בבוכרה אנחנו נחשפים לראשונה לארמונות והמסגדים המונומנטליים של אוזבקיסטן . מלאכת מחשבת של פסיפס קרמי , על מבנים עצומים . כל קבר הופך לארמון , וכל מסגד צריך להיות "הכי" , אפשר בקלות לדמיין את סיפורי האלף לילה ולילה , שטיחים מעופפים ומנורות מכושפות . (אגב אחת המוכרות בשוק שם צועקת "magic carpets" .. לא ניסיתי ..)

בארוחת הערב אנחנו יושבים על שולחן כל אחד על ספסל בצד אחר , בשלב מסויים אנחנו קולטים שני חבר'ה מבוגרים מחפשים מקום לשבת , השניים קולטים אותנו ופשוט מתיישבים לידנו על אותו שולחן . מצחיק , אנחנו מברכים אותם ואוכלים יחד ארוחת ערב .

יום אחרי ריקארדו מגלה שהסבל האחורי שלו נשבר בגלל הויברציות והעומס . אנחנו מוצאים רתך שיעשה את העבודה , ועם אלקטרודות עבות שיכולות לרתק רכבת לפסים שלה הוא מרתך לריקארדו את הסבל .הבחור מאבד קצת פרופורציות עם המחיר ומבקש 90000 סום , אני אומר לריקארדו שיוציא 1000 ויראה לו , בסוף מסכמים על 15000 (קצת פחות מ 4 דולר ) יקרן הבחור ..

ארוחת צהרים בשוק של בוכרה מזכה אותנו בכאבי בטן , ואת הלילה אני מבלה בשירותים .בבוקר , קל בכמה קילוגרמים טובים , עולים על האופנועים לכיוון סמרקנד .

אנחנו רואים שאחת הדרכים , הארוכה יותר שמובילה לסמרקנד, עוברת באזור הררי יותר ואנחנו שמים את פנינו לכיוונה .

מרבית הרכיבה חדגונית ומשעממת עד ל100 הק"מ האחרונים בה אנחנו מגיעים לאזור ההררי , הכביש מתחיל להתפתל , הנוף משתנה והופך מצהבהב לירוק , האויר נהיה קריר יותר ואני סוגר בפעם הראשונה מזה כמה שבועות את המעיל עד הסוף .הריח באויר נהיה אחר , מזכיר לי שבמקומות האלו האנשים מחזיקים כמעט תמיד איזשהו תנור בוער.

התחושות משתנות מיד ואני מרגיש שאני עובר ממצב "הישרדותי" למצב "הררי" , הגוף משתחרר מעט , המוח נרגע והנשמה נרגעת .

לפנות ערב אנחנו מגיעים לסמרקנד ומחנים את האופנועים במלון , פוגשים בעוד בחור שויצרי בן 50 שמטייל על DR350 מודל 80 ומשהו (!!) – אגב חבר'ה קשוחים .המלון הוא יעד מוכר של תרמילאים ואנחנו פוגשים זוג מאוסטרליה שמטייל על אופניים , חבר'ה מצרפת , בחור איטלקי ומתבודד איראני שכל הזמן מתחמק מלפתוח עימי בשיחה .

השיחות עוברות די מהר לנושאים הפוליטיים וכמובן למצבה של ישראל , אבל מעבר לעניינים האלו אני מגלה שבחלק ממדינות אירופה כמו איטליה ספרד לדוגמא , בהן הכלכלה נפגעה לא מעט בשנים האחרונות (יש משהו חסר אחריות ומקסים בעיניי בחבורה של אנשים שאוהבת בעיקר לעשות חיים ופחות להתחשבן על כל דבר – ככה מצטיירים בעיניי האיטלקים הספרדים והיוונים ) הציבור למעשה כמעט חסר זכויות סוציאליות . ישראל בהשוואה אליהן מהבחינה של דאגה לאזרח היא חלום רטוב , מבלי להמעיט כמובן בהרבה חסרונות ורעות מהם אנו סובלים גם כן .

סמרקנד גדולה יותר ומפוזרת יותר מבוכרה ובטח מחיווה , אבל הארמונות והמסגדים שבה הם המרשימים ביותר , מימדים ופאר בלתי נתפסים , והכל בנוי מלבנים קטנות , עבודת נמלים .

אמנם העין כבר התרגלה למראות האלו , אבל עדיין מדובר במחזה מרשים ביותר . המצחיק הוא שבשעה שאתה חושב על איך בנו את הדבר המטורף הזה , יושבים כמה פועלים כמה מטרים ליד ומשפצים את המבנים אבן לאבן , אריח לאריח וכל זאת על פיגומים מתנדנדים– בדיוק באותה צורה בה עשו זאת בעבר .בשוק של סמרקנד אני מחסל כמה מלפפונים חמוצים ,אחד המוכרים מדבר אנגלית טובה מספר לי איך אחד החברים שלו שעלה לארץ חטף הלם קרב בצבא , "למרות שהצבא הישראלי זה קל , לא כמו ברוסיה שאתה הולך לכמה חודשים ולא חוזר הביתה" אני מסכים איתו ומחליף נושא .ארוחת צהרים אנחנו אוכלים שוב בשוק , הפעם במקום אליו לוקח אותנו המוכר . 18 ₪ לארבעה שיפודים , תפוחי אדמה בירה ותה קר . לא יאמן .בערב אנחנו אוכלים שוב באיזה מקום מפוקפק , מזמינים "נקניקיה אוזבקית" (חרטה , נקניקיה בפיתה..) , עונש על הטיפשות – לילה נוסף עם האסלה.

בבוקר למחרת אנחנו יוצאים את סמרקנד לכיוון טשקנט , ואחרי לילה יוצאים לכיוון מעבר הגבול עם קזחסטן .

המעבר הקודם שלי לקזחסטן צרוב אצלי כחוויה לא חיובית , אבל הפעם (אחרי התגברות על תקלה בקרבורטור שאני יצרתי בעצמי)  המעבר מאוזבקיסטן לקזחסטן עובר בקלות יחסית .

מהגבול ברכיבה אינטנסיבית של יומיים ולינה בשטח אנחנו שמים פעמינו לכיוון אלמטיאנחנו מגיעים עם ערב לאלמטי , ואחרי שיטוט קצר בעיר מתארגנים על מלון .

בבוקר אנחנו הולכים לפגוש את ילדוס ב"קפה אלדורו" שדואג כמו שרק אופנוען יכול לדאוג לאופנוענים אחרים – אבל על כל זאת , נספר בפעם הבאה ..