובי לארץ, מעצם העובדה שמכרתי את האופנוע שהיה לי טרם נסיעתי, כדי לממן את הגשמת החלום הזה, מהדחף לרכיבה על אופנוע או דו גלגלי, לא אשתחרר. לעולם. זה אינו קוריוז ומהעבר השני, זו אינה אובססיה, זה מצב של רוגע נפשי. במסע הזה פגשתי עשרות אופנוענים, מכאלה עם מוסך בו עשרה אופנועים נוצצים ועד נערים רוכבי טוסטוס צולע, מעשן, ללא מפלט או מושב. מעבר להיות האוקטנוע פתרון תנועה. הוא צורך. הוא דרך לבטא סגנון חיים. נכון, גלום בו סיכון ונכון, לא נעשה די בארץ בכל הקשור להדרכה ואכיפה, כדי להפוך אדם רגיל לרוכב אחראי. אבל מכאן ועד ההנחתה הזו. המרחק רב.
אין שום צורך להסתתר מאחורי סיבות צדקניות כמו "רכיבה חוסכת זמן", או "מורידה צפיפות ורכבים מהכביש" "משחררת חנייה בערים". בעיני כל אלה הם רק בונוס. רק בגלל שהנושא עלה לדיון ציבורי, אומר כי רכיבה דומה לאהבה לקבוצת כדורסל, לאדם, לארץ, לאוכל מסויים או לצורך לשבת מול טלויזיה ולגרד בין אצבעות הרגליים. סליחה אבל איני צריך לתת שום הסבר "לאומי" לכך שאני רוצה לרכב על אופנוע. כן. אולי יש לי "בעייה". זה אינו עניינו של שום פקיד. עתונאי או נהג רכב לידי ברמזור. זו זכותי הדמוקרטית, הלגיטימית לרכב על אופנוע. על חד אופן או על סוס נדנדה. ותפקיד המדינה. כן, תפקיד המדינה. לאפשר לי את זה. לעשות סדר כזה שהסדרי הרכיבה יהיו חוקיים, בטוחים, משתלמים והוגנים. לכולם.
אני רואה בהסרת הגזירה עניינה של כל אם ושל כל משפחה בישראל. הסיבה פשוטה. נערים שיצטרכו לשלם ביטוח יקר לכלי רכב זול, ירכבו ללא ביטוח. תעשיית ה"ישראבלוף" תפרח כי כמו סקס. בסוף נעשה את זה. לבקש להלחם באיידס על ידי העלאת מחיר הקונדומים היא במקרה הטוב עיוורון ובאנלוגיה עליה מדובר כאן, לפנינו כנראה רוע לב וטפשות. כי יש גזירות שיהפכו לגזר דין. והביטוח במקרה הזה יהרוג הרבה. ורכיבה על אוקטנוע תהיה בתודעה, המשך גורף לעבירה על החוק.
אין מלחמות יפות ואין מקום לנחמדות. זו היתה דעתי מהרגע הראשון. המאבק אינו רק של הרוכבים. הוא מאבק על עקרון מקודש לחיים במדינה דמוקרטית. ולכן הוא מאבק של כל אחד, גם אם הוא נגד רכיבה, או שמעולם לא חשב שזה יעניין אותו. הצללים המוטלים כרגע על הרוכבים. יגיעו גם לקבוצות אחרות בציבור.
אני מסיים בקרוב מסע ארוך. צפיתי לא רק בנופים וארצות רחוקות, אלא גם בבני אדם ובהתנהלויות שלטון, שעוררו בי לא אחת, הרהורי זלזול ב"דמוקרטיות" שראיתי במדינות מרכז אמריקה למשל. בהן מיעוט מקושר, מבוסס ואינטרסנטי, מנהל את המדינה מעל ראשם של עדרי אדם המקבלים את מנת לחמם וקורתם כדי להשאר "שקטים", הממשל "משחק" במחירי הדלק, הלחם, התחבורה. כנראה שגם אצלנו יש פרשנות מקורית להתנהלות שלטונית תקינה. בירדן השכנה. מדינה מתקדמת נאורה ומודל חיקוי להתנהלות שלטונית בריאה, פתרו את הבעיה. אסור לרכב על אופנועים. אכן משרד אוצר יש לנו. אחורה פנה קדימה צעד.
נראה כי זכויות אינן ניתנות על ג'אנט מכסף.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום and כללי