אלעד לא מקבל שום הנחות בקזאחסטאן ואוזבקיסטן

הבלוג של אלעד כאן ^[1]

אוזבקיסטן , השעה 1800 בערך , 45 מעלות , אין טיפת צל מסביב , אני שוכב על הגב בצד הדרך בתוך אמבטיה של פודרה , הארגז השמאלי התנתק מהתושבת שלו , זרוק לצידי , האופנוע שוכב עלי ורגל שמאל שלי תפוסה מתחתיו , אני מזיע , מלוכלך , שבור ומותש ולא יכול לזוז .. איך לעזאזל הגעתי למצב הזה ..?

חזרה שלושה ימים קודם לכן אל באקו באזרבייג'ן ..

אני מצליח לקנות כרטיס למעבורת מבאקו ויוצא לכיוון העיר אלאת  (רק נשמע דומה) ואחרי רכיבה קצרה של 90 ק"מ מגיע למעבר הגבול בכניסה לנמל .

הפרוצדורות במעבר קצרות ואני נכנס ראשון למעבורת , מקבל הרבה פרצופים לא חיוביים מאנשי המעבורת שמנסים לסחוט ממני עוד כסף בגלל שבכרטיס רשום שהאופנוע באורך 1 מ' ובפועל הוא יותר . אני עושה פרצוף של זה מה יש ושואל עד שעונים לי איפה להחנות את האופנוע , אח"כ מקבל חבל ומעגן אותו בעצמי למקום . אנטיפתים .בשלב הזה אני יכול לומר על אזרבייג'ן שמלבד כמה מפגשים עם אנשים חיוביים , התחושה הכללית היא של מקום מאוד לא חיובי לתיירים , נראה שבכל מקום מנסים לסחוט ממך כסף בצורה גועלית ומושחתת .

אני לוקח את הציוד ומתמקם בתא השניה , אחרי כמה זמן מגיע סטפן הבחור הרומני שהכרתי בקופת הכרטיסים וחולק איתי את החדר .

סטפן  הוא מהפכן קונספירטור שאוהב לדבר , ואני , שכל מה שמעניין אותי הוא ללכת לישון , חוטף שעתיים של הרצאות על דגשים לטיול באפריקה , למה השלטונות מנסים לשלוט בנו ולמה השובל הלבן שמותירים המטוסים מאחוריהם הוא רעל שאמור להפוך את כולנו לאדישים וברי שליטה ע"י הממסד . אני מאבד אותו מהר ומתפלל שיכנס לאיזו קומה כדי שאוכל ללכת לישון מעט ..

סטפן נכנס להפוגה ואני מנצל אותה כדי להירדם .

בוקר , אני מתעורר ויוצא החוצה כדי לגלות שאנחנו עדיין בנמל , ממתינים למס' רכבים שאמורים לעלות על המעבורת גם כן . איזה יאוש ,הכל עובד לאט .

אחרי כשעה מצטרף ג'יפ טויוטה של זוג סקוטי – פיני ושני רכבים של "ראלי מונגוליה"  עם צוות אוסטרלי וצוות ספרדי .ראלי מונגוליה הוא ראלי שנתי שבו כל צוות אמור להגיע מאנגליה למונגוליה ברכב בנפח של לא יותר מ 1200 סמ"ק ושאח"כ הולך לגריסה.

התוצאה – כמה עשרות גרוטאות עם צוותים צעירים שנוהגים לרוחב היבשת בתנאים מצחיקים למדי , במסלול כפי בחירתם . כל מה שחשוב הוא לגייס 1500 יורו שהולכים לצדקה להתחיל בנק' ההתחלה ולהגיע לסיום .מפה לשם המעבורת יוצאת ואחרי לילה נוסף בים אנחנו מגיעים ב 1600 אל חופי קזחסטן , וממתינים עד השעה 2000 לערך לכניסה לנמל . בשל השעה המאוחרת לא נשארו אנשי מכס וביקורת דרכונים בגבול , ואנחנו פותחים  מאהל מאולתר בחנית הרכבים בנמל , וקופצים להביא ארגז בירות מחנות סמוכה .בבוקר המעבר נפתח בשעה 0900 ואנחנו עוברים 4 שעות של בירוקרטיה קזחית טהורה במעבר , אצל כל פקיד צריך להציג את כל המסמכים , לצלם מכל מסמך העתק , ולמלא טפסים רבים . אנחנו עוברים בין פקיד לפקיד כשכל אחד מהם מרביץ כמה חותמות על ניירות מיותרים .

בשעה 1300 אנחנו מסיימים את כל הבלאגן לא לפני ששולחים אותנו לצד השני של הנמל כדי להחתים עוד ניירת חסר משמעות בחותמת חסרת משמעות עוד יותר .ככה"נ שאריות של הבירוקרטיה הסובייטית שנהוגה היתה בעבר .

אחרי פרידה הדדית אנחנו יוצאים מהנמל , כל רכב לדרכו , אני שם את הGPS  על בינאו , 480 ק"מ בערך ויוצא לדרך . החום בלתי נסבל , אני בוער בתוך המעיל והקסדה , הרוח שנכנסת לקסדה מרגישה כאילו מחזיקים לי מפזר חום מול הפרצוף , מסביב הכל מדבר, נוף של ערבה יבשה , בלי עץ אחד להזדחל תחתיו .בתחילת הרכיבה הדרך סבירה , אבל מהר מאוד העניינים מתדרדרים עוד יותר והאספלט הופך לסירוגין לדרך עפר רצופה מהמורות או , יותר גרוע , אספלט שבור .

וכאילו שכל זה לא מספיק , התנועה על הצירים ברובה תנועת משאיות כבדות שמרימות ענני אבק שחוסמים את הראייה קדימה וממלאים אותי באבק שנדבק בשמחה לזיעה שנוטפת ממני – מהר מאוד אני נראה כמו גוש אבק על שני גלגלים .בגלל האיכות הגרועה של הדרכים יש לי שתי אפשרויות ,לרכוב לאט מאוד למת מחום בלי רוח ולא להגיע היום לבינאו , או לתת גז ולרחף מעל כל המהמורות , אני מוצא את עצמי עד מהירה רוכב במהירות של 90 – 100 קמ"ש בתוך כל הבלאגן הזה , רק כדי לסיים אותו כמה שיותר מהר .

באחד מענני האבק שאני נכנס לתוכם אני מבחין פתאום בארבעה פנסים מולי במקום שניים , אני שובר ימינה וקולט את הטויוטה של המטומטם שהחליט לעקוף משאית בתוך ענן אבק חולף סנטימטרים ספורים לידי ובמזל לא שולח אותי לאלף עזאזלים .

אני קובע לעצמי חוקים לפי תנאי הדרך – מתי אני רוכב מהר מתי לאט וממה להיזהר .

אחרי בערך 4 שעות רכיבה אני עוצר בתחנת אוטובוס נטושה , מזדחל לתוך הצל ואחרי קופסת תירס וליטר מים ישן על הרצפה בערך שעה כדי להחזיר לעצמי כוחות .500 מ' אחרי שאני יוצא מהתחנה אני רואה פתאום את שני הצוותים של הראלי עם המכוניות שלהם בצד הדרך , אנחנו נפגשים שוב בשמחה והצוות האוסטרלי אומר שיש להם בעיה של התחממות מנוע . אני ממליץ להם להעיף את התרמוסטט הלא נחוץ והבטח תקוע החוצה , הם עושים כך ובפועל עד הערב ממשיכים לנהוג ללא התחממות נוספת .בהמשך אני רוכב עד השעה 2000 בערך לבד , פתאום אני שם לב שאני מדבר לעצמי בראש באנגלית . what the fuck ? למה באנגלית ? ולמה אני אומר what the fuck ? stupid bitch .. השתגעתי .

אני מבין שאני נכנס לרכיבת לילה – אחד הרעיונות הגרועים שיכולים להיות בכזה מקום .

אני עוצר בצד ותוך כדי התלבטות אם להרים אוהל לבד באמצע שומקום או להמשיך לרכוב בלילה משיגים אותי שני הצוותים שוב . אני שמח לראותם ואני רוכב את 120 הק"מ שנותרו לי בין שני הרכבים ששומרים עליי משני הצדדים .

בלילה מגיעים לבינאו ומרימים אוהלים מחוץ לעיר כמה בירות קרות שמשיבות את הנשמה אוכל ולישון .

התחושות שלי אחרי היום קשות, הטמפרטורות הגבוהות וההתמודדות הקשה עם הצירים הבעייתיים מותירות אותי חסר אנרגיות לחלוטין ואני הולך לישון  בתחושה לא טובה , לא יודע שמחר יעבור עליי יום קשה לא פחות  .

בבוקר אני קם מוקדם ומתחיל לרכוב כבר בשעה 0600 בתקווה לתפוס כמה שעות של טמפרטורות סבירות , אני מגיע למעבר הגבול בין קזחסטן לאוזבקיסטן ועובר בצורה סבירה למדי .

בצד הקזחי חייל נחמד לוקח לי את הטפסים ומבצע חלק מהפרוצדורה בעצמו – כנראה הבין שמה שהוא עושה בדקה לי יקח חצי שעה של להבין בכלל לאיזה חלון לגשת , ביציאה לצד האוזבקי של המעבר כורזים ברמקול של המעבר "בהצלחה לאופנוען" ואני צוחק ומרים יד לאות תודה .

בצד האוזבקי ישנה תחושה מיידית של הקלה – כנראה בגלל ההתנהלות הלא פורמאלית של אנשי המעבר , הבדיקה יסודית וחלק ממנה כולל הכנסת ההחסנים הניידים שלי למחשב לבדיקה . החייל האוזבקי מפעיל את אחד השירים ו"9 בכיכר" של גזוז מתנגן לו במעבר האוזבקי ..

אחרי סיום הברדק אני יוצא לרכיבה ע"מ לצמצם טווחים לכיוון חיווה ובדרך לעבור בימת אראל ע"מ לראות את הספינות המפורסמות שתקועות כעת בלב המדבר .

הרוסים שהיטו את הנהרות אשר הזינו את הימה לטובת השקיית אוזרים חקלאיים וגידול כותנה , ייבשו את האגם הטבעי הרביעי בגודלו בעולם ויצרו משבר אקולוגי חריף בכל הסביבה .

הדרך קשה והטמרפטורות כבר לא סבירות , אני עוצר כל כמה זמן לשתות מים ומרוקן בלגימה אחת חצי בקבוק של מים חמים ..

החום גוזל ממני גם את התיאבון כך שאני אפילו לא עוצר לאכול , חצי מהדרך אני רוכב בישיבה וכשהציר נהיה משובש אני עובר לעמידה .סביב השעה 1800 אני קולט שפיספסתי את הפניה לכיוון ימת אראל .

מותש מהחום אני עוצר בצד וחוכך בדעתי אם להמשיך הלאה או לוותר , אם אני חוזר יש לי קצת יותר מ 100 ק"מ בדרך קשה עד למוינאק , ואני אצטרך לישון כבר שם , או להמשיך לכיוון נוקוס רכיבה של 240 ק"מ על ציר סביר , ולצמצם טווחים לחיווה .

אני חושב על עוד יום רכיבה ארוך ממוינאק לחיווה מחר , ונשבר , אני מוותר וממשיך לרכוב לכיוון נוקוס , רואה את ימת אראל מכיוון דרום בלי להגיע אל הספינות .

באחת הנק' אני שם לב שסטיתי מהציר הראשי ועולה על ציר קישור שמחזיר אותי אליו . אני רוכב בעמידה על הרגליות ופתאום מבחין בבריכת חול עמוק כמה מטרים מולי .

אני מאבד שליטה על הגלגל הקדמי ומתרסק על האדמה .

הארגז השמאלי עושה רעש ממש לא סימפטי ואני תפוס עם רגל מסובבת מתחת לאופנוע ולא יכול לזוז .

היאוש מגיע לרמות חדשות כשאני מנסה לזוז ובטעות שם את היד על האגזוז וחוטף כוויה חזקה דרך הכפפה .

אני מסתכל אם יש מסביבי מישהו שיכול לעזור לי לקום – נאדה .

שוכב בחול השמש על הפנים תקוע מתחת לאופנוע . רק חסר שיגיעו הנשרים ..

עם השריר של הקריזה אני מצליח איכשהו להרים את רחמים טיפה משחרר את הרגל , אני עובר לעמידה , מלא אבק , רחמים מטפטף דלק על הצד ואחרי שניים שלושה נסיונות נואשים אני מצליח להרים אותו .

החיבור של הארגז האחורי לתושבת שלו נתלש מהמקום ואני מתקן אותו בדפיקות עם אבן. הארגז חוזר למקומו ואחרי קשירה של כל מה שהתרופף אני ממשיך לרכוב .אחרי כמה ק"מ אני עובר ליד חניון משאיות , אני עושה פרסה ועוצר לשתות פאנטה קרה . השלב של לקחת את הבקבוק ולפתוח את הפקק נראה כמו נצח , הפה שלי יבש וכולי רותח . הלגימה הראשונה הופכת לעונג צרוף של קור עיקצוצים בלשון ומשקה קר שמחליק לתוך הבטן . מי אמר שפנטה זה רעל ?…

130 ק"מ אחרי כן אני מגיע לנוקוס ומתכוונן למלון שקראתי עליו בספר, נכנס לחנייה ולשמחתי הרבה  מוצא עוד KTM  אדוונצ'ר . כמה דק' אחרי כן ניגש אליי ריקארדו , ספרדי שמטייל על האדוונצ'ר ואנחנו עורכים היכרות .ריקארדו בן 36 , גרוש , עובד ככבאי באחת מהערים בצפון ספרד , רוכב על ק.ט.מ אדוונצ'ר 640 מודל 2004 , מדוגם ברמות כאלו שאני מתבייש לעצור עם רחמים לידו .  (איך תמיד לאירופאים האלה האופנועים נראים נקיים ???)ריקארדו מספר לי שלפני כמה ימים הוא התעופף מהאופנוע בגלל עדר כבשים שרץ לו לתוך הכביש ושהוא שבר צלע , הבנאדם במעט לא זז וכל תנועה שלו מלווה בכאבים .

אני פורק חלק מהציוד במהירות ונכנס להתקלח , עומד בתוך שלולית של מים חומים שזולגים ממני , מתגלח ומסתבן , מרגיש נורמלי שוב .

אני מפעיל את המזגן בחדר על הכי קר והכי חזק, ואחרי התאוששות קצרה יוצא לשתות עם ריקארדו בירה תו"כ שאנחנו מתכננים לצאת יחד מחר לכיוון חיווה .

חיווה

למחרת בבוקר אנחנו מתעוררים בשעה סבירה .

אחרי ארוחת בוקר קצרה יוצאים מנוקוס לכיוון חיווה לרכיבה קצרה של 170 ק"מ בערך.

הרכיבה יחד עם אופנוען נוסף משנה את המצב מקצה לקצה , אתה מבין שלא רק אתה נמצא על נקודות שבירה בדרך ושההתמודדות היא זהה . בעיקרון השינוי הגדול הוא בשל העובדה שאתה מבין שאתה ומה שעובר עליך נורמליים לחלוטין – ואז הקושי המנטלי נעלם כמעט לגמרי  .

אנחנו רוכבים בדרך קצת משובשת , ריקארדו  מצחיק אותי , על אספלט חלק הוא רוכב לאט , איך שמגיעים לקטע משובש משתחרר לו הקוף והוא נותן בגז .

בדרך עוצרים לשתות בירה קרה , ומגיעים לחיווה בשעות הצהריים . שוב מלון שוב מקלחת שוב מזגן – מנוחה .

חיווה היא סיפור מלא ניגודים .

גם כאן כמו מקומות רבים בסביבה , צבאות זרים כתשו ורמסו הלוך וחזור את הארץ , החל מג'ינגס חאן וכלה ביוסף סטאלין . העיר שבנויה ומשומרת להפליא , מכילה בתוכה מונומנטים מוסלמים רבים , וכן "מדרסות"  , בתי ספר , אשר בנויים סביב חצר גדולה שבמרכזה בד"כ – מקור חיים – באר מים.

מצד שני סביב העיר מרחפות נשמות רבות של עבדים ושפחות שנמכרו בעיר , וחלקם הומת בשלל מיתות שונות כמו השלכה מהמגדלים הגבוהים , או בילוי אינטימי בתוך שק עם חתולי מדבר .

מה שבטוח הוא שפה בפעם הראשונה אני מרגיש שהגעתי למזרח , פתאום מתחילים לצוץ כל מיני סממנים בודהיסטים , עיטורים ותמונות שמזכירות מאוד את הודו .. מדהים איך התרבויות מתמזגות כמו שבשעת השקיעה הלילה והיום חולקים גבול מטושטש ולא ברור .

העיר תיירותית עד מאוד , ובכל מקום דוכני רוכלות פרוות ובתי קפה רעועים , אבל הקסם עדיין שורה על המקום , גם אם צריך טיפה לצמצם את העיניים ולהפעיל את הדמיון .

באחת המסעדות יש מלצרית שמה שהיא יודעת באנגלית זה לדקלם את תפריט הערב באופן מאוד לא ברור , ולומר כל פעם שהיא מגיעה לשולחן "can I help you" באותו טון שאמרה זאת בהתחלה . בקיצור נשמעת כמו תקליט שבור , אני חוזר עם ריקארדו לארוחה נוספת במסעדה רק בגלל שהתופעה נורא מצחיקה אותי .

אחרי סיבוב בשעת שקיעה אנחנו מדדים בחזרה למלון , ריקארדו עם הצלע שלו ואני עם הגב שלי , ובדרך רואים בית מלאכה בו עובדים ילדים ומייצרים של מיני יצירות מדהימות מעץ . האוזבקים לא מנסים לדחוף לך בכוח ואחד הילדים מבקש שניכנס ונראה את העבודות , תוך כדי מנסה למכור לנו ויורד בעצמו במחיר בלי לדעת שהסיבה שאנחנו לא קונים היא כי אין לנו איפה לשים את זה . הלב נקרע . למרות שאני יודע שהאנשים פה חיים בסה"כ טוב הרחמים מציפים .

בבוקר ריככתי בעצת ריקארדו את המתלה הקדמי מעט , ובהמשך ניקיתי את פילטר האוויר שהיה סתום באבק והחלפתי את רפידות הבלם האחורי שכבר היו "על הברזל" . אני מחפש עכשיו בכל מקום מישהו שיתפור לי תיקי צד מבד כי נראה לי שלרכוב במונגוליה עם שני המונומנטים שיש לי כרגע בצדדים לא יהיה כיף גדול .

מחר כנראה נעזוב את חיווה לטובת איזו שמורת טבע שריקארדו רוצה לראות , אח"כ ננוע לכיוון בוכרה וסמרקנד .

——————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

——————————————————————————————————————