טל שביט, חבר יקר. בְּכיר אופנועני ישראל, נהרג מפגיעת מכונית.

יהי זכרו ברוך!

זה עתה חזרתי מקיבוץ מעברות שם נטמן טל. סעו בזהירות. בבקשה!

למטה; מסע ההלוויה. מצומת גלילות, לצומת נתניה. בית-ליד. מעברות.  שני קילומטר של אופנועים מילאו את רוחב הכביש ואלפי משתתפים אבלים.

קיבלתי הרבה מיילים אישיים הנוגעים לטל שביט. המוטיב הקבוע כמעט הוא שכולם ראו בו חבר קרוב.

ההיכרות שלי עם טל הייתה טרם הקמת מגזין "מוטו" כשהוא כתב במגזין "טורבו" שנסגר בינתיים. ואני הייתי משחיל לשם כתבה מדי פעם. טל היה מנאייק של ניסוח, דיוק והגהה עברית נכונה ושל פרטים טכנלוגיים מדוייקים. סתם זיכרון קטן מני רבים: הוא ירד עלי חודש שלם, על כך שכתבתי על פרט טכנולוגי איטלקי בשם "desmo" (המשולב במנועי דוקאטי) ותרגמתי זאת "דסמו" וצריך היה להיות "דזמו" כלומר עם האות "ז".

שמרתי על קשר עם טל לאורך שנים. כשהייתי צריך ממנו כמה תובנות הקשורות לתחום הדו גלגלי, או כשעמדתי להוציא עבודת פרסום של לקוח ששיווק בארץ אופנועים.

לאורך המסע שלי, טל הגיב לכתבות ששלחתי מהדרך ויצר איתי קשר של פירגון מביך מבחינתי.

הדרך לזכור את טל לדעתי, היא להמשיך את פעילותו: להביא להכרה במי שרוכב על דו-גלגלי, כבעל זכויות על הכביש. לגרום לשליחינו בבית הנבחרים להבין, כי במקום לפתור את בעיית תאונות האופנועים בשיטת הגרזן במירור חיינו, בהטלת מיסוי וביטוח כבדים. יצירת אוירה ציבורית של "עליהום" והתרת דמנו בעיני נהגים אחרים. יעדיפו לטובת כולם, להשקיע גם בחינוך הנהג הישראלי, כדי שיפְנים, כי בכביש עוד בעלי זכות. די להסתכל במה שנעשה במדינות כמו ארה"ב. בריטניה ואוסטרליה, כדי להבין את חשיבות ההדרכה הציבורית. הנה דוגמה אחת מתוך הרבה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום