אחרי סיבוב המלונות הרגיל אנחנו מתיישבים לארוחת צהרים מול הכנסיה ע"מ לחזות בהמשך מרתון החתונות , ובנשים מסכנות שהולכות על עקבים לא נורמליים על כבישים מרוצפי אבנים .בבית הקפה שולחן ליד יושבים זוג גרמנים , שלמחרת ביציאה מהעיר יתברר כי גם הם רוכבים על KTM (רק 990 – הבדל קטן ..) . טוב לראות עוד כתומים בסביבה בין עדרי הבימרים שמלחכים כאן אספלט בכל מקום .בבוקר אנחנו עולים על רחמים ויוצאים לרכיבה אל ח'זבגי בדרך הצבאית של גיאורגיה , דרך  אשר נסללה כבר במאה ה- 18 ע"י הצבא הרוסי ע"מ לאפשר ניוד כחות דרומה לאזור הקווקז וטורקיה .

הדרך שופצה והורחבה במהלך השנים בה היא קיימת והיום סלולה לכל אורכה עד לח'זבגי ההררית .

אורך קטע הרכיבה ממצחתה לח'זבגי הוא 130 ק"מ , ולמרות שלמדנו כבר שגם ב 50 ק"מ אפשר להנות מכל אבן , אנחנו יוצאים בכיף לרכיבה הקצרה , במזג אוויר קריר ונעים , כיאה לאזורים הררים.

בדרך אנו חולפים ע"פ מצודת אנאורי למרגלותיה משתרע אגם מלאכותי שנוצר ע"י סכירת הנחל עוד בימי ברית המועצות עליה השלום .למבצר סיפור מעניין של תככים רציחות ותאוות שלטון , ונראה כי אם נצמצם קצת את העיניים ונעשה פוטושופ לכל הדוכנים התיירים ומגוחכי הסלפי למיניהם , אפשר יהיה לראות את ההמולה בשער המבצר , את האיכרים אשר באים לשלם את חובותיהם לדוכסים השולטים במחוז , את הרוכלים הקבצנים החמורים העיזים והפרות . אותן פרות אגב שהיום נחות להן בכל כביש ראשי שיש בגיאורגיה .בסיום הטיפוס אנחנו מגיעים אל ח'זבגי , ומתגלגלים היישר אל הכיכר המרכזית . עוד לא אמרנו גיאורגי מרגוולשווילי , וכבר נהג מונית עושה לי חצי סיבוב עם היד ומנסה להתקרצץ עלינו כדי לשדך אותנו לאיזה מלון שקשור אליו .

עכשיו גם ככה אני לא בנאדם רגוע יותר מדיי , וכדי שלא לחטוף עוד יותר חום אני משחרר קלאצ'. אנחנו עושים סיבוב בעיירה ומתיישבים בבית קפה כדי לשתות בירה קרה , ומי מופיע ? נהג המונית , אחרי שתיים שלוש מילים קולט אותנו ומתחיל לקשקש מילים בעברית – מה שעוד יותר מעלה לי את הסעיף , אני מצליח לנפנף אותו , רק כדי לראות אותו מפטרל עם המונית מול בית הקפה כדי לוודא שאנחנו לא מתחמקים לו . אז בין פטרול לפטרול (כמעט גבעת התחמושת..) אנחנו אומנם לא מניחים מטען בבונקר של הירדנים , אבל קופצים על רחמים ומתחמקים באלגנטיות מאחינו האובססיבי.

אנחנו נוחתים בפנסיון של נאזי (שם נפוץ בגיאורגיה , פחות בגרמניה) ומשתכנים לנו שם .בבוקר שאחרי אנחנו מטפסים אל הכנסייה מעל לעיירה , יוליה סוחבת את כל הטיפוסים בכבוד עם סנדלי שורש רגילות , לא פחות טוב מכל המטיילים המצויידים בנעלי טיולים מרשימות .אנחנו מגיעים אל הכנסייה היפה ואחרי שנרגעים מהטיפוס יושבים בפינה בחצר הכנסייה כדי לנוח מעט ולספוג את האווירה .מה זה לספוג , ממש נרטבנו , 10 דק' אחרי מתחילות להגיע קבוצות מאורגנות של מטיילים ישראלים שעלו ברכבי שטח את הכנסייה , מה עוד אפשר לומר על המטייל הישראלי המאורגן . שאלוהים ישמור את המלכה , אחותה , ובני דודה .

"זהו ? בשביל זה עלינו ?" משמש אב אחד דוגמא לבתו שעסוקה באותו רגע (למעשה בכל הרגעים מהשנייה שהגיעה אל המקום) בלתפוס את הבעת הפנים המושלמת לסלפי המתוחכם שלה.

"תתפסי גם אותי וגם את העומק" מדריך אב אחד את בתו ואשתו ודופק פוזות של מרלון ברנדו על הפינה של החומה , אח"כ הוא מצלם את הבת שלו שעה עד שיוצאת לה התמונה עם השיער בכיוון הנכון בדיוק כמו שהיא רצתה .

