על מכונת המרחקים – הכי רחוק

ליאור ודנה ממשיכים במסעם המופלא הנה הבלוג ^[1]השוטף והיפהפה שלהם.

עברנו את המייצר – Darian Gap, צפון ומרכז אמריקה מאחורינו ואנחנו בלב קולומביה – בוגטה. האופנוע שטס בטיסת קרגו נפרדת נחת יום אחרינו ובגלל רצף של סוף שבוע וחגים היינו צריכים לחכות עוד שלושה ימים בשביל לשחרר אותו.

בנתיים נהנינו מאוכל רחוב קולמביאני, התרבות הקולומביאנית החדשה לנו ומיצגים של האומן הקולוביאני בוטרו שמפסל נשים שמנות.יום השחרור הגיע, מגיעים למכס בטרמינל המטען, אחרי שהלכנו מהפקיד הזה לפקיד הזה, תעלו למעלה ואז שוב תרדו, קחו 30 שניות הפסקה ושוב תעלו למעלה ותרדו למטה. קיבלנו חותמות מכל אחד במשרד המכס הקולומביאני בעל חותמת ונכנסנו להאנגר של DHL

לקבל את האופנוע. האופנוע הועמס למטוס על פלטת העמסה, כמו שהוא בלי להכניס אותו לארגז כמו שברוב הפעמים עושים כשמשנעים אופנוע. יחד איתנו נכנסו עוד זוג רוסי שרוכב על GSA וזוג מבוליביה שטסו לארה״ב לקנות אופנוע וחוזרים איתו הביתה. קיבלנו את האופנועים ביחד ואז החל מעין מרוץ חימוש קטן, מי מארגן את האופנוע הכי מהר ויפה. לאחר שזיוודנו את מכונת המרחקים נרגשים יצאנו לאגמי גוואטפה ^[2].

במרכז אמריקה התרגלנו לקצב התקדמות הרבה יותר איטי מצפון אמריקה, עומס וצפיפות על הכביש ותשתיות חצי קימות אבל בקולומביה הסיפור אחר, לרוב הכבישים במצב מצוין אבל הקצב איטי בהרבה ממרכז אמריקה. בגלל שהאזור הררי, כמעט מצוקי ובשביל להתקדם 100 מטר בכיוון צריך להתעקל בכביש אולי 4 פעמים. המהירות הממוצעת הייתה בסביבות ה 30-40 קמ"ש. הילוך שני – שלישי, וברגעים שהגענו להילוך רביעי פתאום הרגשנו שאנחנו טסים. כמובן היה צד חיובי לעניין, בנוף ההררי הסבוך המכונה שלנו נהנת מהכל.גוואטפה הינה אזור גבעתי מוצף, ככה שנצור מעין אגם גדול ומלא איים בתוכו כאשר במרכז מתנוסס סלע ענק שמנותק מהנוף.

האזור אכן מתוייר אבל עדיין הקסם לא נעדר ממנו. משם רכיבה קצרה לעיר מדג'ין ^[3]בעלת ההיסטוריה המעניינת, מקום מוצאו של פאבלו אסקובר ברון הסמים הקולומביאני שאחראי רבות לעיצוב קולומביה המודרנית. העיר שנחשבה פעם למסוכנת מאוד בגלל עוני, התייצבה ומסבירה פנים לתייר. מדג׳ין בנויה בתוך עמק כשהבתים שבה בנויים באופן זהה מלבני חמר אדום וכמו כל עיר מתאפיינות בפקקים. רכבנו בכביש המרכזי בעמק ומרחוק ראינו שעומד לרדת גשם יחד איתנו כל הרוכבים המקומיים שמו לב וישר עצרו מתחת לגשרים והחלו לעטוף את עצמם בביגוד לגשם ויצרו מעין חסימות נתיבים רק בשביל לשים מעיל גשם. מדג'ין הביאה שינוי מרענן אחרי מרכז אמריקה, ברים ומסעדות מערביות באווירה צעירה מקומית בהחלט הרגשנו מעין קפיצה לאירופה כמובן שזה היה בחלק מאוד מסויים של העיר בעוד שבחלקים אחרים שעברנו מדובר בבתים זעירים ועוני גדול.

מדג'ין ממוקמת בעמק צר בלב ההרים, עם העזיבה אנחנו מתחילים לטפס לעבר מעבר הרים ונאלצים לזגזג ולגזגז בין משאיות ענק, עם הירידה לכיוון קאלי עמקים גדולים נפרשים מולנו, ההילוכים מטפסים למעלה וסוס העבודה חוזר למהירויות שיוט מוכרות.
קאלי או בשמה המלא סנטיאגו דה קאלי הינה העיר בשלישית בגודלה בקולומביה וכך ביקרנו בשלושת הערים הגדולות בקולומביה. עיר מודרנית ופשוטה סה"כ. משם התחנה הבאה הייתה הכנסייה Santuario Las Lajas, מבנה שחור לבן שבנוי על צוק מעל נחל שעובר מתחתיה. שם התחלנו לראות שמאפיין מאכל דרום אמריקאי והוא בשפה המקומית קואי שזה בעצם שרקן על הגריל.

