להגיע לסוס המת ולחזור בחיים

 

בכניסה לציר הדאלטון

השכמתי ממש מוקדם. ידעתי זאת לפי השעון, כי בחוץ היה אור כמעט כל הלילה. היום אני הולך לבצע קטע דרך חשוב בשבילי. יש לי תכנית –  על פי קטעי דרך של שני קילומטר בערך לקטע. חקרתי את המסלול הזה מרחוק במשך שנה. בפורומים באינטרנט. במפות ובדיבור עם אנשים שהיו בסביבה. ה- Dalton Hwy-  דרך בת כ- 800 קילומטרים ברוטו לכל כיוון (כ- 670 ק"מ נטו). עם שתי אפשרויות הפסקה ותדלוק אחת במעבר נהר היוקון כ- 200 ק"מ מהיציאה לדרך ואחת נוספת בנקודה שנקראת Coldfoot כ- 400 ק"מ מנקודת היציאה. ( עוד 20 ק"מ צפונה מכך, ישנה נקודת ישוב בשם וייזמן, אך היא חסרת כל יכולת לתת עזרה טכנית או דלק). אין במקומות האלה כל תשתית מכאנית או אחרת וגם לא לאורך שאר הציר שהוא חסר ישובים או תחנות אנושיות אחרות. (כמובן שיש 6 תחנות מאויישות, שנועדו לתחזוקת צינור הנפט. לא על הציר ממש אבל בסביבה, למקרה חירום)

תיבות הדואר לדיירים בתוך אלסקה הפראית

החלטתי כבר לפני כמה ימים שאני חייב להוריד משקל מהאופנוע. בוודאי לקראת הקטע המיוחד הזה. פיזרתי שוב את כל הציוד על שולחן הפיקניק בחניון. רוקנתי את הצ'ימידן האדום. והתחלתי להכניס לתוכו דברים שלא אקח איתי לדרך. חולצות פליס, זוג כפפות גשם, כל מערכת הבישול וכלי האוכל. חצי מרכיבי האלקטרוניקה והחיווט. נעלי ריצה ובגדי ריצה. ספרי קריאה ומסע. חוברות לימוד בספרדית, חלקי חילוף שהגיעו עם האופנוע. בקיצור, גילחתי ממשקל הזיווד משהו סביב ה-20 קילו. עכשיו היה עלי לחפש בפיירבנקס מקום לאחסן התיק עד שאחזור. פניתי למייק מנהל אתר הקמפינג. והוא לא היסס לשניה. אמר שבשביל זה הוא כאן. לעזור בדברים כאלה. "אני אשמור לך על זה. סע לשלום ותרכב בזהירות יה ממזר משוגע ישראלי שכמוך". השארתי לו הוראות של "היה ולא אשוב" כלומר את הטלפון של גלי בארץ וכתובת לשלוח את הכבודה אליה. אמרתי שבכוונתי לחזור בעוד שלושה ימים מקסימום חמישה. אם יהיה עיכוב מפאת מזג אויר, אשאיר לעוד מישהו בדרך את הטלפון שלו שידווח. איחסנו את התיק בתוך משרדו. לא יכולתי להתעלם ממבטו המודאג כרוצה לומר לי "אולי תוותר על הקטע הפסיכי הזה…" ופניתי לאריזה מאוזנת וחזקה במיוחד של הציוד על האופנוע. במחשבה שמחכים לי מאות קילומטרים של רכיבה מנערת ולא חלקה.

הדרך היוצאת מפיירבנקס צפונה

עברתי דרך סופרמרקט של רשת סייפוויי Safeway – וקניתי רק דברים שישמשו אותי לשימור אנרגיה. לחם מלא, תמרים, בננות. סוכריות, מיץ-תפוזים. גבינה צהובה קשה. ו.. עגבניות. אני לא יכול בלי עגבניות.

הכל  היה ארוז. שלחתי מייל ונשיקה לגלי והבנות מפינת האינטרנט בכניסה לסופרמרקט וכבר הייתי בדרך העולה צפונה מפיירבנקס. לאחר כשישים קילומטר על כביש סלול היטב, הגעתי לשלט המודיע שהדרך הסלולה מסתיימת. ומתחילה דרך הדאלטון.

. Dalton Highway, סלילת הדרך הזו הנקראת על שמו של גיימס דלטון, מהנדס יליד אלסקה שפיקח על סלילתה. הושלמה בשנת 1974 בעקבות גילוי נפט בצפון אלסקה באיזור מפרץ פרודו. שדה נפט עשיר ושופע זה נתגלה למעשה עוד בשנות הארבעים של המאה העשרים, אך הגישה המקצועית להפקתו החלה בשנות השישים המאוחרות ובשנת 1977 הפך השדה למסחרי לכל דבר. עד היום נשאבו ממנו קרוב לעשרים מליארד חביות נפט, המספק אחוז מסויים מצריכתה של ארה"ב. את הנפט מעבירים בצינור שקוטרו מטר עשרים ושנים סנטימטרים ואורכו מנקודת השאיבה ועד למוצאו בנמל וואלדז הוא כ- 1300 ק"מ.  מאחר ונתיבו עובר בשטחים המושפעים מתנודות קרקע. הוחלט שברובו הוא יהיה מעל לקרקע. כך גם יהיה קל יותר לתחזק אותו, לזהות תקלות ונזילות. הצינור עובר בתוך שרוול טרמי ונשען על מערכת עמודי תמיכה בעלי בולמי זעזועים המסוגלים לנוע ולספוג שינויים כגון רעידות אדמה או השפעת התכווצות והתרחבות של חומרים, כתוצאה משינויים קיצוניים בטמפרטורות. הנפט המוזרם בצינור נתמך ב 11 תחנות שאיבה לאורך דרכו, הדוחפות אותו להמשך זרימה תקינה ומפקחות על היותו בטמפרטורה של כ- 50 מעלות צלזיוס, כדי לשמור על קילוח חלק. מרחוק הצינור נראה כמו חוט כסוף החוצה את אלסקה מצפון לדרום. בתחילה התנהל בראה"ב ויכוח ציבורי, עקב חשש מפגיעה בחיי הטבע באיזורים בו הוא עובר. מה שחייב את המתכננים לקחת בחשבון ולהשקיע סכומים ניכרים במציאת פתרונות שימנעו זאת. שלא לדבר על אלפי אתגרים הנדסיים שנבעו ממאות נחלים נהרות ורכסים שהיה עליהם להעביר את הצינור דרכם. אגב, כל תושבי אלסקה שותפים לרווחי הנפט וכל אחד מהם מקבל פעם בשנה צ'ק של כמה מאות דולרים לחשבונו הפרטי. זהו, עד כאן מה שהוצאתי מויקיפדיה. תעשו גם אתם משהו.

קצת גשם הקדים אותי הבוקר

עם כל הכבוד למידע היבש. אין כמו להגיע למקום עצמו כדי להבין האם אכן מטורף הדבר לעלות על הדלטון, או שמא הר הקשיים הצפויים יוליד עכבר קליל ומהנה. נכנסתי כשכל חושי זקורים כדג אבו נפחא, נכון לבאות.

מייד מעבר לשלט קיבלתי שיעור חוזר ברכיבת דרכי קק"ל. לא משהו, אבל כזה הדורש עמידה על תמוכות הרגליים. שמתי לב שהתנועה מולי הולכת ונעלמת. פה ושם בצבץ שלט הכוונה זעיר שהפנה לדרך עפר צדדית ומדי פעם שורה של תיבות דואר בשולי הדרך. מקבץ השייך לאנשים המתגוררים בעומק השטחים הפראיים בסביבה, עד לכאן מגיע הדוור. היערות סביב שיגרו גלי חום וצבע ירוק בגוונים מרגיעים. לפתע הפכה הדרך לסלולה… הי, למה? אין את מי לשאול ובעצם בשביל מה? ושוב הפך הנתיב לדרך עפר. עליות תלולות ובקצה חלק מהן סיבוב חד וירידה ארוכה שבתחתיתה גשר מעל נחל שוצף, ופניה המטפסת לשלוחה הבאה. ככה זה נמשך בוארייציות שונות

גשרון מעל לצינור הנפט

ומשונות. שמתי לב שחלפתי כבר על פני ארבעה צלבים בשולי הדרך, לזכר נספים על הציר. אין צורך להוסיף מה זה עושה לרוכב בודד במקום שכזה. והנה מולי הקטע הראשון הנמצא בתהליכי שיפוץ. כל שאני אומר לעצמי בקול בתוך הקסדה. "קיבינימט, שרק לא אגיע בין המיכלית שמציפה את הדרך לבין המכבש". אבל לא, אני נקלע לקטע מוצף וקשה לשליטה כשצוות העובדים מסביב מביטים בי בהרמת אגודל ובחרדה כנה שמא אחליק ואפול. ושוב, האמת? קלי קלות. המשכתי. חלפתי על פני רכסים מהם ניתן היה להבחין בקו צינור הנפט נעלם לתוך האופק, כשהוא תלוי כמו חוט כסוף הקושר קטעי יערות ושטחי בר זה לזה.  מרחוק הבהיקו פסגות רכס הרי ברוקס (Brooks Range) אותם אצטרך לחצות בהמשך. ובמלאת  90 ק"מ לכניסתי לציר הזה חשתי שמשהו גדול מסתתר מאחורי הסיבוב הבא. ובבת אחת נפרש לפני נהר היוקון הגדול והעוצמתי בין נהרות צפון מערב קנדה ואלסקה, המנקז את המים הגולשים מהרי הרוקי הקנדיים. עצרתי לרגע לפני העליה על הגשר החוצה אותו. כדי לתת לדופק שלי להתאזן. והוא לא. זה הגשר היחיד החוצה את היוקון. גשר מתכת שבמפלס

ליד הגשר על נהר היוקון. כך נראה צינור הנפט מקרוב

התחתון תלוי צינור הנפט ובעליון חולפות מכוניות והוא תוכנן לשאת את משקלן של משאיות ענק בעומסים גדולים. משטח הנסיעה היה מצופה לוחות עץ. חומר הרגיש פחות לתנודות הקיצוניות בטמפרטורות. מעבר לגשר תחנת תדלוק ראשונה על הציר. השיטה. נכנסים למסעדה. מפקידים את כרטיס האשראי. האיש משחרר את כפתור ההפעלה במשאבה. תדלקתי כ- 3 גלון שילמתי והמשכתי. שוב הדרך הפכה סלולה פתאום, לא למשך זמן רב. חלפתי על פני מסלול נחיתה למטוסים קלים מימין. ודרך סלולה ואיכותית נוספת הביאה אותי כעבור עוד חצי שעה לשלט המורה כי אני חוצה את קו החוג הארקטי 33'66' . נכנסתי לרחבת חניה מוסדרת, עם ספסלים שירותים ומרפסת תצפית. וכמובן שלט מעוצב המכריז כי אתה שייך לחבורה מובחרת שהגיעה לקו הזה. (דקה אחרי הגיע למקום זוג בטנדר. כלומר עד כאן הדרך, לא סיפור גדול). מאחורי השלט מצאתי עשרות מדבקות של טיילים על אופנועים ואחרים שהשאירו מדבקה למזכרת וצירפתי את שלי.

ההגעה לחוג הארקטי וגב השלט מלא במדבקות. תרבותי או לא, נוהג נפוץ באיזור.

הדרך הסלולה המשיכה צפונה. מימין זרח והבהיק כל הזמן הצינור הכסוף, מעין בקר ניווט (בעצם אין מה להתבלבל יש רק דרך אחת) . ושוב עליות ומורדות. גלי הרים ומשברי רכסים. יערות צעירים בדלילותם ויערות עבותים באפלוליותם. נחלים זורמים בגוון לבנבן שוצפים כעדרי כבשים זריזות החופזות במורד הערוצים. אל נהרות, שכל אחד מהם יכול לפתור למזרח התיכון כולו את בעיית המים. וכולם יחד להפוך את הסהרה לפרובנס. אני מצטער, אבל אנשים כמוני באים עם מטען ותסביכים משלהם למקומות כאלה ואמרו לנו תמיד לחשוב בגדול.

לסיכום עד לכאן, הדרך קלילה עד מצחיקה.

מולי פתאום נקודת אור, אופנוע. אין מצב שאני לא עוצר אותו. לא הצלחתי היום לדבר אפילו עם אדם אחד. והוא עצר. ישב עליו הנרי מאוקלהומה שהגיע עם חברים (שמיד יגיעו בעקבותיו) לנסיעה של פעם בחיים לדד-הורס. איש כלבבי. אז רק פור-דה-רקורד הבנאדם שאתם רואים כאן לא רק שעשה את המסלול על אופנוע כביש רגיל, אלא הוא בן שבעים וחמש (!). זה עשה אותי כבר הרבה יותר רגוע לגבי המשך הציר.

הנרי מאוקלהומה

שוב קטעים של דרכים משובשות חלקן ארוכות, חלקן קצרצרות וניכר כי מושקע מאמץ רצוף לשמור על תקינותן. משאיות ענק שלמענן למעשה נסללה הדרך הזו חלפו על פני בדרכן צפונה או דרומה. בנושאן ציוד, צינורות, חלקי מגדלי קידוח, מכולות הרתומות זו לזו או המונחות אחת על השניה. לעיתים הגיעו שלוש או ארבע משאיות בשיירה ולי לא נותר אלא למהר ולחנות בצד עד שהן תחלופנה. המשותף לכל נהגי המשאיות ללא יוצא מן הכלל, היא הפגנת מודעות לנוכחותי. אם על ידי הורדת מהירות והתרחקות כמה שיותר רחוק לצד הנגדי ואם בהרמת אגודל ונפנוף לשלום. זה אכן נתן לי תחושת בטחון מסויימת. על הציר מסתובבים מפקחים מטעם גופים שונים, כמובן בטנדרים אימתניים. תפקידם אני מניח הוא לפקח על תפקוד צינור הנפט וגם על הנעשה על הדרך. כולל טיפוסים כמוני. לקראת השעה 19:00 הגעתי לאמצע הדרך, לקולד-פוט  (Coldfoot) מקום שהוקם כדי שישמש תחנת עצירה ורענון לחולפים בדרך. המקום כולל כמובן משאבת דלק. אך רק דלק רגיל וסולר. מסעדה/בית קפה גדול ועשיר בתפריטים גדושי שומנים רוויים, המזינים את נהגי המשאיות החולפים כאן. ומלון דרכים בסיסי לשירות אותו קהל. תדלקתי וקיבלתי רשות להקים את ביתי הדל על המדשאה מול המסעדה. אף שחשתי חוסר תיאבון, לעסתי את פתי. לגמתי ספל קפה רגיל בדולר תשעים וחמש וצללתי לשינה מרפה ורוגעת.

השמאטע -האוז שלי בקולדפוט

השכמה בשעה 6 ורבע אריזה שלקחה כשלושים דקות נוספות. קפה אצל ג'ייק ממול ולדרך.

עם היציאה מקולדפוט שוב ירדה איכות הדרך למסלול רצוף בורות ואבנים מפוררות ועדיין ללא שום בעיה לרוכב ברמה סבירה. ומשאיות שעם כל מודעותן להמצאי, הטילו לעברי ענני אבק מחניק ואבנים שהועפו מגלגליהן. עם כניסתי לקנדה ודרכי העפר החצציות שלה, סיגלתי לעצמי סגירת משקף אוטומטית כשראיתי משאית מתקרבת. הרגל הדומה לנעילת חגורה במכונית. בלי לחשוב אני ממשיך לעשות זאת גם על הדאלטון. (בנוסף, חיברתי לפנס האופנוע לפנים, כיסוי מפרספקס שימנע שבירת הפנס מאבנים שכאלה). שמתי לב לדלילות העצים סביבי. מעין עץ כן, שני עצים לא. פה ושם עצים מתים זקופים, פה ושם זכר לשריפות יער. בשני מקרים חצו את הנתיב דובים ואיילי קריבו. הייתי כל כך מרוכז ברכיבה. שלא טרחתי אפילו להושיט יד למצלמה. נכנסתי לאיזור הררי. הרי סלע משוננים החלו להתרומם סביבי. בנקודה מסויימת ראיתי מחנה אוהלים של חבורה שהגיעה לטפס על אחד המצוקים. הם היו עסוקים בארגון הציוד והעמסתו על… טנדר ענק.

יציאה מקולדפוט והמשך הדרך בואכה מעבר אטיגאן

המשכתי כשהטמפרטורות יורדות והגובה עולה בהתמדה. מדי כמה עשרות קילומטרים חלפתי על פני תחנת שאיבה. שהוקמה צורך תחזוקת זרימת הנפט. תחנה כזו נראית כבסיס צבאי עם גדר גבוהה, מבנים דו קומתיים שהורכבו מחלקים מודולריים מרובעים וכמה האנגרים גדולים לידם. כשמאיפה שהוא יוצא עשן או אדים ובחזיתם חניה לציוד מכאני כבד ורכבי שלג שנראים כמו רובטריקים. והנה עליה ראשונה ארוכה, מעין "פאס" בינוני ברכס נמוך יחסית אך מכוסה שלג בשוליו. לא ידעתי, אך עצי המחט שראיתי לפני העליה הזו, הם האחרונים עד לקוטב הצפוני. כי מהעבר השני של העליה הזו כבר לא ראיתי יותר ולו עץ אחד עד למרחקי האופק. ירדתי מעברו השני של הפאס המתון ונכנסתי למעין בקעה פנימית בין רכסי הברוקס. מסלול של כ- 20 ק"מ, בו קטעים מצינור הנפט נקברו מדי כמה קילומטרים באדמה. וצצו שוב נתמכים על ידי שורת הקביים האין סופית. בסמוך לדרך ניבעו ערוצי נחלים קפואים שהיו בתהליך מתקדם של הפשרה. ניתן היה להבחין בשכבות הקרח הכחולות אשר מתחתן זרם שטף עכור של מי בוץ לבנים. מעבר אטיגאן (Atigun Pass) שאותו למדתי לפרטי פרטים, קיבל אותי כחבר ותיק. כלומר המעבר ואני העברנו לאופנוע את מה שידענו. עליה מתונה שמאלה, סיבוב חד ימינה, טיפוס לא תלול מדי והופ… עדר עיזי הרים לבנות דילג מימין לשמאל, ממדרון מושלג לזה הסלעי החשוף. העיזים עצרו והביטו בפולש. דוממתי והשארתי בהילוך ראשון כדי למנוע הדרדרות לאחור. ו… קליק קליק קליק. העליה שאבה אותי עוד ועוד למרומי המעבר העליון של הרכס. הדרך לא היתה סלולה אך היתה שטוחה ובטוחה גם אם רטובה משלג בהפשרה. קירות השלג משני הצדדים גבהו ובבת אחת מצאתי עצמי באוכף העליון של המעבר. מכאן יכולתי להשקיף למרחבי האינסוף צפונה מהרכס. מראה שגורם לאדם להשתנק. ועם כל הקיטש הדביק של מאצ'ו רגיש, רגע מרגש בשבילי.

לתוך מעבר האטיגאן ומפגש עם דייריו הקבועים

המורד היה ישר עם שלושה פיתולים מתונים נתמכים בגדר הגנה מפני נפילה לתהום בשוליהם. הרגשתי בירידת הטמפרטורות אך שתי שכבות הפליס שעטיתי בקולד-פוט שמרו עלי היטב. בתחתיתה הדרך פנתה ישר צפונה כששלוחות רכס הברוקס מלוות אותי עוד כמה עשרות קילומטרים משני הצדדים. כשהתרחקתי מצל הרים זה, חזרה פתאום הדרך להיות סלולה. עם סימון צהוב במרכזה ולבן בשוליה. מי אני שאשאל שאלות? הפתעה נעימה. הנוף סביב הפך להיות גבעי קל, מחופה בעשב דשא צהבהב בגובה של כשלושים ס"מ. ובגדות הנחלים שחציתי הבחנתי בשיחים בגובה עד מטר, נאחזים בקרקע בשורשים גלויים. ניכר על הנוף שהוא חווה סופות ורוחות אימתניות. ניתן לראות

מעבר האטיגאן צפונה ומעט אחריו. עדרי קריבו. דרך רחבה ודי נוחה, אם מקפידים כל הזמן לשמור על נתיב כבוש בין אבני החצץ.

