רכיבה לכל הרוחות בדרך 40 המיתולוגית

פעמיים דרך 40

ארגנטינה

נובמבר, 2015
יצאנו מהקראטרה אוסטרל, בחזרה לארגנטינה, אחרי 9 ימים של מזג אוויר מושלם, באזור הפכפך מהבחינה הזו. היה לנו מזל גדול ואפילו לא ידענו עד כמה, בהמשך הטיול שלנו נפגוש רוכבים שיספרו לנו שהם רכבו באותו אזור בגשם ואפילו בשלג.

הגענו לפריטו מורנו (העיר, לא הקרחון), עדיין עם גרי וג׳ים, שני הרוכבים האמריקאים שפגשנו, והתחלנו בחיפושים אחר מקום לאכול. צ׳ילה אמנם יפה מאוד, אבל בגזרת האוכל… אפשר לומר שהתגעגענו מאוד לארגנטינה. הבעיה היחידה הייתה שהשעה הייתה 16:00 ביום ראשון וכל מקום בעיר היה סגור. אחרי כשעה של שיטוטים ברחבי העיר ניגש אלינו חורחה, שראה אותנו מחפשים משהו וביקש לעזור לנו למצוא משהו לאכול.

פרידה מהמארחים הנדיבים בעיירה פריטו מורנו

לאחר שגם בעזרתו לא הצלחנו למצוא מסעדה פתוחה בעיר הוא הציע לנו לבוא אליו הבית, כי הם בדיוק סיימו לאכול את האסאדו של יום ראשון ונשארו הרבה שאריות. מתן ואני קפצנו על ההזדמנות והסכמנו בשמחה, מבחינתנו זו הזדמנות מצויינת לזכות להכיר עוד קצת מהאנשים והתרבות הארגנטינאית היפה. ג׳ים וגרי, לעומתנו, היו המומים וחשדניים. עודדנו אותם לקבל את הצעת הכנסת האורחים (בהמשך הם הודו לנו על כך) ועקבנו אחרי חורחה לביתו. המשפחה קיבלה אותנו בזרועות פתוחות והאכילה אותנו בבשר משובח וסלטים שונים.
לאחר ששבענו אנחנו החלטנו להמשיך לרכב עוד באותו יום לכיוון אל צ׳אלטן במטרה לקצר את הדרך למחרת, ואילו גרי וג׳ים החליטו לסיים את הרכיבה ליום זה, ולנסות לרכב את כל המרחק למחרת. נפרדנו מהם בתקווה כי יצליחו להשיג אותנו מחר וניפגש שוב.

התחלנו ברכיבה דרומה על כביש 40, הכביש שחוצה את כל ארגנטינה, מהצפון בגבול עם בוליביה, עד הדרום, אושוואיה. כבר רכבנו חלק ממנו, כשהתחלנו את הרכיבה ממנדוזה, לאחר שלא הצלחנו לחצות לצ׳ילה. על הקטע אותו התכוננו לרכב עכשיו שמענו הרבה סיפורים, שאין איפה לישון בדרך, שחצי ממנו לא סלול, שאין עליו כמעט תנועה ואם תהיה לנו תקלה או בעיה יכולות לעבור שעות עד שמישהו יעבור, שלמות רצות בו חופשי, ושיש בו רוחות מאוד מאוד חזקות.

מהר מאוד גילינו שעניין הרוחות אכן נכון, והרוחות באזור חזקות. השעה כבר התחילה להיות מאוחרת ויש לפנינו כ-120 ק״מ עד העיירה בה נאמר לנו כי יש מלון בו נוכל לישון. מזל שאנחנו בדרום והשמש שוקעת מאוחר. אז רכבנו, בדרך שאין בה דבר מסביב לראות, רכבנו לאט בגלל הרוח ובגלל הפחד להיתקל באיזו למה סוררת שהחליטה לחצות את הכביש. לאחר כשעה וחצי של נסיעה, בשעת דמדומים, ראינו לבסוף אורות המבשרים על היעד המובטח שהתגלה כעיירה עם שלושה וחצי בתים, תחנת דלק קטנה ומלון דרכים שנראה כאילו יצא מתפאורת סרט אימה.

נכנסנו אל המלון שמשמש גם כחנות ומסעדת דרכים קטנה. בחנייה ראינו עוד שני אופנועים קטנים, וכשנכנסנו אל המלון גילינו את בעליהם, שני ברזילאים שנראו כאילו שדדו חנות בגדי עור, מאובזרים מכף רגל ועד ראש בעור שחור. אחד מהם דיבר רק פורטוגזית ואילו השני דיבר גם אנגלית וספרדית. אל מתן הוא פנה באנגלית ואילו אליי התעקש לפנות רק בספרדית, במבטא ברזילאי כבד כל כך שלא הייתי בטוחה מה בכלל יוצא לו מהפה. איכשהו הצלחנו לתקשר, והם סיפרו שהם באו מריו דה ג׳נירו דרך פרגוואי והם מתכוננים להגיע כל הדרך לאושוואיה על כביש 40.

בכלל, עוד נפגוש בדרך המון מטיילים שעושים מסע לכל אורכו של כביש 40 המפורסם, מהצפון ועד לאושוואיה. כמו חבורת הרצים שעברנו בדרך וכמו רמי, רוכב אופניים הצרפתי, שרוכב כל יום 150 ק״מ עד לאושוואיה, כי התפנו לו כמה חודשים אז למה לא בעצם.

אז בילינו את הלילה במלון באמצע שום מקום, 120 ק״מ צפונה ו-200 ק״מ דרומה עד העיירות הקרובות, ולמחרת התחלנו ברכיבה לאל צ׳אלטן. שני הברזילאים יצאו לפנינו אבל אמרו שהם רוכבים לאט, אז בוודאי עוד נפגוש אותם בדרך. ברוח הייתה חזקה והכיוון בו היא פוגעת בנו משתנה בהתאם לעיקולים של הכביש. פעם היא מגיעה מימין ופעם משמאל, כשהיא פוגעת בנו מקדימה מרגישים הקלה, ואם יש לנו מזל היא מגיעה מאחורינו ועוזרת לאופנוע ברכיבה. לפעמים היא כל כך חזקה שמתן רוכב ״בהשכבה״ (בזווית של 45 מעלות). לאחר כשעה של רכיבה הגענו אל הברזילאים, שאכן רכבו לאט. האופנועים שלהם קטנים והרוח קשה עליהם יותר ומטלטלת אותם מצד לצד. בעצירה הבאה בתחנת דלק כבר לא הצלחתי להתמודד עם ההתעקשות לדבר רק אליי בספרדית פורטוגזית לא מובנת, והחלטנו להמשיך לרכב בלעדיהם.

דרך 40 בקטע סלול – בסביבות אל צ'אלטן

מהנקודה הזו הדעות חלוקות לגבי המשך הכביש. יש שאמרו לנו שמכאן ועד לאל צ׳אלטן הוא לא סלול בכלל, ואילו האנשים מהאזור התעקשו שישנם רק 70 ק״מ לא סלולים. למדנו, ועוד נחזור ונלמד בהמשך הטיול, שכשזה מגיע לתנאי דרך וכביש עדיף לשמוע למי שחי כמה שיותר קרוב לדרך המדוברת. במדינות שאנחנו רוכבים בהן האנשים לא מטיילים הרבה ולרוב לא מתרחקים מהאזור בו הם חיים. על כן מידע שאנחנו מקבלים ממי שלא חי באזור יכול להיות מבוסס על ידע מלפני 4-5 שנים, וכבר אינו מעודכן. ואכן, גילינו כי רוב הכביש סלול ובמצב טוב.

התחלנו לראות תמרורי אזהרה מפני למות (למעשה מדובר בגוואנקו, קרובי משפחה של הלמות והאלפקות) וגם התחלנו לראות אותן בכמויות גדולות. בעיקרון ישנן גדרות שמיועדות לשמור אותן הרחק מהכביש, אך בפועל הן פשוט מדלגות מעל הגדרות ומשוטטות חופשי. ראינו גם כמה מהן מוטלות מתות בצידי הדרך, ככל הנראה מפגיעת רכבים.
לאחר כ100 ק״מ נוספים של רכיבה אנחנו מגיעים לקטע לא סלול, שנמצא בעבודות לקראת סלילה. שלא כמו בצ׳ילה, פה הם לפחות משאירים נתיב חלופי שלא מכוסה באבנים שלא מאפשרות רכיבה, ואנחנו עוברים את הקטע ללא בעיות מיוחדות. כמה דקות אחרי שאנחנו חוזרים לכביש סלול, עובר אותנו רוכב אופנוע נוסף ואנחנו מזהים מיד את האופנוע ואת הקסדה, ג׳ים! הוא וגרי יצאו מוקדם בבוקר והצליחו להשיג אותנו.

