הרבה רוכבים חולמים על מונגוליה

מעטים מגשימים זאת

מונגוליה
בדרך לגבול מונגוליה פגשנו את ג'יימי, כתב במגזין אופנועים בריטי בשם bike ^[1]שקיבל אופנוע מבחן מסוזוקי והוא רוכב איתו מלונדון ועד למפעל ביפן דרך כל הדרכים הקשות של אסיה. ג'יימי התכוון לחצות את מונגוליה לבדו אבל שמח מאוד כשהזמננו אותו להצטרף.
יצאנו מרוסיה, השוטר הרוסי איחל לנו בהצלחה עם חצי חיוך. חיכינו לשוטרים המונגולים שיחזרו מארוחת צהריים. זה כנראה הגבול היחיד בעולם שנסגר לארוחת צהריים של השוטרים. המעבר היה מהיר ומצחיק. השוטרים שולחים אותך מאחד לשני ובחזרה, אבל עם חיוך.
רכבנו ל olgii ^[2] שבעים קילומטר בשביל ונפגשנו שוב עם רון ודין במלון הזאב הכחול

עד מהרה הפכנו לחבורה של חמישה אופנועים שבחשש מה רוצים לחצות את מונגוליה.
ניסיתי שוב לתקן את הבורג של הבולם האחורי שהתחיל להרעיש בנסיעה לפה ובנסיון לסגור את הבורג קרעתי את ההברגה. כל מי שניסה לתקן אופנועים בחייו יודע על מה מדובר. ובזכות התכנון הגאוני של מהנדסי במוו אין אפשרות לתקן את זה בלי סדנה של מקצוען. עישנתי כמה סיגריות ברצף מנסה להחליט מה עושים והחלטתי שאני ממשיך ככה, עם בורג שאי אפשר לחזק אותו. מקווה שזה יחזיק לפחות עד רוסיה שם אולי אצליח למצוא מישהו לתקן.
יצאנו בבוקר והתכווננו לרכוב לפחות מאתיים קילומטר. התחלנו במאה קילומטר של קפלי קרקע, שוב מבחן לעצבים שלי ולחוזק הבורג של הבולם האחורי שלי. זה המשיך במאה קילומטר של חול עד שהתעייפנו ועצרנו לחניית לילה.

וכך העברנו שמנה ימים של רכיבת שטח בתנאי דרך משתנים. אין כבישים, יש דרך שנוצרה מנסיעה רבת שנים של כלי רכב. דילגנו כל יום לעיר אחרת, חלק מהלילות חנינו בצידי הדרך, חלק בבתי הארחה חמש כוכבים מונגולים, אם יש מים בברזים אומרים תודה ושותקים. פגשנו את המקומיים שנעים בדרכים וזללנו ארוחות מונגוליות.
אחרי יומיים רכיבה מזג האויר השתנה לגשום מה שהופך את הדרכים לבוציות ובלתי אפשריות לאופנוע. וכך זוכים לימי מנוחה כשמחכים שהדרך תתיבש. רוכבים עוד יום, בלילה יורד גשם ומחכים עוד יום שיתייבש. בכל זאת רוכבים הרבה בבוץ וזה קשה.
לאחר שמנה ימים הגענו לאספלט, אומרים שברדיוס של חמש מאות קילומטר מהבירה אולנבטר יש כבישים. אז יש, רק שהם שבורים ברובם. בכל זאת זה עדיף מבוץ.

שמחנו להגיע לאספלט, הרכיבה במונגוליה קשה, בעיקר כשגשום ובעיקר עם אופנועים גדולים וכבדים. כולנו הבטחנו שיום אחד נחזור למונגוליה עם אופנוע קטן. המונגולים נוסעים בדרכים האלו עם כל סוגי הרכב האפשריים, אבל כלי הרכב הנפוצים ביותר פה הם אופנועים סינים בגודל של אופניים, לכל ילד פה יש אופנוע כזה.
הגענו לאולנבטר ^[3] בירת מונגוליה אחרי עשרה ימי רכיבה, עייפים אך מרוצים. מונגוליה היא בהחלט חוויה יוצאת דופן.

התמקמנו במלון oasis ^[4], מקום המפגש של אנשים שחוצים את אסיה. גיליתי ששוב נשבר הבורג של הבולם האחורי, אני כבר לא מתרגש, התרגלתי. ולמזלי קניתי כמה ברגים כאלה ברוסיה.
מפה דרכינו נפרדות. רון ודין רוכבים לוולדיווסטוק ^[5]ברוסיה ומשם טסים חזרה לאוסטרליה. ג'יימי ממשיך עם הסוזוקי למפעל ביפן.

עבורינו המסע הסתיים. אולנבטר היא סוף המסע. מפה ניסע לבלות כמה ימים באגם בייקל ברוסיה. משם דרכינו נפרדות לזמן מה. בת' נוסעת לוולדיווסטוק לשלוח את האופנוע ולטוס חזרה לקליפורניה. ואני חוזר ברכיבה דרך רוסיה עד ליוון וכנראה הבייתה.
מאחל לכולנו שקט ושלום.
שלום

[youtube_sc url="http://youtu.be/fipUKi4BHf8"]

הבלוג של דין ^[6]

——————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור לקטעי הוידאו ולצילומים שמורות לבת' אנדרסון ושלום בן-צבי קזז

——————————————————————————————————————-