רכיבה לטופ של הקצה של הצ'ופצ'יק
קלייר וביאוון הם זוג אוסטרלי שגר כבר 20 שנה בארצות הברית – חברים של חברים, של חברים, ששלחו אותי אל הזוג הזה שהפך אותי לבן משפחה לכול דבר.
רכבתי עד לפיניקס [1] אריזונה, ופגשתי את הזוג הנחמד הזה בכניסה לבית שלהם עסוק בבניית משאית טיולים שהם מכינים לטיול של הפנסיה. ביאוון מהנדס במקצועו וגדל בחווה גדולה במזרח אוסטרליה, כך שיצירתיות, עבודה עצמית, וחדשנות הם תכונות חזקות אצלו.
“החדר שלך מוכן הם אמרו לי בחיוך וישר החנתי את האופנוע והרבצתי מקלחת. הרגשה של בית.
קלייר וביאוון
נשארתי שבוע אצל האנשים החמודים האלו, עשיתי טיפול לאופנוע, קצת מנהלות ויצאתי צפונה. חם מאוד, שיא הקיץ. ימים של 45 מעלות.
רכבתי צפונה מהר מהרגיל, כדי לברוח מהחום ותוך 4 ימים הגעתי לגבול קנדה ועומס החום קצת הוקל.
קנדה שונה מארצות הברית ומרגישה יותר אירופאית ועשירה.
אחרי ואנקובר [2] הדרך פונה צפונה לתוך בריטיש קולומביה [3], הערים נעלמות לאט לאט והטבע הירוק וחיות הבר חוזרות לנוף.
התחלתי לראות דובים שחורים, איילים ושאר חיות בר פה ושם לצד הדרך.
הדרך להיידר אלסקה [4] מדהימה – זו מין שלוחה דרומית של מדינת אלסקה בתוך קנדה והטבע משגע. יש נחל שדובים תופסים דגי סלמון תמימים שבאו למפגש חברתי וסופם ידוע מראש. שאלתי את מוכרת הכרטיסים בכניסה לפארק אם יש דובים היום. "לא יודעת". טוב, הבנתי שאין, אבל ניגשתי לסייר במקום בכול מקרה.
מקום ממש חמוד.
כעבור שבוע, בו אני ישן בשטח ומתקלח בנהרות (שהלכו והתקררו ככל שעולים צפונה) ישבתי בבית קפה מול כוס גדולה, וטענתי את עצמי ואת הסוללות השונות. בדיוק עברתי לתוך היוקון, הטריטוריה האגדית שעליה ג'ק לונדון [5] כתב כל כך הרבה. אדם מבוגר גבה קומה ניגש אלי ושאל אם אני מחפש עבודה. הוא סיפר לי שיש למשפחתו מנסרה לעצים והם מחפשים חבר'ה רציניים. שאלתי איך הוא יודע שאני מתאים לו, הוא חייך ואמר שמי שמטייל על אופנוע וישן בשטח עם הדובים, מוזמן לעבוד אצלו בכל יום. אהבתי את היוקון מהרגע הראשון – מקום באמת גדול מהחיים.
הדובים קצת הדאיגו אותי, פה ושם סיפורים על דובים טורפים וכו. שאלתי בחור מקומי בכפר קטן איך ישנים בשטח כשיש דובים. "תתעלם מהם", הוא חייך.
"כל מחנה שאתה מקים, תשתין מסביב בכמה מקומות שונים ותדליק מדורה. הריח יבריח את הדובים". לקחתי את העצה בשתי ידיים, והמשכתי צפונה.
הימים מתארכים… הסתכלתי בג'י פי אס – 60 מעלות צפונה מקו המשווה. הטמפרטורות יורדות ובלילה כבר ממש קר עם 9 מעלות. ימים יפים וארוכים וקצת גשם.
הגעתי לגבול של היוקון קנדה [6] עם ארצות הברית. מחסום/מעבר גבול, בלב היער ופקיד חביב ומנומנם הכניס אותי חזרה לתוך ארצות הברית בחיוך. אין אף ישוב קרוב לתחנות הגבול הללו, ואין לי מושג איפה החבר'ה האלו ישנים.
אלסקה!!! סוף סוף אני פה. הדרך משובשת מאוד בשעות הראשונות, אולי בכוונה כדי למנוע פלישה אפשרית. לקראת פיירבאנקס הדרך משתפרת ויש קצת סימנים של אוכלוסיה אנושית. הרבה בסיסי צבא.
עצרתי בפיירבאנקס [7] לכמה ימים כדי להתכונן לרכיבה לדד-הורס [8], שזה הכי צפונה שאפשר לרכב ביבשת אמריקה. דרך עפר של בערך 800 קמ' לכל כיוון ומזג אוויר שאסור לזלזל בו.
החלפתי צמיגים, שמן ועברתי על הכל. האופנוע עובד נהדר, ואני פשוט נהנה ממנו.
גשם ירד 5 ימים רצוף והכל יקר בטירוף. מצאתי מחסה בגראג' של משפחה שחברה ב ADV RIDER, [9]פורום אופנוענים אמריקאי. אנשים ממש חמודים.
המארחים שלי הזמינו אותי לפגישה של איגוד נושאי הנשק האמריקאי שהתקיימה בעיר, על הפרק היה הנושא הטעון של תחזוקת מטווח מקומי לירי.
הטיפוסים במפגש היו מרתקים, כאילו שיצאו מאיזה ספר, בערך 40 במספר ונציג הממשל ענה בקור רוח תשובות שהעידו שמדובר באדם חושב. לרגע הדיון התלהט סביב נושא תקצוב אחזקת המטוחים באלסקה, ומישהו הציע להתקשר למושל אלסקה כדי לקבל תשובות. לתדהמתי, פלאפון נשלף ואחד החברים חייג למושל.
“ אדוני המושל, אתה על הרמקול בישיבת בעלי הנשק של אזור פיירבאנקס,". המושל לא התבלבל, צחק ואמר "חברים, נעשה את זה קצר, אבל במה אני יכול לעזור לכם?"
בצורה מסודרת העניין נשטח בפני המושל ולהפתעתי הוא גם גילה בקיאות בעניין והציע מספר שיפורים. בנוסף, הוא רשם את כל ההערות והבטיח לחזור בכתב תוך 14 יום לפורום הזה.
הדיון דעך ואני ישבתי בצד עמוק במחשבה – איזה דמוקרטיה ומערכת יצרו חברינו האמריקאים בנו במו ידיהם – פשוט מעורר הערצה. מושל מדינה מבין צורך של מיעוט, עוצר יום עבודה לרבע שעה והכול בכבוד ותוך רצון למצוע פתרון צודק לאזרחים שאותם הוא נבחר לשרת. אמריקה.
יצאנו מחדר הישיבות ונסענו למטווח. ירינו לתוך הערב, סוגי נשק ותחמושת שונים ואנשים פטריוטיים שנכונים לעשות הרבה עבור המקום שבו הם חיים.
הדרך לדד-הורס מדהימה!! הכביש הופך לדרך עפר טובה, השמש זורחת והחיים יפים.
היה לי ברור שגשם יכול להפוך את המצב ב 180 מעלות – הדרך תהפוך לבוצית, קר ורטוב. הטבע שולט ונותן את הטון, אני מרגיש בבית.
רק פה, עכשיו, הרגשתי שהגעתי. שאני שוב רוכב לתוך מקום חדש, פראי ולא ידוע, על אופנוע נהדר, ועם מינימום ציוד ורשת בטחון. מי שזה לא מלהיב אותו, פשוט לא חי!
חניתי ליד נהר יפה ודפקתי מקלחת שכמעט עצרה לי את הלב מרוב קור!! תענוג.
בבוקר למחרת עצרתי ליד 2 אופנוענים שנתקעו לצד הדרך. בחור אוסטרלי ואמריקאי. ביחד מצאנו את נזילת השמן שבגללה הם עצרו, תיקנו את העניין ורכבנו צפונה לקולד פוט.
הגענו למגרש חנייה גדול, והתברר שזה הכפר עצמו.
דד-הורס נמצאת מעבר לרכס הרי הברוקס, הרץ ממזרח למערב. מעבר לרכס הזה, מתחיל איזור שנקרא המישור הארקטי והנוף והאקלים משתנים מייד. במקום יער ירוק ועבות, העצים נעלמים, והקרקע מכוסה בשיחים נמוכים וסלעים ורוח קפואה מהקוטב הצפוני מצליפה ללא רחמים. מרכס ההרים ועד לאוקיינוס הארקטי יש בערך 400 ק"מ של דרך עפר ובסופה, הגביע הקדוש והנקודה שמושכת אותנו אליה כמו מגנט, ובגלל שהיא שם, חייבים להגיע.
לשמחתי פגשתי את ג'סטין, בחור בן ארבעים מאלסקה שרוכב על אנפילד הימאליין. התחברנו מייד, והחלטנו לרכב לדד הורס ביחד.
ג'סטין, כמו אמריקאי טוב, רוכב עם אקדח, דבר שהשרה הרבה בטחון עקב העדכון שקיבלנו שלפני שבוע דוב ארקטי לבן שחה מאחד הקרחונים 300 מייל לפרודו ביי ומרוב רעב טרף את אחד מעובדי חברת הנפט, למעט מגפיו. כנראה שהמגפיים לא היו טעימות.
נתנו בגז והידידות הזו שלצד הדרך, נתנה לשנינו אנרגיה מחודשת.
עצרנו באמצא הפס בהרי הברוקס להכין תה והרוח צלפה בנו. תפסנו מחסה מתחת לצינור ישן, שתינו תה, וקשקשנו.
הפאס ברכס הברוקס
הפאס היה קר, בערך 0 מעלות , וכבר בתחילת הירידה הבנתי שאנחנו נכנסים לתא שטח אחר לגמרי…
נוף עוצר נשימה. רכבנו לתוך הערב, בשעה 10 בלילה עדיין יש אור יום בגלל המיקום הצפוני ושנינו מאוד התרגשנו מפשוט להיות פה ועכשיו, בכזה מקום מדהים.
בלילה חנינו לצד הדרך, הקמנו אוהלים במינוס 3 מעלות, ובישלנו על הבנזיניות ארוחת כמו שצריך- פסטה, טונה, עגבניות, תה ושלוק ויסקי בסוף. קר. לפני שהלכנו לישון אכלנו חופן של פירות יבשים- טריק ישן שמחמם קצת, כי מערכת העיכול מזרימה את הדם וזה מעלה טיפה את החום.
לבשתי את כל הבגדים שהיו לי: 3 חולצות, 2 תחתונים, חולצת כפתורים, שכבה ראשונה, שכבה שניה, מכנסיים ארוכים, וכובע צמר.
שק השינה שלי הוא 3 עונות, ככה שמינוס 8 כבר קצת קר לו. הלילה עבר בשלום, אבל היה קר.
בבוקר כל המים היו קפואים, וגשם קל ירד. ידענו שהולך להיות יום קשוח.
בישלנו קפה ודייסה, חשוב לאכול ולשתות חם לפני נסיעות כאלה כי מי יידע מתי הפעם הבאה שנאכל משהו.
דרך בוצית של מאות קילומטרים קיבלה את פנינו. רכבנו על 50 קמש בערך, לא רוצים להחליק בבוץ וליפול לשוליים הרחק למטה. הדרך היא למעשה סוללת עפר גבוהה שיושבת מעל דבר שנקרא פרמאפרוסט – אדמה שהיא קפואה, עוד מתקופת עידן הקרח הקדום.
השעות עברו ולקראת הערב הדרך נעשתה מישורית ובאופק ראינו את שדות הנפט של פרודו ביי.
דד הורס הוא בסיס אספקה לקידוחיי הנפט באזור, אותו הנפט שמובל בצינור הנפט של אלסקה. האמריקאים פיתחו את האזור כדי להקטין תלות בנפט הערבי הלא יציב ונחשב לפלא הנדסי בהתחשב בסביבה הקשה ובלוח זמנים צפוף שבו הפרוייקט הזה נבנה.
הגשם הפך לשלג, ואחרי הכול אנחנו בסוף אוגוסט, בקו רוחב 72 מעלות צפונית מקו המשווה.
הסיפור על הדוב שלא אוהב מגפיים והקור העז שכנעו אותנו לחפש חדר באכסניות הרבות שיש לעובדי חברות הנפט במקום.
מין מלון מכולות של עשרות חדרונים, והרבה אוכל.
מצאנו חדר משותף בעלות של 85 דולר.לאדם…ו…אוכל ללא הגבלה!!
המסעדה פתוחה 24 שעות, עם כל סוגי האוכל, מכונות שתיה, גלידה ומה לא. ישבנו ואכלנו שעות, לא זוכר שבחיים אכלתי ככה.
בבוקר נסענו למכולת המקומית המפורסמת שעליה יש את השלט האייקוני של המקום. כמה תמונות, תדלוק ויצאנו חזרה דרומה.
——————————————————
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני
———————————————————–