הרפתקה דוט קום

14 בפברואר 2020 אדם שני יורד לדרום אמריקה – 4

אין כמו לרכוב שוב בדרום אמריקה, עוברים ישירות לדברים הטובים

תגיע מחר בשבע בבוקר, נארוז את האופנוע ביחד ונקח אותו לשדה התעופה במיאמי".

אולי החוויה הכי משמעותית ממסע חוצה ארצות ויבשות, היא המפגש עם אנשים חדשים שללא המסע,

לא היית פוגש לעולם.

קלוד, הוא אחד האנשים האלו. הגעתי למיאמי פלורידה מטקסס רחבת הידים, ולקח לי קצת זמן לעכל את השינוי.

המשימה המיידית היא לשלוח את האופנוע לדרום אמריקה, כדי להספיק לחצות את פטגוניה במשך הקייץ (דצמבר- מרץ), והמלאכה מרובה: צריך לאתר סוכני משלוח אוירי ולבקש הצעות מחיר, צריך לארגן את הניירת עבור העניין, כרטיס טיסה, להכין את האופנוע עם צמיגים חדשים ( מישלין אנקי אדוונצר) , להחליף שמן, מסננים, וכו.

ב מ וו במיאמי ממש עזרו והתגלו כאחד הדילרים הכי סימפטיים שפגשתי, כך שאת הכנת האופנוע סיימתי תוך יומיים בעצמי.

הופתעתי לגלות שכמעט אין אף חברת תעופה או שילוח שרוצים לטפל ביצוא אופנועים לחו"ל, והסיבה היא שהאמריקאים בד"כ רוכבים לדרום אמריקה, וחוזרים בטיסה מארגנטינה או צ'ילה, ולא להיפך.

זה בערך הפעם ה 15 שאני שולח אופנוע מיבשת אחת ליבשת אחרת, ומיאמי התנהגה אל ההרפתקאה שלי בקשיחות. בארצות הברית אי אפשר ליצור קשר ישיר מול חברות התעופה בקשר למטען חורג, ועפ חוק פדרלי חייבים סוכן. אלו יקרים מאוד, ובקיצור, אחרי הרבה עבודה ולא מעט משא ומתן ( ומשא ומתן, ועוד קצת משא וקצת מתן) מצאתי דיל סביר.

עכשיו "כול מה שנשאר" זה לבנות ארגז עץ, לארוז את האופנוע בפנים, ולקחת לשדה.

למזלי, קהילת האופנוענים הבין לאומית באה לעזרתי , וככה קיבלתי הטלפון של קלוד, אדם זר לחלוטין שללא היסוס התחייב לעזור לי במשימה, מזמנו הפרטי, ועוד בסירוב לקבל ממני כסף.

בשבוע הזה, לא רק שארזנו את האופנוע ולקחנו אותו לשדה, גם עברתי לגור אצל משפחתו של קלוד בסלון, עזרתי להחליף את גג ביתם, להכיר את כול הקהילה ההומו סקסואלית בצפון מיאמי (קלוד ובת זוגתו עובדים איתם), לבשל כמה ארוחות ערב לציבור, ולהטביע את הרחפן בנהר.

נפרדתי מהאנשים – החברים הנהדרים האלו, לקחתי רכבת לשדה, וטסתי לבואנוס איירס.

סיירתי בעיר היפה הזו כמה ימים, כשסוכנת השילוח הקולומביאנית יצרה קשר והציעה שנשנה יעד ונשלח את האופנוע לצ'ילה, כיוון שארגנטינה מתחילה לחייב הרבה כסף על הכנסת ציוד. סגור.

תפסתי טיסה של 90 דולר לצ'ילה, והאופנוע הגיע כמו שעון, וללא שום עלות לשחרור משדה התעופה אן המכס.

וככה, אחרי כול הריצות הללו, מצאתי את עצמי מחליף בגדים לעין הציבור במסוף המטענים בסנטיאגו צ'ילה, אורז קל, ורוכב סוף סוף דרומה לכיוון פטגוניה.

קרטרה אסטרל שמתחילה בפוארטו מונט ממש מדהימה, וגשם ירד במשך 5 ימים בלי להפסיק, עד שהגעתי לוילה אוהיגינס . חברתי לאופנוען גרמני נחמד בשם ג'ו שרוכב על קלר650, וביחד ישנו מתחת לגשרים, ורכבנו דרומה.

הדרך השתפרה מהפעם האחרונה שבא הייתי פה, לפני 10 שנים, אבל עדין 60% ממנה דרך עפר. נוף וטבע ברמות הגבוהות ביותר. לפני וילה אוהיגינס האופנוע שלי התחיל לקרטע… בדקנו ביחד, וג'ו, מהנדס שעובד ב במוו פסק שאין מה לעשות וצריך לקחת את האופנוע לסוכנות הקרובה, מרחק 1900 קילומטר.

הגענו לעיירה קטנה, מצאנו חדר להתייבש, והלכנו לישון. למחרת גו המשיך, ואני פרקתי את מייכל הדלק ומצאתי חיבור חשמל משוחרר שגרם לבעיה.

מעניין. בכול מקרה, סופר שמח שהכול בסדר, סיימתי את הקרטרה, חזרתי צפונה לפארק פטגוניה, ומשם, לתוך ארגנטינה.

מפה, ועם אופנוע תקין, ירדתי עד לאושואוויה ללא הרבה עצירות. החלטתי להגיע לאושואיה, ואחר כך, לפנות צפונה ולקחת את הזמן ככל הניתן.

חציית מייצר מגלן תמיד מרגשת, ואתה באמת מרגיש שזה סוף העולם. הכלכלה הארגנטינית שוב קרסה, והם עדיין נוהגים כמו משוגעים. הדלק זול.

חברתי ל3 רוכבים שויצרים באושואיה , שסיימו שם מסע מסביב לעולם של 180,000 קמ, שלוש שנים. כבוד. אחד מהם טען שהוא מעולם לא החליף מסנן אוויר או פלגים במשך כול המסע !!! לא בטוח אם זה נכון, אבל יופי של חבר'ה.

עליתי חזרה צפונה, ישן באחת הצימרים החינמיים שיש לאורך הדרך- ממש תענוג. קמין, שולחן, ומחסה מהרוח והגשם.

2000 קמ צפונה, ביקרתי אזור חוות שבו התארחתי במשך חודשיים בטיול הקודם, אצל הבוקרים הארגנטינאים, הגאוצוס האגדיים. חלקם כבר עברו מהעולם, חלקם המשיכו הלאה, וכמה מהם עדיין גרים שם, חיים בצריפים קטנים בלב ערבה שלא נגמרת.

משם צפונה לברילוצה, מרכז הקונספרציה החדשה/ישנה- טוענים שהיטלר ברח לשם ונפטר בשנות ה60. יש המון התעסקות בנושא מצד המקומיים, וכנראה שהרבה עדויות, וכו. על כול פנים, אזור נחמד, אבל הידיעה ש 30,000 נאצים היגרו לשם אחרי המלחמה, עם הון של 100 בליון דולר, גורמת לך לחשוב לאן הגעת. בעיקר חבל לי על המקומיים- מי צריך שכנים כאלה בכלל ?

נקודה למחשבה.

הרוח נושבת קרירה, ולא מפסיקה ! האוהל עף כמעט, ואני רוכב על הצד. שמולה האגדי נצפה באזור, והפעם השמועות אמיתיות. נפגשנו באסקוול- עיירה עם אוכלוסיה וולשית. לפגוש אדם כמו שמולה, ועוד כשהוא בטיול הגדול, היה לי לזכות גדולה. אדם ממש נחמד, מעניין, עם ראש על הכתפיים, והמון נסיון רכיבה וחיים.

היה כייף גדול, דיברנו לתוך הלילה, ובבוקר רכבנו קצת ביחד. נפרדנו על אם הדרך, שמולה רכב דרומה, ואני, צפונה, לכיוון סלטה.

צפון מערב ארגנטינה מדהים- ואפשר לזגזג בין מעברי ההרים והגבול, ולעבור בכמה פאסים של 4700-4500 מטר גובה. התחלתי לעבוד על ההתאקלמות לקראת החלק הגבוהה של הטיול, פרו ובוליביה, של חלק גדול מהדרך מעל 4000 מטר.

מסן פדרו דה אטקמה , יצאתי צפונה לתוך בוליביה, לאורך "דרך הלגונות" עד לסאלר באויוני. לדעתי, ה דרך בכול דרום אמריקה. הרי געש, דרכי עפר, מקומיים מעניינים, ופשוט לקחת כמה ימים ולילות חבל ארץ מאוד מיוחד. קר, אבל שווה כול רגע.

האופנוע מרביץ, ומדהים איך כלי כזה כבר נוסע בשטח בלי בעיה. ערב אחד עברתי את ה 50,000 קמ בספידומטר, וזה אמנם לא כמו ה 600,000 ששמולה עשה על ה GS הישן שלו, אבל בהחלט יומולדת שנחמד לציין.

הכניסה לבוליביה קלה אגב, אבל הנשיא הקקיוני מוראלס עוד עשוי לחזור ( ואני מקווה שהוא קורא את זה כי הם סירבו לפלדמן ויזה לפני כמה שנים- לא מתאים). באויוני , עצרתי לבקר את בעל הפיצריה האמריקני ואשתו המקומית, זוג חברים ממש טובים. " שמעתי שאתה בקולומביה" הוא אמר, וקשקשנו קצת על מה ומי ומו, וממש שמחתי שהם בסדר ועדיין חיים בכזה מקום יפה, כזוג, ועושים מה שהם ככ אוהבים. התווכחנו בסוף על החשבון- הם סרבו לקבל כסף, למרות שאכלנו ממש טוב. אנשים טובים לצד הדרך.

הדרך צפונה עוברת דרך מכרה הכסף הישן בפוטוסי, שעדיין פעיל, ומשם לבירה הישנה סוקרה, ולבירה החדשה לה פז.

עיר מאובקת עם המון תנועה.

הכניסה לפרו קלה יחסית, השומר התעקש לבדוק מספר שלדה לאופנוע, כאילו שמישהוא יחליף מנוע או לוחית רישוי "על הדרך". טיולים מסביב לעולם בהחלט פוקחים עיינים ואתה מבין שזה קצת משחק, הבירוקרטיה הזו, שלא ממש חייבים לשחק. הבדיקה עברה בשלום, וללא בעיות. זה סיפוק גדול- להיות סבלני, ובסוף להגיע לאן שצריך ללא עימותים מיותרים.

פרו זה הלב של דרום אמריקה- גיאוגרפית, אבל מעל לכול תרבותית. כאן תרבות האינקה ביססה את כוחה לפני 700 שנה, ומכאן התחיל כיבוש כול רכס הרי האנדים- רכס ההרים הארוך ביותר בעולם, והשני בגובהו, אחרי ההימליה.

כפרים קטנים, פרצופים מעניינים, ונוף עוצר נשימה. הגעתי לקוסקו אחרי מבול שליווה אותי כול הלילה והיום. עיר מרתקת, שאפשר לבלות בה שבוע בקלות ולא להספיק את כול מה שיש לראות.

בפעמים הקודמות כבר סיירתי באזור הרבה, אז הפעם שמתי על העיר פחות דגש, המשכתי לנסקה.

בדרך פגשתי אופנוען ארגנטינאי בן 48, והחלטנו לרכב ביחד עד נסקה. ישנו בשטח, הכרנו מקומיים, והיה ממש כייף לחלוק את המסע עם אדם כזה. דניאל, רתך ומסגר במקצועו, ובעל עסק ומשפחה, אדם צנוע שמסתפק במועט ומסתדר עם כולם ! איזה טיפוס!! הזכיר לי את גיבור ילדותי, גבי בבלי האגדי, שספרו " ללא גבולות" היה מקור השראה לכולנו.

טסנו מעל הקווים העתיקים, שריד לתרבות מלפני 5000 שנה. אתר ממש מעניין.

הדרך ללימה ממש עמוסה, המון תנועה, וחום כבד..

לימה צפופה ומזכירה את קהיר- זו העיר המדברית השניה בגודלה בעולם אחרי קהיר שכנתנו המצרית, אבל עם פינות חמד, אוכל מעולה, ואפילו פארק ירוק ויפה לזכרו של ראש ממשלתנו שנרצח, יצחק רבין זכרונו לברכה

—————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאדם שני

————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי     הדפס פוסט