עוד שני חברה צעירים נראים נבוכים להראות התלהבות מהמקום שהם הגיעו אליו ונראה כי הם מנסים להתחבר אל ההווי הקבוצתי ומצלמים אחד את השני בחוסר התלהבות מופגן .

לסיום , כל המטיילים נעמדים יחד , ובהדרכת אחד מהחבר'ה מרביצים פוזת טקוואנדו באמצע הרחבה . אם היה שם קוריאני אחד , לבטח היה חוזר נזעק לארצו ומבטל את השיטה …אחרי שסיימנו עם חגיגות האלפיים לטיולים המאורגנים , אנחנו ממשיכים לטפס עוד כמה גבעות לכיוון הר ח'זבק היפה ונמרחים למנוחה קלה על הירוק האינסופי.בדרך למעלה אנחנו נתקלים באיזו הפקה של (כנראה) קליפ הודי , יוליה מצלמת כמה תמונות ווידאו של תמהיל גיאורגי – הודי .אחרי צהרים מתדרדרים (הלכה למעשה) לכיוון העיירה ומגלגלים שיחה בארוחת הערב שני צרפתים ואמריקאי נחמדים.

זהו.. אחרי יומיים בח'זבגי , אנחנו שמים פעמינו לכיוון טביליסי , כדי להוציא ויזה לאזרבייג'ן בשבילי , וכדי לתפוס את הטיסה של יוליה לארץ.

אנחנו מגיעים אל העיר ומתאפסים על הכיוון של רחוב בתי המלון הזולים , באחד מהם אנחנו כבר פורקים את הציוד אבל אחרי כמה דקות מבינים שנפלנו על בעלת מלון מפחידה והזוייה , אנחנו אומרים תודה יפה , ובורחים כל עוד נפשנו בנו , ומתאפסים על מלון באותו מחיר ובתנאים פי עשרה טובים יותר .

בשגרירות אזרבייג'ן נראה כי לכל אחד תפקיד .

השוער מתקמבן עם מי שרוצה לעקוף בתור ומרגיז שתי נשים מקומיות , המאבטח לוקח את תפקידו ברצינות תהומית , שני האחים מול השגרירות (תודה לדורון ) מקמבנים מכתבי הזמנה ושמירת מקום וירטואלית , והפקיד מסדר לך שיהיה  לך כמה שיותר נוח בתור ישראלי , ודופק את כל שאר האירופאים והאמריקאים (אחרית הימים..) .

אנחנו מריצים את כל המנהלות ומשאירים את הדרכון לטובת אישור הויזה , בתקווה תוך יומיים.

אחרי כמה סיבובים נוספים בעיר אנחנו מוצאים חנות \ מוסך אופנועים אותו חיפשתי , אני קונה שמן מנוע ועושה לרחמים טיפול 5000 ברחוב מתחת למלון , 1000 ק"מ מוקדם יותר , אבל אחרי עומסים גדולים שהוא חווה , מגיע לו , על הדרך מבקש מכמה פועלים שמרתכים בבניין ליד שיתנו כמה פיקים לסטופר של ג'ק האמצע שהתחיל להתעקם, תוך שניה כולם נרתמים לעניין והסיפור נסגר בשניה ..ערב מצאנו מקום נחמד לשבת בו בעיר העתיקה לבירה וארוחה קלה , תו"כ האזנה ללהקות שמנגנות בלייב במקום . יש כאן מנהג מקומי של לגרום נזקים בעור התוף לאורחים במסעדה , ואפשר לראות דיג'יי שעובד במלוא המרץ והווליום במסעדה שהו יושבים שני אנשים , עשרה ס"מ מרמקולי הענק שלו .

עוד מחזה נפוץ הוא הנרגילות והמסעדות הערביות בעיר – פחות מעניין ובעיקר נראה לעיניים הקונספירטיביות שלנו כמו מפגשי דאע"ש \ חזבאללה \ חמא"ס ..

דקה רודפת דקה ואנחנו מגיעים לחמישי בערב , יוליה כבר ארזה את כל הציוד האישי שלה , ועל שנינו שורה אווירת נכאים . חודש עבר מהר מדיי לשנינו ונראה שסיום החלק המשותף של הטיול הגיע טרם עת .

בערב אנחנו תופסים מונית לשדה התעופה ואחרי בידוק בטחוני שותים תה אחרון ביחד  בבית הקפה בנמל. מעבר לבאסה של הפרידה אני מתחיל להבין שמעכשיו מתחיל הלבד האמיתי ומרגיש קצת כמו אותו ילד קטן לפני 30 ומשהו שנים שנשאר כל בוקר בגן סמדר..

הדינמיקה של טיול יחד שונה לחלוטין מטיול בדד . היחד מאפשר לשאת לפעמים רגעים קשים או להיפך – שמחים בצורה שונה ,היחד הופך להיות משענת נוחה ומתגמלת .

הלבד הוא כבר סיפור אחר והוא מגלם בתוכו גם חששות פחדים ותחושות אחרות שמופיעות , נו , רק כשאתה לבד .יוליה עולה אל אולם הנוסעים ואני חוזר עם מונית למלון . מעכשיו זה אני , האופנוע , ומה שאפגוש בדרכי .