ציר בלי רֶשָע, בלי שדים ו(כמעט) בלי דעות קדומות

וורנר באוזנהארט, כבר סבב את העולם 4 פעמים פחות או יותר, הוא עשה זאת לבד על אופנוע וכתב על כך 4 ספרים. (וורנר היה פרופסור לבלשנות באוניברסיטת אוטאווה) יום אחד גיליתי שגיאה גיאוגרפית באחד מספריו, יצרתי קשר איתו ומאז הפכנו ידידים ממש. וורנר וטרודי – מעריצי ישראל מושבעים, ביקרו אותי ואת גלי כאן, כבר 4 פעמים (בכל פעם, כאשר הטמפרטורות בקנדה יורדות הרבה מתחת לאפס… אנחנו כבר מאווררים חדר).

שלושה מארבעת ספריו של וורנר

לפני כמה שנים, בדרכו מחוג הקוטב הצפוני בנורבגיה לכיוון אוסטרליה, חצה וורנר גם את איראן. באישורו אני מפרסם קטע קצר על אופנוען בארץ אסורה… כלומר לנו… כלומר בינתיים.
היחס לאיראן ותושביה, מנקודת מבט שאינה מעורבת באקטואליה הפוליטית ושאינה טעונה דעות קדומות – אלא רק ככברת ארץ מעניינת, אותה יש לחצות בדרך מטורקיה לפקיסטן – היא סוג של לוקסוס לאדם מערבי. נוסע העובר באיראן, טוב לו שיַטֵה אוזן לניואנסים שאינם באים לידי ביטוי בתקשורת המתלהמת. למפגש אמיתי וכן עם אזרחי המקום. עם נדיבותם ואנושיותם. כי מה טעם להכנס אל מעבר לוילון הכבד, אם לא הופכים זאת להזדמנות לגבש עמדה רעננה. לטוב או לרע? למה לטרוח ולהגיע למקום מסקרן כל כך, מבלי להתחבר?

המעבר לאיראן

כאוס מוחלט שרר בצד הטורקי של מעבר הגבול לאיראן בבאזרגאן (Bazargan), כל האיזור היה תקוע בשלבים הכי מטורללים של שיפוץ כללי ושיירות של משאיות עמדו אף אל גב, לאורך יותר משני קילומטרים מערבה מנקודת הביקורת. זה עתה פסק הגשם הסוער ומגרש החניה מול משרדי המכס היה לא יותר מביצת בוץ טובענית ולא סלחנית. בהיעדר כל שילוט הכוונה, נאלצתי לשאול שוב ושוב למיקום משרדי ביקורת הגבולות. ובכן, שני המשרדים; ביקורת הגבולות והמכס, שכנו בתוך אוהל בסמוך למגרסת חצץ אימתנית, שעבדה במלוא המרץ והבליעה כל צליל אנושי, שאמור היה לשמש מקום בו אדם צריך להשאל וגם לענות; מי, מאין, לאן ולמה. בסופו של דבר, זכיתי בחותמת השחרור המאשרת בדרכוני, כי הוצאתי מארצו של אתא-טורק רכב בעל שני גלגלים ומנוע.  קיבלתי הנחיות כיצד להגיע לצד האיראני ויצאתי לעברו.

בצד האיראני של הגבול שום דבר לא השתנה מאז ביקורי האחרון בשנת 1999. הכל נראה רגוע, מסודר ובשליטה. ברכותי ;'סאלאם עאלייקום', נענו ב'סאלאם' ידידותי. חיוך ולחיצת יד. ראשית, לביקורת דרכונים. אשרת הכניסה לשבעה ימים, שהכנתי מבעוד מועד בשגרירות האיראנית בטורקיה, נבדקה ונמצאה כשרה וקיבלתי חותמת כניסה. במכס בדקו את האופנוע, מספרי השלדה והמנוע מול הנתונים בתעודת הקארנה דה-פאסאג' ^[1]( Carnet de Passages en Douane ה"דרכון של האופנוע"). תלשו את הספח התחתון, מילאו את התלוש העליון באישור רשמי ושלחו אותי לדרכי, תוך אזהרה כי עלי להחליף כספים רק בבנק הסמוך. הם ידעו, כמובן, שזו אמירה ריקה מתוכן, בשוק השחור אני יכול לקבל סכום כפול עבור הדולרים שלי, מכל בנק באיראן ומנסיוני, איש גם לא יבקש ממני קבלה או הוכחה על מקור החלפת הכסף. זה אחד הדברים שהופכים את איראן לארץ מאד זולה לנוסעים זרים – השוק השחור.
נוכחתי בעובדה הזו, כבר בעצירה הראשונה. בתחנת הדלק. תחת "שער הדולר החופשי" מילוי של 26.5 ליטר, עלה דולר וחצי. בכל תחנות הדלק ניתן היה להשיג רק דרגת אוקטן אחת. אך במחיר הזה לא טרחתי כלל לשאול לאוקטן והאופנוע לא התלונן.

הכרתי את הציר הזה – אמנם בכיוון ההפוך, אך החלטתי שהפעם כדי לגוון מעט, אעצור במקומות שלא הייתי בהם בסיבוב הקודם. ואלון במלונות שלא הכרתי. איראן היא ארץ מאד בטוחה לרכוב בה, עם אנשים ידידותיים בכל מקום, נהגים תרבותיים ומתחשבים וכבישים מעולים. ושפע של תחנות שירות ותדלוק איכותיות, שהייתי צריך להזכיר לעצמי שאני כבר מזמן לא באירופה.

איך שלא יהיה, הרושם האירופאי הזה התפוגג, ברגע שהתמקמתי ללינת לילה באחד מהמלונות ה..איך לומר; 'לא שגרתיים'. כי ברגע שנכנסתי לחדרי באחד מהם – וכמו כל אדם נורמאלי, הלכתי לשחרר לחצים – גילית שנחתתי בעולם אחר; בעולם השלישי וכי עם כל החביבות ברחוב, האיראנים כופים עלי את תרבותם, במקום הכי אינטימי. כי כאשר חיפשתי את אסלת החרס בחדר השירותים המצוחצח, העלתי חרס. פשוט אין. במקומה ממוקמת בפינה עמדת חור צלפים. על פלטה מוגבהת מעט וסימן למיקום סוליות הנעליים. נכון, זו בטח לא פעם ראשונה למי שחצה את אפריקה (סביב, נגד כיוון השעון. וגם על כך יש ספר שלם. י.ב.). אבל הקונטרסט בין החזות והתכל'ס. המם אותי במשהו. כבר הייתי חלוד במקצת. כן, אנחנו האירופאים המערביים המפונקים, לא מתורגלים בהארכת גידי הברכיים, למצב מתיחה הנובע מכריעה ארוכה. והרגשתי זאת היטב. שלא לדבר על הצורך לדייק (במיקום הרגליים, שלא תחליק כף רגל לחור) במיוחד כשקמים בלילה אפופי קורי שינה… נו. הכי טוב להוריד את המכנסים והתחתונים קומפלט ולהשען על איזו תמוכה. אפשר כסא בצד או שפת הכיור הסמוך. אקרובטיקה. כבר אמרתי? אבל רגע… איפה הנייר? אין. במקום יש צינור פלסטיק גמיש תלוי על וו בקיר הסמוך. ועכשיו מגיע הקטע הכי ממזרי בתרגיל הקרקע האולימפי. עלי לפתוח את הברז, לקרב את פתח הצינור ביד ימין ולרחוץ את התחת ביד השניה. תוך שמירת שיווי משקל. כל זה מעל תהום קטנה, אבל חלקלקה ומסוכנת. ועכשיו אני מבין טוב יותר את ביזויה של יד שמאל בתרבות האיסלאם. לעולם לא נוגעים בה באוכל או באדם אחר. די. בטח הבנתם.

בקשר לאוכל איראני. אולי ישמע מופרך, כי ידוע גם ידוע, איזה נפלא המטבח האיראני. אבל אני זה אני, לא מסתדר עם טעמים פיקאנטיים. כך שהסתפקתי בתבשילי קבאב ואורז. אורז עם קבאב ולמחרת שוב קבאב ואורז, לשם גיוון. עכשיו, כדי לשטוף את הגרון, עמדו לרשותי תה או מגוון משקאות קלים כמו "זָםזָם" ו"פִּיפִּי", (תחשבו על ארוחה שבסוף מקנחים בפיפי, הזוי) המקבילים האיראניים לקוקה קולה ופפסי. אין בשום מקום בירה, יין או משהוא אלכוהולי אחר. ורמזו לי כי אם אתפס עם אחד ממשקאות השטן האלה, אזכה במלוא סאת המלקות השגורות בשריעה, בפרהסיה וללא רחמים. אז הנה, כמי שמעריך בירה טובה, אם תרצו – מצאתי מעט רשע.

איספהאן ^[3]– מסגד שיח' לוטפאללה

איספהאן ^[3] – מסגד שאה'

בקשר לקוד הלבוש. האם נשים איראניות אכן אוהבות ללבוש את הצ'אדור (או בפשוטת; אוהל אישי נייד) בציבור? הייתי נחוש לשאול ולברר את הנושא לפני שעזבתי את איראן. ההזדמנות נקרתה לי, כשהגעתי לסוכנות נסיעות וגסטהאוס בשם "אקבאר" ^[4] בעיר בָּם (Bam).

הגעתי לשם לאחר חשיכה והתקבלתי על ידי קבוצה של שבעה איטלקים שטיילו באיראן על  ארבעה אופנועים. על שלושה אופנועים, רכבו שלושה זוגות של בעל ואישה ועל האופנוע הרביעי רכבה אישה מקומית. סולו. זה סיקרן. שאלתי אותה אם היא חוותה איזו הטרדה מהיותה אישה "לא, בכלל לא" היא ענתה. "נכון, כאשר אני מגיעה למקום ציבורי, עלי ללבוש את הצ'אדור. אם אני רוכבת או הולכת רגלית, אני זורקת את הדבר הזה מעל לבגדי הרכיבה מעור ממוגן. אך אתה רואה כאן, במקום פרטי, אני לובשת מה שבא לי". שתי גברות מצוות אכסניית "אקבאר" שנכחו בארוחת הערב, שתיהן בג'ינס אופנתי וסוודרים קלילים. אחת דיברה אנגלית טובה. שאלתי אותה איך היא מסתדרת עם הצ'אדור. היא משכה בכתפיה והשיבה : "אני לובשת את מה שחוקי התרבות והקוראן הקדוש מחייבים, אין לי בעיה עם זה" אז שאלתי אם היא יכולה להפנות אותי לפסוק בקוראן בו מצויין הדבר.

היא הפנתה אותי לאחד הגברים שהבטיח לחזור אלי עם תשובה. בבוקר בטרם עזבתי הוא ניגש אלי ואמר; "לך לקוראן הקדוש, סוּרָה מאתיים וארבע, פסוקים 30-31". וזאת עשיתי בהזדמנות הראשונה ומצאתי את הפסוק המצווה על האישה המוסלמית ענווה והשפלת מבט למול רשימה מפורטת של דמויות. האחריות על גרוי של הזולת – היא עליה. משהו שהפך לחוק מדינה. האנשים והנשים שפגשתי בהמשך הדרך לגבול הפקיסטני. "שידרו" יותר מרמז, כי יש חוק ויש מציאות. מעין קיום אישי, בתוך חוק שקבע מי שמינה את עצמו נציג של ישות בשם אללה. משהוא שאיני מסתדר איתו מצד כל  דת שלא תהיה. אבל בכניסה לאיראן חתמתי על מסמך מנדטורי, שבו התחייבתי לא לעסוק בחתירה תחת אושיות הרפובליקה האיסלאמית המפוארת.

הכמיהה והסקרנות שגיליתי לסממני צריכה ותרבות מערביים, היו מובהקים ו"שידרו" לי, כי יש בדרך איזו מהפיכה, גם אם היא תיקח קצת יותר זמן. אז המשכתי רק לצפות ולהקשיב. כעבור שלושה ימים הגעתי לעיירת הגבול זאהדאן (Zahedan ^[7]) בואכה פקיסטאן . ידעתי כי עלי להערך לכניסה לארץ הבאה בנושא חשוב; דלק. באיזור הגבול מתקיים מערך ענף של הברחת דלק מאיראן לפקיסטאן, בה המיסוי על הדלק גבוה במיוחד. כך שממש לפני מעבר הגבול נעמדתי בתור בתחנת דלק, כדי לגלות אחרי כשעה שלא אזכה לקבל טיפה, כי איני שייך לקבוצה הנכונה… לכן הפנו אותי כמה ילדים, לסוחרים בצדי הדרכים בהמשך הציר – המוכרים דלק מתוך ג'ריקנים. מילאתי עד הקצה ויצאתי לכיוון פקיסטאן.

———————————————————————————————————————————————————————

תרגום ועריכה – יוני. כל הזכויות C שמורות לוורנר באוזנהארט – All rights -C- reserved to Werner Bausenhart

* חלק מהצילומים הורדו ברשות מאתרים ברשת.

** המתעניין בקניית ספריו של וורנר (באנגלית כמובן), יוכל להשיגם במחיר בסיסי ישירות מוורנר. נא להפנות אלי מייל ואני אדאג לשדך. – יוני.

———————————————————————————————————————————————————————-