בכניסה לאל צ'אלטן ברקע גמלוני הסלע של פיצרוי

מכאן אנחנו כבר ממש קרובים לאל צ׳אלטן, כשעה נוספת של רכיבה, והרוחות הולכות ומתגברות ככל שהשעות חולפות. אנחנו ממשיכים עם ג׳ים וגרי על כביש 40, עד הפנייה לאל צ׳אלטן. ברגע שאנחנו משנים כיוון נסיעה, הרוחות מתחזקות. הן ממשיכות להתחזק ככל שאנחנו מתקרבים לעיירה ומגיעות לעוצמות שלא הכרנו, כל כך חזקות שכשאנחנו יורדים לרגע מהאופנוע כדי לצלם תמונה של הפיץ רוי, הרוח כמעט מעיפה אותי מהרגליים. כאמור, רוחות בעצמה שלא הכרנו.

אחרי נסיעה איטית וזהירה אנחנו מגיעים לאל צ׳אלטן בסיומו של יום רכיבה ארוך. זו עיירה קטנה ויפה, למרגלות הר הפיץ רוי המרשים, מלאה בבתים בסגנון בקתות עץ שנותנים תחושה של עיירת סקי. בערב אנחנו יוצאים עם גרי וג׳ים לארוחת ערב מצויינת, נהנים שוב מהבשר של ארגנטינה שכל כך התגעגענו אליו בצ׳ילה. אנחנו מחליטים לקחת עוד יום באל צ׳אלטן ולנוח, ולמחרת לטפס אל הפיץ רוי. גרי וג׳ים, שרוכבים עם אופנועים שכורים ומוגבלים בזמן, מחליטים להמשיך כבר למחרת בדרך דרומה. אנחנו נפרדים מהם בצער וממשיכים במסעות שלנו בנפרד.

פרידה מג'ים וג'רי באל צ'אלטן

את היום הבא בילינו בעיירה הקטנה, שבמהלך היום היא מנומנמת ואילו בערב, כשכל המטיילים חוזרים מהטרקים השונים באזור, היא מתעוררת לחיים. למחרת יצאנו גם אנחנו לטרק הפיץ רוי, והחלטנו לעשות אותו ביום אחד במקום לבלות לילה בקמפינג ולקום לזריחה. המסלול יפה והעלייה לפסגה מפרכת ומלאה ברוחות חזקות. כשהגענו למעלה, פסגת הפיץ רוי הייתה מכוסה בענן, קצת מאכזב, אבל המחזה של ההר והלגונה הקפואה למרגלותיו עדיין יפה ומרשים.

מבט כללי על אל-צ'אלטן

כשיצאנו מאל צ׳אלטן יום לאחר מכן, הרוחות שוב לא נתנו לנו מנוח. הנסיעה לאל קלאפטה, היעד הבא שלנו, קצרה יחסית, אבל הרוחות החזקות כל כך הופכות את הנסיעה לקשה ומעייפת מאוד. הרוחות מגיעות מהצד, במהירות של 50-80 קמ״ש, והן קשות גם לנו וגם לאופנוע, שצריכת הדלק שלו עולה. באמצע הדרך הרוחות מעייפות אותנו כל כך שאנחנו עוצרים בצד הדרך, במקום מסתור מהרוח, שוכבים על האדמה ונחים.

לבסוף אנחנו מגיעים לאל קלאפטה מותשים. אנחנו רוצים לנסוע לקרחון פריטו מורנו המפורסם, אבל כבר עייפים מדי, אז החלטנו לדחות את זה ליום הבא. אבל, מזג האוויר היה הפעם לרעתנו, למחרת הרוחות לא נחלשו והצטרף אליהן גם גשם. תחזית מזג האוויר לא הצביעה על שינוי, ולכן החלטנו לדחות את הביקור בקרחון ולרכב קודם לפוארטו נטאלס ולפארק טורס דל פיינה, בצ׳ילה.

