מאלסקה לטריטוריה הצפון מערבית ומשם לפלורידה

הדרך מדד הורס ^[1] דרומה היתה קרה ומושלגת ונהג משאית מקומי אמר לג'סטין ולי שהחורף מגיע, וכל יום הטמפרטורות יורדות. "צאו מפה כמה שיותר מהר" הוא יעץ לנו. רכבנו דרומה כמה ימים ביחד, עד שהגיע הרגע להפרד. גסטין באמת אדם מהמעלה הראשונה והיה תענוג לחלוק את הדרך איתו. למדתי מג'סטין לא מעט, והודתי לו על כך. שטפתי את האופנוע טוב טוב בפיירבאנקס ^[2], במקום כזה שמופעל על מטבעות. האופנוע צבר כל כך הרבה בוץ מהדרך לפרודו ביי, מין אבק מחצבה שנכנס לכול סדק. שטפתי ושטפתי את האופנוע, את התיק, את עצמי, והרגשתי מוכן לקראת הבאות. תוך כמה ימי רכיבה חציית את הגבול חזרה לתוך קנדה, הפעם, עברתי דרך צ'יקן ^[3], שזה כפר כורי זהב קטן וסוג של מוקד משיכה תיירותית.

במקום ציוד כרייה וחפירה ישנים, דומה לחלק מהציוד שעליו אני בד"כ עובד, ככה שהיה ממש מעניין לראות מה חדש, או יותר נכון ישן. המשכתי לדוסון סיטי ^[4] דרך טופ אוף דה וולד הי וא ^[5]י, דרך יפה שרצה על קו הגובה של רכס ארוך, וחוצה לתוך קנדה. החזרה לטריטוריית יוקון היתה מבורכת, מזג האוויר התחמם קצת, ועלה מ 7 מעלות במשך היום, ל 14 שזה האמת הבדל גדול. דוסון סיטי חמודה, אבל בנויה לתיירים. הדלקתי, שתיתי בירה (או שלוש) המשכתי הלאה. מזג האוויר החזיק, והחלטתי ללכת על זה ולעלות שוב צפונה אל מעבר למעגל הארקטי, והפעם, בצד הקנדי. יש דרך עפר שרצה צפונה לכיוון אינוויק ^[6],

ומשם אפשר אפילו להמשיך עד לטוקטוקיאק ^[7]– כפר "אסקימואי" על חוף האוקיינוס הארקטי.

