הקצה של הקצה בעולם הרכיבה

הכנות ליציאה מדד-הורס, זה המטר הראשון בדרך דרומה.

נקודת ההתחלה של מסע האמריקות זה כאן

גם שברור לי שכבר הגיעו לדד הורס כמה עשרות אופנוענים בעבר. קיבלו אותי במלון הצנוע הזה בכבוד ראוי. במיוחד כששמעו שהגעתי ברכיבת בדד. ובתוך כמה שעות כבר הבנתי שהודבק לי הכינוי החביב The mad Israeli בקרב אוכלוסיית המקום. לכבוד הוא לי!

בעונה הזו כאן השמש אינה שוקעת. היא עושה מעין סיבוב כפרות מעל לראש. "עושה את עצמה" שוקעת ,כלומר מתקרבת עד ארבע אצבעות שוכבות מעל לאופק במערב והופ ממריאה שוב בחצי לופ מזרחה. וחוזר חלילה. אם אתה לא מבין שעכשיו 02:00 בלילה אתה יכול לחפש מתדלק או אוכל כמו אידיוט. בשעה כזו כולם ישנים. כי הם פועלים לפי שעון ולא לפי אור וחושך. קפיש? באמת חווייה מתקנת לוורקוהוליקים שלא יודעים מתי לעצור.

המלון בנוי צירוף של יחידות שעוצבו למסדרונות, מהם יוצאים חדרונים באיבזור וגודל בינוני. מיטה. מקלחת טלויזיה וזהו. חדר אוכל מרכזי. משרדים, חדר-הרצאות ומטבח ענק. המחיר 190$ ללילה ותוספת של 45$ עבור 3 ארוחות.

החדר הצנוע שלי

אכול כפי יכולתך: בוקר, צהרים, ערב. איך שהוא הסעתי את האופנוע לאחורי המבנה בסמוך לחדר שהוקצה לי במדור B ולאחר מכן החזרתי את האופנוע בסמוך לכניסה הראשית. ארוחת הערב הוכרזה ולמקום הגיעו עובדים בסרבלים

מבט צפונה למשטחי הקרח מעבר להם במרחק 2 מייל לערך, איזור הקידוחים

מאובקים שקפצו מתוך טנדרי (ענק) ומילאו את המסעדה בסגנון המוכר לנו מחדרי אוכל צבאיים. כשכל אחד גודש את מגשו בכמויות מזון שהיו מספיקות לי לחודש. באמת מכל טוב. אני הייתי עסוק בארגון הציוד שלי כך שפספסתי את שעת הארוחה. אבל סרגיי עוזר הטבח הראשי שבתוך חמש דקות נהיינו חברים מהמסטינג. אירגן לי לחדר מגש עמוס באוכל שאני אוהב ממש. סלטים, פשטידות, ודג סלמון שלצערי לא היה מוצלח. משל הרגו אותו פעמיים, פעם כשדגו אותו ובפעם השניה כשבישלו אותו לא נכון. אבל נעזוב. סרגיי בן 34 מאודסה, העובד כאן בחוזה מיוחד (אלא מה) דופק קופה לעתיד. הוא לא הפסיק להסתובב סביבי ולהציע לי צ'ופרים מהמטבח הסגור. והוא היה הראשון בשרשרת של אנשי המקום שביקש מדבקה עם חתימה. הלו!? כולה יוני מישראל. העובדים כאן, כולם, פרט לנהגי המשאיות לא נסעו מעולם בדרך דאלטון. הם באים ויוצאים מכאן בטיסות משדה התעופה הצמוד למחנה.

התיקון והסיבה לו

כדי להגיע ממש לחופו של האוקיאנוס הארקטי כמה מיילים צפונה מכאן, צריך לעשות בעזרת חברה שקיבלה זכיון להסיע לשם אנשים באוטובוס. לרכבים פרטיים או אופנועים אין גישה. שטח קידוחים סגור. החלטתי לוותר. מהטעם שאני מתחיל מהנקודה הכי צפונית שהאופנוע יכול להגיע. וזה כאן, כמה מיילים דרומה משפת הים.

לא אכחיש, הלילה הזה אחרי מקלחת וגילוח ראשון מזה כמה ימי קמפינג מחוספסים. ואחרי דרך שסחטה אותי. ערבה שנתי באופן מיוחד. ביקשתי מפרנק בקבלה לארגן לי השכמה לשעה 3 בבוקר כי אני מחכה לטלפון מהארץ. וכך היה. דפיקה בדלת שלחה אותי להעמוד ליד הטלפון הציבורי במסדרון (אין בחדרים טלפונים) וכל זה כדי להתייצב למשימה השבועית, דיווח בשידור חי לתכניתו של אבי אתגר ברשת ב' בימי שבת בשעה 13:30 (שעון ישראל). וכך כשהצלחתי להעביר באינטרנט את מספר הטלפון במסדרון, אני יושב ומחכה. כלום. אחרי רבע שעה הבנתי שזה לא יקרה וחזרתי לחדר והנה הנייד שלי מצלצל. על הקו אבי אתגר, גלי שלי (שידעה לאתר אותי בטלפון פעם גם באיזו נאת מדבר בסהרה) אירגנה מהר חלופה לטלפון במסדרון, תפרה את הקצוות והנה אני בשידור. ובשידור הפלאתי בסיפורי דרך והגיגים ובעודי מביט מבעד לחלון בנוף המעורפל והחצי מואר, אני רואה שלושה דובים שחורים במרחק כ-50 מטר ממני. כמובן שדיווחתי בהתרגשות למאזיני התכנית על הקטע המהמם הזה. סיימתי הדיווח והזמן נגמר. לאחר השיחה, שעטתי לכיוון הקבלה תפסתי את מנהלת המשמרת המנומנמת. "הי ! אני רוצה לצלם את הדובים בחוץ בואי איתי!" , "דובים?. איפה? קדימה בוא!" יצאנו ביחד לרחבה שלפני הכניסה והצבעתי לעבר הדובים. "הי. אלה לא דובים. אלה ערימות צמיגי בלון של רכבי השלג שמשמשים את העובדים כאן" ופנתה חזרה למרבצה החמים. איזו פאדיחה. כשהגעתי למלון הזה, העירו את תשומת ליבי כי יש ודובים מגיעים מהערבות סביב לחפש אוכל בין מבני המחנה, אז רצוי להזהר כשיוצאים החוצה, להסתכל היטב מבעד לצוהר בטרם פותחים הדלת. אני כנראה מאד רציתי לראות דובים. אז ראיתי! ועוד בשידור חי. מקורי הייתי אומר.

הלכתי להשלים שעות שינה ובשעה 7 ניצבתי כבר ליד האופנוע לאחר ארוחת בוקר מלאה פלוס. והאופנוע… הוא מפונצ'ר. בדיקה מהירה גילתה מסמר תקוע בצמיג האחורי. תקוע לכל אורכו. איפה אספתי אותו? הצמיגים הם מסוג טיובלס, כלומר ללא פנימית, מה שמבטיח איבוד אויר איטי אם זה לא קרע ממש. אז יתכן שזה קרה אפילו בדרך לכאן. אין בעיות. כולה פאנצ'ר. הוצאתי את ערכת התיקון למקרים כאלה. שלפתי המסמר והתכוונתי להשחיל פנימה "תולעת" גומי שתפקידה לאטום את החור. אך כשלתי בכך עקב היתקלות חוזרת ונשנית בחוטי הפלדה המרכיבים את חלקו הפנימי של הצמיג. אז עטפתי את המסמר בדבק ונעצתי אותו חזרה פנימה. שחררתי בלון co2 לתוך הצמיג לניפוח קל (בלוני co2 זעירים בגודל מצית סיגריות סטנדרטית, מוברגים לפתח הוונטיל ומשחררים גז הדחוס בהם ומאפשרים ניפוח סביר עד להגעה למשאבת ניפוח טובה) והלכתי לחפש מתקן צמיגים. התחלתי לעצור טנדרים בדרכי המחנה והם שלחו אותי לפה ולשם. מעבר לכך שהבנתי שכולם יודעים על הישראלי המשוגע, לכולם יש גם שם בשבילי: – ג'ף קוראים לו. וכל אחד חשב שהוא במקום אחר. אך אין כמו צמיג שמאבד אויר בסוף העולם, כדי לגייס את כל האינטואיציות שלי למצוא את ג'ף. פשוט ראיתי שלט עליו היה מונח צמיג והחלטתי שזה רמז למיקומו של ג'ף.

המבנה בו שוכן המוסך של ג'ף. דלתות נגללות ובפנים חלל ענק מחומם ומאובזר, למתן שירות גם במזג אויר קיצוני ביותר

הגעתי למבנה אדום וענק נכנסתי פנימה ופגשתי איש ענק ואדום. ג'ף לבוש בסרבל שרואים עליו שעובדים איתו – ישב בתוך מחלקת תיקון התקרים של חברה המתחזקת מנופים באתר כלומר, צמיגי ענק. הוא הביט בי בחיוך טוב לב ורק ביקש שאקבל אישור מאריק בהנהלה בקצה הבניין. כשהגעתי לאריק. הוא כבר חיכה לי עם המשפט על הישראלי… כולו מבסוט ושמח, לחץ ידי בחום ועד שהגעתי לג'ף בחזרה כבר הצטופפו כל אנשי המוסך לחזות באופנוע. פירקתי את הגלגל וג'ף ניגש למלאכה כמו שטבח במסעדת ענק ניגש להכין חביתה מביצה אחת. הוא שלף את כל הכלים

ג'ינג'י גדול עם לב ענק, ג'ף

המשמשים לפירוק צימגי ענק ושלף בשניה את החישוק מהצמיג. בתוך רבע שעה הצמיג כבר היה מתוקן ומורכב על החישוק ואני קשרתי הכל בחזרה. בינתיים גיליתי שג'ף גרוש, אב ל-11 ילדים בקשר נפלא עם כולם. ובקשר חם גם עם גרושתו. "אני אדם מוזר" הוא סיפר "אני אחד שאהב להסתובב, אתה יודע". הוא גר בעיירה באיזור אנגקוראג' בחלק המרכזי הדרומי של אלסקה והוא עובד 3 שבועות כאן ו-3 שבועות הוא בבית. ככה בנויים כל החוזים של כל העובדים במחנה. הוא חוסך כסף אבל גם נהנה. ניכר היה שהוא מחובר למלאכתו ואוהב אותה. אתה רואה את זה באופן בו הוא ניגש לעבודה בה היה עסוק כשנחתתי פתאום. איך הוא ניגש לטפל בצמיג שלי. זה ניכר גם מהאינטראקציה בינו לבין שאר העובדים במבנה הענק. משהו נעים ובריא זרם שם. אנשים השמחים במה שהם עושים. נפרדתי מג'ף בחיבוק. הוא נתן לי במתנה את משקפי המגן בהם צויידתי בהכנסי לאיזור העבודה. ויצאתי לחפש נקודת תדלוק אותה מצאתי במשרדי חברת הובלות המפעילה את המשאיות על הדלטון. דלק לא זול, כמעט פי שתיים מאשר בדרום בפיירבנקס. והנה שוב…קצת מתיש – גם אלה עשו לי כבוד. משם הלכתי לארוז את הציוד ולהפרד מידידי ליום בקאריבו-אין. הטבח צייד אותי במזון לדרך.

מוכן לחזרה דרומה. צילום פרידה מהאוקיינוס הארקטי הרחוק. בעוד שתי דקות המסע יוצא לדרך. ממש.

תחילתו האמיתית של המסע הגדול

כן, מכאן אני יוצא לדרך. עד לכאן כבר עברתי מעל 4000 מייל מאז צאתי מסן-פרנסיסקו. עד כאן אני יכול לקרוא לזה קטע מנהלתי, אף שפגשתי כבר שני אנשים שאמרו לי כי למסלול ההכנה שלי עד לכאן, הם יקראו מסע של פעם בחיים. ארזתי ויצאתי דרומה חזרה לדאלטון בליווי נפנוף לשלום משני חבר'ה שישבו באחד הטנדרים שחנה בצד. גשם החל לרדת. גשם בעוצמה בינונית והדרך לא נתנה שום הנחה. מהמטר הראשון חצץ חלוקי נחל ותלמים שהלכו והתמלאו במים ובוץ. הרוח שינתה כיוונה בקפיצות מצד לצד לחזית ולגב. והגשם התחזק, טיפותיו הקפואות היכו בפני החשופים והכאיבו כסיכות ממש. כמחטים. נכון, "סגור את המשקף חמור". אך ברגע שעשיתי זאת נמלא המשקף אדים וחוזר חלילה. החלטתי

לנשוך שפתיים לחטוף את הסיכות בפרצוף ולתת בגז. במרחק כמה קילומטרים ראיתי שהשמיים נוטים להתבהר. הדרך השחורה הבהיקה למולי ובשני הצדדים נצנצו שלוליות. בריכות המים בערבות הארקטיות האין סופיות, משהו שאמור להעניק שלווה, אך ברגעים אלה הטיל מורא. והנה משמאל באחת הבריכות הצמודות לדרך, זוג ברבורים כמו בשיר. ישובים ולא זזים. אין מצב. אני מצלם. עצרתי בזהירות דוממתי המנוע ובגשם שלפתי המצלמה מתוך שקית הניילון בה עטפתי אותה על צווארי ושוב קליק קליק. הלאה. הגשם לא פסק אך החור בעננים משך אותי הקדימה באופטימיות.

מאסק-אוקס

אחרי עוד 10 קילומטר, הגשם פסק. ומימין ראיתי ערימות חציר בצבע חום כהה בז'… מתנועעות. כן, מתנועעות. מוזר. עצרתי כדי להבין שזה עדר מאסקאוקס (Muskox)  מין בקר ממשפחת היאק. בעל שיער ארוך עד לקרקע. שניתן להבחין בין חלקו הקדמי לאחורי רק בזכות הקרניים המבצבצות לפנים. עדר כזה רעה בנחת בעשב הצהוב. צילום ולהמשך.

מי מבחין בחוגלה הארקטית? (או מה שזה)

הדרך השתפרה הגשם חלף הלך לו והשמש באה לשאול בשלומי. ואני שר אופרות של אופוריה. כך התקרבתי שוב למעבר האטיגאן ברכס הברוקס עליתי אותו כבן בית ותיק וללא כל היסוס עברתי לצידו הדרומי.

טימוטי מגרמניה-גם הוא בדרך לדרום אמריקה

כאן החלטתי שאני סוגר את כל המרחק עד לפיירבנקס במכה אחת, זותומרת 800 ק"מ. וכך היה. ההיכרות שלי עם הדרך, עזרה לי מאד להתמודד עם קטעים בעייתיים. בדרך פגשתי בטימוטי בן 50 מגרמניה רכוב על טרנסאלפ, שסיפר לי שגם הוא בדרך לדרום אמריקה וקבענו שניפגש בהמשך.

לקראת הערב באתי בשערי מחנה הבית שלי בפארק צ'נה במבואות פיירבנקס. לקבלת פנים של שחרור מתח אצל מייק. שהעביר לי את התיק שהושאר אצלו. מייק אגב הוא פנסיונר של חברת חשמל בארקנסו, בחר להתמודד וזכה, במכרז התחזוקה של האתר הזה בעקבות מעבר שני בניו להתגורר בפיירבנקס. הוא לא שמח על החלטתם אבל זה מה יש. הוא מגיע לכאן בכל קיץ לתקופה בה הוא קרוב לנכדים. וגם משולם על כך.

נשכבתי באוהל שלי אותו לילה בהרגשת סיפוק נדירה. השלמתי קטע, ברור לי שהוא היה קל בהרבה משחשבתי, ואני כבר מודיע לכל מיש יש להם את הרוח הנכונה. קחו את עצמכם ובואו למקומות שכאלה. זה אפשרי!

עכשיו אני יכול להתגלגל בניחותא להמשך המסלול דרומה על פי התכנית. עד שאגיע למרכז ודרום אמריקה שם מחכות לי דרכים אתגריות אחרות, מורכבות ושונות לחלוטין.

בבוקר ארזתי מחדש את הצ'ימידן האדום וכמו שנדרתי. פניתי לבית הדואר המקומי ושלחתיו חזרה לארץ עם כ 16 ק"ג של ציוד מיותר. 142$ עלות המשלוח.

בית הדואר בפיירבנקס – כאן נפרדתי מהצ'ימידן האדום ומעודף משקל

מחר אני ממשיך חזרה לכיוון יוקון שבקנדה. הי דרומה.

בפוסט הבא: כמה טוב לדעת שאתה מכיר את הדרך אבל אסור להיות שאנן. עוד מפגשים עם אנשים מעניינים ושריפות יער שהבריחו את הדובים לכביש. ואת הביזונים לרעות בשוליו.