כמובן שגם במהלך הנסיעה לפוארטו נטאלס הרוח לא הרפתה. ההקלה היחידה הורגשה כשהפיתולים כיוונו את הרוח כך שתהיה בגבנו. בכל שאר הזמן ההרגשה היא שאנחנו נלחמים ברוח וכמעט מפסידים. הגענו לבסוף לפוארטו נטאלס ומיד נכנסנו להרצאה המסבירה את המסלולים השונים בפארק, כשהמפורסם בהם הוא טרק ה-W האורך ארבעה ימים. כשנגמרה ההרצאה הלכנו לשכור ציוד קמפינג ולקנות אוכל לטרק, כי רצינו לצאת כבר למחרת. סיימנו את כל הארגונים בשעת לילה מאוחרת והלכנו לישון מוכנים לצאת לטרק מוקדם בבוקר.

אבל כשהתעוררנו למחרת נזכרנו שבעצם אנחנו לא באמת אוהבים קמפינג וטרקים של כמה ימים, ובעצם יש לנו אופנוע, אז למה להתעקש? החזרנו את כל הציוד ששכרנו וקנינו, ויצאנו לרכיבה בפארק, שנמצא כשעתיים נסיעה מהעיר. כשהגענו אל הפארק נגלו אלינו הטורסים, שלושת עמודי הגרניט שנותנים לפארק את שמו. רכבנו בתוך הפארק בין סוגים שונים של חיות; שועלים, גוואנקו, סוסים, ארנבים (שרצים מול האופנוע במהירות אדירה), והמון סוגי ציפורים. ראינו נופים מדהימים, אגמים בצבע טורקיז, הרים מחודדים ומשוננים, ונקודת תצפית אחת בלתי נשכחת.
מזג האוויר בפארק משוגע לחלוטין, הרוחות בו חזקות ומקפיאות והעננים זזים במהירות. רגע אחד אנחנו רוכבים תחת שמש ושמיים בהירים, רגע אחר כך זז מעלינו ענן ומתחיל להוריד גשם. חמש דקות נוספות והשמש חוזרת, וחוזר חלילה. אנחנו רואים את ההרים מתכסים בעננים ומתבהרים לסירוגין. אני בהחלט שמחה שהחלטנו לוותר על הטרק ולרכב במקום, כי הרוחות והקור העז שבאזור כבר מתחילים להקשות עליי.

אנחנו חוזרים לעיר, אוכלים ארוחת ערב מצויינת, הטובה ביותר שאכלנו בצ׳ילה, ומתכוננים לנסיעה למחרת. פוארטו נטאלס היא הנקודה הדרומית ביותר שנגיע אליה במסע שלנו, שכן החלטנו לא לרכב לאושוואיה, ומכאן אנחנו מתחילים להצפין חזרה.

אנחנו מגיעים שוב לאל קלאפטה, לאחר עוד נסיעה מאתגרת, הפעם אנחנו נוסעים ישר לקרחון פריטו מורנו שנמצא במרחק 80 ק״מ מהעיר. אנחנו מגיעים ומתחילים לטייל על המרפסות שבנו כתצפית אל הקרחון הענק שמזכיר את החומה ממשחקי הכס. בהתחלה קשה להבין את הגודל, אבל ככל שמתקדמים מבינים שהדבר הזה עצום, בגובה של עשרות מטרים ונפרש אחורה קילומטרים על גבי קילומטרים. שמחנו שזה הקרחון האחרון שנראה בטיול, כי כנראה שאם היינו רואים אותו לפני הקרחונים האחרים שראינו היינו מתקשים להתלהב מהם.
בשלב זה בטיול לי נשבר לגמרי מהרוחות וממזג האוויר הקפוא בדרום הרחוק והיפה של ארגנטינה. זכרנו את המיקרו אקלים של אל בולסון, שיושבת בתוך עמק ומזג האוויר בה תמיד חמים יותר בכמה מעלות טובות מהסביבה הקרובה. וכבונוס היא גם נטולת רוחות. החלטנו לחזור לשם כמה שיותר מהר. המרחק הוא כ-1300 ק״מ, אם נתאמץ נצליח להגיע לשם ביומיים.