שבילי רוח שנמשכו מצד לצד. מזג האויר היה נעים ואפילו חמים. שוב הפכה הדרך לדרך עפר ושוב הגעתי לקבוצה שעסקה בתחזוקת הדרך. כן, ושוב הייתי צריך להתמודד עם קטעים שדרשו תשומת לב לאיזון הרכיבה. ככל שעברו השעות הנוף סביבי הפך שטוח יותר ויותר, עד שנעלמו כל חמוקי הקרקע והיא נהייתה למישור רצוף ששלח לעברי מכות רוח צד מפתיעות. נחלים ויובלים הפכו למשטחי מים, מעין בריכות עטורות עשב ובשוליהן שלג וקרח. מצד ימין במרחק כמאה מטר מהדרך, הבחנתי בעדר איילי קריבו מהלך. עצרתי לצילום. מזל שברשותי מצלמה המגדילה פי 20 אופטית, כך יכולתי להבחין ולצלם באופן סביר. שעון הזמן באופנוע הראה כבר 16:00 לפני עדיין קטע של כ- 100 ק"מ שאני יודע שהוא אמור להיות קשה עבירות לאופנוע כי שם לא מטפלים בהידוק. והכנתי עצמי לקראתו. לעיסת כמה תמרים ובננה אחת. התנעה ויציאה זהירה ללג האחרון. והלג הזה חיכה לי במלוא כל חצצו החלקלק ותלמים שנחרשו בגלגלי משאיות הענק, תלמים שאם אני נקלע לתוך אחד מהם, קשה לצאת ממנו. תלם כזה מוביל לעיתים החוצה מהדרך ועלול להשליך אותי לתוך

דד-הורס מקבלת צורה על קו האופק

בריכות הקרח בשוליים. נעמדתי על תמוכות האופנוע, (למי שאינו מצוי בתחום, רכיבה בעמידה היא שיטת רכיבה הנהוגה בשטח. מסייעת בהורדת מרכז הכובד של היחידה הנעה, מאפשרת שליטה טובה יותר באופנוע וראיה למרחק רב יותר לצפות מכשולים) ופשוט נתתי בגז. אסור לעצור לרגע, חובה לשמור על מומנטום. וכך, כשמגדליו ובניניו של מחנה הקידוח בדד-הורס הולכים וגדלים לקראתי, באתי בשערי מקום שנראה כמו ביקור במושבה של תושבי כדור הארץ על הירח. מבנים בני עד שלוש קומות הבנויים יחידות מודולריות מעץ או מתכת, מונחים זה ליד זה כשלמראשותם שורת טנדרים (ענקיים) ובחנייה אינספור כלים מכאניים, מפנות שלג, עגלות נשיאה על גלגי בלון ומיני משאיות על שרשראות וזחלים משולשים. הכל מצופה באבק/בוץ בהיר ובמרחק נצנצו אגמים קפואים ומגדלי קידוח על קו האופק. כשהגעתי למקום הזה שנראה כמו ביקור במגרש לונה-פארק אחרי פירוקו. מעין כאוס מאורגן. לא היססתי

הגעה לדד-הורס.

יותר מדי. שוב מתוך לימוד מוקדם של המקום בעזרת גוגל ארת', מצאתי את הדרך בסבך נתיבי החצץ, ישירות למקום בו אתאכסן ללילה. מלונית ה"קאריבו" של דד-הורס. נעצרתי מול השלט בכניסה למבנה הכחול והחד קומתי והרגשתי שכן, בכיוון צפונה החששות היו מוגזמים. היה קטע של כ-50 מייל קשים, אבל פרט לסיכון של רכיבת בדד באיזור שכזה. הייתי מגדיר את דרגת קושי ברכיבה צפונה: 4 מתוך 10.

בפוסט הבא: דד או לא. כאן חיים אנשים מדהימים. הדובים שלא היו, הארוחה שלא נאכלה וג'ף האיש והנשמה שגם אחרי 11 ילדים יש לו סבלנות לאינפנטיל כמוני. וכמובן הדרך חזרה לפיירבנקס, מסלול שהרגשתי בו בן בית.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום