מעוז במדבר המערבי:

מפת מצרים והמדבר המערבי.                                       צילום: מעוז קוטאי

המדבר המערבי, הוא הכינוי לשוליים המזרחיים של הסהרה, שגודלה הכולל כתשעה מליון ק"מ רבועים. הוא נקרא "מערבי" משום מיקומו ממערב לנילוס. אותו נהר שבלעדיו מצרים היתה לא יותר מערימת חול אחת גדולה בפינה העליונה הימינית של אפריקה. בשנת 1999 אירגן ידידי חיליק מגנוס את המסע הראשון של ישראלים למדבר המערבי. כחצי שנה לפני כן, הגיעו לשם שלושה אופנוענים ישראלים על אופנועי KLR זהים, שחזרו עם סרט מדהים שצילמו. משהו ששלח את חיליק מגנוס (כן, הוא "חיליץ" הידוע) לבנות ולתפור מסלול טיול ובעיקר להפעיל את כל התותחים הפוליטיים, כדי שהדבר יתאפשר. לצורך כך שולב מועדון בעלי לנד-רובר הישראלי, לגיוס משתתפים פוטנציאליים. גלי ואני היינו באותה תקופה בעלי לנד-רובר דיסקברי. וכמי שגם היה מעורב בניהול המועדון, היה ברור לנו שאנו מצטרפים. הייחוד במסע, מעבר להיותו ביקור במחוזות מופלאים של מיתוס והרפתקה. היה בכך, שהמצרים נאותו לראשונה, לאפשר לנו להגיע עם רכבי 4X4 ממונעי דיזל, מפתח ביתנו ועד למדבר. (כי כמו שידוע גם היום, המצרים אוסרים כניסת רכבי 4X4 ישראלים למצרים). המסע כלל 24 כלי רכב והשתתפו בו גם כמה רכבים תוצרת טויוטה ומרצדס אחד. אין ספק, זה היה מסע מכונן. אני חושב כי כל מי שהשתתף בו, יודע זאת מבעד לשנים. אין כמו הפעם הראשונה. המייסדת, הבונה את הסטנדרט. זו היתה חבורה של שרוטים אמיתיים. במסע שם הכרנו חברים חדשים, שאנחנו בקשר אמיץ איתם עד היום. כשחזרתי לארץ, ידעתי שבשבילי המסע הזה לא היה אלא מנה ראשונה. וכי עלי לשוב לשולחן החול האין-סופי במדבר, כמה שיותר מהר – ועל אופנוע. ובחלוף שלושה חודשים יצאנו שלושה אופנוענים, יקיס קדרון על קואסאקי KLX , אילן מולכו על הונדה XR ואני על BMW r80gs הישן והטוב שלי.

אובליסק טבעי במדבר הלבן ליד פאראפרה, מרץ 2000 צילום: יקיס קדרון

מבעד למעבר רפיח (לעומת רכבי 4X4, לאופנועים אין מגבלת כניסה למצרים) לכיוון המדבר המערבי. חצינו את חוף סיני הצפוני. עברנו את תעלת סואץ על דוברה, ממארסָה-מטרוח ירדנו לכיוון נאת המדבר סיוָא. משם חתרנו בים החולות  420 ק"מ, בין סיווא לנאת המדבר בָאחָרִייָה. ממנה ירדנו דרומה לכיוון נאת המדבר פַארָאפָרה ומשם השלמו את המעגל, דרך דלתת הנילוס, לואדי חאראבה ומפרץ סואץ ומשם חזרה לישראל. זה מסע ששווה סיפור נפרד שגם יגיע. מאז כבר יצאו למדבר המערבי עשרות של מסעות רכובים על כל הסוגים. גם לאיזור גילף-כביר (הרמה הגבוהה), השוכן בפינה הדרום מערבית של מצרים, וביקור במערת השוחים, הזכורה מהסרט "הפצוע-האנגלי".  וגם לדארב-אל-ארבעין, הדרך ההיסטורית בין המדבר הנובי בצפון סודן, למערב דלתת הנילוס. ועוד מנפלאות מצרים, שמחוץ למסלול החבוט. בג'יפים, באופנועים, בטרקטורונים או על דבשות גמלים.

ליד הר הקריסטלים מדבר מערבי, מרץ 2000 צילום: יקיס קדרון

כמה מילים, על הסהרה שלי

כאמור למעלה, הגעתי אליה בשנת 1999. מי שעקב אחרי הדיווחים, ששלחתי מהדרך בין אלסקה לאושואייה. נתקל כבר במאגר הסופרלטיבים שלי בכל הקשור לנופים שכוחי-אל, ריקים ומנוקים מכל תסמינים אנושיים. ישימון, ציה. משטחי אין-סוף, בשוליהם אופק המערבב בין אדמה לשמים, מקומות המעבירים אותך סיחרור ורטיגו, בהם אינך יודע באמת איפה אתה. במדבר המערבי, בים החולות, אדם מאבד תחושות של מרחק, גובה ותנועה. מקום בו השקט כל כך אילם, שהוא צורח. בלילה הכוכבים ברורים וחדים ומגיעים כמחטים של אור מתוך חושך מוחלט. היו לילות, בהם שכבתי על גבי במרום דיונה בגובה בניין בן עשר קומות, נועץ את ידי בחול עד למרפק, חש בחמימותו שנאגרה כל היום. בסהרה גרגרי החול כלכך טהורים ומנופים כך שעם קצת סבלנות, תוכל לספור אותם אחד אחד. אין דת שהמדבר אינו מהווה פרק מכונן בתולדותיה ואין הרפתקן, שאינו ממקם את משמעות המדבר, כנקודת ייחוס לצורך שלו לחוות את השחרור האולטימטיבי.

הסהרה היתה עד לפני כ-3 מליוני שנים, קרקעית של אוקיינוס. סימני אותו אוקיינוס נשארו עד היום, משקעי אבן-גיר בדמות ניצבי סלע בצורות וגדלים משונים. פירמידות ואובליסקים טבעיים, ששימשו השראה ליצירת המבנים המצריים המוכרים. ואין ספור מאובנים של יצורי-ים קדמוניים. בסהרה, אפשר לנסוע יום שלם על משטחי מאובנים המרצפים את המדבר. חלקם כבר ספגו תחמוצות ברזל והפכו "מאובנים מבורזלים". שלדים של לויתנים, מונחים באמצע משטח סלעים, (באיזור פאיום) כבר מליוני שנים. בתקופה קרובה יותר, כלומר עד לפני כ- 20 אלף שנים, בתום תקופת הקרח האחרונה, הסהרה היתה פורה, ירוקה ושוקקת בזאולוגיה המוכרת לנו היום מאיזורים כמו קניה, טנזניה או קונגו. גם לתקופה הזו יש עדויות. החל ביערות, עצים, מאובנים וגומר בציורי סלע, המספרים את סיפור החיים כאן בתקופה ירוקה יותר.

מעוז קוטאי

כל הצילומים: מעוז קוטאי

לפני כשנתיים סיפרתי לידידי מעוז קוטאי. חבר למועדון אופנועי השטח של ב.מ.וו. בארץ, על המסע והוא הבטיח שיגיע היום וגם הוא יניח שני גלגלים על הדיונות הגדולות שם.

אך רגע, מעוז, בן 36 , אב לשתי מדהימות בגילאי שלוש וחצי ותשעה חודשים. משמש כראש צוות פיתוח עסקי בקרן הפנסיה "מבטחים". מעוז אינו סתם רוכב. הוא אולי הרוכב מספר אחד במועדון אופנועי השטח של ב.מ.ו. מנוסה באופנועי שטח כבר 16 שנים. כרגע על BMW HP2 האולטימטיבי. איתו צלח את ראלי ישראל האחרון. יכולתו וכשרון הרכיבה שלו, הם מסוג הדברים שאתה מביט בהם מן הצד ויודע בבטחה, שלא נולדת עם הכשרון המופגן לפניך, לעולם לא תכתוב שיר של יהודה עמיחי, לא תצייר כמו אביגדור אריכא ולא תרכוב כמו מעוז קוטאי. כך שאם אתה מספיק חכם, אתה לא מנסה להיות כמוהו, אלא שואף לסמן באמצעותו את מגבלות היכולת שלך. רכיבה על אופנוע בשטח, דורשת מיומנות שעיקרה, התגברות על בעיות אחיזת הקרקע של האופנוע תוך כדי תנועה. בזה מתחיל ונגמר הסיפור. החובבים משקיעים הרבה אנרגיות, חרדה ומחשבה, בכל מכשול קטנטן. בעוד אלה שנולדו עם כידון ביד. פשוט מדלגים מעבר לתהומות. מרחפים מעל חולות. חותרים בנהרות גועשים ומטפסים במעלה מצוקים אנכיים.

מעוז מסמן בדרך כלל את הקו הקליל והנינוח בכל טיול שהמועדון עורך. מעין הצגת תכלית מתמשכת, של איך הדברים אמורים להעשות. לא מנסה להרשים. פשוט מתנהג כמו שהוא. לכן היה ברור לי כי מפגש בין מעוז לסהרה, משול למפגש בין דג שגדל באקווריום – לאוקיינוס. כמו לעבור מחפיסת "כיף-כיף", לשחיה בבריכת שוקולד. אם אנחנו רגילים לרכוב בנגב בדרכים מסומנות, לחצות פה ושם דיונות קטנות, לטפס מעלה עם דרדרות אבן וחצץ. בסהרה הכל מחכה ובגדול. אין מגבלות!

לסהרה עם עופר אוגש

יש בארץ כמה מפעילים מקצועיים של טיולי שטח רכובים, אשר בנוסף להיותם אלופים בתחום נהיגת ורכיבת שטח. הם מקושרים היטב, למנגנוני בירוקרטיית התיירות בירדן ובמצרים. הבולטים שבהם הם ג'וי בירן ידידי  ועופר אוגש, שטרם יצא לי להכירו אישית. עופר בנה את המסע לקבוצה שאליה הצטרף מעוז. עונת השנה לטייל בה במדבר המערבי, היא בין אוקטובר לאפריל, אז הטמפרטורות נסבלות וסופות החול אינן יומיומיות. להרפתקה נאספו חמישה אופנועים ושישה טרקטורונים. הרעיון היה, העמסת האופנועים והטרקטורונים על משאית במעבר הגבול בטאבה ומשם, נסיעה דרך תעלת סואץ וחציית קהיר לתוך המדבר. לאחר יומיים, הגיע הקרנבל למבואות המדבר, לפאיום, הנמצאת מצפון מזרח לשקע קָרעוּן בו שוכן אגם מים מתוקים ענק, שהוא תולדה של נביעת מים המחלחלים באיזור הנילוס. שם הורד המטען ואיתו חבורת הרוכבים ובליווי רופא, צוות מצרי עמוס חלפים, אוכל וציוד שינה על שני ג'יפים, יצאו לרכיבת חימום בחמדות השטוחות, (המהוות גם קטע במירוץ "ראלי הפרעונים"). בתום יום רכיבה של כמאתיים ק"מ, באו בשערי העיירה בָאחָרייָה ללינת לילה. מערבה לבאחרייה, השוכנת בשקע רווי מעיינות, בריכות מים חמים ומטעי תמרים וזיתים, שוכנות הדיונות של ים-החולות. כמה מאות קילומטרים של חול זך, רך ומבורך. מגרש המשחקים האולטימטיבי לרוכבי שטח. רק צריך לזכור, כי השיירה כללה שני ג'יפים עמוסים, הנוסעים מאחור עם צוות ליווי וכושר עבירות פחות יומרני.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום