- הרפתקה דוט קום - https://harpatka.com -

יוני רוכב את אפריקה 3

Posted By יוני On In כללי | 4 Comments

אז מה אם יש לך נסיון?

קניה היא ארץ ענקית. בערכים שלי כמובן. לא תכננתי להיות בה יותר מאשר קטע מעבר להקפת אגם ויקטוריה נגד כיוון השעון. וגם חשבתי לפגוש בחור ישראלי בשם אופיר דרורי [1] שאני מעריץ מרחוק. ישראלי העושה באפריקה כבר הרבה שנים ומקדיש את זמנו למלחמה בציידי חיות בר מוגנות ונדירות. כשסוף סוף יצרתי איתו קשר כבר פיספסנו את ההזדמנות. חבל.

יצאתי בשבע בבוקר ממתחם ג'נגל ג'נקשן בעיבורי ניירובי, בו עבר האופנוע טיפול יסודי, אף שכעבור מספר קלומטרים גיליתי כי מגן הגחון נשאר תלוי על בורג אחד (עצרתי ליד איש שעבד בשדה מגודר וביקשתי חוט ברזל, ועכשיו המגן קשור לאגזוזים…) וכי ניתן להניע את האופנוע רק כשהגיר בניוטרל. אבל הכי חשוב מניע בשניה ונוסע כמו חמאה.

הכביש היוצא מניירובי לכיוון העיר נאקורו NAKURU [2] מתחיל בשני מסלולים רחבים לכל כיוון, אך כעבור שלושים ק"מ לערך, הוא הופך לדו מסלולי עם הרחבות לשלושה מסלולים, כשמתווסף נתיב המיועד למשאיות בעליה. וזה היה פתיח למלחמת השרדות אמיתית בה נהגים לא סופרים אופנועים משום מרחק. אופנועים קלים כאן (וברוב ארצות אפריקה) משמשים כמונית לנוסע אחד עד חמישה. בכל כניסה לישוב מצטופפים כמה עשרות אופנועני מונית מחכים ללקוחות. ע"פ הנהוג כאן, לאלה מאפשרים לרכוב רק בשוליים בכבישים בינעירוניים. והם מקפידים על כך ומפנים את הכביש בכל מקרה בו נראה רכב מלפנים או מאחור. ברם, הנה מגיע לו אחד חצוף. אופנוע הרוכב באמצע הנתיב, לא מפנה, לא יורד לשול-שלעיתים לא קיים, או יש מדררגה של 15 ס"מ וגם מעז לעקוף פה ושם, מתנהג כמו מכונית. העצבניים הראשיים הם נהגי המיניבוסים שפשוט נראה שהוציאו על רוכבי האופנועים חוזה – (אני מניח כי הם רואים בהם גם סוג של תחרות על לקוחות). מרחוק אני להם נראה עוד אופנוע שעמוס יתר על המידה – כנהוג כאן, יוצאים לעקיפות מטורפות מולי כשאין לי לאן לרדת ובמקרה אחד נגעה המראה שלהם בארגז הימיני שלי. פחד!! לא דופקים חשבון. אחריהם אלה נהגי המשאיות שבכל המקרים ברגע שחלפו על פני יכולתי לראות אותם צוחקים בטירוף אל מול פני המבועתים. הכיוון הכללי שלי היה אגם בוגוריה BOGORIA [3] מרחק כשלוש מאות וחמישים ק"מ מניירובי. ירדתי לכבישים צדדיים עשויים כהלכה.

רחבים, מטופלים ומתוחזקים אך גם מאד צפופים. כעבור כשלוש מאות ק"מ, הגעתי לכפר קטנטן בשם MUGURIN והג'יפיאס הוריד אותי לדרך עפר שהייתה כולה חריצי רוחב גבוהים כמו פסי האטה. לאחר כקילומטר של רכיבה בעמידה, הבנתי שהניעור הזה לי ולציוד, לא רק שיוציא לי את כל הסתימות מהשיניים, אלא ובעיקר פוטנציאלי לנזקי שבר ופירוק. עצרתי בתוך שדה אגבות גרדתי בראש (בקסדה) ועשיתי אחורה פנה. עודי פונה לאחור, מגיע לעברי רוכב טוסטוס שכנראה דלק בעקבותי עוד מהכפר הראשון ומושיט לי שקית ניילון ובה חבלים וגומיות קשירה שנפלה לי באחת הקפיצות. הבטתי לתוך השקית וראיתי את שתי הגומיות העבות שקניתי בחנות מיוחדת ביוון, עם ארבעה ווי קשירה קפיציים מנירוסטה בתקן ימי שחיברתי בעמל רב עוד בבית. ואמרתי לעצמי שזה הזמן להתחיל להפטר ממשקל עודף. הודתי לבחור והשארתי את השקית על תכולתה בידיו כאות תודה. השעה הייתה כבר מעבר לחצי היום, חזרתי לכביש הראשי וקבעתי להגיע לעיירה KITALE. שוב האמנתי לג'י פי אס שלקח אותי בכבישים צדדיים נהדרים, בנוף גבעי עטוף צמחייה טרופית ושדות תירס, קנה סוכר ואגבות. מעבר לאחת הפניות קלטתי שלט המציין כי כאן עובר קו המשווה.

