לרכוב בקאזחסטאן ולהתאהב ברוסיה

לבלוג של אלעד כאן ^[1]

הכניסה הראשונה שלי לקזחסטן ^[2] היתה לא נעימה בלשון המעטה , חום בלתי נסבל , תאונה קלה ורכיבה מתישה .

הפעם המעבר לקזחסטן מטשקנט ^[3] הוא לטובת הגעה צפונה לרוסיה ואח"כ למונגוליה .

בטשקנט אגב, אנו פוגשים בכמה טיפוסים מעניינים – זוג הולנדי שמטייל על לנד קרוזר 75 מדוגם, וגבר צרפתי בן כ- 50 , עם פרקינסון , שהתחרה פעמיים בראלי פריז דקאר על XR400 (!) ועכשיו עם אותו אופנוע הגיע לטייל באוזבקיסטן , רק בשבילים ובשטח – בחור קשוח .

ריקארדו עדיין לא החליט מה הוא הולך לעשות עם עצמו , ואנחנו יוצאים מטשקנט אחרי לילה בעיר לכיוון אלמטי ^[4].

מעבר הגבול עובר באופן מפתיע בקלות יחסית , והופ , אנחנו בקזחסטן . אני כמעט עוצם עיניים לפני שאני חוטף את הסטירה שחטפתי בפעם שעברה כשנכנסתי , אך להפתעתי הכל  "רך" יותר . מזג האויר נפלא , הנוף נהיה ערבתי – ירוק ולא מדברי , והכל טיפה יותר נעים .

בגדול – בקזחסטן יש המון שום דבר ולא מעט כלום , מישורים אדירים וריקים , כמעט קל להבין למה הסובייטים השתמשו במדינה הזו כמבחנה הגרעינית שלהם ופוצצו לה את הצורה .

אחרי יומיים של רכיבה אינטנסיבית אנחנו מגיעים בשעת לילה לאלמטי ומחפשים מלון – סיפור מההפטרה. מפה לשם מצליחים להתאפס על עצמנו ובבוקר רוכבים ל"קפה אלדורו" כדי לפגוש את ילודס הבעלים .כשהיינו , יוליה ואני , בטורקיה , פגשנו לחלוטין במקרה את ארתו הפיני . מפה לשם כשסיפרתי לארתו שאני מתכוון לעשות טיפול לאופנוע בקזחסטן טרם הכניסה למונגוליה , הוא המליץ לי להגיע לקפה אלדורו ולפגוש את ילדוס "שיסדר לכם כבר את הכל" . אחד מהדברים שלמדתי בטיול הזה הוא ,שכש"נופל" לידי טיפ שכזה , אין מדובר במקריות או באירוע סתמי – בכל פעם שקיבלתי אינפורמציה כזו , היא התבררה אחרי כן כיקרה מפז .

וכך גם במקרה הזה . כשהגענו לקפה , ילדוס ישר יצא לקראתנו ושאל אם הגענו במקרה או בכוונה , ואני סיפרתי לו שקיבלתי את הפרטים שלו מאופנוען פיני שהיה אצלו לפני כשנתיים .

ילדוס אומר לי שאני האופנוען הישראלי השני שהוא פוגש וכי הראשון אותו פגש היה אדם שני ^[5]שהגיע אליו לפני כשנתיים . ילדוס מספר איך אדם שינה את תפיסתו אודות ישראל ואודות ההתרשמות העמוקה שלו מאדם (כל הכבוד אדם !) .

אלמטי היא ה-עיר של קזחסטן . עד לא מכבר שימשה כבירתה של המדינה עד שהודחה למקום השני ואת הבכורה קיבלה אסטנה . אבל את הקסם של אלמטי לא הצליחו לקחת . והקסם נמצא באנשים . העיר הזו היא אי בתוך קזחסטן שלא קשור למה שקורה מטר אחד מחוץ לגבולות העיר . מסעדות , פאבים , מכוניות יוקרה , אנשים שנראים ומתלבשים אחרת וכמות לא מבוטלת של זרים אשר זורמים לעיר כתיירים וכאנשי עסקים .