מול קרחון פריטו מורנו

יצאנו לדרך מוקדם בבוקר, בכוונה להגיע חזרה לפריטו מורנו, העיר ממנה התחלנו את הנסיעה דרומה. הדרך לאל בולסון משעממת מאוד, אין נוף יפה ואין הרבה מסביב חוץ מהרבה גוואנקו. אחר הצהריים הגענו לתחנת דלק והחלטנו לעצור להפסקת התרעננות. דלק נמלא כשנסיים. ישבנו בתחנה כשעה, אכלנו כריכים ושתינו קפה, בזמן שברקע מכוניות מתדלקות. כשאנחנו מתכוננים להמשיך בנסיעה וניגשים לתדלק, המתדלק מבשר לנו שנגמר דלק 95 ונשאר רק קצת 97, והוא מתדלק לנו את ששת הליטרים האחרונים שנשארו. אוקיי, אמור להיות לנו מספיק כדי להגיע לתחנה הבאה, תחנת הדלק ליד המלון באמצע שום מקום, שמוכר לנו מהדרך הלוך.

אנחנו ממשיכים בנסיעה שהופכת לקשה יותר ויותר ככל שהשעות חולפות והרוח מתגברת. אני לא יכולה לשבת ישר ולאורך כל הרכיבה אני יושבת בהטייה לצד ימין, הגב כבר כואב לי מאוד ואני מתקשה להמשיך. אנחנו כבר קרובים לתחנת הדלק כשהאופנוע מתחיל להשתנק מעכשיו האופנוע נוסע על אדים ואנחנו מתחילים להכין את עצמנו להליכה ברגל. הרוחות קשות גם לאופנוע וצריכת הדלק שלו עולה, כך שהדלק נגמר מוקדם מהצפוי. אנחנו כבר רואים את האורות שמבשרים על העיירה ומפצירים באופנוע שימשיך רק עוד קצת, רק עוד כמה קילומטרים. איכשהו, בקושי רב ותוך שהוא נכבה מספר פעמים בדרך ומותנע כל פעם מחדש, הוא מצליח לעבור את העליות והירידות עד לעיירה, ולבסוף את 100 המטרים האחרונים בירידה הוא פשוט מתדרדר עם מנוע כבוי ונעצר ממש מול התחנה המיוחלת. אנחנו חשים הקלה עצומה, עד שאנחנו רואים את תור המכוניות המחכות לתדלוק. כן, גם כאן נגמר הדלק.

לא האמנו שנחזור לבלות עוד לילה במקום הנטוש הזה, שמזכיר תפאורה של סרט אימה, בעיירה שנלקחה מתוך סרט אימה, עם עובדים שמזכירים דמויות מסרט אימה. החלטנו לחכות למשאית הדלק שאמורה להגיע. נחכה עד 20:30, שעה לפני שמחשיך כדי שיהיה לנו גם זמן להגיע לעיר. אם לא תגיע עד אז, נבלה פה עוד לילה בלית ברירה. ב20:40 המשאית מגיעה. לא האמנו למזלנו הטוב ומתן מיד יוצא לנסות לתדלק, אלא שמעדכנים אותנו שייקח עוד שעה לפחות עד שהמשאית תסיים למלא את המשאבה, ורק אז ניתן יהיה לתדלק. הבנו שאין ברירה ונאלץ להישאר פה עוד לילה.

העיכוב הבלתי צפוי יעלה לנו ב-130 ק״מ נוספים של רכיבה למחרת, או ביום נוסף בדרך לאל בולסון. אנחנו מחליטים לנסות בכל זאת להגיע לאל בולסון כבר למחרת, למרות שזה אומר שלפנינו יום של כמעט 800 ק״מ רכיבה, יותר מכל יום רכיבה עד כה. היום הבא הולך להיות מאתגר במיוחד.

קמנו בשעה מוקדמת במיוחד, אכלנו ארוחת בוקר, תידלקנו, ויצאנו לדרך הארוכה. אמנם הרוחות הולכות ונחלשות ככל שאנחנו מצפינים, אבל הן עדיין חזקות והגב שלי עוד כואב מאתמול. הדרך ברובה משעממת, אבל מזג האוויר המשתפר והמחשבה על אל בולסון, האזור היפה כל כך וההוסטל שהתאהבנו בו וכעת נחזור אליו, עוזרים לנו להחזיק מעמד. לבסוף, אנחנו מגיעים אל העמק. באופן פלאי ממש, המעלות עולות בן רגע, הכל מסביב נעשה ירוק ופורח, והרוח נעלמת. לאחר שלושה שבועות של רוחות בעוצמות שלא הכרנו, שלא פוסקות ולו לרגע אחד, הגענו לאל בולסון, והכל נרגע.

———————————————————

כל הזכויות C ללסיפור ולצילומים שייכות לנעם ומתן בללי

———————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי