הרפתקה דוט קום

על המסע הזה אני עובד כבר שנה וחצי. יצאתי לדרך כשאנשים חייכו ברחובות ועכשיו אני בקושי מוצא אחד שמחייך לראי. הכל התהפך לנו. הכל.

אתם בודאי שואלים איך אני ממשיך בכיוון? ובכן גלי ואני קיבלנו החלטה שיהי מה. המסע יצוא יצא!

השאלה השניה היא ודאי כמה כסף, ואיך?

התשובה לכך פשוטה. אין כסף, כלומר אין ספונסרים ואין נעלים. כאן נכשלתי כשלון מהדהד. וגם חברים שהבטיחו לסייע כנראה הגיעו לפינה שממנה לא יכלו אפילו לארגן לעצמם איזו נחמה. אני מבין, מעריך ואוהב אותם באותה מידה.

פניתי ללמעלה מעשרה מנהלי שיווק ומכירות של חברות המייצרות מוצרים המשיקים למוטו של המסע הזה. שם קיבלתי תגובה קרירה באופן די בלתי צפוי. כנראה שלא מבקשים ממי שיושב בבונקר לחשוב מחוץ לקופסה.

ואכן כן, ג'וי בירן ידידי הטוב, צדקת. ספונסרשיפ מקבלים רק מחברים הממוקמים בעמדת מפתח בתוך חברות כלומר כאלה שיושבים על הקופה, נקודה.

כל מי שאומר את מילות הקוד "אני אדבר עם… חבר שלי, המנהל שלי, הלקוח שלי, היועץ שלי" וכו' אומר לך בעצם "לא!". זו מין מילת קוד, סיסמה שבטית, אמירה סמי-תרבותית של מנערי הנודניקים. משהו שמעולם לא הבנתי כי לא השתמשתי בה. כלומר, מי שלא ממש, אבל ממש, מכניס אישית את היד לכיס, למגירה, לקופה ומוציא בוחטה, לא יקרה ממנו כלום.

גיליתי שתרבות מתן החסויות בארץ לא מפותחת. אנשים חושבים שאתה מבקש נדבה, או תרומה ולא ממש מבינים שיש כאן win win וכשתור מבקשי התרומות מתערבב בתור מבקשי הטובות ושורת קוסמי הרייטינג המשומנים. מצאתי עצמי מול אנשים מאד מקצועיים אבל חסרי אומץ.

כאן אני חייב להיות הוגן עם כמה אנשים יקרים שהפיחו בי תקוה. ראשית מוסי ומיכל ערמון חברים קרובים של גלי ושלי, שתמיד נמצאים שם בשבילנו. ובמסע הזה מאד. נראה לי שמוסי ידע להבחין בנקודת המוצא של כל המסע הזה, יודע להקשיב להד המסע הפנימי שאמור לתחזק את כל הפרוייקט. מעין בקר איכות שאני חושב עליו כשאני בתוך העשיה. מיקי קאופמן, חבר ושותף לשעבר (ואושייה בפני עצמו בענף הפרסום) שהתגייס מייד ורתם את קשריו לסייע. גדעון עמיחי (שהיה לי העונג להיות מרצה שלו בתקופה בה לימדתי ב"בצלאל" בירושלים. שלא הבנתי מה הוא בא בדיוק ללמוד כשמיילג' הכשרון שלו כבר הגיע לירח כשאנחנו עוד שיחקנו בטייארות), איש יקר שבתוך חמש דקות השקיע עצמו מתוך פירגון ללא קץ, בנסיונות לבנות איתי איזה שהוא כיוון לקבלת עזרה, יגאל ערמוני, חבר, פרגנן סדרתי (שבתוך משרד הפרסום שלו אני יושב כבר כמה שנים נהנה ממקצועיותו וסבלנותו לכל שיגיונותי). רפי בן-שחר ידיד וקולגה שללא שום היסוס רתם עצמו להפיק על חשבונו עזרים (מדבקות) אותם אחלק לאורך ציר הנסיעה וגם משמש חונך טכנולוגי לחפיצים שאקח לדרך. שרון ודן פרבר (מהמוכשרים והיצירתיים שבכותבים שאני מכיר) שהתגייסו לסייע לי לארגן את הטיסות, בהפעילם את כל הקשרים שבעולם. מורן בר, חברתה של בתי הבכורה אילאיל, שעזרה לי בהרמת הבלוג הראשוני לאויר. עומר לוי, איש מדהים מוכשר וסבלני, שמרים את הבלוג הזה ואת כל האופרציה של הפעילות שלי ברשת. עומר משמש האדמיניסטרטור היצירתי ביותר שהכרתי ומצא זמן בתוך ההכנות לחתונתו לקישקושי השכל שלי…

ושני אנשים שפגשתי בנובמר לפני עשר שנים באמצע הסהרה, שהפכו לחברי הקרובים, יורם קפלן ויוסי גוטמן שותפי למסעות אופנועים ברחבי היקום, (הנמצאים בתוך הכנות המסע שלהם לקירגיסטן על אופנועי "אורל" עם סירה…ועוד נשוב לכך) שאיתם אני חולק את רעיון המסע הזה, כבר מזה שנה וחצי בפרלמנט השבועי הקבוע והמשולש שלנו. שדואגים כל הזמן לאפס אותי כשאני "בורח" מציר ההגיון לתוך פנטזיות לטיניות. ועוד משהו, חברי במועדון הgs שגם מהם שמעתי רק קולות אהדה וטפיחות שכם מאז נודע הדבר.  רשימת ה"נהדרים" שלי עוד ארוכה והבוקר בדרך (הלילה מחליפים לשעון קיץ ויש לי פחות שעה לישון)

מאת: יוני   ·   קטגוריות: יוני בן שלום