באלמטי שהינו לבסוף כארבעה ימים, בהם ילדוס האגדי לא הפסיק לדאוג לנו , הסיע אותנו לחנויות לקנות בגדים ודברים שהיינו צריכים , סידר לנו את הרישום במשטרת ההגירה בקזחסטן , תוך שהוא עומד איתנו בתור ונותן את הפרטים שלו , חיבר אותנו למוסך ק.ט.מ. באלמטי כדי שנוכל לעבוד שם בנוחות על האופנועים , ואפילו יצא איתנו לרכיבת יום אל ההרים שמדרום לאלמטי . והכל רק בגלל שאנחנו וגם הוא אופנוענים .
אנחנו מנצלים את הזמן לעשות טיפול 5000 וכיוון שסתומים לאופנועים . אני מחליף את מזוודות האלומיניום הכבדות בשני תיקי צד רכים לקראת ההגעה למונגוליה , וקונה זוג מגפי רכיבת שטח.
חישובי זמן מראים שכדאי לנו להתחיל לתת גז אם אנחנו רוצים להגיע למונגוליה לפני שהחורף יכה בנו , ואנחנו מחליטים לרכוב את 1600 הק"מ מאלמטי לברנאול שברוסיה , התחנה הבאה, ביומיים .

הקומבינציה של ק.ט.מ עם 1600 ק"מ שוות ערך לרכיבה על חמור אליו קשור קרש גיהוץ. או במילים אחרות , קטסטרופה .

בלילה הראשון אחרי 750 ק"מ אנחנו יורדים מהכביש ורוכבים לנק' קמפינג שמסומנת לריקארדו ב GPS , וכשאנחנו מגיעים אליה אנחנו פוגשים במפתיע באופנוען נוסף שכבר היטה את אוהלו בנק' .

טים הוא בחור אמריקאי שמטייל על DR650 והגיע לקזחסטן ממונגוליה , אנחנו מחליפים חוויות ואני צוחק שוב בהזדהות עם סיפורי הצרות של אופנוען אחר . מצחיק לגלות כמה לפעמים אופנוענים סובלים ונהנים מאותם דברים , כמה דברים דומים מפחידים אותנו וכמה משמחים . הכל כל כך אנושי..

אנחנו מסמנים ביחד נק' על המפה לקראת מונגוליה ואחרי ארוחת ערב אני מזדחל לי לשק השינה בתוך האוהל – באופן כללי זה אחד מרגעי ההנאה הצרופה שלי בסוף היום – להיכנס עייף לאוהל , לסגור את הריצרץ ולהישאר לבד , מתחת לכוכבים שאפשר לראות מבעד לתקרה השקופה של האוהל.
בבוקר שאחרי אני מתעורר לקול צהלות סוס ויוצא החוצה לזריחה מהממת ביופיה עם סוס שחור שדוהר הלוך וחזור ומביט כל הזמן לכיווני , כאילו מנסה לומר לי משהו ..

את שאר היום אני מבלה באוכף של החמור שלי , נע ימינה ושמאלה כדי שלא ירדם לי התחת לגמרי .

רוסיה יקירתי

ביקורת דרכונים בכניסה לרוסיה מקזחסטן . כל אחד שמגיע אל העמדה של השוטר נעמד עם שתי ידיים בצדדים ומאחורי הקו האדום . אני מגיע אל העמדה של השוטר ונמרח לו כמו איזה מיתעאווז על העמדה , אני קולט את זה אחרי כמה שניות , מתיישר ואחרי חצי דקה עוד פעם נמרח לו על העמדה . קשה לי להיות פורמלי מדי.

כבר עשר דקות השוטר בודק את הדרכון שלי בזכוכית מגדלת , אחרי עשר דקות הוא קורא לשוטר נוסף שבודק גם הוא את הדרכון עם אותה זכוכית מגדלת . אני היחיד שמעוכב . אח שלי , סוכני מוסד נכנסים בסטייל בשדות תעופה , אני ? תסתכל עליי – כולי אבק , לא התקלחתי כבר כמה ימים ואני אחרי רכיבה של 1000 ק"מ .