הגענו מעט מאוחר למעבר גבול בין אוקוודר לקולומביה, בסביבות שתיים בצהריים שהתכנון שלנו היה באותו יום להגיע לאוטבאלו (Otavalo ^[4]) באקוודור.

שם יש שוק גדול של מוצרי צמר למה (הבעל חיים) שהמקומיים מייצרים. תור ענק בגבול החל לעלות את הספק אם נצליח להגיע באותו יום לאוטבלו וכבר מחפשים חלופות. כאשר הגענו לגבול האקוודורי הבנו שאין סיכוי שנצליח להגיע בגלל שלקח זמן לקבל את כל האישורים. סוף סוף קיבלנו אותם ויצאנו, אקוודור היא המדינה הראשונה שמתוכנן לנו מסע בגבהים, הרמה האנדית.

מתפתלים בין הרי האנדים ולאט העלטה יורדת בגבהים. הגענו לסן גבריאל ומצאנו גסטהאוס באווירה מגניבה בבית עתיק, כאשר יש פטיו במרכז. העיר גם היא עתיקה, כבישי אבן ובניינים עתיקים בסגנון קולוניאלי.למחרת הגענו לאוטבלו, העיר ניראת כמו במהלך בנייה, צפופה רועשת ומלוכלכת אך השוק היה נחמד מאוד אף על פי שהוא מתוכנן לתיירים נהנו מאחר צהריים שקט משום שזאת אינה העונה לאקוודור ושמחנו שבילינו את הלילה הקודם בסן גבריאל.
מאוטבלו היינו בדרך לאמצע העולם, כן לחצות את הקו המשווה אירוע מרגש בפני עצמו. רכבנו למקום המציין זאת ומציג כל מיני מייצגים אודות כדור הארץ. כאשר הגענו ושיחקנו ים יבשה, פעם היינו בצפון ופעם בדרום. עונג הידיעה שירדנו מקו רוחב 70 בפרודו ביי (אלסקה) עד 0, כך מהחוג הארקטי עד לרצועת המדבר ולאזור הטרופי על שני גלגלים וכך שמפה אנחנו ממשיכים את תמונת המראה דרומה, ממשיכים באזור הטרופי למדבר ולאזור הדרומי.
ביקור בקיטו עיר הבירה של אקוודור וקניית בורג שנגזר לנו ממגן הרוח בסוכנות של BMW. ממשיכים על האנדים לכיוון אזור הרי געש, הגבוה בניהם הוא קוטופקסי Cotopaxi ^[5] מתנשא לגובה של 6100 מטר שרובו מכוסה בקרח וQuiotoa שבלועו ישנו אגם. בדרכנו לקיוטואה היה עלינו לחצות עמק ולעבור שני רכסי הרים מקומיים עד ההגעה לקיוטואה, לקראת סוף העמק אנחנו רואים את הפס המלא עננים, חושבים לעצמנו יפה, נראה שמח שם. חייבים לראות מקרוב עד כמה שמח, מתחילים בטיפוס ולאט לאט רואים שההרים בקצה מתכסים לבן ושוב אנחנו חושבים נו יאללה בטוח יתבהר עד שנגיע. הטמפרטורה צונחת והלבן מתברר כברד יפה שנערם. נעצרנו אחרי שיירת רכבים שהזדחלה לאיטה, אך הכביש עדיין היה פנוי. מתמסרים לחווייה וממשכים יחד עם השיירה שברגע שהצטברה מדרגת קרח על הכביש מצאנו את עצמנו רוכבים על עשרה ס״מ של קרח שנערם. שם הגיעה ההחלטה שמפה אנחנו מסתובבים ויורדים.

הסתובבנו וגלשנו למטה לכפר הקרוב. מצאנו מלון חדש שנראה שאנחנו הראשונים שהגענו אליו וכנראה האחרונים עד שהבאים יתקעו בסופה הבאה. התחממנו והלכנו לישון. ניסיון נוסף למחרת עבר בהצלחה, כל בקרח נמס והגענו בשלום ללוע המרשים של קיוטואה ששוכן בגובה של 4200 מטר והדרך עוצרת נשימה.

משם צללנו לגובה פני הים באותו יום לעיר Guayaquil ^[6], שהינה תחנת היציאה לאיי הגלאפגוס אבל את הביקור שם נדחה לפעם הבאה. עצה שלנו, אם באפשרותכם להזמין מקום בגסטהאוס הממוקם בצמוד לאצטדיון העירוני במדינה דרום אמריקאית ביום של דרבי כדורגל טעון אל תעשו זאת. לא נעים להתקדם בצפיפות שיא במיוחד שהאופנוע שאתם עליו הוא מקורר אוויר.

150 ק"מ לפני פרו שם מתוכננת לנו חווית אנדית עוצמתית.

—————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדנה וליאור אלוני

————————————