חזרתי להצטלם והמשכתי ובחלוף עוד 80 ק"מ הדרך הפכה דרך עפר, עד שהגיעה לגשר על נחל – והגשר לא קיים. כלומר אני והמשאיות צריכים לעבור מהצד.

בתנופת הרכיבה, עברתי לצד השני במים שעומקם באמצע לא עלה על חצי מטר ואז הגעתי לכפר שהיציאה ממנו להמשך היתה חסומה. נקודה. שוב פניתי לאחור והשעה כבר שלוש אחה"צ. חזרתי כל הדרך לנאקורו ועליתי בדרך המלך צפון מערבה לקיטאלה. בינתיים נפתחו ארובות השמיים וגשם (אלא מה?) נשפך כאילו דליים והעיקר, חשרת העננים הכבדים שטסו מעל, הטילה אפילה פאנטון שחור 80% כזה. החושך ירד בבת אחת, כמו כפתור. איך שהוא עצרתי בצד, משקפי השמש האופטיים שאיפשרו לי להתעמק בג"י פי אס וגם בדרך, כבר לא היו יעילים ואת המשקפיים הרגילים שכחתי עמוק בתיק. אז שמתי מקשפי קריאה על קצה האף כדי לקרוא את הנתונים והבטתי מעליהם לקרוא את הדרך… בחיי בדיחה. לא ראיתי אלא צלליות בכמה גוונים של אפור. משקף הקסדה החדש, העלה אדים ולכן פתחתי אותו מעט ואז המשקפיים נתמלאו רסס עדין של בוץ שהותז מהרכבים סביבי. ואיני מצליח לראות לאן מאיר פנס האופנוע… בקיצור, הגעתי בחושך מוחלט לעיר ELDORET למרכז העיר, כי כאן אין דבר כזה דרכים עוקפות, מסתבר שעד עתה באפריקה הדרך הראשית היא גם הרחוב הראשי. זכרתי שיש בסביבה קמפינג. רק מי זוכר את השם? שוב לא עשיתי שעורים. עצרתי בתחנת דלק. שם יש תמיד יש משטח בטון מאוזן ונקי, תאורה ושמירה ולכן איש אינו מטריד. וחיפשתי ברישומי הפנקס את שם המקום. מצאתי! השם הוא NAIBERI CAMP רשמתי את זה בעט על תייק המיכל ויצאתי לרחוב שהיה פקק אחד גדול של סוף יום עבודה. לידי בפקק רכב בחור צעיר על קטנוע. שאלתי אותו בצעקה אם הוא שמע על המקום הזה. ענה שכן ושעלי לחזור 8 ק"מ לאחור ובצומת לפנות שמאלה – מזרחה ועוד 18 ק"מ. ביקשתי שיואיל ללוות אותי לפחות לצומת. הסכים הבחור. רכבתי אחריו בחוכמת רחוב מקומית. כלומר עוקפים כל הזמן מכל הצדדים כולל דרך שדה, דרך חנייה של חנות ירקות ובין שני רכבי צבא שהקימו מחסום בינתיים. בצומת נפרד ממני איש צעיר בעל עסק למכירת צוד משלים לסלולר. אך לא לפני שפירשתי לו את השם "איזיקאייל" בעברית כלומר יחזקאל ונדמה לי שראיתי התרגשות על פניו. והנה עוד 18 ק"מ מול גשם שהכה במאוזן ממש, מכוניות מסנוורות, מבעד למשקף פתוח וכאלה שיוצאות לעקיפה מולי בלי לדפוק חשבון. ראיתי בצד הדרך אור קלוש. עצרתי בשוליים. קבוצת אנשים ליד מדורה מתחת לסככת עלי בננה. רק אז הבנתי גם שאור הדרך לא עובד כלל ואני מוצא את דרכי על סמך אורות של מכוניות אחרות. עוד פאשלה בהכנות. שאלתי אותם אם הם מכירים את המקום. ענו. "עוד 3 ק"מ תראה שלט משמאל". יצאתי לדרך באור גבוה ואכן כעבור 5 ק"מ שלט לבן משמאל שלא הצלחתי לקרוא וכשירדתי מהכביש כדי להתקרב ולקרוא, עברתי דרך שלולית בוץ שבאמצעה כשהבנתי מה זה המים בתוך המגפיים – פשוט נתתי בגז ויצאתי מהצד השני, מול שדרת ברושים שהובילה עוד כמה מאאות מטרים לשער ברזל שנפתח למתחם מדהים שכלל משטח מקורה לאוהלים פינות ברבקיו מקורות, בונגלוס ענקיים ושבילים מטופחים ומוארים.

והכל בתוך ג'ונגל עצי ענק. קיבלה את פני אוליביה ועוד שני עובדים שלאחר רישום הפנו אותי למבנה עץ עם גג קש עצום שנועד ללינה משותפת – "דורם". ($15 – קצת יקר) "אתה יכול להכניס את האופנוע ליד המיטה, אתה תהיה כאן לבד. זהו. יותר מזל משכל, או אולי בכ"ז נסיון וקבלת החלטות נכונות במצב של כמעט חירום. ואני במיטה חמה לאחר מקלחת קרה ונהדרת.מחר אעבור לאוגנדה.

כשהרגלית למטה:

——————————————————–
כל הזכויות C לסיפור ולשאר שמורות ליוני בן שלום

———————————————————–