אחרי רבע שעה כנראה נמאס לו שאני נמרח לו על העמדה והוא חובט לו בחותמת הכניסה . החייל בחוץ אומר לנו "ברוכים באים לרוסיה" בלבביות ושואל מה אני יודע לומר ברוסית . אני סופר מאחת עד עשר , אומר בירה , לחם ומים.  המילים שאני לא יכול להסתדר בלעדיהן ..

כמה ק"מ לפני מעבר הגבול אנחנו פוגשים בחור ניו זילנדי על במוו r100 מודל 92 – אופנוע קלאסי . הבחור נראה כל כך מצוקמק שבהתחלה לא ברור לי אם הוא סובל מאיזושהי בעיה. ברין ביקש להצטרף ולרכוב איתנו , ושלושתינו חוצים ביחד את הגבול .

אחרי המעבר אנחנו עולים על אספלט רוסי משובח , חלק כמו תחת של תינוק . איזה כיף.

זו הפעם השניה שאני עובר ממדינה מוסלמית למדינה שאינה מוסלמית , ופעם שניה שיש תחושה של שינוי מהותי במעבר. אני מרגיש כאילו שבמדינות המוסלמיות , גם אם הן מוסלמיות לייט , יש איזשהו מעצור , איזשהו חסם .

כבר בדק' הראשונות ברוסיה יש משהו אחר באוויר , אולי זה בגלל כל מיני סיפורים ששמעתי , אולי בגלל שפתאום הכל נראה מסודר ונקי יותר , אבל זה מרגיש עולם אחר כבר מהמטרים הראשונים.

אנחנו סוחטים את המצערות כדי להגיע לברנאול עוד באותו יום ולהשלים רכיבה של כ 1600 ק"מ ביומיים מאלמטי בקזחסטן .

התחת שלי כבר לא מתקשר עם מערכת העצבים מרוב ישיבה , ואני מתחיל לפתח התכווצויות בשרירי הכתפיים והשכם . אם במוו הוא סוס אציל , אז אני רוכב על חמור פרא , זה המחיר שאני משלם בכביש , כשמתחיל השטח הבמווים יכולים לחפש את האחורה של האגזוז שלי ..

אנחנו מגיעים לברנאול ^[6] ומתכוננים לבית מלון שמופיע לריקארדו ב GPS  . ברין הניו זילנדי עולה לברר , חוזר עם חצי תשובות . הבחור בשוק . אני עולה בודק את החדרים והמחירים ויורד למטה , אני אומר לריקארדו שלא נראה לי ואנחנו מדלגים למלון השני .

אחד מהדברים שעובדים מאוד חזק בטיול הזה הוא הוא האינסטינקטים הטבעיים . אתה לומד מהר מאוד להקשיב למה שאתה מרגיש – איפה שיש תחושה לא טובה – יש סיבה . בדוק למה או התחפף לך .. מדהים כמה בחיי היום יום אנחנו מתעלמים מהאינסטיקטים האלה וכמה הם מהותיים ומדוייקים.

אנחנו מגיעים אל המלון השני , כבר חושך , הגוף כואב , קר (נהיה ממש קר בימים האחרונים) , תו"כ שאנחנו מחנים את האופנועים , יורד בחור פיני מהמלון (תייר) , עוזר לנו להתאפס על עצמנו , מוריד לנו בירה קרה וסיגריה , ועם החברה דוברת הרוסית שלו עוזר לנו לסגור על החדר. אנחנו מגלים גם שני אופנועי במוו בחניה של המלון , ברין אומר שאלו שני זוגות של אוסטרלים אותם פגש כבר לפני כמה שבועות .

החדר מדוגם , ואחרי יומיים אינטנסיביים טוב להיכנס למקלחת חמה וסדינים לבנים .

תו"כ התארגנות אני רואה את ריקארדו מתקתק את הטלפון שלו למוות , וקולט שהוא מבואס . מה ? אני שואל , "החברה שלי זרקה אותי" הוא עונה , "יש לי עוד שבוע לטייל " . קדימה הפועל …

גשם מתחיל לתופף על זגוגית החלון ואני רץ למטה לכסות את רחמים , שלא יהיה לו רטוב . לפני שלושה שבועות במדבר בקזחסטן , הייתי מוכר כליה כדי לקבל קצת קור וגשם . עכשיו אני לובש שתי שכבות של בגדים ונרטב מהגשם – איזה כיף !

בבוקר אני שולח מייל לדניס שהיה אמור לשלוח לי שני צמיגים שטח חדשים לברנאול כדי שאוכל לרכוב בתנאי השטח של מונגוליה . דניס אומר שיש איזו בעיה ורק ביום שני בבוקר תהיה תשובה לגבי הצמיגים . אני וריקארדו קופצים למוסך של ויקטור – אושיה אופנועית בברנאול , ומגלים שויקטור לא נמצא . החבר'ה במוסך בודקים אם יש צמיגים – אין . אני עוזר לריקארדו להחליף את האטם של גלגל השיניים הקדמי באופנוע שלו . בדרך למלון קונים מצרכים ומכינים ארחות צהרים במלון .

בערב אנחנו פוגשים את שני הזוגות האוסטרליים ויוצאים לאכול איתם במסעדה בעיר .

המפגשים בטיול הזה , ובכל טיול , הם כנראה גולת הכותרת של כל הטיול. המיוחד בכל הסיפור הוא המקריות שבה אירועים מתרחשים .

כשהגענו לברנאול בחרנו מלון ע"פ כיוון הרוח וע"פ תחושות בטן של מה טוב ומה לא . ובמקרה "נפלנו" על המלון הזה ופגשנו את החבר'ה הכל כך מיוחדים האלה .

"החבר'ה" הם שני זוגות אוסטרליים , בני 65 לערך , זוג אחד מטייל על במוו GS1200 מודל 2009 , השני מטייל על במוו R80 מודל 81 (!) עם 860000 (!!!) ק"מ .

החבר'ה מטיילים מסביב לעולם פעם שניה , ולזוג על ה r80 אין ילדים ואין בית , הם פשוט מטיילים מסביב לעולם . היו בדרום אמריקה 3 שנים , בארה"ב שנתיים פלוס , בכל אירופה , המזרח ואסיה . עולם אחר . פשוט מדהימים .

אנחנו מתחברים חזק כבר מההתחלה , ומחליטים להצטרף אליהם יום אחר מכן לטיול מודרך בברנאול עם מדריכה ומתורגמנית איתן קבעו מראש .

בבוקר אנחנו מתייצבים באיחור קל ויוצאים עם החבורה לטיול בעיר .

המדריכה מרביצה ברוסית והמתורגמנית מתרגמת , לפעמים זה נראה כמו הסצינה של צ'ארלי צ'אפלין בדיקטטור הגדול עם ההכתבה למזכירה שלו . נאום שלם- המזכירה מקלידה מילה אחת , אח"כ מילה אחת והיא מתפוצצת על מכונת הכתיבה במשך כמה דקות ..

ברנאול החלה את דרכה כמיזם לכריית נחושת , אחרי שידעה מורדות ועליות התבססה והחלה לשמש כמרכז לכריית נחושת וכסף . העיר אכלסה בעצם את משפחות ובני משפחות הכורים ואת מנהלי העבודה ואט אט החלה להירקם רשת חיה של תרבות וחיים שפעמה עם הדופק של האוכלוסיה בעיר. העיר זוכרת אירוע טראומטי אחד של שריפת ענק שהשמידה כשני שלישים ממבני העץ של העיר , חלק מהמבנים היפהפיים ששרדו קיימים עד היום וניתן לראות אותם ולגעת בהיסטוריה בת כמה מאות שנים . במלחמת העולם השניה בשל כח העבודה המצוי בעיר והמפעלים המתפקדים הועברו אל העיר אשר היתה רחוקה מקו החזית , מפעלים רבים וכן בוצעו הסבות למפעלים קיימים , ובעיר החלו לייצר נשק וטנקים מסוג טי – 34 , אשר היו אז בחזית הטכנולוגיה .

אני מבקש להגיע לאחד המפעלים האלו אך נאמר לי שכבר לא נשאר מהם כלום , כפרס ניחומים אני מצטלם ליד טי 34 שמוצב במרכז העיר , כמה אבסורדי, מתחת לסניף של KFC  האמריקאית..

בסיום הסיור אנחנו רעבים ומחליטים לכת לפאב מוכר של אופנוענים בעיר. כל מה ששמעתי על האופנוענים הרוסיים לא הכין אותי לחוויה אשר התרגשה עלינו .

בכניסה לפאב פגשנו חבורת אופנוענים רוסיים שרוכבת על אופנועי תיור  גדולים (גולד ווינג , קוואסאקי וולקן , ימאהה FJR ) , תוך כמה דקות כבר ישבנו כולנו סביב שולחן אחד עם אוכל ובירות , מספרים סיפורים וחוויות , מקסים מספר על משפחה שיש לו בישראל ומראה לי אינספור תמונות של הבת הקטנה שלו בטלפון , בהמשך השיחה אנחנו כנראה קצת מרגשים אותו והוא לא מצליח להסתיר את הדמעות בעיניים שלו .

הבירה נשפכת כמים , הסיפורים מרחפים להם באוויר ומציתים את הדמיון , וההרגשה היא של משהו אחר , משהו שרק אופנוענים יכולים לחוות ולהבין . לא ראיתי ולא הייתי שותף לאחווה כזו בשום סיטואציה אחרת בעבר , בלי להיות חייב להוכיח כלום ורק בגל שיש לי אופנוע אני חלק מקבוצה מיוחדת ונחשב לבן משפחה , בלי להיות חייב כלום ובלי שעשיתי כלום לטובתו של איש . פשוט מדהים .אחרי כמה שעות אנחנו עוזבים את הפאב עם תחושה של עוד , מקס בוכה שוב , כולם מתחבקים ואנחנו נפרדים מהחבורה המיוחדת הזו .
יום אחרי אני מנסה להבין מה קורה עם הצמיגים שהזמנתי באינטרנט . אנחנו מופתעים לגלות שאירנה המתורגמנית שהצטרפה אלינו בטיול יום קודם לכן , שלחה אלינו את אחד החברים שלה – אופנוען , כדי שיעזור לנו ועל הדרך יתרגל את האנגלית שלו , אנחנו נעזרים בבחור לנסות ולהבין מה קרה עם הצמיגים שהזמנתי לפני שבועיים , והבחור עושה כמה שיחות טלפון ואח"כ מסתובב איתנו בעיר עם הרכב שלו .

מפה לשם מתברר שהבחור שהיה אמור לשלוח אלי את הצמיגים לא שלח אותם ואחרי בירורים ונסיונות להסתדר אני מוצא צמיגים קדמי משומש במצב מצויין ואחורי חדש אך מעט צר יותר , זה מה שיש וזה יותר טוב ממה שמורכב לי על האופנוע עכשיו.

אני לוקח את הצמיגים ובהמשך מחליף בעצמי יחד עם ריקארדו .
בערב יוצאים שוב לשתות בירות , הפעם הבן של הבעלים של המלון לוקח אותנו לשתות איתו , ובדרך חזרה מהפאב עושה לנו סיור מודרך בעיר . הנדיבות של המקומיים מפתיעה אותנו מחדש בכל פעם ובאמת מדובר בהתנהגות יוצאת דופן לחיוב .

בבוקר אנחנו כבר ארוזים כשהבחור בא להיפרד מאיתנו לשלום , הוא מנסה לסדר לנו מלון בהמשך הדרך ואפילו פותח קבוצה בוואטסאפ כדי לעזור לנו במידה ונצטרך עד שנצא מרוסיה לכיוון מונגוליה.

את הדרך אנחנו מעבירים ברכיבה נעימה בכבישים הסלולים היטב של חבל האלטאי הרוסי . הרים מדהימים , ירוק בעיניים והרבה ישובים חקלאיים . בלילה אנחנו חונים לגדות אחד הנהרות והולכים לישון לאורו של הירח המתמלא.אחרי יומיים אנחנו מגיעים למעבר הגבול עם מונגוליה ונפרדים עם טעם של עוד מרוסיה היפיפיה , מבפנים ומבחוץ .
אני שואל את עצמי מה עשה את רוסיה כל כך מיוחדת עבורי ?

המפגשים עם האנשים ? האווירה ? הנופים ? האנשים החזקים ? התחושה היצרנית ? ככה"נ כל אלו גם יחד .

להתראות רוסיה יקירתי , אנחנו עוד נתראה..

—————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

—————————————————————————