לרגע הזכרתי לעצמי את הקור באלסקה, ושאני חוזר לאותו המצב בלי הרבה בגדים חמים, אבל המחשבה על האסקימואים ואזור כזה פשוט לא השאירה ברירה . פניתי צפונה בצומת ועליתי צפונה . הדרך לטוק לוקחת בערך 1000 קילומטר, הכל דרך עפר. במקום ככ צפוני, מזג האוויר הוא קריטי, ועושה את ההבדל בין רכיבה מדהימה לסיוט. בלילה הראשון ישנתי בטונדרה, ערבה ארקטית קפואה, ובבוקר כל המים שלי קפאו. הפשרתי קצת קרח עם הבנזיניה, בישלתי קפה ודייסה, והחלטתי להמשיך. מזג האוויר התחמם קצת והדרך התייבשה וממש השתפרה ! נתתי גז… 100 קמש ואני עף צפונה על דרך נהדרת. לצד הדרך ראיתי 3 אופנועים מרוסקים ומלאי בוץ… נטושים. בתחנת הדלק אמרו לי שהחבר'ה נתקעו בבוץ, בקור, ופשוט תפסו טרמפ עם רכב שעבר במקום. מזג האוויר מכתיב פה את הקצב… הגעתי לאינוויק, ומשם עוד 200 קמ בוציים לטוק… הרגשה נהדרת – לשבת על חוף האוקיינוס הארקטי, ולספוג את האווירה. בדרך חזרה התחיל לרדת גשם ובשום מקום 2 מקומיים נפנפו ועצרו אותי, "בוא כנס אלינו". אינדיאנים או אסקימואים, הכול שמות שהאדם הלבן הדביק לאוכלוסייה שחיה כבר 10,000 שנה שם, מסוף עידן הקרח האחרון פחות או יותר. זוג ממש נחמד שהאכיל אותי בבשר קריבו שמטוגן בשומן לויתנים. הם חיים ביער, בנו בקתה בעצמם, וחיים מבשר חיות ומכירת פרוות של חיות שהם צדים. פתאום הבנתי שהקנדים בעצם מפחדים לאבד את הזכות על האדמות הללו, כי הם בעצם תופעה חדשה בעולם עתיק מאוד, של אנשים שיודעים להסתדר מצויין עם הסביבה. מעניין. כול סיפור הגבולות בין מדינות, פתאום נראה קצת מצחיק, כשאתה, או אני, פתאום מכריזים שמקום מסויים שייך לנו, וכו. אין חדש תחת השלג, זה בטוח. ביליתי כמה ימים באזור הזה, קצת לומד על התרבות המקומית. "זקני השבט" סיפורו איך ההתחממות הגלובלית מתרחשת ממש לנגד עיניהם, איך חיות חדשות כמו חזיר הבר נודדות צפונה ככל שהאקלים מתחמם, איך הקרחונים במעברי ההרים נמסים, ואיך הדגים נעלמו מאגם כזה והופיעו באחר. מרתק. מארחיי גם הסבירו שהשם "אסקימואי", הוא השם שהאמריקאים נתנו לבני האינואיט ^[8] שגרים באלסקה הארקטית, ושהם בעצם מורכבים מהרבה קבוצות אתניות שונות, עם היריבות והסיפורים האנושיים הרגילים. רכבתי דרומה לתוך קנדה, אל אלברטה ושדות הנפט שלה ודרך הפארקים הנהדרים של באנף וג׳אספר. מעבר הגבול לתוך מונטנה עבר חלק, ומשם ירדתי ישר לקולורדו. הגלגלים התחילו לרעוד, ובדיקה פשוטה על הסטנד של האופנוע הראתה שהם קצת עושים שמניות. סאגה שלמה בפורומים השונים התחילה, עם סיפורים על חבר'ה שממש איבדו את האופנוע שלהם בגלל בעיות בגלגלים. למזלי אחד מבכירי יצרני הגלגלים וחישוקים אופנועים בעולם נמצא בקולורדו, אז פשוט התקשרתי וביקשתי עזרה. ככה פגשתי את וודי, בן 77 ואגדה של בחור. יוצא המרינס ואלוף מירוצים לשעבר, וודי לא רק תיקן לי את הגלגלים, אלא גם אירח אותי אצלו בחצר והפגיש אותי עם הצוות המדהים שלו. אפשר לכתוב על וודי פוסט שלם, אבל אסתפק בחיבוק ותודה. איש יקר. סתיו הגיע, והקייץ נגמר. קיבלתי החלטה – לחצות שוב את דרום אמריקה. וכיון שיצאתי ממרכז אמריקה לטיול הנוכחי ובגלל עונות השנה,

קי ווסט פלורידה

דרום אמריקה הבאה בתור.רכבתי דרומה לטקסס ועברתי אצל חברים מ״סולל בונה״ שעסוקים בסלילת כביש שם. חבר'ה נהדרים. בסוף הגעתי למיאמי, העיר הדרום מזרחית, לטינית והכנתי את הטסת האופנוע לדרום אמריקה. קפצתי לארץ, לבקר את אמא, משפחה וחברים, וכעבור 3 שבועות, בעזרת כמה אנשים זרים לחלוטין, ארזנו את האופנוע בקופסא, לקחנו לשדה התעופה, ושלחנו לצילה.

————————————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאדם שני

—————————————————