קנדה. רכיבה. גשם. תקלה. הנאה

יומן מסע חלק ו'
שמונה ימים בקנדה, אפשר להגיד שהימים האלו היו רווי אירועים בצורה יוצאת דופן.
כשאני חושב עכשיו על איפה שהייתי לפני שבוע זה נראה לי לקוח מזיכרון רחוק מאיזה טיול ישן אבל בכל זאת אני אנסה להעביר את כל מה שקרה יחד עם התחושות והמחשבות שלי.
דבר ראשון אני יכול להגיד שהאיזור הזה של קנדה הוא מדהים בטירוף ,אין רגע ברכיבה שבו אין גירוי לעיניים בצידי הכביש-אם זה אגמים, יערות, הרים מושלגים או מפלים המקום הזה פשוט יפה.

אריאל ואני יצאנו מסיאטל והגשם החליט להצטרף אלינו והאמת שמאז הוא לא כל כך עזב אותנו.
כבר די התרגלנו לריטואל של לבנות ולקפל אוהלים וציוד בגשם וגם לעובדה שרוב הזמן המגפיים והכפפות שלנו משמשים ככלי קיבול למים. אבל קצת רטיבות וקור עוד לא הרגו אף אחד (משנינו) ואנחנו ממשיכים כרגיל.
אריאל הביא איתו מערכת שמע לקסדה כך שאנחנו יכולים לדבר אחד עם השני ברכיבה, אני רגיל להיות לבד כל הזמן ועכשיו לא רק שאחנו שניים אנחנו אפילו מתקשרים, בהחלט משהו חדש בשבילי והאמת אני די אוהב את זה- פתאום יש עם מי לשתף מחשבות,דברים יפים בדרך או סתם הגיגים. זה גורם לי לחשוב הרבה פחות ולדבר הרבה יותר אבל זה שינוי מרענן ובהחלט מפחית את רמת הכבדות של המסע.

העיר הראשונה שאליה הגענו היתה ואנקובר ^[1], עיר נחמדה ורגילה למדי. בילינו שם שלושה ימים ויצאנו לכיוון הפארק הלאומי באנף (banff national park ^[2]) מה שמבחינתי הוא גולת הכותרת של כל הטיול הזה- לפני חודשיים ראיתי תמונה רנדומלית של אגם שם והחלטתי ששם אני רוצה להיות. יום נסיעה אחד הפך לשלושה וחצי- ביום הראשון שהתחלנו לחפש מקום לישון ראינו שלט של מעיינות חמים והחלטנו שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים, סטינו מהמסלול שלנו לא מעט עד שהתברר לנו שהמעיינות החמים נמצאים רחוק ואין כביש סלול אליהם אבל כבר היה חושך והעיירה שהגענו אליה שכנה על יד אגם שהחלטנו שבבוקר הוא בטח יהיה יפה אז החלטנו למצוא מקום להקים אוהל, המקום הכי קרוב שמצאנו היה עשרים קילומטר משם על שביל עפר בוצי – אם הייתי לבד יכול להיות שהייתי מוותר על החוויה אבל עכשיו שיש שותף אין ממה לחשוש, הרכיבה לקחה הרבה זמן- היה חשוך, גשום והראות לא היתה במיטבה אבל השביל היה טוב ולא היו בעיות מיוחדות ולאחר זמן מה הגענו לחניון לילה. בבוקר חיכתה לנו הפתעה – השמיים התבהרו ואנחנו על שפת אגם מדהים ביופיו שממולנו פסגות מושלגות. איזה התרוממות רוח דבר כזה גורם והעובדה שלא ידענו איפה אנחנו ולא ציפינו לכזה יופי בהחלט תרמה.

