הבוקר היה קריר. אפשר לומר קר. לפחות החזאי קיים את שהבטיח אמש. השער החשמלי בחניה נפער ולרחוב גלש אופנוע מסוג אנדורו שמערכותיו מנוהלות על ידי כמה מחשבים כולל בלמי אי.בי.אס. סלולר דור שלוש מחובר לבלו-טוט'. אייפוד הנעים חרישית באזני הרוכב שהיה ספון בתוך חליפת הקוולאר וקסדת הקריפטונייט בדרכו מזרחה.
מחר יום הזכרון לחללי מלחמות ישראל. יום הזכרון בשבילי הוא מחשבה על "מה עשיתי עם הפרס שקיבלתי" מהנופלים שהכרתי ואלה שלא, מאלה שחזרו חסרים חלק ומאלה שפשוט התמזל מזלם כמוני, צלחו ושרדו. הבוקר רכבתי עם יורם ויוסי ליקבי עמק-האלה. הייתי צריך לקיים שם פגישת עבודה אחרונה טרם יציאתי למסע והם התלוו אלי לאחד המסלולים הכי נעימים בארץ. כבישים צדדיים מתפתלים, עם קרשצ'נדו מרחיב חדרי לב לסיום כשנכנסים בשערי עמק-האלה המתפוצץ מרוב אביב.
ילדותי עברה עלי באשקלון. מולי גרה משפחת שם-טוב. כשהייתי נער, משה בנם, נפל במלחמת ששת הימים. מותו היה נקודת הייחוס המוחשית הראשונה שלי למושג "נפל בקרב". בשנת 1999 כתבתי את השיר הבא:
בדרך חזרה כבר מיהרנו. אין טיול אופנועים אחד בעולם שלא מסתיים בנסיעה מהירה מדי הביתה. יצאנו מהכביש המגיע מבית שמש, עברנו בסמוך לדרך-בורמה ואחר כך שער-הגיא חלף מימיננו. עם הכניסה לכביש 1 בכיוון מערב, תפס את עיני דגל ישראל שנתלש מאחת המכוניות ושכב דרוס בשולי הדרך. כמה הזוי המראה, כשברקע קו האופק של שער הגיא ומחר יום הזכרון. פעם הייתי עובר כאן וסופר את שלדות רכבי השיירות בשולי הכביש והיום, דגלים דגלים דרוסים. (או אם תרצו להיות גם ציניים, הסינים גנבו לנו את הברזל ושלחו לנו סמרטוטים במקום) איזו אירוניה.
כל תסרוט ובימוי הרשימה הטכנולוגית המוחצנת וההזויה בראשית הפוסט, לא הוזכרה סתם כך. היא סוג של אנחה עצובה על מצבנו הטכנולוגי המעט מנכר. זה שהופך אותנו משימתיים, ענייניים, מכונסים, מרוחקים, אלקטרוניקל-קורקטיים: מסמנים בסמס. שולחים מחוות בפייס בוק. מפרגנים בפורומים. אינפורמיישל-קורקטיים: רואים טלויזיות באוטובוס תיירים במקום להביט בנוף. נושמים מזגן במכונית במקום להריח פריחה. מדרגים פרסומות אהובות. נאשיונאל-קורקטיים: תוקעים דגל בחלון המכונית וכשהוא עף. אז עף!
יום עצמאות שמח!