תודה לכל העוקבים המשתתפים והתורמים:

הבלוג הקטן הזה חגג אמש

חצי מיליון כניסות

מאז הקמתו במרץ 2009

וזה הזמן לתת צילום/רמז לבאות… (מאי 2012, פרטים בקרוב)

לפני קצת יותר משנתיים, במרץ 2009 כתבתי את השורה ראשונה בבלוג הזה. הייתי בעיצומן של ההכנות למסע שעליו חלמתי כל חיי; לחצות את האמריקות מקוטב לקוטב. ^[1] להיות הישראלי הראשון שיעשה זאת על אופנוע. הבלוג שימש זירה לא רק להצגת מה שעבר עלי לפנֶי, תוך כדי ואחרי אותו מסע, אלא גם כנקודת מפגש בין הרבה אנשים שמימוש חלום – כל חלום – הוא טעם החיים בנשמתם ובגופם. איני מדבר רק על אופנוענים. לאורך המסע האנושי שהבלוג הזה הוליך אותי בו, פגשתי אנשים מדהימים – לא פחות מכך: מדהימים! חלקם לא חשב וכנראה גם לא יחשוב, להתקרב לאופנוע אי פעם. אך הם היו לי משָב חי ומקור חמצן, להרגשת השמחה וההתלהבות שמפעמת בי מאז. יש שפגשתי ויש רבים שלא אפגוש לעולם. יש שהיו ברגע קטן אחד של דבר חסד; חיוך, עצה, טפיחה ואבדו לי בלהט ההרפתקה. רבים מביניהם הושיטו יד במעשה, במילה בשמירה על קשר. קבוצה גדולה של עוקבים הפכה להיות מעגל חברים של ממש. חלקם רוכבים בעצמם לקצות תבל. ואני שמח יחד איתכם לקרוא לראות ולשמוע את קורותיהם כאן בבלוג. בזכותם, האתר הזה הפך לצומת מידע וסקרנות לרבים בתחום בארץ ובעולם. בזכות אישיותם ותבונת הדרך שהם משתפים אותנו בה, תמצית רעיון הקמת הבלוג, פועמת כל הזמן. מחדשת. מלהיבה ומפרגנת. לדעתי, אין הדבר בא רק מהכמיהה למרחקים כי אם ממקום של אהבת האחר. הדחף האמיתי שקיים בכל אחד היוצא למסע – והחיים הם מסע – דחף שהוא כנראה עמוק יותר מכל יצר: הצורך להיות נדיב. לתת. להתחשב. להבין כי רק כך הדברים יימשכו. וכי ביום מן הימים איפה שהו, מתי שהו, תקבל את הנדיבות בחזרה ואפילו לא תדע על כך. זה המוטו שלי ואני שמח ומודה לכולכם.

במאי 2012 אני מתכוון לממש חלום נוסף. פרטים יגיעו בקרוב.

תודה ואהבה

יוני

צילום הרמז: פרנקי מהונג-קונג – לצערי איני מכיר אותו. אבל קרדיט מגיע.