אחרי ארוחת בוקר התקפלנו והמשכנו לטייל קצת בסביבה, מסתבר שבלילה עברנו דרך מפלים בצד הכביש ונופים עוצרי נשימה מסביבנו , איזה הפתעה נחמדה .
שאר היום עבר ברכיבה רגועה בין ההרים ובלי גשם ובלילה עצרנו לישון באתר קמפינג שיש בו בריכות חמות כפיצוי על זה שלא הגענו אליהם יום לפני.
בוקר יום חדש, אני קם מתרגש – עוד שלוש שעות אני בבאנף! מתקפלים מהר ויוצאים. בערך שלוש דקות אחרי שהתחלנו אני רואה מימיני הר יפה ופנייה עם שלט לאגם , אמרתי נבלה שם קצת ונמשיך (כנראה שלא הייתי חושב על זה אם הייתי לבדי-אני לומד לקחת את הזמן) הקצת הזה הפך להרבה  אחרי שהחלטנו שאם יש מחסום בסוף שביל עפר זה יהיה רעיון טוב לחצות אותו, זה היה רעיון טוב בהלוך- הגענו לנחל שבאמת היה מדהים ואחרי כמה דקות שם החלטנו לחזור לדרך. כשהגענו למחסום מצידו השני התחילו הבעיות. העפר שהיה יבש ותמים למראה הפך למעין עיסה של בוץ ואבנים והצמיגים פשוט לא רצו להיאחז בו. מתחילים לדחוף.
לדחוף 250 קילו על שני גלגלים שתקועים בבוץ בעלייה עם ארבע שכבות ביגוד וחליפת סערה מעל זה לא קל. האמת זה לא היה אפשרי גם אחרי שהתפשטנו. גם אנחנו וגם האופנועים היינו עמוק בבוץ אבל אין מה לעשות צריך למצוא דרך, ותמיד יש דרך. פירקנו את כל הציוד מהאופנועים דחפנו אותם חזרה למישור ופשוט נתנו גז. באופנועות גז הוא הפיתרון לכל צרה (כמעט). אריאל על אופנוע ערום לגמרי (האופנוע) , בלי כסא עובר ראשון ואני אחריו, זה היה פשוט שנינו אומרים, רק לקח לנו שעה ומשהו ואנחנו רטובים מערבוב של זיעה וגשם. חיברנו חזרה את הכל לאופנועים לבשנו את החליפות ולדרך. אני כבר פסימי לגבי העוד שלוש שעות בבאנף. יש הרבה הסחות דעת בדרך.
הגשם התחזק ואנחנו התחלנו לעלות גבוה בהרים, נהייה קר. מאוד קר. אבל יפה. מאוד יפה.
הייתי במצב רוח טוב , הקור לא הפריע לי והנוף שמסביב הפליא אותי, שמתי באוזניות מוסיקה קלאסית וצללתי לעולם שלי. כשירדנו מהרכס וחזרתי למציאות גיליתי שאנחנו כבר בפאתי הפארק. עצרנו לאכול צהריים ובדקנו תחזית- קר ביום וגשום קר בלילה ומושלג. בחיי לא ישנתי באוהל שיורד עלי שלג, איזה חוויה נהדרת זו יכולה להיות אמרתי אבל אריאל פחות התלהב מהרעיון וחיפש חדר לישון בו, למזלי לא היו מקומות פנויים והאפשרות היחידה היתה קמפינג .
עלינו לפארק והראות היתה אפסית. גשם שוטף וערפל וככה יהיה עד הסופ"ש.
איזה אכזבה, מקום שכל כך ציפיתי לו ודווקא אותו אני לא אזכה לראות אין לי מה לעשות באוהל שלי ארבעה ימים עד שיתבהר- החלטנו לנסות לראות מה שאפשר ולקוות לטוב- היעד הראשון הוא האגם לואיס (lake louise ^[3]) – מקום שקשה לתאר אותו במילים, טיילתי בחיי הרבה וראיתי הרבה אבל דבר כזה עוד לא ראיתי, אגם בצבע טורקיז זוהר למרגלות הרים מושלגים-מושלם. חבל שאפילו את הקסדות בקושי הורדנו בגלל הגשם. אחר הצהריים הגענו לקמפינג  הקמנו את האוהלים והלכנו לייבש את הכל ולהכין ארוחת ערב ב"מקלט" (shelter) – חדר בטון בלי דלתות עם תנור עצים במרכזו-לא צריך יותר מזה.
בלילה לא ירד שלג לצערי אבל בבוקר קמתי ולא שמעתי דפיקות של גשם על האוהל, הערתי את אריאל ואמרתי שהולכים לנצל את ההפוגה בגשם, חזרנו לאגם לואיז ועשינו מסלול בהרים של עשרה ק"מ שתוך כדי התחיל לרדת שלג, תחילת ספטמבר ואני מטייל באמצע סופת שלגים?! זה לא  חשבתי שיקרה בטיול הזה אבל תמיד ההפתעות הם החלק הכי טוב בטיול.
באותו ערב רכבתי לבדי לעוד אגם שהיה לא פחות יפה מלואיס ואפילו ראיתי פיסת שמיים, מאוד משונה כמה קצת צריך אדם בשביל להיות מאושר-קצת שמש, טבע מדהים  ו-bmw.
בדרך חזרה הרגשתי שמשהו לא בסדר עם האופנוע, אני לא מרגיש יציב, הכביש סלול היטב אין לי פנצ'ר אבל משהו לא מרגיש נכון. החלטתי לטפל בזה למחרת והלכתי לישון.
בבוקר החלטתי להתקדם לעבר העיר הכי קרובה עם מוסך ולקוות שזה לא משהו רציני, שוב אני מתרחק מבאנף. עד שהיה יום יבש אחד אני לא אהיה שם. לאחר 100 ק"מ אני כבר מרגיש שהגלגל האחורי שלי עושה שמיניות ואני מאוד לא יציב, החלטתי לעצור ולגרור את האופנוע.

אריאל התחיל לעשות טלפונים בזמן שאני עומד על הכביש המהיר ומנסה לעצור כל רכב שהוא גדול מספיק בשביל לסחוב אופנוע. מסתבר שלא הרבה אנשים יעצרו לגבר עם זקן של חודשיים ואופנוע גדול . אחרי שעה אריאל מצא גרר בדיוק שמישהו הציע לי שהוא יסע לביתו ויביא איתו נגרר ואז יקח אותי (למרות הכל, עדיין יש אנשים טובים באמצע הדרך), הודיתי לו מקרב לב אך סירבתי וחיכינו על שהגיע הגרר .
אני עכשיו באכסניה בעיר שקוראים לה קלגרי (calgary ^[4]) , האופנוע נמצא פה במוסך עם final drive שבור ומסתבר שהיה לי מזל שהגלגל לא עף מהמקום. לקנות חלק חדש זה מאוד יקר(מאוד) וכרגע אני במשא ומתן על קניית חלק משומש באי ביי. לא נורא, גם זה חוויה וזה בוודאי אחת שתישאר איתי, בכלל כל השבוע הזה היה חוויתי , שונה ומדהים. והחלק הכי טוב בכל הסיפור שבכל זאת אני אגיע להיות בסופ"ש בסביבה וכבר השכרנו רכב לעלות חזרה לפארק ולראות אותו בשמש.

אז ככה שהכל הסתדר בסוף ואני אזכה לראות את ההר שלי אחרי הכל. לדברים יש נטייה להסתדר, במיוחד אם אין לך הרבה תוכניות מראש ואתה מקבל הכל בברכה, למעשה כנראה שגם אם היה כל סוף אחר לשבוע הזה אני הייתי מרגיש שהכל הסתדר, הטיול מתעל לאן שהוא רוצה אותי ואני זורם איתו ללא התנגדות (בתקווה לא להגיע למקום הנמוך ביותר בסוף כדרכם של נחלים).
כשנחזור בשאיפה שהאופנוע יהיה מוכן ונוכל להמשיך במסע והפעם הכיוון הוא מזרחה.

———————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר

————————————————————-