זכרונות אהבה מהודו

2-7-2013

אתמול, לפני שלוש שנים בדיוק, נחתתי בהודו. כך החל לו מסע בן חמישה חודשים במדינה הקסומה והמופלאה הזו.
הרבה גבות הורמו סביבי לפני שיצאתי לדרך. מה פתאום קם לו הילד (שכבר בן 29) באמצע החיים ומחליט לברוח, לחפש את עצמו, להתנתק, ובלה ובלה ובלה. מה עם העבודה, מה עם הלימודים, מה עם הקריירה, מה עם הזוגיות, מה עם הבלה והבלה והבלה? וכך, באופן טבעי, התחלתי להרים גבה גם בעצמי. הספק החל לנקר גם במוחי, עד שבסופו של דבר התעשתי והחלטתי שאת הטיול הזה אני עושה ויהי מה. היום אני יכול להגיד שזו היתה אחת ההחלטות החשובות, המשמעותיות והמעצבות שקיבלתי בחיי.

וכך, חודש לאחר שהגעתי למקום המופלא הזה, לאחר שכבר קיבלתי כל מיני מתנות בדרך (ראקל, הברזילאית המהממת שהיכרתי עוד במטוס לדלהי, גילוי עולם היוגה, נדאל זכה בפעם השניה בווימבלדון), קיבלתי את המתנה האולטימטיבית, הכי טובה שיכולתי לבקש. הייתי צריך לשלם עליה כולה 32,000 רופי (3000 שח בערך), ובתמורה קיבלתי רויאל אנפילד bullet 350, אופנוע שליווה אותי קרוב לארבעה חודשים, עד שנאלצתי למכור אותו בלב עצוב לפני החזרה לארץ.
עם האופנוע הזה חרשתי את הודו מצפונה ההררי ועד גן העדן בגואה, רכבתי 5000 ק"מ במקומות מטריפים ומטורפים שלא הייתי מגיע אליהם לעולם ללא האופנוע, פגשתי אנשים מדהימים, למדתי המון על עצמי, התמודדתי עם סיטואציות לא פשוטות, בכללן תאונה בערב ראש השנה, לבד, באמצע שומקום, שרק בזכות אלוהים וההודים המדהימים, (למרות שהם נהגים מחורבנים) יצאתי ממנה בשלום ועוד חזרתי לרכוב על האופנוע אחר כך.
אבל בעיקר בעיקר הייתי פשוט מאושר. חופשי, ומאושר. מוזר ככל שזה יישמע, האופנוע נתן לי את ההבנה שאני חופשי לעשות כל מה שאני רק רוצה, אם באמת ארצה זאת. דרכו הבנתי שיש מעט מאד דברים, אם בכלל, שלא אוכל להתמודד איתם כשאצטרך. זו ללא ספק היתה אחת החוויות המסעירות בחיי, ואין לי ספק שאחזור עליה שוב, בווריאציה כזו או אחרת.

והנה, שלוש שנים (פחות חמישה חודשים J) אחרי, והכל בסדר עם העבודה, עם הלימודים, עם הקריירה, עם הזוגיות (למרות שאיננה, אני עדיין מאמין שיום אחד גם היא תבוא), ובכלל. למעשה, הכל הרבה יותר טוב משהיה, בהרבה. אני הרבה יותר מאושר משהייתי. אני עסוק עד מעל הראש בעשייה של המון דברים שאני אוהב, בין אם מקצועית ובין אם בכל תחום אחר.
אני מאד אוהב את מה שאני עושה, מאד אוהב את העבודה שלי, אבל אני ממש לא יודע אם זה גם מה שארצה לעשות בעוד כך וכך שנים. אני כן יודע, שביום שאחליט שאני רוצה לשנות משהו בחיי, גדול ככל שיהיה, אני אעשה זאת, למרות הפחדים, החששות והרעשים שמסביב. ואת האמונה והביטחון הללו בעצמי נתנה לי החוויה בהודו.
אז אם גם אתם מרגישים לעיתים קצת אבודים, לא סגורים על עצמכם, אל תרגישו רע. זה בסדר. מותר להרגיש כך. לכולנו מותר (ואף רצוי) מדי פעם לברוח, לקחת פסק זמן, להתנתק, לעצור ולחשוב. ובסוף להבין שהביטחון היחיד שיש לנו בעולם הוא הביטחון שלנו בעצמנו וביכולות שלנו. וברגע שאנחנו מספיק מאמינים בעצמנו, שאר הפחדים אט אט מתפוגגים.
בקיצור, סעו להודו. את הודו לא אשכח לעולם, על כל המכלול שבה. אינני שואל את עצמי אם אחזור אליה שוב. השאלה היחידה שנשאלת על ידי היא מתי J

But I still haven´t found what I’m looking for

——————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לארז אלגזי

——————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי